ילקוט שמעוני/משלי/רמז תתקלח
ר"ל מהגי באורייתא סגי הוה נפיק ליה לבר מתחומא בשבתא והוא לא ידע לקיים מה שנאמר באהבתה תשגח תמיד. ר' אלעזר בן שמעון הוה מהגי באורייתא סגיין הוה גולתיה שריעא מיניה וחכינא מזדהרא לה, א"ל תלמידיו רבי הא גולתך שריעא אמר לון לית ההיא רשיעתא מזדהרא לה. ד"א דדיה ירווך בני מוטב לך לחבוק דדיה של תורה שמביאה אותך לידי זכות מלחבוק חיק נכריה שמביאתך לידי חובה, ואל תאמר אין הקב"ה רואה מה אני עושה, תלמוד לומר כי נכח עיני ה' דרכי איש מכאן אמרו חכמים דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת. עוונותיו ילכדונו את הרשע, מה אדם פורס מצודה ולוכד דגים מן הים כך העונות פורסים מצודה לחוטא ללכדו, מה האשה הזאת אין נזכרין עונותיה אלא בשעת חבליה, כך אין נזכרים לאדם עונותיו אלא כשבא לחבלי שאול לכך נאמר ובחבלי חטאתו יתמך:
הוא ימות באין מוסר וברוב אולתו ישגה. א"ר אמי לא מת דואג עד ששכח תלמודו שנאמר הוא ימות באין מוסר. א"ר יוחנן שלשה מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג, אחד ששכח תלמודו, ואחד ששרף נשמתו, ואחד שפזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וא"ר יוחנן דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה, דואג בימי שאול ואחיתופל בימי דוד. ד"א לא רצה לשגות בדברי מוסר עכשו וברוב אולתו ישגה:
בני אם ערבת לרעך. א"ר יצחק כל המקניט חברו ברבים צריך לפייסו שנאמר בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך וגו' עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך, אם ממון יש לו בידך התר לו פסת יד ואם לאו הרבה עליו רעים. אמר רב חסדא צריך לפייסו בשלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם שנא' ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, ואם מת אמר רב יוסף מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני זה שפשעתי לו. ד"א בני אם ערבת לרעך. זה יהודה שנאמר אנכי אערבנו, נוקשת באמרי פיך ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף, עשה זאת אפוא בני וגו' ורהב רעיך ויגש אליו יהודה לפייסו. ד"א בני אם ערבת לרעך. בתלמיד חכם הכתוב מדבר, בשעה שהזקן מתמנה אומר לו הקב"ה עד שלא נתמנית לא היית נתפס על הצבור עכשו שנתמנית נעשית ערב על הצבור. ד"א אם ערבת לרעך זה הקב"ה שנאמר רעך ורע אביך אל תעזוב, זה דודי וזה רעי, ומה תעשה הזהר שלא תאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ותתחייב באמרי פיך שנאמר נוקשת באמרי פיך, ומה תעשה, עסוק בדברי תורה עשה (לך) זאת אפוא, ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה. לך התרפס עשה לך רב מדייש עליך כעפר והמליכהו עליך שנאמר ורהב רעך ואין רהב אלא מלכות שנאמר אזכיר רהב ובבל, אם עשית כן הנצל כצבי מיד. ד"א תקעת לזר כפיך שעבדת ע"א תידון בגיהנם כמותה, מה ע"א נדונית בגיהנם אף אתה. ד"א אלו ישראל בשעה שעמדו על הר סיני אמר להם הקב"ה בני הם אני נותן לכם את התורה תנו לי ערבים שיקיימוה, א"ל שמים וארץ, א"ל הרי הם מתבטלין אלא תנו לי את בניכם אם אינכם מקיימים אותה שאני גוזלם מכם שנאמר ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני, באותה שעה קבלו עליהם ישראל, ומנין שנקראו בנים שנאמר בני בכורי ישראל שבכרו מעשים טובים לפני הקב"ה בסיני. תקעת לזר כפיך ששכחת את התורה שנתתי בכף ימיני אני דן אתכם ליום הדין על אשר אמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ומשם הוא תופסן הדא הוא דכתיב נוקשת באמרי פיך. ד"א נלכדתם באמרי פיכם אמר להם הואיל וצערתם נפשכם בשעבוד האומות תכפר זה על זה אלא לכו והביאו אבות העולם שעסקו בזאת ויצילו אתכם מדינה של גיהנם שנאמר עשה זאת אפוא בני והנצל, ומשיבין אבות העולם הואיל ונתפשתם במצודת יום הדין אין לכם אלא לישב ולהתעסק בתורה שנאמר אל תתן שנה לעיניך וגו' על העון. ד"א אל תתן שנה מלישב בתענית שהתענית סמוכה לתשובה שנאמר קרעו לבבכם ואל בגדיכם, ואם עשית כן כי חנון ורחום הוא, וכל כך למה, כדי להנצל מדינה של גיהנם, ועליה מפורש בקבלה על ידי שלמה הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש, כדי שלא תעשו קש באש של גיהנם, מפני שכחה של תשובה מגעת עד כסא הכבוד:
לך אל נמלה עצל וגו' אשר אין לה קצין. ר' שמעון בן חלפתא עסקן בדברים הוה אמר איזיל ואיחזי היכי איתא להא מילתא, אזל בתקופת תמוז פרש גלימא אקינא דשומשמני ונפק חד מינייהו אתנח ביה סימנא, אמר להו נפל טולא, נפקו כלהו לברא דהי גולמיה נפל שמשא נפול עליה וקטלוה, אמר הני ודאי לית להו מלכא דאי אית להו מלכא הרמנא הוו נקיטי, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבא ודילמא מלכא אית להו ומלכא הוה בהדייהו, אי נמי מהורמנא דמלכא עבוד, אי נמי בין מלכא למלכא הוה כדכתיב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, אלא סמיך אהימנותא דשלמה. מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה, רבנן אמרין הנמל זו שלשה בתים יש לה ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינא אלא באמצע, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאה חטים ושעורים ועדשים, וא"ר תנחומא ואינה חיה אלא ששה חדשים וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה, ולמה כונסת כל אלו שאומרת שמא יגזור הקב"ה עלי חיים ויהא לי מהיכן לאכול. אמר ר' שמעון בן יוחאי מעשה היה ומצאו בחור שלה שלש מאות כור, לפיכך אמר שלמה התקן לך מצות בעולם הזה לעולם הבא. מהו ראה דרכיה וחכם, ראה דרך ארץ שבה שהיא בורחת מן הגזל. א"ר שמעון בן חלפתא מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת והיו כלם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה באתה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה, אע"פ (כן) שאין לה לא שופט ולא שוטר שנאמר אשר אין לה קצין שוטר ומושל, אתם שמניתם לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה, הוי שופטים ושוטרים. ר' שמעון בן אלעזר אומר עלוב הוא האדם הזה שצריך ללמוד מן הנמלה, אלו למד ועשה עלוב היה אלא שצריך ללמוד מדרכיה ולא למד וכו' (כתוב ביהושע ברמז ל"ב):
לך אל נמלה עצל. א"ר יהושע בן פדייה עתידין הרשעים לומר לפני הקב"ה הניחנו ונעשה תשובה, והקב"ה משיבם שוטים שבעולם עולם שהייתם בו דומה לערב שבת והעולם הזה דומה לשבת אם אין אדם מכין מערב שבת מה יאכל בשבת, וכן הוא דומה לים וליבשה אם אינו לוקח מן היבשה אין לו מה לאכול בים, וכן הוא דומה לימות החמה ולימות הגשמים אם אינו חורש וזורע וקוצר בימות החמה מה יאכל בימות הגשמים, ועוד היה לו ללמוד מן הנמלה שנאמר לך אל נמלה עצל. ד"א הנמלה הזו אין לה לא שוטר ולא מושל אלא בחכמתה עושה הכל ואתם לא למדתם ממנה מעצלותיכם וטפשותיכם ולא עשיתם תשובה, לפיכך אמר שלמה עד מתי עצל תשכב:
עד מתי עצל תשכב. אמר רב אסור לישן ביום יותר משינת הסוס, וכמה שינת הסוס שתין נשמי, אמר אביי שנתיה דמר כדרב, ודרב כרבי, ורבי כדוד, ודוד כסוסיא, וסוסיא שתין נשמי, אביי הוה נאים כמיעל מפומבדיתא לבי כובי קרי עליה ר' יוסף עד מתי עצל תשכב. מעט שנות כדי שתקום למשנתך, מעט תנומות כדי שתקום לתפלתך, מעט חבוק ידים לשכב זה תשמיש המטה. ובא כמהלך ראשך, זה מלך המשיח שעתיד לעבור בראש ישראל שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וגו':
אדם בליעל איש און וגו'. זה בעל לשון הרע שקשה כעבודת אלילים, רבי אומר כשפיכות דמים, ולא עוד אלא ששלמה קללו שנאמר קורץ בעיניו וגו' תהפוכות בלבו וגו' על כן פתאום יבא אידו:
שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר. א"ר אליעזר בר' יוסי הגלילי אלו שבעה דברים בסוטה הם אמורין, עינים רמות שהיא סוטה אחר בעלה ותולה עיניה באחר שנאמר ומשקרות עינים. לשון שקר שהיא נואפת ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת. וידים שופכות דם נקי שהנואף כך הוא נכנס על מנת לחטוא ולהרוג אם יתפש. לב חורש מחשבות און שאינם חורשים בכל שעה אלא במחשבות און. רגלים ממהרות לרוץ לרעה שהן ממהרות לעשות תאותן. יפיח כזבים עד שקר שאם יתפסו הם נשבעים ואומרים לא אלא מסיח הייתי עמה. ומשלח מדנים בין אחים שכל ישראל אחים הם והנואף אשת חברו בעלה שומע ושונאו ואינו יכול לראותו. א"ר יוחנן וכלם לקו בצרעת, עינים רמות ושפח ה' קדקד בנות ציון. לשון שקר והנה מרים מצורעת כשלג. ודידים שופכות דם נקי יחולו על ראש יואב. לב חורש מעוזיה. רגלים ממהרות מגחזי. ומשלח מדנים מפרעה וינגע ה' את פרעה. רבי אלעזר בן פדת אמר כלם בעשו הן אמורות כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו. עינים רמות וישא עיניו וירא את הנשים. לשון שקר שהיה צד את הבריות בפיו. רגלים ממהרות שרץ אחר יעקב להרגו. ידים שופכות כי עיף אנכי וכתיב עיפה נפשי להורגים. לב חורש ויאמר עשו בלבו. יפיח כזבים שכפר בתחית המתים. הנה אנכי הולך למות. ומשלח מדנים בין ישמעאל ליצחק יקרבו ימי אבל אבי וילך עשו אל ישמעאל. ד"א שש הנה שנא ה' אלו הן עבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע וזקן נואף ומחנף חברו (ברבים) [בדברים], והאומר דבר בשם מי שלא אמרו שהוא מביא קללה לעולם, אבל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך. שנו רבותינו אבותינו הראשונים הפרישו תרומה ומעשר, אברהם הפריש תרומה גדולה שנאמר הרימותי ידי אל ה' ואין הרמה אלא תרומה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' יצחק הפריש מעשר שני שנאמר וימצא בשנה ההיא מאה שערים, א"ר אבא בר כהנא והלא אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, ולמה מדדו בשביל לעשרו. יעקב הפריש מעשר ראשון שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך:
בהתהלכך תנחה אותך. זה יעקב שהיה מתעסק בתורה כשיצא מבית אביו ולא הניחתו. בשכבך תשמר עליך אימתי ויקח מאבני המקום והיה שוכב והיא משמרתו. והקיצות היא תשיחך וייקץ יעקב משנתו, כשיעמדו הכל לדין היא סנגוריא שלו ומלמדת עליו זכות (כתוב לעיל בפסוק וכל חפציך לא ישוו בה ברמז תתקל"ד):
כי נר מצוה ותורה אור. א"ר יוחנן שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכלם לא נתנם אלא על ידי יסורין אלו הם. תורה וארץ ישראל והעולם הבא, תורה מנא לן שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל מנא לן דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך וכתיב בתריה כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה. עולם הבא מנין דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. את זו דרש רבי מנחם ברבי יוסי תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור לומר לך מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף התורה מגינה לעולם, ואומר בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך זה יום המיתה, והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא, משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ומתירא מן הקוצי ומן הברקנים ומן הפחתים ומן החיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזו דרך מהלך, נזדמנ לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, ועדין הוא ירא מן החיה רעה ומן הלסטים ועדין אינו יודע באיזו דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה ומן הלסטים, ועדין אינו יודע באיזה דרך מהלך הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם, מאי פרשת דרכים, זה תלמיד חכם ויום המיתה. ד"א זה תלמיד חכם ויראת חטא. ד"א זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא. ד"א עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה אמר רב יוסף דרש לה רבי מנחם בר' יוסי להאי קרא כסיני ואלמלא דרשוה דואג ואחיתופל הכי לא רדוף בתר דוד דכתיב אלקים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל, מאי דרוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, והם אינם יודעים שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלו בנר, נפש דכתיב נר ה' נשמת אדם, תורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב"ה נרי בידך ונרך בידי אם אתה משמר את שלי אף אני אשמור את שלך, אמר רבי ישמעאל משל למה הדבר דומה לשני בני אדם אחד היה לו כרם בגליל וכו' (כתוב לעיל ברמז תרע"ה ובסוף הספר):