משנה בבא קמא ד ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ד · משנה ב | >>

שור שהוא מועד למינו ואינו ^ה מועד לשאינו מינו, מועד לאדם ואינו מועד לבהמה, מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים^ז, את שהוא מועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק.

אמרו לפני רבי יהודה, הרי שהיה מועד לשבתות ^ח ואינו מועד לחול.

אמר להם, לשבתות משלם נזק שלם, לימות החול משלם חצי נזק.

אימתי הוא תם? משיחזור בו שלשה ימי שבתות.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ,

מוּעָד לְאָדָם וְאֵינוֹ מוּעָד לִבְהֵמָה,

מוּעָד לִקְטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לִגְדוֹלִים,

אֵת שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם;

וְאֵת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.

אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה:

הֲרֵי שֶׁהָיָה מוּעָד לְשַׁבָּתוֹת וְאֵינוֹ מוּעָד לְחֹל?

אָמַר לָהֶם:

לְשַׁבָּתוֹת מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם;

לִימוֹת הַחֹל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.

אֵימָתַי הוּא תָּם?

מִשֶּׁיַּחֲזֹר בּוֹ שְׁלשָׁה יְמֵי שַׁבָּתוֹת:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

שור שהוא -

מועד למינו - ואינו מועד לשאינו מינו,

מועד לאדם - ואינו מועד לבהמה,

מועד לקטנים - ואינו מועד לגדולים,

למין שהוא מועד לו - משלם נזק שלם,

ולמין שאינו מועד לו - משלם חצי נזק.

אמרו לפני רבי יהודה:

והרי הוא מועד בשבתות - ואינו מועד בימות החול?

אמר להם:

בשבתות - משלם נזק שלם,

ובימות החול - משלם חצי נזק.

ומאמתי הוא תם?

משיחזור בו שלשה ימי שבתות.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אמנם מה שהיה מועד למין אחד אינו מועד לשאר המינים, אלא הרי הוא בחזקת תם עד שיועד, וכאילו אמר שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו. וכן עניין שאר ההלכה על הטעם הזה.

ודברי רבי יהודה נכוחים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מועד לקטנים - לעגלים ^ו:

אמרו לפני ר' יהודה - שאלו תלמידיו ממנו:

מועד לשבתות - מפני שהוא בטל ממלאבה ודעתו זחה עליו. אי נמי, לפי שרואה בני אדם במלבושים נאים של שבת, חשובים בעיניו נברים ואינו מכירם:

ואינו מועד לחול - מה דינו:

משיחזור בו שלשה ימי שבתות - לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בשלש שבתות ^ט ולא נגח, חזר לתמותו, ואם חזר ונגח אינו משלם אלא חצי נזק:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ואינו מועד. מסקינן בגמרא דלא תנינן וי"ו אלא אינו מועד ודינא קאמר דאייעד לחד מינא אע"ג דלא מתרמי ליה מינא אחרינא למחזי אי נגח ליה אי לא. מסתמא אינו מועד אלא לאותו מין שהועד לו. נ"י:

מועד לקטנים. פירש הר"ב לעגלים. וכפרש"י ונ"י. ונ"ל דהא דנקטי לעגלים לפרש קטנים דבהמה מאי היא דלא תימא בהמה דקה וגדולים בהמה גסה. אלא תרווייהו בחד מינא. וה"ה באדם נמי מועד לקטנים אינו מועד לגדולים. ולא הוצרכו לפרש. כך נראה בעיני. ואין נראה לפרש דאדם כיון דאית ליה מזלא אין חלוק בין קטן לגדול וכי הוי מועד לקטנים הוי מועד לגדולים. דהא רש"י מפרש בפ"ק דף ב' דאית ליה מזלא שיש לו דעת לשמור את גופו ע"כ. והדבר ידוע שאין דעת לקטן כמו לגדול:

אינו מועד לגדולים. מסתמא אפילו לגדולים דההוא מינא. ולא אמרינן הואיל ופרץ בההוא מינא לא שנא גדולים דידיה. ולא שנא קטנים דידיה. גמרא:

אמרו לפני ר' יהודה הרי שהיה מועד לשבתות וכו'. משום דשמעינן ליה לרבי יהודה דמהני ימים לחזרה כמו להעדאה [במ"ד פ"ב] בעו מיניה כיון דמהניא חזרה דשלשה ימים למסתר העדאה גמורה לדידך. הרי שהוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול שבינתים מהו. מי אמרינן כיון דחזא בימות החול שבינתים ולא נגח. סתר להו לשבתות כיון דמהניא חזרה דשלשה ימים למסתר העדאה גמורה כל שכן דמהניא למסתר מקצת ימי העדאה. כ"כ נ"י. וכתב עוד בחזרה דשלש שבתות וכגון שיהו תינוקות ממשמשין בו באותן שבתות ואינו נוגח. דקי"ל כר' יוסי [דנימוקו עמו וסבירא ליה בהך כר"מ דבמשנה ד' פ"ב] דאמר תם זהו שיהו התינוקות ממשמשים בו. ותמיהני דבפ"ב כתב בשם הרא"ש דלר"מ נמי חזרה דשלשה ימים סגי. והעתקתי לשונו שם [ואותה סברא לר' יוסי נמי איתא]:

משיחזור בו שלשה שבתות. כתב הר"ב העבירו לפניו שוורים וכו' וכן ל' רש"י. ולשיטתיה אזיל שמפרש מועד לשבתות. מפני שהוא בטל ממלאכה. אבל לפירוש השני שכתב הר"ב והוא ירושלמי כתבוהו התוספות. צ"ל שהעבירו לפניו בני אדם וכו'. וכתבו התוספות אע"ג דכבר אשמעינן רבי יהודה בפ"ב [דף כ"ג] אצטריך דסלקא דעתך הואיל ולאו מועד אלא לשבתות לא בעי חזרה כל כך. ולפירוש הקונטרס ניחא דמפרש מועד לשבתות. לפי שאין עושה מלאכה דקמ"ל דאפילו שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח. לא הוי חזרה. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ה) (על המשנה) ואינו. מסקינן בגמרא דלא תנינן בוי"ו אלא אינו מועד. ודינא קאמר דאייעד לחד מינא אע"ג דלא מתרמי ליה מינא אחרינא למחזי אי נגדן ליה אי לא. מסתמא אינו מועד. אלא לאותו מין שהועד. לו. נ"י:

(ו) (על הברטנורא) נ"ל דבעי לפרש קטנים דבהמה מה היא. דלא תימא דקה וגסה, אלא תרוייהו בחד מינא. וה"ה באדם. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) לגדולים. מסתמא אפילו לגדולים דההוא מינא ולא אמרינן תואיל ופרץ בההוא מינא. ל"ש גדולים דידיה ול"ש קטנים דידיה. גמרא:

(ח) (על המשנה) לשבתות. בעו מיניה כיון דמהניא חזרה דג' ימים, למסתר העדאה גמורה לדידך (בפ"ב מ"ד). הרי כו' ואינו מועד לימות החול שבינתיים מהו. מי אמרינן כיון דחזא בימות החול שבינתיים ולא נגרן סתר להו לשבתות כו' כ"ש דמהניא למסתר מקצת ימי העדאה. נ"י. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) ולפירוש הב' צ"ל שהעבירו לפניו בני אדם:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

שור שהוא מועד למינו: בגמ' פליגי רב זביד ורב פפא רב זביד אמר ואינו מועד לשאינו מינו תנן פי' דידעינן ביה דלא נגח וכיון דעברינהו להו קמיה ולא נגח הלכך למי שאינו מועד לו אם נגחו אחר זמן משלם ח"נ אבל מסתמא אם הועד אף לזה וכן אם הועד לקטנים מועד לגדולים מסתמא ודייק לה מהאי סיפא דמתני' דקתני מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים אי אמרת בשלמא ואינו מועד קתני הא סתמיה הוי מועד הא קמ"ל דאפי' מקטנים לגדולים נמי מסתמא הוי מועד אלא אי אמרת אינו מועד קתני וסתמא לא הוי מועד השתא י"ל מקטנים לקטנים דעלמא סתמא לא הוי מועד מקטנים לגדולים צריכא למימר דלא הוי מועד. ורב פפא אמר לך איצטריך סד"א הואיל ופריץ ביה בההוא מינא פרץ ביה ל"ש גדולים דידיה ול"ש קטנים דידיה קמ"ל דלא הוי מועד. ורב פפא אמר אינו מועד תנן דסתמא לא הוי מועד ודייק לה מרישא דמתני' דקתני מועד לאדם אינו מועד לבהמה אא"ב אינו מועד תנן דסתמא לא הוי מועד הא קמ"ל דאפי' מאדם לבהמה נמי סתמא לא הוי מועד אא"א ואינו מועד קתני הא סתמא הוי מועד השתא י"ל מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד ואפי' למין אחר מאדם לבהמה צריכא למימר דהוי מועד. ורב זביד אמר לך רישא אחזרה קאי כגון דהוה מועד לאדם ומועד לבהמה והדר ביה דקאי גבי בהמה תלתא זימני ולא נגח מהו דתימא כיון דלא הדר ביה מאדם חזרה דבהמה לאו חזרה קמ"ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה מתיבי סומכוס אומר מועד לאדם מועד לבהמה מק"ו ומה לאדם מועד לבהמה לא כ"ש מכלל דת"ק אינו מועד קאמר אמר לך רב זביד וכו' וכתב הרא"ש ז"ל והלכה כרב פפא וכן ברב אלפס ור"ח ז"ל וכן ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל וכן בא"ז וגם התוס' בריש פ"ק דמכלתין יישבו דברי רב פפא וכן בנמוקי יוסף ז"ל כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. וא"כ על דרך זו מתפרשי כולהו באבי דמתני' דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא שור שהוא מועד למינו מפני שלבו גס בהם כמו אלים המנגחין זה את זה דלא הוי מועד לשאינו מינו דהא סברא טובה דלא ליהוי מועד לשאינו מינו אלא אפילו מועד לאדם דאית ליה מזלא לא הוי מועד לבהמה אע"ג דלית לה מזלא ול"מ מאדם לבהמה דסוף סוף שני מינים הם אלא אפי' מועד לקטנים דהיינו עגלים דהיינו מינו לא הוי מועד לגדולים אע"ג דמינו הוא ששור כמותן הוא והדר אשמועינן דאפי' דהוי מועד למינו ולגדולים דכותיה בימות השבת יקרא תם בימות החול ועפ"י דרכנו נתננו טעם לפי' רש"י ז"ל שכתב לקטנים לעגלים דקשה דודאי לקטנים משמע נמי כל מין קטנים אלא לרבותא פי' לעגלים כנלע"ד אבל בתוי"ט מצאתי אח"כ שכתב ונ"ל דהא נקטי לעגלים וכו'. ואינו מועד בימות החול כ"ע מודו דבהך בבא תנינן ואינו כלומר שידוע לנו דחזא בימות החול שבנתים ולא נגח ומשום הכי כי בעו בני הישיבה השתא לר' יהודה ולא לר"מ דכולה מתני' סתמא ר"מ תנא לה ואפ"ה שבקי ר"מ ובעי לר' יהודה אלא משום דשמעינן ליה דמהני ימים לחזרה וכו' עכ"ל ז"ל:

אמרו לפני ר' יהודה הרי שהיה מועד בשבתות ואינו מועד בימות החול אמר להם בשבתות משלם נזק שלם ובימות החול משלם ח"נ מאימתי הוא תם וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל בשם רוב הספרים וכתב ויש ס"א לשבתות ונ"ל שהוא טעות ע"כ. ועיין במה שהקשה המגיד משנה שם פ' עשירי סי' ג' דהרמב"ם ז"ל קשה דידיה אדידיה והניחו בצ"ע אכן בשלטי הגבורים תרצוהו בדוחק:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

מועד לקטנים: לעגלים או לילדים, ואח"כ נגח שור או אדם גדול:

אמרו לפני רבי יהודה: דמדס"ל לר"י דמהני ג"י לחזרה [כפ"ב מ"ד], להכי שאלוהו כן, דאי מהני ג' ימים ליסתר העדא' גמורה לנוגח בחול ובשבת, כ"ש דמהני ג"י של חול לסתור מקצת העדאה שבשבת לחוד ולפטר אף בנגח בשבת:

הרי שהיה מועד לשבתות: מדבטל אז ממלאכה דעתו זחה עליו ורגיל לנגוח, ועוד מדאנשים מלובשין בגדים אחרים, אינו מכירן ונוגחן:

משיחזור בו שלשה ימי שבתות: בראה שוורים או אדם ג' שבתות ולא נגחן, [ועי' פ"ב מ"ד] וקמ"ל דבשבת ממלאכה בחול ג"י לא הוה חזרה, מדרגיל ליגח רק בשבת:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

בבלי לז א | רמב"ם הלכות נזקי ממון ו ח

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי