ראשית חכמה/שער התשובה/פרק א
קודם שנכנס בביאור מדות[1] התשובה, צריכין אנו לבאר כמה הערות יש לה. ובקרוא האדם דברים אלה ממאמרי רבותינו ז"ל יתעורר לבו לעשות תשובה, מפני היות הקדוש ברוך הוא רב חסד ובורא העולם בחסדו בנדבה בלי שום הכרח, מפני שמדתו להיטיב ורצה להיטיב לנמצאים ושיכירו גודלו, כי זה הוא עיקר בריאת העולם בגין דישתמודעין ליה, כדפירש ברעיא מהימנא (פרשת בא דף מב ע"ב). ובריאת העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל שנקראו ראשית, וזהו "בראשית ברא אלהים", בשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיהו ב, ג) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (רש"י על בראשית א, א). וראה הקדוש ברוך הוא בחכמתו יתברך היות צורך בריאת הנשמות על ידי יצר הטוב ויצר הרע, כדי שיקבל שכר טוב על פי מעשיו ועל פי הדין; ואם יברא בלי יצר הרע יהיה מלאך, ולזה כבר נבראו המלאכים.
ועוד יש טעם אחר, ופירשו בזוהר (פרשת בראשית דף כג), שכיון שנברא האדם על ידי יצר הרע – אי אפשר שלא יחטא. כי מעטים הם כפי סברת רבותינו ז"ל (ב"ב יז.) שמתו בעטיו של נחש, שלא נמצא בהם חטא. ולזה הקדים התשובה לבריאת העולם, כדפירש בפרקי רבי אליעזר (פרק ג) ששבעה דברים קדמו לעולם, ואחד מהם הוא התשובה.
וכן אמרו גם כן בזוהר (פרשת אחרי מות דף סט:), תנינן: בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא, בעא למברי בר נש. אמליך באורייתא, אמרה קמיה: תבעי למברי האי בר נש? זמין הוא למחטי קמך, זמין הוא לארגזא קמך. אי תעביד ליה כעובדוי, האי עלמא לא יכיל למיקם קמך, כל שכן ההוא בר נש. אמר להם: וכי למגנא אקרינא אל רחום וחנון ארך אפים? ועד דלא ברא קודשא בריך הוא עלמא ברא תשובה. אמר לה לתשובה: אנא בעינא למברי בר נש בעלמא, על מנת דכד יתובון לך מחוביהון, דתהוי זמינא למשבוק חוביהון ולכפרא עלייהו. ובכל שעתא ושעתא, תשובה זמינא לגבי בני נשא. וכד בני נשא תייבין מחובייהו, האי תשובה תבת לגבי קודשא בריך הוא וכפר על כלא, ודינין אתכפיין ומתבסמין כולהו ובר נש אתדכי מחוביה. אימתי אתדכי בר נש מחוביה? בשעתא דעאל בהאי תשובה כדקא חזי, עד כאן לשונו.
והנה עניין התשובה ציוונו הקדוש ברוך הוא בה בתורתו הקדושה על ידי משה רבינו ע"ה (במדבר ה, ו): "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו". ואמר (דברים ד, ל)}: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך". ובפרשת אתם נצבים אמר (דברים ל, א): "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והשבות אל לבבך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו", ואמר אחר כך (שם, ח): "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'", וחזר ואמר: "כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך".
והרמב"ן ע"ה כתב בביאור התורה (לדברים ל, יא), שגם פסוק "כי המצוה הזאת", אם הוא מדבר על התורה, היה ראוי שיאמר: 'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום' וגו'. ואף על פי שאין הקושיא קושיא, שהרי פירשו כל הפסוקים האלו על התורה שנקראת "זאת התורה", מכל מקום שבעים פנים לתורה; ואפשר ליישבו גם על התשובה, לפי כי גם מדת זאת נקראת תשובה. ולדעתי ישוב הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", היינו בפיך, וידוי דברים, שצריך להתוודות; ובלבבך, קבלת התשובה בלבו ועזיבת החטא; לעשותו, אם גזל – שישיב הגזלה וכיוצא.
עוד העירה לנו תורתנו הקדושה הערת התשובה בפרשת משפטים בפסוקים אלו, "וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא וגו' אם רעה בעיני אדוניה" (שמות כא, ז-ח), ונתבאר בזוהר (פרשת משפטים שלהי דף צו ע"ב) זה לשונו:
- אורייתא דיהבת עיטא לכל עלמא חמאת הכי, אזהרת לבני עלמא ואמרת: חמו כמה חס קודשא בריך הוא עלייכו! מרגליתא טבא דהות ליה, זבין לכון למגנא דתשתעבדון בה בהאי עלמא. "וכי ימכור איש" – דא קודשא בריך הוא. את בתו – דא נשמתא קדישא. לאמה – למהוי אמה משתעבדא בינייכו בהאי עלמא. במטו מינייכו, בשעתא דימטי זמנא לנפקא מעלמא – "לא תצא כצאת העבדים", דלא תפוק מלכלכא, לא תפוק מתטנפא בחובין, תיפוק בר חורין ברירא ונקיה, בגין דיחדי בה מארה וישתבח בה ויהיב לה אגר טב בצחצוחי דגנתא דעדן, כמה דאת אמר (ישעיהו כח, יא): "והשביע בצחצחות נפשך", ודאי, כד תיפוק נקיה ברירא כדקא יאות. אבל "אם רעה בעיני אדוניה", מלוכלכא בטינופי חובין ולא אתחזיאת קמיה כדקא יאות, ווי לההוא גופא דאיתאביד מההוא נשמתא לעלמין. בגין דכד נשמתין סלקין ברירן ונפקין נקיין מהאי עלמא, כל נשמתא ונשמתא עאלת בספרא דאחמתא דמלכא, וכלהו בשמהן, ואמר: דא היא נשמתא דפלניא, זמינת תהי לההוא גופא דשבקת, וכדין כתוב "אשר לו יעדה", ל"ו בוא"ו.
- וכד נפקת "רעה בעיני אדוניה", דקא אסתאבת בחובין ובטינופא דחטאין, כדין "לא יעדה" באל"ף, ואתאביד ההוא גופא מינה, ואיהי לא אזדמנת לגביה, בר ההיא דמארה אתרעי, בתיובתא דגופא. כדין כתיב "והפדה", כמה דאת אמר (איוב לג, כח): "פדה נפשו מעבור בשחת". "והפדה", האי איהו בר נש, דעיטא דיליה דיפרוק לה ויתוב בתיובתא. ולתרין סטרין קאמר קודשא בריך הוא: "והפדה" בתיובתא, לבתר דתב בתיובתא פדה לה מארחא דגיהנם. "לעם נכרי לא ימשול למכרה", מאן עם נכרי? עלובתא איהי נשמתא, כד נפקת מעלמא ובר נש אסטי אורחיה בהדה – היא בעת לסלקא לעילא גו משריין קדישין, בגין דמשריין קדישין קיימין בהאי ארחא דגן עדן ומשריין נכראין קיימין בההוא אורחא דגיהנם. זכתה נשמתא, כמה משריין קדישין קא מתעתדאן לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה לגן עדן; לא זכתה, כמה משריין נוכראין מתעתדין באורחא דגיהנם, ואינון משריין דמלאכי חבלה, זמינין למיעבד בה נוקמין. אתא קרא ואוכח, "לעם נכרי לא ימשול למכרה", אינון מלאכי חבלה. "בבגדו בה", דאיהי נטירא דקודשא בריך הוא, עביד לה נטירא דלא ישלוט בה עם נכרי בההוא פריסא דנטירו עלה.
- "ואם לבנו יעדנה", תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא דלא יסטי אורחוי בהאי עלמא. דאי זכה בר נש בהאי עלמא ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות, האי איהו בר נש דקודשא בריך הוא אתרעי ביה ואשתבח ביה בכל יומא בפמליא דיליה ואמר: חמו ברא קדישא דאית ליה בההוא עלמא, כך וכך עביד, כך וכך עובדוי מתתקנן. וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקייה ברירא, קודשא בריך הוא אנהיר לה בכמה נהורין, בכל יומא קארי עלה: דא היא נשמתא דפלניא ברי, ודא הוא דכתיב: "ואם לבנו יעדנה", עד כאן לשונו.
- זו היא הערה אל האדם בדרך השכל, שאחר שהנשמה היא בתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומסרה הקדוש ברוך הוא לאדם בעולם הזה על כרחה, כמבואר שם. והנה האדם משתמש על ידי הנשמה בצרכי הגוף, ולא היה ירידתה לעולם הזה אלא לתיקון התורה והמצוות, כנודע. וזהו שאמר: מרגליתא טבא דהוה ליה – זבין לכו למגנא, דתשתעבדון בה בהאי עלמא; לפחות מה שביקש הקדוש ברוך הוא ממנו הוא שלא לטנף פקדונו על ידי לכלוכי העברות, ואם נטנפה – שיפדה אותה מיד הקליפות, שנאמר "והפדה", ובזה לא ישליט בה עם נכרי בגיהנם:
וזו הערה שנית אל האדם, שראוי שיחמול על המרגלית [ה]נקיה שנתן לו הבורא, שאין ראוי שיטנפנה כדי שתצטרך ללכת לגיהנם להתלבן. זה שאמרו במסכת שבת (קנב:) על פסוק "והרוח תשוב אל האלהים" (קהלת טז, ז), תנה לו כמו שנתנה לך. והכוונה – לשלול לכלוכי העוונות, אבל לא שיתנה לו בלי קישוטי תורה ומצוות; שאם תחזור כמו שבאה, מה הרוויחה בבואה לעולם?
עוד הערה שלישית, ראוי שיתעורר לשוב בתשובה כשיחשוב שהשכינה גולה בסיבתנו, כדכתיב (ישעיהו כ, א): "ובפשעיכם שולחה אמכם", והתרתה מהגלות תלויה על ידי תשובתנו; למה לא יתעורר כל אחד ואחד בתשובה, להקל מעליה עול הגלות ולהאיר מה שפגם בה? כמו שהארכנו בשער היראה, היאך אנו פוגמים בה ואנו מאריכין הגלות.
ובחינה זו ביארו בתיקונים, זה לשונם:
- ווי לון לבני נשא, דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון, ואיתמר בה: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ופורקנא דילה, דאיהי תשובה, אימא עילאה, איהי תלויה בידיהון, דאיהי חמשין תרעין דחירו עמה, לקבל חמשין זמנין דאידכר יציאת מצרים באורייתא. דא הוא ויפן כ"ה וכ"ה, באילין חמשין אתוון, דמייחדים ליה בכל יומא פעמים "שמע ישראל", דאית בהו כ"ה וכ"ה אתוון, "וירא כי אין איש" דאתער לה בגינייהו, ואיהו "משגיח מן החלונות", דאתמר בהון (מלאכי א, ט): "חלו נא פני אל ויחוננו", לההיא דאיתמר ביה (במדבר יב, יג) "אל נא רפא נא לה", דאסוותא דיליה בידיה, דאיהי פשוטה לקבל שבים. "וירא כי אין איש", ואיהי "בעד החלון נשקפה ותייבב", בתרועה דאיהי יבבא, דאתמר בה (בראשית ח, ו) "ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה". ודא יום הכפורים, דתיבת נח איהי אימא עלאה, חלון דילה איהו עמודא דאמצעיתא, דביה אור ותורה אור, ואיהו אור הגנוז. "ויפן כה וכה", "מציץ מן החרכים", אלו עשרת ימי תשובה, "וירא כי אין איש". ועוד "משגיח מן החלונות", אילין חלונות דבי כנשתא, דאבא ובנוי אינון בבית הכנסת אסירן, ואיהי בכל יומא אשגחותיה עלייהו ויהיב לון מזונא. "ויפן כה וכה", אם אית מאן דאתער בתיובתא לתברא בית אסורין דילהון, הדא הוא דכתיב (ישעיהו מט, ט): "לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו". "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", אלא "איש לדרכו פנו", בעסקין דילהון, באורחין דילהון, "איש לבצעו מקצהו", בבצעא דהאי עלמא, לירתא האי עלמא. ולאו אינון מסטרא דאילין דאתמר בהון (שמות יח, כ) "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע", אלא "וירא כי אין איש", אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכיפורי ככלבים "הב", הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וחיי, כתבנו לחיים. ואינון עזי נפש ככלבים, דאינון אומין דעלמא עובדי עבודת אלילים, דצווחין לגביה ולית לון בשת אנפין. דלא אית מאן דקרא לון בתיובתא, דיחזיר הקדוש ברוך הוא שכינה לגביה בגוונא דיחזיר לגבייהו, ואידמיין לכלבים, דאתמר בהו (תהלים קו, לה) "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם", ואינון ערב רב, דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, עכ"ל. הרי בפירוש כמה ראוי שנתעורר בתשובה לאהבת השכינה, להקימה מהגלות, לא על מנת לקבל פרס, ולא נדמה לערב רב או לעכו"ם כנזכר במאמר.
ועוד פירש הרשב"י ע"ה במאמר זה, שהוא עז פנים, הבא בראש השנה ויום הכפורים לומר "כתבנו לחיים" ולשאול סליחה וכפרה בלי התעוררות תשובה. על דרך זה בכל יום ויום גם כן, שאנו שואלים בתפילתנו כמה שאלות, שהם י"ג אמצעיות, שיאמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ואתה בא לשאול שאעשה לך זה וזה, מה היא התשובה שעשית? ואף על פי שאנו שואלים: "השיבנו אבינו לתורתך" ו"סלח לנו":
וכן מצינו בויקרא רבה בפרשת "זאת תהיה תורת המצורע": מצינו בתורה בנביאים ובכתובים, שאין חפץ בקילוסו של רשע. בתורה דכתיב (ויקרא יג, מו): "ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא". בנביאים דכתיב (מלכים ב ח, ה): "ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה את המת" וגו' "זאת האשה וזה בנה". וכי לאחורי תרעא הוו קאי? רבנן אמרין: אפילו היו בסוף העולם, הסיטן הקדוש ברוך הוא והביאן, שלא יהא אותו רשע מספר בנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא. בכתובים דכתיב (תהלים נ, טז): "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך", עכ"ל. ולכן צריך לשוב בתשובה, שלא תהיה תפילתו ושבחו נמאס. ואף על פי שאנו אומרים "השיבנו", "סלח לנו", בהכרח צריך התעוררות תחתון, כאומרו (מלאכי ג, ז): "שובו אלי ואשובה אליכם":
ובזה יובן מאמרם ז"ל במדרש איכה בפסוק (איכה ה, כא) "השיבנו ה' אליך ונשובה", זה לשונם: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! שלך הוא, השיבנו. אמר לה: שלכם הוא, שנאמר: "שובו אלי ואשובה אליכם". אמרה לפניו: רבונו של עולם, שלך הוא, שנאמר (תהלים פה, ה): "שובנו אלהי ישענו", לכך נאמר: "השיבנו ה' אליך ונשובה", עכ"ל. והיינו כי ישראל שואלים שיפתח להם הקב"ה הרהורי תשובה, כעניין הכרוז שמכריז, שהם הרהורי תשובה הבאים. והקב"ה משיב כי צריך התשובה במעשה, שיתחילו בה.
ועל דרך זה אמרו רבותינו ז"ל במדרש שיר השירים, אמר רבי יוסי (שיר השירים ה, ב): "פתחי לי אחותי רעיתי". אמר הקב"ה: פתחו לי פתח כחדודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו. רבי חנינא שאל את רבי שמואל בר נחמני: מהו (תהלים סה, ו) "מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים"? אמר לו: נמשלה התשובה לים, מה הים הזה לעולם פתוח, כך שערי תשובה לעולם פתוחין, עכ"ל:
עוד הערה רביעית, כי בראות האדם מיתת החיים פתאום כאומרו (איוב לד, כ): "רגע ימותו" וגו', ולא ידע מתי יקראוהו לדין ולחשבון, ראוי שיקום ויזדרז כדי להכין צדה לדרכו. שאין אדם בטוח בחיים אפילו יום אחד, כמו שאמרו (משנה אבות ב י): שוב יום אחד לפני מיתתך, ואמרו (שבת קנג א): ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצאו כל ימיו בתשובה. ונמצא תוכחת גדול לעניין זה (באבות פרק קמא) במשנת אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי, ופירש החסיד הר' יוסף יעבץ עליו השלום זה לשונו: ולעניין כוונת המשנה הורה שלשה עניינים גדולים מדריכים האדם אל מקום שלימותו. הא', כי כמו שחיי האדם תלויים באדם עצמו ולא בזולתו, "כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני" (קהלת ב, כה), כך הדבר בחיי הנפש; אם לא יחוש על נפשו לבלתי שחתה, מי ירחם עליה? ולכן "ודלא יליף קטלא חייב" (משנה אבות א יג), כי בן מות הוא על אשר כבש את נפשו ההדורה תחת רגלי נפשו הבהמית, ועל אשר לא חמל עליה.
הב', כבר אמרו: אסור להתלוות [ל]עם הארץ בדרך שמא יהרגנו, ונתנו טעם: על חיי עצמו לא חס, על חיי חברו לא כל שכן. ועל זה אמר: אם אין אני לי מי לי, וכולי האי ועדיין אולי, הוא אומרו: וכשאני לעצמי מה אני; יורה כי יצמא לעולם אל התורה ולא ישבע ממנה.
הג', שלא יאבד רגע מזמנו, שאימתי יבא רגע זה אשר אתה בו ולא אפילו כמוהו, כי הקודם זכה, ישא ברכה. ההולך אל ים רחוקים לטרוף טרף להביא, ומצא עת נכונה לבקשתו, הידחנה? אם לחיי הגוף הנגוף כך, לחיי הנשמה על אחת כמה וכמה. או יאמר: הנני מחויב לעבוד את האל יתברך כל ימי, ומתי אשלים מה שאחסר עתה? כי אין ראוי להתהלל ביום מחר, כי הלואי יעמוד על עצמו ויפרע את שלו. וכן אמר פרעה לישראל (שמות ה, יג): "כלו מעשיכם דבר יום ביומו". ואל תתהללו ביום מחר, כי גם הוא, מי התירו לכם? הלא אתם מחויבים לעשות למחר כיום הזה, אם כן אימתי תמלאו החסרון? והפירוש הנחמד הזה לקטתיו מדברי הר"י ן' שושן ז"ל, עד כאן לשונו.
וכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קמד, ד): "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר". ואמרו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז תתקסו), שלמה אמר (קהלת ז, ב): "כי מי יודע מה טוב לאדם" וגו'[2] לאיזה צל, ולא פירש, ופירש דוד אביו: "ימיו כצל עובר"; אם תאמר כצל של כותל, יש בו ממש, צלו של דקל יש בו ממש; לאיזה צל? אמר רב הונא בשם רבי אחא: לצל של עוף דהוא עובר וצלו עובר, ושמואל אמר: כצלו של דבורה שאין בה ממש, עד כאן לשונם.
ובפסוק שאמר דוד המלך ע"ה בדברי הימים א' (כט, ט): "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כי צל ימינו עלי ארץ ואין מקוה", ואמרו בבראשית רבה: "כי צל ימינו", הלוואי כצילו של כותל וכצילו של אילן, אלא כצילו של עוף, שנאמר: "כי צל ימינו עלי ארץ ואין מקוה", אין מי שיקוה שלא ימות, הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים. אברהם אמר (בראשית טו, ב): "ואנכי הולך ערירי", יצחק אמר (בראשית כז, ד): "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות", יעקב אמר (בראשית מח, כט): "ושכבתי עם אבותי", עכ"ל. ובתנחומא בפסוק "הן קרבו ימיך למות" אמרו זה לשונם, זהו שאמר הכתוב (משלי יא, לה): "הן צדיק בארץ ישולם" וגו'. כנגד מי אמרו מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד משה הצדיק, שלא היה כמוהו בכל הנביאים ולא בכל החכמים, שהרי הקדוש ברוך הוא העיד עליו לאחר מותו (דברים לד, י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ואף על פי כן לא היתה ספיקה בידו להציל עצמו מן המיתה, כל שכן שאר בני אדם. וכן דוד אמר: "כי גרים אנחנו לפניך" וגו' "כי צל ימינו עלי ארץ ואין מקוה". והלא כבר נאמר (תהלים כז, יד): "קוה אל ה'"; מה תלמוד לומר: "אין מקוה"? אמר דוד: לכל מידות אדם מקוה, עני עד שיעשיר, חלש עד שיהיה גיבור, חולה עד שיתרפא, חבוש שהיה בבית אסורים – עד שיצא. אבל יום המיתה אין לה תקוה, שהרי הקדוש ברוך הוא דיבר עם משה פנים אל פנים ולא יכול להציל עצמו מן המיתה, וכן אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ב): "הכל כאשר לכל" וגו', עכ"ל לענייננו.
ולכן אדם צריך לשוב בתשובה בעוד שהנשמה נתונה בתוך גופו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ט, י): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", ואמרו ז"ל במדרש: עשה תשובה עד שאתה בכחך, עד שהנר דולק, תן לו שמן עד שלא יכבה; כבר הנר, אין השמן מועיל לו כלום, עכ"ל. והרי מבואר כי השמן לנר הוא התורה והמצות, כעניין (קהלת ט, ח) "ושמן על ראשך אל יחסר" שפירשתי בשער האהבה. וכיוצא בפירוש הזה פירשו בזוהר (פרשת מקץ דף קצז) עיין שם. ועוד אמרו במדרש בפסוק "שמע[ה] ה' צדק", אמר הקב"ה לישראל: בני, עד ששערי תשובה פתוחים עשו תשובה, שאני נוטל שוחד בעולם הזה, אבל משאני יושב בדין לעולם הבא איני נוטל שוחד, שנאמר (משלי ו, לה) "לא ישא פני כל כופֶר", עכ"ל.
ועל דרך זה אמרו רבותינו ז"ל במדרש משלי על פסוק "לך אל נמלה עצל" (משלי ו, ו): אמר רבי יהודה, עתידים הרשעים לומר לפני הקב"ה: הניחנו ונעשה תשובה; והקב"ה משיבם: שוטים שבעולם, העולם הזה דומה לערב שבת, והעולם הבא דומה לשבת; אם אין אדם מכין מערב שבת, מה יאכל בשבת? וכן דומה לים וליבשה, אם אינו לוקח מן היבשה אין לו מה לאכול בים. וכן הוא דומה לימות החמה ולימות הגשמים: אם אינו חורש וזורע וקוצר בימות החמה, מה יאכל בימות הגשמים? עוד היה לו ללמוד מן הנמלה, שנאמר: "לך אל נמלה עצל". דבר אחר: הנמלה הזו אין לה לא שוטר ולא מושל, אלא בחכמתה עושה הכל, ואתם לא למדתם ממנה מעצלותיכם וטפשותיכם ולא עשיתם תשובה? לפיכך אמר שלמה (משלי י, ט) "עד מתי עצל תשכב", עכ"ל.
ובנוסחא אחרת מצאתי, אחר השלשה האמורים בעולם הזה ובעולם הבא, אמר עוד: עולם שהייתם בו דומה לפרזדור, והעולם הבא דומה לטרקלין; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. ובאלה הדברים רבה (ה,ב) והובא שם בילקוט (רמז תתקל"ח) בביאור הכתוב, אמר שהנמלה אינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה חטה וחצי. ואמר: מעשה היה ומצאו בחור שלה שלש מאות כור. לפיכך אמר שלמה: והתקן לך מצוות בעולם הזה לעולם הבא. מהו "ראה דרכיה וחכם"? דרך ארץ שבה, שהיא בורחת מן הגזל. אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת, והיו כולם באות ומריחות אותה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה, באת אותה שהיתה שלה ונטלה אותה. אף על פי כן אין לה לא שופט ולא שוטר, שנאמר: "אשר אין לה קצין שוטר ומושל"; אתם שמניתם לכם שוטרים, על אחת כמה וכמה! הוי "שופטים ושוטרים". רבי שמעון בן אלעזר אומר: עלוב הוא האדם הזה שצריך ללמוד מן הנמלה, אילו למד ועשה עלוב היה, אלא שצריך ללמוד מדרכיה ולא למד, עכ"ל.
וראוי שיזדרז הרבה במעשה העבודה. ועל זה נאמר (משנה אבות ב טו): היום קצר והמלאכה מרובה, וכן אמרו בגמרא: זוודין קלילין ואורחא רחיקא. שהרי למהלך שנה צריך להכין סעודה חודש או שני חדשים למהלך כמה שנים; אחר מותו, כמה וכמה צריך להכין! ועוד אמרו בפסוק "במתים חפשי" (תהלים פח, ז), אמר רבי יוחנן: כיון שמת אדם – נעשה חפשי מן המצוות, והיינו דקאמר דוד (תהלים קטו, טו): "לא המתים יהללו יה". לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, שכיון שמת – בטל מן המצוות ומן התורה, ואין לו להקדוש ברוך הוא שבח בו, עכ"ל:
והתשובה המקובלת היא בזמן בחרותו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" (קהלת יב, א). ואמרו רבותינו ז"ל במדרש: תנן (אבות פ"ג מ"א), עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי לוי, שלשתם דרשו תיבה אחת: בוראך, בארך, בוריך. בארך זה ליחה סרוחה, בוריך זה רמה ותולעה, בוראך זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. בימי בחורותיך, תני רבי שמעון בן אלעזר: עד שאתה מוצא ומצוי לך. עד אשר לא יבואו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה. עד אשר לא תחשך השמש זה הפדחת וכו', עכ"ל לענייננו. ובוויקרא רבה (פרשה יח) הוציא המאמר הזה ואמר שם: בימי בחורותיך, בימי טליותך, עד דחילך עלך.
ועוד אמרו במסכת עבודה זרה פרק קמא בפסוק "אשרי איש ירא את י"י" זה לשונם: אשרי איש, ולא אשרי אשה? אמר רב עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. רבי יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש, עכ"ל. ופירש רש"י: כשהוא איש, כשהוא בחור בכוחו, כלומר, ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה כאיש גיבור, עכ"ל. והחילוק שבין רבי יהושע בן לוי לרב הוא, דלרבי יהושע בן לוי אפילו זקן שעושה תשובה ומתגבר כאיש שהוא בחור, אשריו; ולרב, דווקא כשהוא בחור.
וכן פירשו בזוהר (סוף פרשת קדושים) בפסוק "מפני שיבה תקום", זה לשונם: ותו תנינן, האי קרא לדרשא הוא דאתא, מפני שיבה תקום, כמא דאתערו ביה חברייא: מפני שיבה תקום, אזהרה לבר נש, עד לא אסתלק בסיבותא דיקום בקיומא טבא בעלמא, בגין דדין הוא הדורא ליה לסוף יומוי, דלית שבחא ליה לבר נש כד איהו סב ולא יכיל למהוי ביש, אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב. ושלמה מלכא צווח ואמר (משלי כ, יא): "גם במעלליו יתנכר נער" וגו'; כגוונא דא כתיב (קהלת יב, א): "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך" וגו'. וכיוצא בזה אמרו במדרש: "כי הילדות והשחרות הבל" (קהלת יא, י), אמר רבי יצחק: דברים שאדם עושה בשחרותו משחירים פניו לעת זקנותו, עכ"ל.
וברעיא מהימנא (זהר חלק ג רכז א) כתבו טעם אחר לעניין החזרה בתשובה בימי הבחרות, אמר שם שיש קליפה באגוז דקה, שכאשר האגוז לחה היא נפרשת מן המוח בנקל, וזה רומז ליצר הרע. אמרו ז"ל: והאי קליפה איהי כקליפה דמתדבקא במוחא דאגוזא, ובזמנא דאגוזא איהי רכיכה – אתפריש ההיא קליפה ממוחא דאגוזא בלא קושיא; ובזמנא דאגוזא איהי יבשא, קשה לבר נש לאעברא ליה מתמן, כי עדיין הקושיא שבמקומה עומדת. ובגין דא מני[3] קודשא בריך הוא לבר נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצר הרע. הדא הוא דכתיב: מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך, עד כאן לשונו.
והוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כט, ט): "מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון". והעבד הזה הוא היצר הרע, שהוא עבד עבדים; ואם בבחרותו הוא מפנק אותו בתענוגי העולם, ואחריתו יהיה מנון, שר עליו, ויהיה קשה עליו להכניעו:
הערה חמישית אל התשובה הוא עניין הכרוז המכריז למעלה בכל יום על התשובה. וזה נתבאר בכמה מקומות בזוהר פרשת לך לך (זהר חלק א רטז ב), שאמר שם שבחצי הלילה, בבוא הקב"ה אל גן עדן התחתון, כרוזדא קריא בחיל ואמר: לכון אמרין קדישין עליונין, מאן מנכון דעייל רוחא באודנוי למשמע וכו', ווי לאינון דניימי שינתא בחוריהון, לא ידעי ולא מסתכלאן אן יקומון בדינא, דחושבן אתפקד כד אסתאב גופא, ונשמתא שטיא על אנפי דאוירא דטיהרא וסלקא ונחתא, ותרעין לא מתפתחין מתגלגלן כאבנין בגו קוספיתא. ווי לון, מאן יתבעי לון דלא יקומון בעדונא דא בגו דוכתי דעינוגי דצדיקיא, אתפקדן דוכתייהו אתמסרן בידא דדומה, נחתי ולא סלקי. עלייהו כתיב (איוב ז, ט): "כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה", עכ"ל. עוד בפרשת ויצא (זהר חלק א קסא א בסתרי תורה) זה לשונו: קל קלא דקליא אתער מעילא לתתא, אנן פתחן עיינין הוינן, גלגלא אסחר מעילא לכמה סטרין, קל נעימותא, אתערו ניימין דמיכין דשינתא בחוריהון ולא ידעי ולא מסתכלאן ולא חמאן, אטימן אודנין כבדין דליבא, ניימין ולא ידעין, אורייתא קיימא קמייהו ולא משגיחין ולא ידעי במא מסתכלן, חמאן ולא חמאן, אורייתא רמאת קלין, אסתכלו טפשין, פתחו עיינין ותנדעון, לית מאן דישגח ולית מאן דירכין אודניה, עד מה תהוון בגו חשוכא דרעותייהו, אסתכלו למנדע ויתגלי לכון נהורא דנהיר בזמנא דיעקב שלימא מגו עאקו דארעא, ורשו אחרא בגו דרגין נוכראין דחה לכולהו ובריר חולק עדביה ואחסנתיה, נהורא מגו חשוכא, חכמתא מגו טפשותא, ואוקיר ליה למאריה כד הוה קאים ברשותא דאל אחר, ע"ד "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו" (ישעיהו כט, יב), ע"כ. עוד בזוהר (מקץ דף רג ע"ב) זה לשונו: תא חזי, בכל יומא ויומא כד נהורא סלקא, מיתער חד ציפרא באילנא דגנתא דעדן וקרי תלת זמנין, ושרביטא יזדקף וכרוזא קרי בחיל: לכון אמרין הורמני דבורייכי, מאן מנכון דחמי ולא חמי, דקיימי בעלמא ולא ידעי על מה קיימי ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, אורייתא קיימא קמייהו ולא משתדלי בה, טב לון דלא יתברון, על מה יקומון בלא סוכלתנו, ווי לון כד יתערון יומי דרע עלייהו ויטרדון לון מעלמא, עכ"ל לענייננו.
ובפרשת תרומה (דף קל) ביאר הרשב"י ע"ה הכרזת התשובה בכל יום, זה לשונו. כתיב (ישעיהו כא, יב): "אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו". האי קרא אוקמוה ליה על גלותא דישראל דיתבי בגו בני שעיר, וישראל אמרו לקוב"ה: "שומר מה מלילה", מה תהא עלן מן גלותא דדמי לחשוכא דליליא! מה כתיב? "אמר שומר" דא קוב"ה, "אתא בקר", כבר נהירנא לכו ואסיקנא לכו לפולחני בגין דתזכון לחיי עלמא, שבקתון אורייתא "וגם לילה", אעילנא לכון בגלותא כמלקדמין. "אם תבעיון בעיו", כמה דאת אמר (ישעיהו לד, טז): "דרשו על ספר ה' וקראו", ותמן תשכחון במא תליא גלותא דילכון וגאולה דילכון; וכד תתבעון בה היא תימא ותכריז קמייכו "שובו אתיו", שובו בתשובה שלימתא ומיד אתיו ואיתקריבו לגבאי, עכ"ל.
ולקמן אמר פירוש אחר בעניין אמר שומר אתא וגו' זה לשונו: "אמר שומר" דא מטטרו"ן, "אתא בקר" דא צלותא דשחרית, דאיהו שולטנו דיממא ההוא דשליטא על לילא. ואי תימא דאיהי אתי בלחודוי ואתפרש זכר מן נוקבא, הא כתיב "וגם לילה", תרוייהו כחדא ולא מתפרשין דא מן דא לעלמין, וקלא דא קרי במלין אלין: "אתא בקר וגם לילה" תרוייהו זמינין לגבייכו. מכאן ולהלאה "אם תבעיון בעיו", אם תבעיון בעותכון ותובו לגבי מאריכון "אתיו", כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עלייהו, אוף הכי קודשא בריך הוא, בוקר וגם לילה קרא ואמר אתיו. זכאה עמא קדישא דמאריהון בעי לון וקרא לון לקרבא לון לגביה, כדין עמא קדישא בעאן לאתחברא בבי כנשתא וכל מאן דאקדים בקדמיתא אתחבר בשכינתא בחיבורא חדא, עכ"ל לענייננו. הרי בפירוש ששומר מטטרו"ן מכריז על התשובה בזמן תפלת שחרית ואומר: "אתא בקר וגו' שובו אתיו", וכן קודשא בריך הוא ושכינתיה הנקראת ממשלת היום וממשלת הלילה המכונים בפסוק בוקר ולילה הם מכריזים ואומרים "שובו אתיו". וזה שאמר הרשב"י ע"ה בלשונו, "אוף הכי קודשא בריך הוא בקר וגם לילה קרא ואמר שובו אתיו". ולפי זה, שתי ההכרזות האמורות בפסוק הם אחד ממטטרו"ן ואחד מהקב"ה ושכינתיה, ושתיהם לפי האמת הכרזה אחד שמטטרו"ן מכריז ואומר שהקדוש ברוך הוא ושכינתיה, "בקר וגם לילה", קוראים לבניהם ואומרים "שובו אתיו". ודברי הרשב"י באמרו: אף קודשא בריך הוא בקר וכו' – הכי פירוש הפסוק, אוף הכי הכוונה גם כן נזכר בפסוק הכרזת הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, שבוקר ולילה קורין ואומרים אתיו. ועוד נמצינו למדים מכלל המאמר, שעיקר התפלה שאנו מתפללין הוא לרצות את קוננו שימחול עונותינו ושנשוב בתשובה שלימה לפניו. וזהו שאמר: "אם תבעיון בעיו", "אם תבעיון בעותכון קמי מלכא קדישא בעיו צלו ותובו לגבי מאריכון".
ועוד נלמוד מהפסוק באמרו "אם תבעיון בעיו שובו אתיו", אם תרצו לבקש שאלות מהקדוש ברוך הוא להתפלל – שובו בתשובה קודם ואחר התפללו, שהמתפלל בלא תשובה עליו נאמר (ישעיהו א, יב): "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובזה מדוקדק לשון הפסוק שאמר "אם תבעיון", דהוה ליה למימר "בעיו שובו אתיו", למה "אם תבעיון"? הכוונה כדפירשנו. ועוד נלמד מהמאמר שלא יתקרב לקונו אלא אחר שובו מעוונותיו והשליכו מעליו כל פשעיו, וזה שאמר "שובו אתיו", ואמר הרשב"י ע"ה בלשונו: שובו בתשובה שלימה ומיד אתיו ואתקריבו לגבאי. ומסוף המאמר נלמד עוד רחמיו יתברך על ישראל עם סגולתו, שאומר להם "אתיו" כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עלייהו, והוא כמשל האב האומר לבן שנתרחק ממנו: בוא אצלי כי הנני מוכן ומזומן לקבלך. ומי הוא אשר יקרא דברים אלו ולא יכנע לבבו הערל וישוב לאביו שבשמים? הואיל ואביו הוא רחמן ורוצה שהבן יתקרב אצלו, ראוי שלא יתרחק ח"ו ושלא יקשה ערפו, ויקום בזריזות משנתו לבא להתחנן לפני השכינה בבית הכנסת בדמעה ובתפילה כדי שיקבלוהו, הואיל ותפילת שחרית היא שעת רצון כמו שנתבאר לעיל מזה בשער האהבה פרק יא, עיין שם:
עוד עניין הכרזת מטטרו"ן ביאר הרשב"י ע"ה לקמיה בפסוק "שומע בקול עבדו" (ישעיהו כ, י) ז"ל, אמר שם בעניין המקדים לבית הכנסת, שאם יום אחד לא בא – הקב"ה שואל בעבורו ואומר: "מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו", זה לשונו: והא אתערנא בהאי על מה דכתיב (ישעיהו כב, יא): "אלי קורא משעיר", דהא דרגא בתר דרגא גו דרגא ההוא שומר קורא בחילא בכל יומא ויומא, ודא איהו "שומע בקול עבדו" דא מטטרו"ן, עכ"ל:
הערה שישית אל התשובה, בקרוא ספרי הנביאים וימצא שכולם מכריזים על התשובה. הושע מכריז "שובה ישראל" (הושע יד, א); ישעיה אומר: "אם תבעיון בעיו שובו אתיו" (ישעיהו כב, יב), "רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני" וגו' (שם א, טז); ירמיה אומר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג, יד), וכיוצא באלו הרבה. יחזקאל האריך ופירש בענייני התשובה יותר מכל הנביאים, אמר (יחזקאל יח, כא): "הרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות", "כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו" וגו', "החפץ אחפוץ מות רשע נאם ה' אלהים הלא בשובו מדרכיו וחיה"; "השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בי ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה כי לא אחפוץ במות המת" (שם יחזקאל, יח). ואמרו חכמינו ז"ל: "במות המת", כי הרשע בחייו קרוי מת, ואף על פי כן "והשיבו וחיו".