רמב"ם על בבא קמא ז
<< · רמב"ם · על בבא קמא · ז · >>
בבא קמא פרק ז
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה בבא קמא ז רמבם
אמרו בספרא: "על כל דבר פשע – כלל, על שור על חמור על שה על שלמה – פרט, על כל אבדה – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון". ומזה הדין יתבאר לך כי תשלומי כפל נוהג בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים:
כשישחוט הוא בידו ביום הכיפורים, אינו חייב תשלומי ארבעה וחמשה לפי שהוא מחוייב כרת. ועוד יתבאר לך במסכת מכות שכל מחוייב כרת לוקה, ועיקר הוא אצלנו: אין אדם מת ומשלם. אמנם, יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכיפורים.
וכמו כן, אם שחט לו זולתו בשבת או לעבודה-זרה חייב בתשלומין, לפי שעיקר בידינו שאין הפרש בין שישחוט הוא בעצמו או שישחוט לו זולתו לעניין תשלומין. והראיה על זה מה שאמרה תורה "או מכרו"(שמות כא, לז), ולמדנו מפי הקבלה "או" – לרבות את השליח.
וכשיגנוב משל אביו וטבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה לאחיו, ויחשב להם חלקם בזה.
וכבר בארנו בפרק שני ממסכת קדושין שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה, אבל לפי שאיסור זה מדרבנן הוא, השוחט חולין בפנים חייב בתשלומי ארבעה וחמשה לרבנן.
ואין הלכה כרבי שמעון:
הודיענו בזו ההלכה שהודאתו שמכר וטבח כמו עדות עד אחד עליו בזה. וכמו שהעדות האחד אם יבוא שני ויעיד נתקיימה העדות ויתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, וכמו כן כשהודה שטבח או מכר אם באו אחר כן עדים והעידו שטבח ומכר משלם, ולא נאמר מודה בקנס פטור, וכיון שהודה ואין שם עדים פטור, אלא כל זמן שיבואו עדים חייב. וזהו כשיכפור עיקר הגניבה קודם שיבואו עדי גניבה, ואחר שבאו עדי גניבה הודה בגניבה ומכירה וטביחה. אבל אם הודה בעיקר גניבה קודם שיבואו עדים – פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, אפילו באו עדי טביחה ומכירה אחר כן:
מחלוקת רבי שמעון וחכמים אינה במי שגנב והקדיש, אבל הוא במי שגנב קדשים ושחטן ומכרן. חכמים אומרים, "וגונב מבית האיש"(שמות כב, ו) – ולא מבית ההקדש. ורבי שמעון אומר, קדשים שהוא חייב באחריותן נכסי בעלים הן, "וגונב מבית האיש" קרינא ביה. וכבר נתבאר בראשון מן מגילה שהנדבות אינו חייב באחריותן, והוא כשיאמר הרי זה עולה או שלמים.
ואין רבי שמעון מחייב תשלומי ארבעה וחמשה למי שגנב בקדשים שהוא חייב באחריותן ושחטן, אלא אם כן שחטן בעזרה לשם בעלים, או כשהיו בעלי מומין ושחט חוץ מן העזרה, לפי שכל העומד לפדות כפדוי דמי, ודין בעלי מומין שיפדו כמו שיתבאר במקומו.
אבל אם שחט אותם בחוץ והם תמימים בלא מום אינו חייב כלום, לפי שהיא שחיטה שאינה ראויה. ודעת רבי שמעון כבר קדם שהוא פוטר למי ששוחט חולין בעזה, לפי שהיא שחיטה שאינה ראויה.
ואין הלכה כרבי שמעון:
כל זה מבואר:
למד אותנו בזאת ההלכה שני עיקרים:
- האחד, כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו דבר הגנוב ברשותו, ויקנה אותו בדרך מדרכי קניין המטלטלין, וכבר קדם באורו בראשון מקידושין.
- והשני, כי ארבעה שומרים אינם קונים אותו הדבר הניתן להם לשמור, בעניין שיהיו חייבין בשמירתו ויתחייב כל אחד מהם בדינים המיוחדין להם כמו שיתבאר, אם לא קנו אותן המטלטלים באחד מן הדרכים שניקנין בהם המטלטלים שבמקח וממכר, כמו שנתבאר בראשון מקדושין. וזהו מה שאמרו תיקנו משיכה בשומרין כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות.
ושמור זה העיקר, כי הוא עיקר גדול ומועיל בדינים:
אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - לפי שרועין בזרעים.
ו'סוריא - הם הארצות שכבש דוד. וכבר בארנו עניינם בששי מן דמאי.
ומה שאמר לא יגדל חזירים - הוא הדין לשאר דברים שאסורין באכילה. אבל דיבר בחזירים כפי הידוע שהם אפשר לגדל כמו הבקר והצאן.
ואין פורשים נשבים – פחים או רשתות, לצוד בהם יונים, אלא אם כן ירחיק מן הישוב – רוצה לומר "ישוב" - המדינה, ארבעה מיל והם שלשים ריס, וזה להרחיק עצמם מן הגזל שלא יצוד יוני בני העיר.
והזהיר שלא לגדל כלב, מפני היזקו:
משנה בבא קמא, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב