רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ז עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאאמר רב נתן בר מר עוקבא, אמר רב יהודה: עד "על לבבך" - בעמידה. שאם היה מהלך, והתחיל בקריאת שמע, צריך שיעמוד עד "על לבבך" ואחר כך מהלך. ומפרש בירושלמי: רב הונא ורב אידי בר יוסף בשם שמואל אמרי: צריך לקבל עליו עול מלכות שמיים מעומד. לא שאם היה יושב - עומד, אלא אם היה מהלך - עומד. ורבי יוחנן אומר, כל הפרשה כולה בעמידה.
ולית הלכתא, לא כרב נתן ולא כרבי יוחנן, דקיימא לן כרבא, דהוא בתרא, דפסק הלכתא כרבי מאיר, דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון. הלכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד. וכבר ראינו מי שדחה דברי רבי יוחנן, מדפסק רבא הלכה כרבי מאיר; ופסק כרב נתן, דאמר עד "על לבבך" בעמידה. והדין פסקא לאו מעליא הוא, דכי היכי דדחו דברי רבא - דברי רבי יוחנן, הכי נמי דחו דברי רב נתן.
אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ונאנס בשינה - יצא. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא צערן, מכאן ואילך לא תצערן. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבא: אבוך היכי עביד? אמר ליה: בפסוקא קמא מצער נפשיה; מכאן ואילך לא מצער נפשיה.
אמר רב יוסף: פרקדן לא יקרא קריאת שמע. קריאת שמע הוא דלא ליקרי, הא מיגנא שפיר דמי? והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד! כי מצלי פורתא, שפיר דמי (למיגנא); מיקרי, אף על גב דמצלי אסור. והא רבי יוחנן מצלי וקרי? שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה.
בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב - תנו רבנן: היה קורא קריאת שמע, ופגע בו רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה: בפרקים - שואל מפני הכבוד, ואין צריך לומר שהוא משיב, ובאמצע - שואל מפני היראה, ואין צריך לומר שהוא משיב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: באמצע - שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד; ובפרקים - שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם. וכן הלכתא.
בעא מיניה אחאי, תנא דרבי חייא, מרבי חייא: בהללף0141 ובמגילה מהו שיפסיק? מי אמרינן: קריאת שמע דאורריתא פוסק, הלל דרבנן מבעיא? או דלמא פרסומי ניסא עדיף? אמר ליה: פוסק ואין בכך כלום. אמר רבא: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, בין פרק לפרק - פוסק, באמצע הפרק - אינו פוסקף0142. ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, אפילו באמצע הפרק - פוסקף0143. והלכתאף0144 כרבא.
ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, כתבנום בעניין חנוכהף0145 (רי"ף שבת פרק ב).
אמר רב: כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, כאלו עשאו במה, שנאמר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" (ישעיהו פרק ב,כב), אל תקרי בַמֶּה אלא
כמו תג למעלה באמצע גג החי"ת להודיע שהוא חי (ושהוא)ת0141 ברומו של עולם מושל על הכל. לכך נראה שצריך בקריאה להמליכו בחי"ת בשמים ובארץ להודיע שהוא חי ברומו של עולם, ובדלי"ת להמליכו בארבע רוחות העולם כנגד הדלי"ת. ויש אומרים שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיות0142. ויש אומרים שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ וארבע רוחות העולם, ולזה נוטה דעת מורי הרב נר"ו, מדאמר בגמרא (ברכות יג ב) דרבי כשהיה לומד לתלמידיו לא היה רוצה להפסיק, אלא היה מעביר ידיו על גבי עיניו וקורא שמע ישראל וכו', וחוזר ושונה. ומה שהיה מעביר ידיו על גבי עיניו היה מפני שלא יראו הרמיזות שהיה עושה לכל צד. דהכי אמרינן התם: אמר ליה רב לרבי חייא: לא חזינא לרבי דמקביל עליה מלכות שמים. אמר ליה: בר פחתי, בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו, מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמר שמע ישראל ונאנס בשינה יצא — אין לפרש שנאנס בשינה ולא אמר כי אם זה, שאם כן האיך יצא? ועוד, דאמרינן: בפסוקא קמא צערן, טפי לא תצערן; ואם לא היה קורא כלל, האיך היה אומר שיניחוהו שלא יקרא? והלא אינו יוצא בזה בלבד, דאפילו למאן דאמר קריאת שמע מדרבנן, מכל מקום צריך לאומרה. ועוד, דברכת אמת ויציב מן התורה, כדבעינן למימר לקמן. ולפיכך נראה דנאנס בשינה, רוצה לומר שהיה קורא כל השאר מתנמנם; ולפיכך יצא, דכיון דפסוק ראשון – שהוא עול מלכות שמים – אמר אותו בלא נמנום, אף על פי שכל השאר קורא מתנמנם, הואיל וקרא אותו יצא. וגם בכל ספרי ספרד המדוייקים אינם גורסין "בשינה", וגם רבינו האיי גאון ז"ל כך כתב: ונאנס יצא – ומפרשי רבנן דנאנס בשינה, כלומר, שאנס אותו השינה והיה מתנמנם ואין יכול לכוין כמו בפסוק ראשון.
פרקדן לא יקרא קריאת שמע — מי ששוכב על אחוריו נקרא פרקדן, והוא מלשון פורי הקדקוד, כלומר שהוא שוכב על קדקדו. ואית דאמרי פורי הקדן, ומפרשינן קדן כמו קדל, ורוצה לומר שהיה שוכב על ערפו, מלשון "קשי עורף" דמתרגמינן "מחזרי קדל", והכל עולה לדרך אחד, וכבר כתבתי זה בפסחים.
רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה וכו' — נחלקו המפרשים בעניין הפסקה בקריאת שמע ובברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו, אם פוסק או לא. יש מי שאומר, שאף על פי שפוסק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אפילו הכי אינו פוסק לקדיש ולקדושה, דכיון שעוסק בשבחו של מקום, אין לו לפסוק בעבור שבח אחר. ורוב הפוסקים הסכימו שיפסיק אפילו באמצע הפרק, דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד; ולזה נוטה דעת הרב מורי נר"ו. ומביא ראיה, מדחזינן דפליגי בגמרא (ברכות כא ב) אם מפסיק בתפילה לקדיש ולקדושה אם לא. ואף על פי שהלכה כמאן דאמר אינו מפסיק, אפילו הכי כיון דבתפילה לדברי הכל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, היו חולקין אם מפסיק לקדיש או לא; מכלל דבקריאת שמע וברכותיה, דדברי הכל מפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, פשיט להו לכולהו דמפסיק. הלכך לקדיש ולקדושהת0143 מפסיק אפילו באמצע הפרק. ולברכו נמי, כיון שהיא הפסקה מועטת לענות ברוך ה' המבורך, מותר, דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב, דתוך כדי דבור כדבור דמי. ואפילו למודים נמי מפסיק, אבל נראה למורי הרב דבמודים די בשישחה בלבדת0144, שאם יאמר "יוצרנו יוצר בראשית" כו', הוי ליה הפסקה גדולה.
בהלל ובמגילה מהו שיפסיק וכו' — אומר הרב מורי נר"ו, שההפסק שהזכירו בכאן הוא כעין ההפסק שהזכירו לעיל גבי קריאת שמע, ומבעיא ליה אם יפסוק גם כן באמצע הפרקים מפני היראה ומפני הכבוד, מי אמרינן קריאת שמע דאורייתא פוסק, הלל דרבנן מבעיא, או דילמא פרסומי ניסא עדיף, שהלל אומרים אותה לפרסם הניסים שעשה לנו הבורא בכל זמן וזמן; ואף על פי שפוסק בקריאת שמע מפני היראה ומפני הכבוד, בהלל אינו פוסק כלל. אמר ליה: פוסק ואין בכך כלום. ולפירוש זה קשה הלשון "ואין בכך כלום", שהיה די לו לומר "פוסק". אלא שנוכל ליישבו ולומר דהכי קאמר: פוסק כמו בקריאת שמע, ומשום פרסומי ניסא דקאמרת – אין בכך כלום ומותר; אבל ודאי הפסק אחר לשיחה בעלמא – אסור, ואפילו בין פרק לפרק.
אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל — בין פרק לפרק פוסק כמו בקריאת שמע, באמצע הפרק אינו פוסק כלל. ורבא חולקת0145 על דברי רבי חייא ואומר דבאמצע הפרק לעולם אינו פוסק, ואפילו מפני היראה, כיון שאפילו היחיד חייב לגמור בהן את ההלל; ואף על פי שפוסק באמצע קריאת שמע, אינו פוסק בהלל, שאינו פוסק בשבחו של מקום. וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, כלומר, דבין צבור ובין יחיד אין גומרין את ההלל, כגון הלל דראש חודש או הלל של פסח משני ימים הראשונים ואילך, אפילו באמצע הפרק פוסק מפני היראה ומפני הכבוד, כמו בקריאת שמע. והיה יכול לומר 'ימים שאין גומרים בהם את ההלל', אלא משום דנקט ברישא לשון 'יחיד', תנא בסיפא נמי לשון 'יחיד'.
ונראה מכאן לפי זה, שאפילו בימים שאין גומרין בהן את ההלל, שהיחיד מברך עליו, מדאמר באמצע הפרק בלבד פוסק מפני היראה ומפני הכבוד ולא לשיחה אחרת, משמע שאפילו היחיד מברך עליו; דאם איתא שאינו מברך, כיון שאינו אלא קריאה בעלמא, למה לא יפסיק לכל דבר?
אלא שבפירוש נראה במסכת שבת [בהרי"ף] שאין היחיד מברך, מדאמרינן התם (תענית כח ב) תנא: יחיד לא יתחיל, ואם התחיל גומר, ודאי רוצה לומר: לא יתחיל בברכה, ואם התחיל בברכה – גומר בברכה וחותם: בא"י מלך מהולל בתשבחות. דאי בלא ברכה, אמאי לא יתחיל? וכי מונעין לו שלא יאמר הפסוקים? אלא ודאי יחיד לא יתחיל בברכה קאמר. ומאי דאמר הכא שאינו פוסק לשיחה בעלמא, לא מפני שמברך עליו היחיד, אלא אף על פי שלא בירך עליו, כיון שהתחיל בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשיחה בטילה.
ורבינו יעקב ז"ל אומר, שאפילו בימים שאין גומרין בהן את ההלל, היחיד חייב לברך. ודייק מהאי דהכא, שאסרו לפסוק בשיחה בטילה. ומה שאמרו: יחיד לא יתחיל, לא נאמר על ההלל דראש חודש וכיוצא בו, אלא כך הוא העניין, שעיקר ההלל נתקן על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור,
הגהות והערות
הערה ת0141: בא"י תיבה זו מחוקה.
הערה ת0142: נ"ב: וכן משמע מעובדא דרבי חייא ורבי, שהיו מעבירים ידיהם על עיניהם כדי לכוין יותר, או כדי שלא יראוהו סתום עיניים.
הערה ת0143: נ"ב: "ולקדושה" טעות סופר, ועיין שם בגמרא.
הערה ת0144: נ"ב: כלומר, ויאמר "מודים אנחנו לך" בלבד, דאם יאמר גם כן "יוצרנו", הויא לה הפסקה גדולה. ועיין במה שכתב הרב בית יוסף באורח חיים סימן ס"ו. ב"ח.
הערה ת0145: נ"ב: ולשון אמר רבא לא משמע דפליג, וגם הטור נראה שאינו מפרש כן (מא"י).
פתח ואין זה כלום.
עד על לבבך בעמידה — אפילו לבית הלל דאמרי: עוסקין במלאכתן וקורין, מהלכיןר0141 וקורין, מודים הם שצריך לעמוד עד המקרא הזה, לפי שעד כאן מצות כוונה.
לא שאם היה יושב עומד — אלא קורא מיושב.
בפסוקא קמא צערן — אם תראה אותי מנמנם, צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון.
פרקדן — שוכב על גבו ופניו למעלה.
לייט אמאן דגני אפרקיד — כי שמא יתקשה אברו מתוך שנתו וייראה לרבים.
מיגנא — כלומר לישן.
כי מצלי — כשהוא מוטה על צידו, שפיר דמי.
אבל מיקרי קריאת שמע אפילו מצלי נמי אסור — לפי שמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה ודרך גאווה.
אחאי תנא דבי רבי חייא — שהיה שונה בבית רבי חייא.
ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל — שהוא חובה לכל אדם, והן כ"א ימים לכל שנה.
פוסק — לשאלת שלום.
חדלו לכם מן האדם — כשיש לכם לעסוק בכבוד המקוםר0142
הגהות הב"ח
הערה ר0141: ומהלכין. כצ"ל.
הערה ר0142: אל תתעסקו בכבוד אדם.
שיעור שתחשוב בלב כך.
מעומד — כלומר, אפילו לבית הלל דאמרי: עוסקין במלאכתן וקורין, צריך שיעמוד עד כאן, כדי שיוכל לכוין את לבו.
בפסוקא קמא צערן — אם ראיתני מנמנם, צערני עד שאעיר יפה בפסוק ראשון.
פרקדן — גבו למעלה ופניו למטה.
לייט מאן דגני אפרקיד — שהוא דרך גנאי.
מיגנא — לישן.
כי מצלי שפיר דמי — כשהוא מוטה על צדו מעט, שפיר דמי. אבל מקרי קריאת שמע אפילו מצלי נמי אסור, לפי שמקבל עליו [עול] מלכות שמים דרך שררה וגאווה.
פיסקא בפרקים שואל — וכו'.
גמרא מהו שיפסיק — לשאילת שלום.
ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל — שהוא חובה לכל אדם.
בין פרק לפרק פוסק — כדאמרינן בפרקים דקריאת שמע לדעתיה דרבי יהודה.
באמצע הפרק אינו פוסק — כלל, דפרסומי ניסא עדיף.
ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק — כפרקים דקריאת שמע לרבי יהודה, וכל שכן בפרקים. והיינו דאמרינן בגמרא: שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא, לפיכך לא פסק לשאול בשלומו.
חדלו לכם מן האדם — כשיש לכם לעסוק בכבודו של מקום אל תעסקו בכבוד האדם, דאי לאו הכי
א. כן פסקו מיימוני וסמ"ג ומרדכי. אבל הלכות גדולות והראב"ד פליגי, שצריך לעמוד עד "על לבבך", וכן נראה דעת הרא"ש והטור. ובהגהות מיימוניות יש שפסקו שצריך לעמוד כל הפרק.
לשון ריא"ז — ונראה בעיני שלא נאמר כן אלא כשקרא קריאת שמע בברכותיה עם הצבור בבית הכנסת, וחזר והזכיר יציאת מצרים, והצבור פעמים קורא מבעוד יום קודם צאת הכוכבים, מפני טורח הצבור, וכל אחד יוצא אחר כן בקריאת שמע שקורא על מטתו אחר יציאת הכוכבים. וכך היא שיטת המורה ושיטת רבינו תם. ורבינו חננאל אומר שקורא על מטתו פרשת שמע והיה אם שמוע, זולתי פרשת ציצית, שאין זמן ציצית בלילה. ועל אותו הקריאה נאמר שאם נאנס בשינה, אין מקיצין אותו אלא בפסוק ראשון, כדי לקרוא קריאת שמע בזמנו, כי כבר הזכיר יציאת מצרים ובירך ברכות של קריאת שמע בבית הכנסת ויוצא בהן אפילו מבעוד יום, כמו שיתבאר בפרק תפילת השחר.
ב. כתב הרא"ש ז"ל: הא דקאמר "נאנס בשינה יצא", רוצה לומר שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך; מיהו היה קורא את כולה. וכן הא דאמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: "בפסוקא קמא צערן", כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין; "טפי לא תצערן", אף אם אקרא בלא כוונה לא תצערני להקיצני. דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרות את כולה. וההיא דרבי יהודה הנשיא שהיה קורא פסוק ראשון בלבד, ואמר בר קפרא דאינו חוזר וגומרו, התם מיירי שעבר זמן הקריאה קודם שגמר לימודו. ואם תאמר, כיון דבעי שיקרא את כולה, למה לא הפסיק לקרותה? דאפילו מי שתורתו אומנותו תנן דמפסיק לקריאת שמע. ויש לומר, דהני מילי אדם שלומד לבדו, אבל מי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק, עד כאן לשונו.
ג. המדקדק בדברי מיימוני אינו חולק על זה עם שום פוסק.
ד. לדעת מיימוני, אביו ורבו לא הוו בכלל מפני היראה; ולדעת הרא"ש וטור, אביו ורבו הוו בכלל מפני היראה. ולעניין להפסיק לקדיש לקדושה ולברכו, נחלקו בה הפוסקים: יש אומרים, אף על פי ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אינו פוסק, דכיון שעוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ובסמ"ק כתב, שעונין קדיש וקדושה ואמן של האל הקדוש ואמן של שומע תפילה בכל מקום. ויש אומרים שפוסק לכל, אפילו באמצע, דלא גרע ממה שפוסק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד; ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. וכתב בעל המנהיג: הקורא את שמע וקראו החזן לעלות לתורה, צריך לעמוד לקרות בתורה לכבוד התורה, מקל וחומר מכבוד הבריות ויראתם שמפסיק בשבילם. טור.
ובעל העיטור ז"ל כתב: כיון שברכה אחרונה דמגילה במנהגא תליא מילתא, אין לגעור במי ששח בקריאתה, דלאו הפסקה היא, אלא בקריאה תליא מילתא. ואינו נראה, דכיון שהוא מברך, צריך שלא להפסיק, דמאי נפקא מינה דתלי במנהגא? סוף סוף הוא מברך, עד כאן טור. וריא"ז מדמי לה לקריאת שמע לעניין הפסקה, כדלקמן.
ה. כתב הרא"ש: כתב בה"ג, לאו דווקא נקט יחיד, אלא אפילו צבור נקראין יחיד כל זמן שאין כל ישראל מקובצין יחד כמו בערבי פסחים, וכעניין שתקנו הנביאים הראשונים שיאמרו על כל צרה שנגאלין ממנה בשביל כל ישראל ביחד. וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל – לאו דווקא נקט יחיד, כדפירשנו, אלא אפילו צבור נקראין יחיד. משמע שאין לפסוק בו אלא מפני הכבוד, דימים שהיחיד גומר בהן את ההלל פוסק בו כדין קריאת שמע, אבל ימים שאין היחיד גומר בהם – אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, הא לאו הכי אין לו לפסוק. מכאן מדקדק רבינו תם דצריך לברך עליו אפילו בימים שאין היחיד גומר בהם, דאי אין מברכין עליו תחילה וסוף, הוי כאדם שקורא בספר תהלים ולא שייך ביה הפסקה. ודלא כאותם שכתבו בשם רש"י שלא היה מברך על ההלל בראש חודש, משום דאמרינן בפרק בתרא דתענית גבי הלל דראש חודש, דמנהג אבותיהם בידיהם, ואמנהגא לא מברכינן וכו' עד כאן עיין שם.
ו. כתב הרא"ש: והא דאמר: באמצע שואל מפני היראה, נחלקו בו רבותינו בעניין הפסקה בקריאת שמע וברכותיה לקדיש ולקדושה וברכו אם פוסק אם לאו. יש מי שאומר שאף על פי ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אפילו הכי אינו פוסק לקדיש ולקדושה, דכיון שעוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ורוב המפרשים הסכימו שפוסק אפילו באמצע הפרק, דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, וכן הסכים הרב רבי יונה וכו'. וסוף לשונו, הלכך לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפרק, וכן דעתי מסכמת, אף על פי שנשאתי ונתתי בדבר בפני הר"מ מרוטנבור"ג והסכים דעתו שאין להפסיק, עד כאן לשונו.
ז. וכיון שאין גומרין אותו ואין קורין אותו אלא בדילוג, אינו חמור לעניין הפסקה כקריאת שמע, אלא אף באמצע שואל בשלום אדם נכבד שצריך לנהוג בו כבוד, ומשיב שלום לכל אדם, אבל בעניין אחר אין לו להפסיק. טור. לשון ריא"ז: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, בין פרק לפרק – שהוא בין פרשה לפרשה – פוסק להשיב שלום לכל אדם; באמצע הפרק אינו פוסק, כדרך שביארנו בקריאת שמע. וכן הקורא את המגילה. עד כאן לשון ריא"ז.
וצריך עיון מה נקרא בין פרק לפרק גבי מגילה, מאחר שצריך לקרות כולה ביחד, כאיגרת.
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
הגהות חות יאיר
הערה ף0141: דומיא דמגילה שהיא חובה, שגומרים הלל.
הערה ף0142: כמו בקריאת שמע.
הערה ף0143: מפני הכבוד.
הערה ף0144: מכלל דפליג.
הערה ף0145: ברי"ף פרק במה מדליקין דף יא ע"ב [סימן שי"ח].