עיקר תוי"ט על בבא קמא ד
משנה בבא קמא, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) והיכא דמי כגון שראה שור ונגדן. וראה שור ולא נגדן. וראה שור ונגדן. וראה ב"פ ולא נגרן. דאפילו מועד לסירוגין לא הוי. רש"י. ומצי לפרושי נמי כגון דלא אייעד בב"ד וכדתנן במ"ד. אלא משום דמסתמא מיעד. ין בב"ד להכי לא פירש כן:
(ב) (על הברטנורא) כלומר וכרבי ישמעאל ס"ל דיושם השור ולא הוי אלא בעל חוב דידיה, ולפיכך כשתפס בחובו נעשה שומר שכר:
(ג) (על הברטנורא) כלומר וכר"ע ס"ל דאמר יוחלט השור לחצי נזקו. ונמצא שאם כחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו, דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו. אבל לר"י שאין לו חלק מבורר בגוף השור לשעבודא בעלמא הוא דתפיס ליה, והוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי לפרוע ממנו שחייב בשמירת כל החפץ. אבל לר"ע הוי כמו חפץ של שניהם שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה ולעולם אחריותו על שניהם. הרא"ש:
(ד) (על המשנה) האחרון כו'. ואע"ג דקיי"ל דשותפין חולקין כפי מספר השותפין לא לפי המעות כמ"ש במשנה ר פ"י דכתובות. היינו טעמא לפי שלא נשתתפו לדעת והוי להו כלוקח זה בשלו וזה בשלו. דקיי"ל דחולקין לפי המעות. הר"נ:
(ה) (על המשנה) ואינו. מסקינן בגמרא דלא תנינן בוי"ו אלא אינו מועד. ודינא קאמר דאייעד לחד מינא אע"ג דלא מתרמי ליה מינא אחרינא למחזי אי נגדן ליה אי לא. מסתמא אינו מועד. אלא לאותו מין שהועד. לו. נ"י:
(ו) (על הברטנורא) נ"ל דבעי לפרש קטנים דבהמה מה היא. דלא תימא דקה וגסה, אלא תרוייהו בחד מינא. וה"ה באדם. ועתוי"ט:
(ז) (על המשנה) לגדולים. מסתמא אפילו לגדולים דההוא מינא ולא אמרינן תואיל ופרץ בההוא מינא. ל"ש גדולים דידיה ול"ש קטנים דידיה. גמרא:
(ח) (על המשנה) לשבתות. בעו מיניה כיון דמהניא חזרה דג' ימים, למסתר העדאה גמורה לדידך (בפ"ב מ"ד). הרי כו' ואינו מועד לימות החול שבינתיים מהו. מי אמרינן כיון דחזא בימות החול שבינתיים ולא נגרן סתר להו לשבתות כו' כ"ש דמהניא למסתר מקצת ימי העדאה. נ"י. ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) ולפירוש הב' צ"ל שהעבירו לפניו בני אדם:
(י) (על המשנה) שנאמר כו' ואע"ג דלגבי תם כתיב. בההיא אנפא דחייב בתם חייב במועד כדאיתא בגמרא. הילכך כיון דמיעט קרא רעהו, כל היכא דלא שוו ניזק ומזיק להדדי ודאי לאו רעהו קרינא בהו ומפטרו, נ"י:
(יא) (על המשנה) פטור. בגמרא פריך הא תנינא ליה חדא זימנא (ספ"ק מ"ב) ומשני תני והדר מפרש. וארישא לא פריך, דהך דהכא לגופא, ולעיל לפרושי באיזה הקדש:
(יב) (על הברטנורא) משום סיפא איצטריך דרישא מרעהו נפיק רש"ל. ובגמרא מפרש מאי ואומר. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) חרש. בחרש שאינו שומע ואינו מדבר עסקינן דהוי חרש מעיקרו. אבל פקח ונתחרש, בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה. נ"י:
(יד) (על הברטנורא) וממילא דה"ה בחרש ושוטה. והתוספ' תמהו דלא דמי להתם דמיירי בהזיק בחיי האב משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. ומסקי, דהטעם כיון דחס רחמנא על התם שלא ישלם נזק שלם הלכך לגבי יתמי חסו עלייהו:
(טו) (על המשנה) אפוטרופוס. ואע"ג דלגבי היזק דגופייהו קא פסיק תנא במ"ד פ"ח פגיעתן רעה, שאני התם דלא אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמא למיגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו. אבל גבי שוורין אפשר. נ"י:
(טז) (על הברטנורא) כלומר אחר ההעדאה:
(יז) (על הברטנורא) ואע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא לג' דברים (בריש פ"ו דערכין). הכא שאני, דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי. גטרא. ואפילו לאבא שאול דמ"ד פ"ה דגטין כו', דהכא אינו נחשב לנאמן בשביל זה אלא הוא כשומר בעלמא שלא יזיק לעולם. תוספ' בשם הירושלמי:
(יח) (על הברטנורא) דיכולין יתומים למימר אי הוו מיעדי ליה באנפי דילן הוה עבדינן ליה שמירה מעולה ולא הוי נגרן. ולפיכך דיינינן ליה כתם עד שיעיד בפני בעלים. ולית הלכתא כר"מ לגבי רבי יוסי. נ"י:
(יט) (על המשנה) כופר. דכופר במועד כתיב. ומשלם ליורשים כו'. נ"י. והיינו דמי ניזק. ועתוי"ט:
(כ) (על הברטנורא) ובמועד לעכומ"ז הוי מועד לישראל. דלא כגירסת גמרא דידן. נ"י:
(כא) (על הברטנורא) וכלומר שתי פעמים. וכן הוא בגמרא:
(כב) (על המשנה) מיתה. דבתם נמי כתיב סקל יסקל. רש"י:
(כג) (על הברטנורא) בגמרא יליף להו. ודוקא בבן קיימא ודאי. אבל בן ח', ואפי' בן ט' פחות משלשים פטור. דמספיקא לא מפקינן ממונא. נ"י. ועתוי"ט:
(כד) (על המשנה) עבד כו'. בעבד כנעני המוטבל לשם עבדות קאי. דכיון דשייך במצות חייביה רחמנא לתורא קטלא עלויה. דהא מריה דתורא הוה מחייב נמי עלויה קטלא דכיון דלאו עבדו הוא אינו בדין יום או יומים אבל אעבד עכ"ומז וה"ה שפחה לא מחייב תורא קטלא עלויהו. דאפילו נתכוין להם והרג את ישראל פטור. ולענין חיובא דבעלים הו"ל כמאן דקטליה לתוריה או לחמריה. דאי תם הוא משלם חצי נזק מגופו, מועד משלם נזק שלם מן העליה. נ"י:
(כה) (על הברטנורא) וערק לאגמא כדלעיל. ונתחכך כו', כלומר עכשיו בנפילה אחרונה. והוא משונה קצת שהרג בנפילת הכותל, ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות. רש"י:
(כו) (על הברטנורא) וה"ה לכולהו הנך דאי אייעד למיקטל בכוונה אע"ג דהשתא קטיל שלא בכוונה ופטור ממיתה, חייב בכופר. נ"י:
(כז) (על הברטנורא) ואע"ג דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, לא אתיא אלא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר, והשוה הכתוב דלא תימא לשון זכר דוקא. אבל היכא דכתיב איש אצטריך רבוייא. והכא אע"ג דלא כתיב איש אלא לשון זכר הוה ילפינן מנזקין דכתיב בהו איש. תוספ'. ושור היתומים, דלא תימא כיון דלאו בני דיעה נינהו לא מחייבי. והאפטרופוס, דלא תימא כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש הזיקא, אימא חס רחמנא עלייהו. והמדבר, אע"ג דלית ליה בעלים. והקדש, אע"ג דאיכא פסידא להקדש. נ"י. ושור הגר, דלא תימא דהפקר והקדש דוקא נגדן ולבסוף הקדיש והפקיר אבל איפכא דלא הו"ל בעלים משעת נגיחה לא. להכי איצטריך. נ"ל:
(כח) (על הברטנורא) מדקתני תרתי מדבר וגר דהו"ל נמי שור הפקר. היינו רישא כו', אלא לאו הא קמ"ל דאפילו נגח ולבסוף הפקיר. גמרא:
(כט) (על המשנה) יוצא כו'. כלומר שנגמר דינו לסקילה ואפילו לא יצא. נ"י:
(ל) (על הברטנורא) ומאת בשרו דייק בגמרא אע"ג דעבדיה כעין בשר:
(לא) (על המשנה) מסרו. עד שלא נגרן. ולאו ארישא קאי, אלא מלתא אחריתא היא. רש"י:
(לב) (על המשנה) נכנסו. כו'. בדלא עבדי שמירה כלל קא מיירי. ומשום הכי פסיק ותני נכנסו כו'. דאי אפשר לומר דמחייבי בשמירת נזקיו כבעלים. שהרי תם לכולי עלמא לא סגי ליה בשמירה פחותה, ושומר חנם לא אשתעבד לבעלים אלא לשמירה פחותה ואז כלתה שמירתו. אם כן בעל השור שמסרו למי שאינו מחויב לשומרו שמירה מעולה איהו דפשע ומשלם. אלא מאי נכנסו תחת הבעלים דאי פשעו ביה ויצא והזיק מחייבי בנזקיו כבעלים. נ"י:
(לג) (על הברטנורא) גמרא. וסברא הוא דאטו בשביל שנעשה מועד גרע ויפטור אפילו מחצי נזק בשמירה פחותה. והואיל וצריכין אנו לומר צד תמות כו' לחומרא, ה"ה לקולא, דאינו משתלם אלא מגופו ואין מעמ. דין אפוטרופוס. ומיהו לפטור בהודאתו לא אמרינן צד תמות כו' דכיון דאייעד לאו קנסא הוא. תוספ':
(לד) (על המשנה) סכין. כדתניא, ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר ולא תשים דמים בביתך. ועתוי"ט: