רבינו גרשום על הש"ס/מנחות/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פז עמוד ב

מחוק שבו מודד לחביתי כ"ג. כדאמרי' חוץ משל כ"ג שהיה גודש בתוכה:

שלא (ימזוג) [ימדוד] מדה של ג' לפר. שאותו ניקוד שעל ו' בא למעט. [חצי] עשרון לר' מאיר גדוש היה או מחוק מדאמר ר"מ עשרון של כ"ג מחוק ומדלר' מאיר מחוק זה וזה לרבנן נמי מחוק זה וזה. אותן י"ב חלות שעושין מחביתי כ"ג במה מחלקן לחלות ביד או בכלי ישער בידו או יחלקם בכלי:

דאי בכלי וכי טורטני יכניס. א"כ היה צריך להביא משקלות:

דכיון דבקללה כתיב והשיבו לחמכם במשקל:

שלחן מהו שיקדש קמצין. כגון קומץ מנחה או של לבונה בלא בזיכין בגודש שלו שלא הניחן בתוך שלו בין לבזבזיו אלא למעלה בגודשו שהניח הקומץ בין לחם ללחם:

אינו מקדש. שאין דרכו לקדש אלא הלחם:

לדברי האומר טפחיים ומחצה כופל כדאמרינן בפרק שתי הלחם נותן ארכו של לחם שהוא עשרה טפחים כנגד רוחבו של שלחן שהוא ה' טפחים נמצא אורך של לחם יותר מרחבו של שלחן ה' טפחים ונמצא כופל כל לחם ולחם טפחים ומחצה מיכן נמצאו שש כפולין של טפחים ומחצה של מערכת גבוהין ט"ו טפחים נמצא השלחן מקדש ט"ו טפחים למעלה כל דבר בין לחם בין קמצין בגודש שלו דהיינו עד ט"ו טפחים ולדברי האומר טפחים כופל היינו רבי מאיר (ובלל):

אבל מקדש ליפסל הקמצים בלינה:

ר' אלעזר בר צדוק אומר לא היו שבע מדות אלא הין בלבד ושנתות סימניות היו בו:

רבי יהודה מחשב ממטה למעלה ורבי מאיר ממעלה למטה:

דף פח עמוד א

ואפשר לשער בחצי לוג ג' חצאי לוג בבקר וג' חצאין בערב ואפשר לשער ברביעית ששה פעמים היינו [שלשה] חצאי לוג אלא מפני מה אינו משער בחביתין לא בחצי לוג ולא ברביעית שזה כלל היה במקדש וכו':

בירוצי מדות. הקצף שעל גבי המדה כשהיא מלאה יין:

איכא בינייהו. לרבי יהודה דאמר ממטה למעלה קסבר בירוצי מדות נתקדשו ורביעית יהב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שיכנסו ברביעית בירוציה וממנה שער חצי לוג ולוג עד ההין וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם יכול לשפוך לאלתר בגדול הכל עם הבירוצים בלי המתנה וכן השני הלכך צריך הגדול שיהיה גדול כדי לקבל השנים עם בירוציהן ולמאן דאמר ממעלה למטה קסבר בירוצי המדה לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער ממנה האחרים חצי הין ושלישית ההין וכיון דצריך לשפוך ממדה גדולה בשתי מדות אינו יכול לשפוך בקטן בבת אחת עם הבירוצין לפי שזה כלי גדול וזה קטן וצריך לשפוך בנחת בהמתנה ולא היו שם בירוצין והיינו דקא נפקי להו בירוצין:

והכא במלאים קא מיפלגי בשניהם מלאים דבמזרק קאמר היינו כלי לח מאן דאמר ממעלה למטה קסבר מלאים דוקא שלא יחסיר ולא יותיר אלא הגדול כב' קטנים ומאן דאמר ממטה למעלה סבר מלאים שלא יחסיר אבל יותיר שיעשה הגדול יתר כמעט כדי שיחזיק ב' הקטנים דבב' חצאין יש בהן במעט יותר מהשלם כדאמרינן לענין ב' שותפים ששיקלו שקל שלם שחייבין בקולבון משום הכרע ב' חצאי שקל:

לא סגיא דלא מעייל. הא אמרן בין למר בין למר דלדורות לא הוה ביה צורך^[1] מאי טעמא מביא תחתיו. כדאמר רבינא גמירי וכו'. רביעית מים למצורע דאמרינן ושחט את הצפור האחת אל מים חיים במים שיהו דם צפור ניכר בהם ושיערו היינו רביעית מים:

ורביעית שמן לנזיר דנזירות היתה באה שתי ידות כמצה של תודה:

חצי לוג מים לסוטה כדאמרינן התם במסכת סוטה היה מביא פיילי של חרס ובה חצי לוג מים:

דף פח עמוד ב

רביעית למה נמשח בשמן המשחה אי בשביל רביעית מים של מצורע והלא בחוץ היו^[2] כל מעשיו בשערי ניקנור ולא בעזרה אי לרביעית שמן של נזיר לחם נזיר שבלול בשמן בשחיטת איל מתקדש הלחם ולא היה צריך לרביעית לקדש השמן:

מארץ מרחק שמבבל היה ר' חייא אי לחצי לוג של סוטה חוץ הוא. כלומר בחוץ היה משקה אותה בשערי נקנור ולא היה צריך להכניס המים לפנים שיקדשו:

ומספקא הא מילתא לרבנן משום דכתיב מים קדושים:

ועוד דתנן (אין) [דהיו] אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה:

אמר לו נר ישראל קילסו כן שיפה אמר:

נר שכבתה בחצי הלילה או קודם היום:

נדשן השמן נידשנה הפתילה. כלומר כמו שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן כך השמן הנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה:

כיצד עושה מטיבה ומשליך כל מה שבנר לחוץ ונותן בה שמן אחר ומדליקה:

כמדה הראשונה חצי לוג או כמה שחסרה כאותו שזרק לחוץ:

קרי עליה והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק כלומר שמחדודו ומפלפולו הורה יפה:

נר שבמקדש. נרות של מנורה. של פרקים הוו לא של פרקים ממש מן אברים אלא מן המנורה עצמה היו הנרות כדכתיב מקשה אלא היינו של פרקים שהיו דקים הרבה והיה יכול להטותן למטה בשעת הטבה ולזוקפן בשעת הדלקה:

כיצד עושה מסלקן הנרות מן המנורה אלמא שלא היו מקשה. רב הונא דאמר כי האי תנא חכמים אומרים לא היו מזיזין אותה לנר ממקומה מן המנורה שלא היתה נוטל ממקומה שהיתה מקשה. כמין טס של זהב יש לה על גבה של כל נר ונר שבו היה (מתן) [כופפה] בשעת הטבה וזוקפה בשעת הדלקה והיינו כלפי ראשה:

מלקחיה בהן מוחטין את הפתילות. ומחתותיה משימין בהן אש ומשליכין בהן מה שמטיבין מן הנרות:

ת"ל אותה דברי ר' נחמיה כלומר אותה ונרותיה דכולה חדא היא דנר היינו מנורה ולא מלקחיה ואית דאמר אותה לרבות מלקחיה ומחתותיה והיינו קשיא דר' נחמיה^[3] דאמר ר' נחמיה:

דף פט עמוד א

ליעביד זהב כל דהו לפי נרות ולא טהור קמ"ל דצריך [זהב טהור]:

מה ת"ל בשמן בשמן חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן:

חד ריבוי הוא ולא תרי דחד בשמן צריך לגופיה ואידך בשמן הוי חד ריבוי:

כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת"ל שהרי נאמר שמן ברבוכה בחביתין דכתיב על מחבת בשמן תעשה מורבכת. הלכה למשה מסיני היא דמתחלק בשוה לג' מינין ולא בעיא קרא:

ואפילו מנחה של ס' עשרונים כדתנן בפ' המנחות והנסכים מתנדב אדם מנחה של ס' עשרון כו' עשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן גבי מצורע עני כתיב:

לגמרי לא אשכחן. זבח בלא מנחה:

ואידך תרתי שמעת מינה בין מנחה גדולה של ס' בין מנחה קטנה של עשרון:

שלשה ומחצה למנורה אין מכלל ז' מדות אלא אגב דחשיב לוגין דפר ואיל וכבש חשיב נמי דמנורה:

אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר ולא ביום אלא זו:

אית דאמר מלמעלה למטה שיערו שבתחלה נתנו לוג וודאי שנשתייר בבקר ובלילה השני פיחתו עד ששיערו הדבר שאין צריך יותר מחצי לוג אפילו לליל הארוך מאן דאמר מלמעלה למטה שיערו קסבר אין עניות במקום עשירות ולא חששו על מה שנשתייר בשחרית מן הלוג שאין ראוי לכלום וה"ה הכי איבעי ליה לשוויי בכל לילה בנר יותר מחצי לוג הרשות בידו ומאן דאמר ממטה למעלה שיערו שבתחלה נתנו פחות מחצי לוג ודאי שעדיין צריך עד שיכוונו שאין צריך יותר מחצי לוג וכיון דמעיקרא שיערו הכי ממטה למעלה ש"מ משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל ואינו רשאי ליתן בנר יותר מחצי לוג:

מערבין נסכי פרים האי נסכי משמן ומנחה ויין הכל ביחד קרי נסכין והכי קאמר מערבין נסכי פרים בנכסי אילים אע"פ דלפר אית ליה ג' עשרון סלת וחצי הין שמן וכן יין ולאיל ב' עשרון ושלישית הין שמן וכן יין אעפ"כ מערבין נסכיהן זה בזה דזה וזה בלילתן עבה דלכל הוי שני לוגין שמן לעשרון ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים כמו נסכי תמידין במוספין שזה וזה בלילתן רכה ג' לוגין שמן לעשרון וכן נסכי כבשים של יחיד בנסכי כבשים של צבור וכן מערבין נסכי כבש של היום בנסכי אותו של אמש כדאמרן מביא אדם זבחו היום ונסכיו למחר:

דף פט עמוד ב

אבל אין מערבין וכו' משום דהללו בלילתן עבה והללו בלילתן רכה:

אע"פ שמנחתו כפולה כדכתיב ומנחתו שני עשרונים סלת:

שלא יערב חלבים ה"ה הכי לא יערב נסכים:

אמר ר' יוחנן לא תימא דמתניתין מערבין לכתחלה קאמר אלא אם נתערבו קאמר והכי קאמר אם נתערבו נסכי פרים בנסכי פרים הואיל והתחילו לערב מערבין נמי בנסכי אילים אי הכי דקתני ואין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואפילו נתערבו כבשי' (בכבשי') [בפרים ואילים] דיעבד נמי לא והא מדקתני סיפא וכו' אמר אביי רישא (רישא) דמשמע דמערבין לכתחלה ביינן קאמר אם נתערב סולתן ושמנן ויין לכתחלה לא בלא נתערב סלתן ושמנן והתניא בד"א שאין מערבין בתחלה בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחלה בין נתערב סולתן ושמנן בין לא נתערב אלא אמר אביי הא דקתני מערבין יין לכתחלה היכא דהוקטר סלתן ושמנן בלא תערובת היכא דלא הוקטר אם נתערב סלתן מערבין ואם לאו אין מערבין משום גזרה דלמא אתי לערובי סלת ושמן לכתחלה הא לאו משום הא גזירה מערבין יין לכתחלה כדקאמר ברייתא:

טעון נסכין שבאשם מצורע כתב נסכים:

שאם אי אתה אומר כן פסלתו מעל גבי המזבח שהרי לא ניתק לרעייה ואינו יכול ליקרב נדבה אבל נסכים מתירין אותו למזבח ולכהנים וצריך אשם אחר להתיר בעלים:

בשלמא הנך כבשים ותמידין ששחטן שלא לשמן לא צריכי לא לגזירין ולא מנחה כפולה דאי לא חזי לעולה וכו'. אלא שהלח נעקר. מתוך הלח צפין הבירוצין ועולין למעלה:

דף צ עמוד א

והיבש אינו נעקר הבירוץ מתוכו ואינו [אלא] צף ולא נכנס בתוך הכלי לפיכך הן חול:

תנא קמא סבר מדת יבש לא נמשחה מבחוץ לפיכך אין בירוציה קדש:

ור' עקיבא סבר מדת יבש לא נמשחה כל עיקר לפיכך מה שבפנים בכלי קדושת פה מקדש ליה הילכך מאי דצריך ליה מקדיש בירוצה דלא צריך ליה לא מקדש:

וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך ליה קא מיכון דליקדש ולא בירוצין. ואמאי מקדשי לבירוצין:

גזרה שמא יאמרו כדחזו דהללו בירוצין לא מקדשין כך מוציאין מתוך הכלי שרת לחול:

סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת שלא כמצותו והקטיר את הבזיכין בשבת הבאה פסולה לפי שהלחם עם הבזיכין צריכין להיות על השלחן ח' ימים שלימים:

כיצד יעשה. ויהיה הלחם כשר והבזיכין:

יניחנו. שלא יקטיר הבזיכין עד לשבת הבאה בשניה ונמצא הלחם והבזיכין על השלחן ט"ו ימים:

ואמאי לגזור שלא ישהה שם כל כך שמא יאמרו כשם שאותו משהין שם כך מפקידין לחולין בכלי שרת:

פנים. לחם הפנים דבהיכל אמידות דחוץ בעזרה קרמית פנים לא כולי עלמא ידעי שזה הלחם שהה שם כל כך וליכא למגזר:

לקיץ המזבח. שקונין מהן עולות מקיצין המזבח בהם בשאין שם קרבנות:

המקבל עליו לספק סלתות. שלוקח מעות מן הגזבר בשביל לספק סלת לצורך השנה וקבל עליו לתת ד' סאין בסלע והוקרו ועמדו ג' סאין בסלע ומספיק ד' סאין בסלע כמה שקבל עליו. ואותה סאה שנותן להקדש יותר היינו מותר נסכים שהן לקיץ המזבח:

דף צ עמוד ב

משמע להביא את אלו. עולת ראייה ושלמי חגיגה מפני שהן דומיא דשאר עולות דבאין בנדר ונדבה:

פסח אינו בא חובה ברגל בי"ד הוא בא:

בן בקר בכלל היה מן הבקר או מן הצאן:

ור' יונתן למה ליה קרא מן הבקר או מן הצאן הא אמר. גבי מקלל אביו ואמו דאע"ג דכתיבי אהדדי משמע נמי אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו הכא נמי מן הבקר ומן הצאן כיון דלא כתיב יחדו משמע כל אחד בפני עצמו ולא איצטריך קרא:

אצטריך וכו':

דף צא עמוד א

ולר' יאשיה דאמר אע"ג דלא כתב יחדו [כמאן דכתיב] יחדו משמע והאי מן הבקר או מן הצאן מיבעי ליה למעוטי עולת העוף ליבעי ליה קרא לחלק דרצה מן הצאן מביא:

הא כתב קרא אחרינא לחלק אם עולה קרבנו מן הבקר ואם מן הצאן קרבנו:

ור' יונתן אצטריך מן הבקר או מן הצאן סד"א וכו':

מאי שנא מאיל נזיר. דאתי לחם בהדיה ואית ליה נסכים דכתיבי גביה:

לכתוב רחמנא לפלא נדר או לנדבה ולא בעי עולה דכל שבא בנדר ונדבה היינו נמי עולה:

ת"ל עולה דומיא דעולה דבא בנדר ונדבה למעוטי בכור ופסח ומעשר. השתא דכתב רחמנא עולה. והוי כלל ופרט וכלל דכתיב ועשית' אשה כלל או זבח לפלא נדר או לנדבה פרט לעשות ריח ניחוח כלל מאי קא מרבית ביה מההוא פרט:

מה פרט וכו'. שאינו מחוייב ועומד דבעולת נדבה קא מיירי להביא ולדות קדשים ותמורתן של שאר קדשים^[4] ועולה הבא מן התמורות שאם המיר את העולה:

השתא דאמר או לדרשה מן הבקר או מן הצאן דלחלק:

לפלא נדר או לנדבה למאי אתי לחלק איצטריך סד"א וכו':

הניחא לר' יאשיה דאמר אע"ג דלא כתב יחדו כמאן דכתב דמי להכי איצטריך או:

ור' יאשיה דממעיט עולת העוף ממן הבקר. או מן הצאן למה לי:

הני מילי בתרי מיני. מן הצאן ומן הבקר:

תעשו לאחד לאחד משמע נמי לחלוק:

למה לי וכו':

ג' עשרונים סלת מנחה בפרשת מצורע כתיב:

או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה. דכתיבא גבי מצורע עני דכתיב את אשר תשיג ידו את האחד חטאת ואת האחד עולה על המנחה:

כשהוא אומר והעלה הכהן וכו':

אם טעונה נסכים. יין דלא כתב בפרשה:

ותיפוק לי תרוייהו מזבח דאמר מר גבי נזיר ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת סיר של זבח השלמים. אין לי [אלא] זבח שלמים תחת סיר של חטאת או אשם מנין ת"ל זבח:

דף צא עמוד ב

אבל הכא במצורע דאשם להכשירו לבוא בקהל וחטאת לכפר דעל ז' דברים נגעים באים:

לא ס"ד. דומנחתם ונסכיהם דכתיב בנזיר בעולתו ושלמים כתיב ולא בחטאת:

איל בכלל חיה. ואיל אחד לשלמים:

זה אחד עשר של מעשר. שטעון נסכים כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי התשיעי נאכל במומו והאחד עשר קרב שלמים וטעון נסכים:

רבא אמר. לא מצית אמרת לא חטאת ואשם נזיר ולא עולת יולדת. דג' רבויין יש בפסוק ומצורע צריך ג' רבויין דאית ביה חטאת ואשם ועולה:

לאיל. דכתיב בנסכים:

למה לי. דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי. ליכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים ואנא ידענא דהיינו איל דצריך ב' עשרונים:

אלא לרבות אילו של אהרן אתא:

ומאי שנא איל [של אהרן] דיחיד מעולת יולדת דהוי דיחידאה וטעונה נסכים אף איל של אהרן נמי ולא איבעי איל לרבות:

איצטריך סד"א וכו':

או דלאיל למה לי לרבות הפלגס. לנסכים:

הניחא לר' יוחנן דאמר בריה בפני עצמה היא וטעונה נסכים דתנן הקריבו לפלגס היכא דנדר איל או כבש והקריבו לפלגס מביא עליו נסכי איל ואין עולה לו מזבחו לשם חובת נדרו וצריך להביא איל ודאי או כבש ודאי:

אלא לבר פדא דאמר מייתי נסכי איל ומתני אם כבש הוא ליקדש נסכיו מה שראוי לו והמותר יהיה נסכי נדבה ואם איל הוא הרי נסכיו דקסבר לאו בריה הוא אלא ספיקא:

וכי איצטריך למכתב או לרבויי ספיקא והלא לפני המקום הכל גלוי ואין לפניו ספיקא:

ודאי לבר פדא קשיא:

ככה יעשה לשור אחד מה ת"ל. והלא כבר נאמר והקריב על בן הבקר מנחה. לפי שמצינו שחלק הכתוב וכו':

או לאיל האחד מה ת"ל. כיון דכתיב או לאיל תעשה מנחה:

או לשה בכבשים או בעזים. כיון דכתיב לכבש האחד:

לנסכי רחלה זקנה:

או בעזים מה ת"ל. והלא עזים בכלל כבשים:

דף צב עמוד א

נסכי רחלה בכמה יין צריכה היה רוצה לנסותנו אם היינו מפרישים בין גדולה לקטנה:

ואמרי' ליה מתני' היא במס' שקלים ארבע חותמות היו במקדש וכתוב עליהן עגל זכר גדי כו' גדי משמש עם נסכי צאן בין גדולה בין קטנה בין זכרים בין נקבות נסכיהן שוה חוץ משל אילים. מי שהוא מבקש נסכים הולך אצל יוחנן שהוא הי' ממונה על החותמות:

ושעירי ע"ז דיליף מעיני מעיני מפר העלם דבר היינו פר הבא על כל המצות:

א"ל ר' יהודה אף זה אהרן ובניו מתכפרין. בו עם הצבור וסמיכה בבעלים היא:

וכפר את מקדש הקדש זה היה אחר שגמר כל ההזאות והיה נוטל מדם השעיר הנעשה בפנים ומדם הפר ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו בין דלפני לפנים בין דהיכל בין דעזרות כהנים והקהל והלוים הושוו שמתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עברות וכיון דמתכפרין בו הכהנים הויא סמיכה בבעלים (והינו) ואזדא ר' יהודה לטעמיה ורבי שמעון לטעמיה דאמר אין מתכפרין בו ולא הויא סמיכה בבעלים:

ור' שמעון הא ודאי קתני ברייתא דהושוו כלומר שמתכפרין בשעיר:

לא הושוו. דבני כפרה וכל חד וחד בדנפשיה כהנים בפר וישראל בשעיר כדקתני בשבועות אחד כהנים ואחד ישראל ואחד כהן משיח מתכפרין בשאר עבירות בשעיר המשתלח מה בין ישראל לכהנים וכו' זה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר כו':

החי וסמך אהרן את ידיו על ראש השעיר החי היינו שעיר המשתלח וקשיא דר' שמעון אדר' שמעון התם קאמר באהרן והכא בזקנים:

דף צב עמוד ב

והאמר רבי שמעון סמיכה בבעלים בעינן וטפי עדיפא סמיכה בזקנים בשעיר עבודת כוכבים דאינהו הוו בעלים [טפי] מאהרן אלא תריץ הכי הפר וכו' והכי קאמר ליה ר"ש לר' יהודה מפר ולא משמע למעוטי שעיר דפר צריך לגופיה (אתא) ודאי שעיר עבודת כוכבים בעי סמיכה ואי שמיע לך מרבך דלא בעי סמיכה באהרן הוא דשמיע לך דלא בעי סמיכה ביה אלא בזקנים ומעוטא דאהרן לאו מפר נפקא אלא מהחי כדקאמינא:

ואית ספרי דכתיב בהו ומעוטא הוא והיינו פירושא אי אמרת כיון דבעו סמיכה בזקנים לאו מיעוטא [אלא] רבוייא אפילו הכי מעוטא הוא דממעט להו מאהרן:

ור' יהודה למה למעטינהו לשעיר עבודת כוכבים מקראי מפר ומהחי והאמר רבינא גמירי שתי סמיכות בצבור ותו לא וכיון דקאמר במתני' חוץ מפר העלם דבר ושעיר המשתלח היינו ב' סמיכות ולא הוה צריך למעוטי בברייתא מקראי ודאי לא היה צריך למעוטינהו תו מקרא אלא להכי הדר מעטינהו משום גרסא בעלמא כדי שיהא לשונך רגיל דב' סמיכות בצבור ותו לא וקראי לסמיכה בעלמא:

ור"ש דפשיטא לי' שעיר דעבודת כוכבי' טעונה סמיכה בזקנים מדתניא וסמך ידו על ראש השעיר דכתיב בנשיא לרבות שעיר נחשון לסמיכה ואי קשיא והתנן כל קרבנות יחיד טעונין סמיכה והאי נמי קרבן יחיד אפילו הכי אצטריך קרא לרבות שעיר נחשון לסמיכה דשעה מדורות לא ילפינן ור' שמעון אמר לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה שהיה רבי שמעון אומר וכו' ושעירי עבודת כוכבים דמן נכנס לפנים:

לסימנא בעלמא^[5] שכל חטאת ואימא לרבות שעיר יוה"כ הנעשים בפנים לא ס"ד דומיא דשעיר נשיא דמכפר על עבודת כוכבים מצוה ידועה דכתיב או הודע אליו ושעיר עבודת כוכבים מכפר ג"כ על עבירת מצוה ידועה אבל שעיר הנעשה בפנים לא מכפר אלא על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ולרבינא דאמר גמירי בין לר' יהודה בין לר"ש^[6] דאמר לר' יהודה למה ליה למעוטינהו מקראי ולר' שמעון למה ליה לרבוינהו מקראי הא גמירי ב' סמיכות ותו לא:

איצטריך הלכתא ואצטריך קרא דאי מקרא הוה אמינא זבחי שלמי צבור טעונין סמיכה מק"ו כדאמר בפ' כל המנחות ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים וטעונין סמיכה וכו' להכי איצטריך הלכתא למעוטינהו:

אית דמפרשי גרסא בעלמא הוא דקא גמיר ולאו הלכתא גמירי ליה האי דקאמר ר"ש במתני' אף שעירי ע"ז לאו משום דקסבר דג' סמיכות בצבור אלא קסבר שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה כמו פר העלם דבר ושעיר המשתלח דכתיב בהו סמיכה בפירוש ולעולם ב' סמיכות בעי בצבור עצמן ולא בכהנים:

היורש סומך על קרבן אביו אחר שמת אביו ומביא נסכים שהיה אביו חייב להביא עליו. ומימר שיכול להמיר קרבן אביו כאביו. ת"ל קרבנו למעוטי בכור פסח ומעשר שהללו באין חובה ולא על חטא:

מעשר שמקדיש לפניו ולאחריו כדאמרן קרא לעשירי כו':

איכא למיפרך דאפילו לא מיעט רחמנא מקרבנו לא ילפי משלמים דמה לשלמים שכן טעון תנופת חזה ושוק. ודאי לא צריכי קרא אלא אסמיכת בעלים ואלא עיקר קראי למה לי. דתלתא קרבנו כתיבי:

דף צג עמוד א

לרבות כל בעלי קרבן. כל שיש להן חלק לסמיכה:

א"ל איפכא. כלומר אהפך כדי שלא תקשי לי המשנה:

א"ל רבא לא צריכת דמתני' ר' יהודה היא:

יליף תחלת הקדש כשמימר היינו כמקדישו תחלה מסוף הקדש סמיכה דסמיכה בשעת שחיטה היא שעה שמבערו מן העולם:

יורש אינו סומך כדקאמרת קרבנו ולא של אביו:

עכו"מ וחברו מחד קרא נפיק דזה וזה אינו שלו:

אינו מדבר אלא בלשון זכר דכתיב ולא יחליפנו ולא כתיב ולא תחליפנו:

אתיא סמיכה סמיכה מזקני העדה. והם מנוקים מכל מום:

דף צג עמוד ב

מעולת ראיה נמי היינו חובה:

ושלוחו של אדם כמותו. דכתיב ושחטו אותו וגו':

שירי מצוה. ולא עשאה מעלה עליו כאילו לא כיפר וכיפר. דהא עקר כפרה בדם כתיב:

ולא על הצואר. היינו הגרון:

דקאי להדי ראשו אימא לא למעט:

הגביים היינו גבה של בהמה:

הצדדין. של ראש:

מטלית. לבין ידו לבין הראש:

כתיב ידו. חסר אקשי לי' כ"ד אמאי כתי' ידיו לכתוב ידו משמע נמי שתים. ידו דסמיכה קאמרי דלא צריך למכתב ידיו אלא ידו:

במקום שסומכין שוחטין דבעזרה סומכין כי היכי דשוחטין. שיכול. שיהא א' סומך ע"י כולן. והלא דין כו':

דף צד עמוד א

קא הויא חציצה. שידו של אחר חוצץ בין ידו של אחר:

לינף חד והדר לינף חבריה תנופה אחת אמר כו'. אבל בסמיכה דלא כתב סמיכה אחת לסמוך והדר לסמוך:

והושיט הראשון. מאותן י"ב כהנים שזוכין בתמיד:

וסומך עליהן כ"ג וזורקן. על המערכה:

נשמט השני והלך לו ובא חברו ומושיט לראשון והראשון לכ"ג:

משום כבודו דכ"ג. היה סומך עליהן אבל בעלמא ליכא סמיכה בשחוטין:

סליק פירקא

1. הערת המדפיס - אולי צ"ל ולמאי צריך להביא תחתיו וכו'.
2. הערת המדפיס - וכ"ה ברש"י אבל הדבר מתמיה דטהרת מצורע בדם הצפור היה מחוץ למחנה וכדכתיב בהדיא בקרא וכ"ה באמת ברשי בכ"י כאן ודברי רבינו ורש"י ז"ל שלפנינו צ"ע.
3. הערת המדפיס - אולי צ"ל דר' נחמיה אדר' נחמיה דאמר לעיל דנרותיה לא היתה בא מן הככר.
4. הערת המדפיס - נראה דגי' רבינו הי' ועולה הבאה מן התמורות וכן הוא גירסת רש"י כת"י בלשון ראשון ונראה דברש"י שלפנינו צ"ל ל"א עולה הבאה מן התמורה היינו כו' ובזה א"צ להגהת צ"ק:
5. הערת המדפיס - צ"ל שכל חטאת שנכנס דמה לפנים טעונה סמיכה.
6. הערת המדפיס - צ"ל קראי למ"ל לר' יהודה.