רמב"ם על בכורים ג

בכורים פרק געריכה

משנה אעריכה

גמי - ידוע, ובערבי "גמאם". והכוונה בזה שירשום אותם באיזה דבר שיזדמן כדי שיכיר אותם, ומה שייחד "גמי" כפי הנהוג.

ואמר השם יתברך בבכורים "ראשית פרי האדמה"(דברים כו, י), ואמרו חכמים "בשעת הבאה בלבד יצטרך שיהיה פרי, אבל בשעת הפרשה אפילו הן פגין, כלומר שאינם מבושלים, זה מספיק". ולפיכך אומר שאם קרא להם שם והם פגין באילנותיהם, אינו צריך לקרות להם שם אחר לקיטתן וגמר בישולם.

ורבי שמעון אומר, כמו שבשעת הבאה נצטרך להיות פרי, כמו כן בשעת הפרשה נצטרך שיהיו פרי, ולפיכך אומר שקורא אותם בכורים אחר לקיטתן וגמר בשולם.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה בעריכה

עניין "המעמדות" עוד יתבאר באור גמור במסכת תענית (פ"ד מ"ב).

ומה שצריך לדעת בזה המקום, כי בכל שבוע היו עושין מעמד אנשים ידועים מישראל, ומתקבצים במקומותם להתפלל ולהתענות ולקרות בתורה, וכשנשלם מעמד ראשון מתחיל השני, ועל זה הסדר עשרים וארבעה מעמדות כחשבון המשמרות, וכשמשלימין כולם חוזרין חלילה, ועוד יתבאר כל זה שם וטעמו.

ומה שחייב שהיו מתקבצין, ולא היה הולך כל אחד בפני עצמו, היה להידור כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך"(משלי יד, כח).

ומה שהיו נמנעין מלהאסף אל הבתים, מפני שהיו חוששים מאוהל הטומאה:

משנה געריכה

עטרה בראשו - להודיענו שאלו הבכורים משבעת המינים, ולפי שאין באילנות נאה כמו הזית, היו עושין העטרה מענפי הזית בלבד.

החליל - הוא הכלי הידוע מכלי הניגון, ואין צריך לפרשו מפני שהוא מפורסם.

עטרו את בכוריהם - כלומר הידרום בפירות, כי זה ההידור היה שהיו משימין התאנים והענבים הרטובים על התאנים היבשים והצמוקים אם היה מביא מהם. ואם היו הכל רטובים, היה מראה הטוב והיפה שבכולם, ומעטר אותם באשכולות הענבים.

ופחות - הם סגני הכהנים.

וגזברים - הם הממונים על עסקי ההקדש ועל נכסיו.

אמרו לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין - ביאר התלמוד עניינו שאם היו הנכנסין רבים היו גם כן היוצאין לקראתם רבים, ואם היו מעטים היו יוצאים לקראתם מעטים.

והעיקר אצלנו "אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים", אבל חייבנו לאלו לעמוד לפי שהנכנסים הם קהל ו"כבוד צבור שאני".

ואמרו בתלמוד, בדרך היו אומרים "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך"(תהלים קכב, א), ובירושלים היו אומרים "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים"(תהלים קכב, א):

משנה דעריכה

לשון התורה הוא, שיהיה אדם בעצמו נושא הבכורים ונותנן ביד הכהן, אמר השם יתברך "ולקח הכהן הטנא מידך"(דברים כו, ד).

ואגריפס המלך, ממלכי בית שני, בעל נפש גדולה ושררה רבה.

ואמרו בתלמוד, בהר הבית היו אומרים "הללויה" עד "כל הנשמה תהלל יה"(תהלים קנ, א-ה):

משנה העריכה

היו מעלים עם הבכורים להידור תורים ובני יונה, מהם שהיו מביאין אותם תלויים בסלי הבכורים, מהם שהיו מביאים אותם בידיהם.

ואמרו שעל גבי הסלים - בארו בתלמוד שהיו תלוים מן הסלים, ולא היו משימים אותן על הסלים כדי שלא יטנפו אותם.

ואותם שהיו תלויים בו, היו מקריבין אותם עולות, ואותן שהיו מביאין בידיהם היו נותנים לכהנים:

משנה ועריכה

כבר בארנו בפרק שלפני זה, שהבכורים טעונין תנופה.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה זעריכה

אמר השם יתברך בבכורים "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך"(דברים כו, ה), ועוד אמר השם יתברך "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל, קול רם"(דברים כז, יד), ואמרו בספרי "מה ענייה האמורה כאן בלשון הקודש, אף ענייה האמורה להלן בלשון הקודש".

ומפני שכל בני אדם לא היו יודעים לשון הקודש כמו שנתבאר בעזרא, חזרו להקרות כל העם כדי שלא יתביישו אותם שלא היו יודעים לקרות, וסמכו זה למה שנאמר "וענית ואמרת"(דברים כו, ה), אמרו "אין ענייה, אלא מפי אחרים":

משנה חעריכה

קלתות - סלים.

ועניין אמרם של כסף - מחושקים ומצופים כסף או זהב.

ונצרים - הם ענפים או שבטים, כמו "ונצר משרשיו יפרה"(ישעיה יא, א).

ופירוש קלופה - שמסירין קליפתה, תרגום "מחשוף הלבן"(בראשית ל, לז), "קליף חיור".

הסלים והבכורים הנתנין לכהנים - הם סלי הערבה הקלופה, לא של כסף ולא של זהב:

משנה טעריכה

והלכה כרבי עקיבא:

משנה יעריכה

כבר בארנו שאין הלכה כרבי שמעון שאומר, "מעטרים את הבכורים שלא במינן, חוץ משבעת המינין".

אבל אם רצה לעטר התאנים בענבים בדרך הדמיון, והתמרים והזיתים וכיוצא בו, הכל מודים בזה.

ועניין חייבים בדמאי - שהן חייבין בדיני הדמאי, ומוציא מהם תרומת מעשר ומעשר שני, כמו שנתבאר במה שקדם:

משנה יאעריכה

כבר בארנו במה שקדם, שהבכורים מביאין אותם מעבר לירדן, ואינם מארץ ישראל:

משנה יבעריכה

לחבר בטובה - שנותנין אותו לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד, ואפשר לעשות כן לדעת רבי יהודה.

והלכה כחכמים: