רמב"ם על ביצה ג
ביצה פרק ג
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה ביצה ג רמבם
ביברים - פירוש בריכות מים שצודין בהם דגים, ועוד פירוש "ביברים" בתים מוקפות שמגדלין בהם החיות.
וכל מה שהוא אסור לאכלו ביום טוב מפני שהוא מוקצה, אסור ליתן לפניו מזונות.
מחוסר צידה - הוא כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו, ומה שהוא כן מוקצה הוא.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
רבן גמליאל סובר כי ספק מוכן מותר, וכן סובר כי גוי שהביא ביום טוב דגים או פירות, אף על פי שצדן ביום טוב מותרין.
ואין הלכה כרבן גמליאל.
וכשהביא גוי פירות ונתאמת אצלינו מצורתן שלא נתלשו ביום טוב, וכן דגים שנתאמת אצלינו שלא נצודו ביום טוב ולא באו מחוץ לתחום, שהן מותרין לאוכלן ביום טוב ואפילו לאותו שבאו בשבילו. ואם באו מחוץ לתחום או נסתפק בזה, מותרין לישראל אחר ולא לאותו שבאו בשבילו.
והדבר הניצוד או הנתלש ביום טוב ראשון מותר לאוכלו בשני, ולא בשני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת:
ואין הלכה כרבי עקיבא:
רבי יהודה אומר, רואין את המומין ביום טוב.
ורבי שמעון אומר, אין רואין את המומין ביום טוב.
ולשון התורה כי הבכור קדש, אבל אם נפל בו מום מיד נסתלקה הקדושה ממנו ויהיה מותר לאכלו כחולין, אמרו "כי יהיה בו מום"(דברים טו, כא), ועוד יתבארו לך המומים כולן המתירין הבכורות לשחיטה במסכת בכורות. ולפיכך אם נפל לבור ולא נפל בו מום, אין מותר להעלותו מן הבור לפי שאינו ראוי לאכילה, אף על פי שאצלינו צער בעלי חיים דאורייתא.
ומה שאמר ואם לאו לא ישחוט, ולא אמר ואם לאו לא יעלה, רוצה בו כי אם עבר אדם ושחטו בבור, והיה בו מום עובר מערב יום טוב שאסור לשחוט בו את הבכור וחזר עתה אחר שהעלהו מום קבוע, אסור לשחטו ביום טוב, לפי שיעלה על דעתינו שכיון שהתחיל המום מערב יום טוב דעתיה עליה ואינו מוקצה, כי רבי יהודה סובר כי על כל פנים היה מום ניכר מערב יום טוב.
ומה שהתיר בבכור שנפל לבור לשוחטו במומו שיש בו משום צער בעלי חיים לפי שמעלין אותו ושוחטין אותו, כיון שמותר לו ראיית מומין ביום טוב, אבל כשעלה ונסתלק צער בעלי חיים אינו דין לשוחטו, ואפילו היה המום עובר מום קבוע שהוא מוקצה. ועוד יתבאר לך בבכורות מומין עוברין ומומין קבועין.
ורבי שמעון שאינו מתיר ראיית מומין ביום טוב, אי אפשר לראות כלל.
והלכה כרבי שמעון:
זה הדבר אינו אלא בבהמת קדשים שמתה, כי העיקר אצלינו אין מאכילין את הקדשים לכלבים, ולפיכך אין מזיזים אותה ממקומה. אבל בהמת חול שמתה, מחתכין אותה ומאכילין אותה לכלבים.
ובתנאי שתהיה מסוכנת מערב יום טוב, אבל אם אינה מסוכנת מוקצה היא, ואסור לטלטל:
אין נמנין - פירוש שלא יפסוק דמים ביום טוב, ויאמר זאת הבהמה בעשרה פשיטים בדרך משל, ניקח אותה עשרה בני אדם פשוט לכל אחד.
ואמרם אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר - שאסור להשתמש בהם, ואפילו שלא לשקול כגון לתת שום חפץ בכף מאזנים או לכסות בהן כלי.
והלכה כחכמים:
השחזה - היא העברת הסכין בריחים.
והם מחלקין ביניהם - שיאמר לו תן לי רביע הכבש או שמינית, או חלק כך ממנו:
אבל לא במידה - רוצה בו אבל לא בכלי מיוחד למידה. אבל אם היה כלי מוכן להיות מידה ועדיין לא נעשה בדיוק ולא שמוה מידה, מותר לתת בה.
ורבי יהודה אוסר, לפי שהוא כלי ידוע למידה.
והיה עושה אבא שאול בן בטנית מה שאמרו עליו מפני ביטול בית המדרש, כדי שלא יתבטל בעת המשקל.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה ביצה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב