פתיחת התפריט הראשי


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת". מן הכתוב הזה עד פרשה ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים תמצא שבעים איש בכוון, כלן תולדות של נח, וכתיב בסוף הפרשה אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול, ומכאן יש ללמוד כי שבעים אומות יש בעולם וכל אומה ואומה יש לה לשון בפני עצמו, שהרי הכתוב הזה בא ולמד שנתפרדו אחד אחד איש ללשונו, כלומר שקבעו להם כל אחד לשון לעצמו, ולפיכך תמצא תולדות הפרשה הזאת שבעים כנגד שבעים נפש שירדו אבותינו למצרים, ומזה אמר הכתוב (דברים לב, ח): "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם". באורו מעת שנפרדו בני אדם בעולם, הוא שכתוב בכאן ומאלה נפרדו, מאותו העת יצב גבולות עמים, הש"י הציב בעולם שבעים אומות, למספר בני ישראל הם יורדי מצרים שהיו שבעים נפש, וע"כ לא אמר למספר בני יעקב כי היה במשמע י"ב שבטים.


ודע כי כל האריכות הזה שהאריך הכתוב בתולדות חם הכוונה להודיענו כל האומות שיצאו ממנו שזכה בהן אברהם היוצא מבני שם. ומזה האריך הכתוב בתולדות חם ובתולדות שם, להודיע שאין הכונה והבחירה בשבעים אומות ובשאר התולדות כי אם להוציא מהם הסגולה הנבחרת, אברהם וזרעו. וכבר הביאו רבותינו ז"ל משל על הענין הזה, אמרו משל למה הדבר דומה לאדם שאבדה לו מרגלית בין החול ומביא כברה וכובר כל החול עד שמצא המרגלית, כיון שמצא המרגלית משליך את החול. ובא המשל לומר כי כשם שאין הכונה בו בחול שהוא המרובה כי אם במרגלית היחידה, כך אין תכלית הכונה ברבוי העו"ג האלה כי אם בעם הקדש היוצא מהם, הוא זרע אברהם. וזהו שאמרו רז"ל מחשבתן של ישראל קדמה, וכבר ידעת כי תחלת המחשבה סוף המעשה. ואע"פ שהשכל מעיד על זה שכל מה שהוא אחרון במעשה ראשון היה במחשבה, אפשר להוכיח זה מן הכתוב, הוא שמצינו במלאכת המשכן (שמות לה, לה): "לעשות כל מלאכת חרש וחושב". וכתיב (שם): "ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת."


וכתב הרמב"ן כי מכל הספורים של תולדות הללו יתאמת לשומעים חדוש העולם כי אברהם אבינו ע"ה יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ויעיד להם על נח ובניו שהיו בתיבה, והנה אברהם ע"ה שראה את נח הוא עד מפי עד בכל ענין המבול, והוא עד שלישי על היצירה, כי למך אביו של נח ראה אדם הראשון, ויצחק ויעקב ראו לשם העד במבול, ויעקב הגיד כל זה ליורדי מצרים גם לפרעה ואנשי דורו, והאנשים בכל דור יודעים מאבותם ארבעה וחמשה דורות מגידים מעשיהם ותולדותם ע"כ.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מן הארץ ההיא יצא אשור". מבני שם היה, שנאמר בני שם עילם ואשור, ולפי שדור הפלגה היה רובן מבני שם לכך הזכיר באשור שיצא מן הארץ, ולא היה בעצת דור הפלגה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל. ומה שכתוב "גם אשור נלוה עמם(תהלים פג, ט) יורה שלא הרע אשור לישראל כשאר האומות.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים." יגיד לך הכתוב כי אומה זו של פלשתים היו ממזרים, לפי שפתרוסים וכסלוחים היו מחליפים נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים. ותמצא כל התולדות הללו של מצרים ששמותם על שם סופם שנאבדו בים, ונקרא הראשון לודים על שם שנולדו והוטבעו בים.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכנען ילד את צידון בכורו". בכאן ימנה הכתוב עשרה שיצאו מזרע כנען וכלן נתנו לאברהם אבינו במתנת הארץ, הוא שאמר לו בברית בין הבתרים (בראשית, טו):"לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני", ומונה והולך עשרה עממים. ומה שנשתנו בשמות, לפי שהפרשה הזאת הן השמות שקרא להם אביהם בהולדם, ובמתנת הארץ נשתנו שמותם לפי השתנות הלשונות והארצות, כי כשנפרדו בארצות לגוייהם נקראו בשמות אחרים. ואם תחשוב אותם תמצאם י"א, אבל צידון בכורו הוא הנקרא כנעני, נצטרף עם אחד מאחיו שלא היה לגוי.


ודע כי עשרה עממים אלה שבעה מהם כבשום ישראל בימי יהושע, אבל הג' והם הקיני והקנזי והקדמוני לא כבשום מעולם, וא"כ הפרשה הנאמרת לאברהם במתנת הארץ שבה הזכיר עממים אלה היא רומזה לעתיד לבא שיהיו משועבדין לנו. והנה מחשבות הש"י עמוקות כי רצה שתהיה הארץ הקדושה לכנען, הוא העבד שנשתעבד לבני שם על פי אביו ונמסרה בידו מזמן הפלגה כדי שלא יוכל להחזיק כי אין העבד יכול להחזיק בנכסי האדון, שאלו נמסרה ביד אומה אחרת, אולי היו מחזיקין בה, מה שאין כן בעבד.