ראשית חכמה/שער היראה/ב
פרק ב עריכה
בדברים המעוררים היראה הפנימית האמורה בפרק הקודם. האחד הוא בבחון האדם בשכלו מעשיו של הקב"ה, כי מרוב גודלם נותנים יראה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים סו, ג): "אמרו לאלהים מה נורא מעשיך", וכן משה רבינו עליו השלום בפרשת "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" (דברים יא, יב) אמר: "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה", נראה שהוא מהדברים המעוררים היראה. ועניין זה נתבאר בדברי רבותינו ז"ל ובדברי הרשב"י עליו השלום, וצריכין אנו להעתיק לשונם ז"ל כדי לעורר את הלב ליראה.
במסכת חגיגה זה לשונם: מן הארץ ועד לרקיע מהלך ה' מאות שנה, ועוביה של רקיע מהלך ת"ק שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע. למעלה מהן חיות הקודש, רגלי החיות כנגד כולן, קרסולי החיות כנגד כולן, שוקי החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, ירכי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, צוארי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן. למעלה מהן כסא הכבוד, רגלי כסא הכבוד כנגד כולן, כסא הכבוד כנגד כולן, מלך אל חי וקים לעד רם ונשא שוכן עליהם, עד כאן לשונם לענייננו.
ובפרשת בשלח בפסוק (שמות טו, ד) "מרכבות פרעה וחילו ירה בים", נתבאר עניין זה יותר, זה לשונו: רבי יצחק פתח, "לקול תתו המון מים בשמים" וגו' (ירמיהו י, יא). הא תנינן, שבעה רקיעין עבד קודשא בריך הוא, ובכל רקיעא ורקיעא כוכבין קביעין, ורהטין בכל רקיעא ורקיעא, ולעילא מכולהו ערבות, וכל רקיעא ורקיעא בהילוכו מאתן שנין, ורומיה חמש מאה שנין, ובין רקיעא ורקיעא חמש מאה שנין, והאי ערבות הילוכו באורכיה אלף וחמש מאה שנין ופותייה אלף וחמש מאה שנין, ומזיוא דיליה נהרין כל אינון רקיעין, והא תנינן. לעילא מערבות רקיע, פרסות דחיות קדישין ורומהון ככולהו לעילא מנהון וקרסולין דחיות ככולהו וכו', עד כאן מה שנתבאר בגמרא, עד כאן לשונו לענייננו.
עוד (זהר חלק ב נח א) בפרשה עצמה: תאנא, הדרניאל שמיה, והוא עילאה על שאר מלאכין אלף ושתין רבוא פרסין, וקליה אזיל במאתן אלף רקיעין דמסתחרן באשא חוורא, עד כאן לשונו. וזהו המלאך השני שפגע משה רבינו עליו השלום בעלותו לקבל התורה, והיה משה רבינו עליו השלום ירא מהמלאך הזה עד שהזכיר שם ע"ב, וכיון ששמע המלאך הזה אותיות השם נזדעזע וקרב אצלו. ואומר אחר כך המאמר, והוה אזיל עמיה עד דמטו לאשא תקיפא דחד מלאכא די שמיה סנדלפון, ותאנא: סנדלפון עלאה הוא על שאר חברוי ת"ק שנין, והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותא דישראל, ובשעתא דמטי האי כתר לרישיה דמלכא קדישא הוא מקבל צלותהון דישראל, וכולהו חיילין ואוכלוסין מזדעזעין ואמרין: "בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה". אמר ליה הדרניאל למשה: לית אנא יכול למהך עמך דלא יוקיד לי אשא תקיפא דסנדלפון, ביה שעתא אזדעזע משה עד דאתקיף ביה קודשא בריך הוא במשה ואותביה קמיה וכו', עד כאן לשונו לענייננו:
והנה מגדולת העבדים גדולת האדון נודעת, והנה שאם מלאכיו מעלתם גדולה כל כך, על אחת כמה וכמה במעלת מידותיו באצילות, כל שכן וכל שכן מעלתו יתברך שאין לה קץ ותכלית. בפרט הרואים דברי הרשב"י עליו השלום במה שפירש באדרת נשא מעניין ריבוי העולמות שבאצילות, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו. ואמרו בתיקונים: כתר עלאה, אף על גב דאיהו אור קדמון, אור צח, אור מצוחצח, איהו אוכם קדם עלת העלות, עד כאן לשונו לענייננו. ובבחינת ההארה הגדולה הזו שאין לה תכלית הוא שיקרא האין סוף "גדול", כדפירשתי לעיל פרק א:
והנה כאשר יתבונן האדם במעשיו יתברך, יירא ויכנע מגדולתו ויתבושש ממנו ולא יעבור על מצותו. וכן אמר יונה הנביא (יונה א, ט): "ואת ה' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה", נראה שהיראה היא מצד מעשיו המראים על גדולתו. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח, ד): "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו". וכן אמר משה רבינו עליו השלום (שמות טז, ז): "ונחנו מה", כי אין אנו נכנסין בגדר בריה לנגד גדולתו יתברך, כמו שכתוב (דניאל ה, ו): "וכל דיירי ארעא כלא חשבין":
עוד בחינה שנית לעורר היראה קרובה לזו האמורה. והוא, בבחון האדם בדעתו האותות והמופתים המתחדשים בעולם. וכן ישראל, כשראו הנס הגדול שנעשה להם על הים, נאמר בהם יראה, שנאמר (שמות יד, לא): "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה'" וגו'. וכן אמר המשורר (תהלים סה, ו): "מכין הרים בכחו נאזר בגבורה משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאומים וייראו יושבי קצוות מאותותיך מוצאי בוקר וערב תרנין" וגו', ושאר נפלאות ה' יתברך ואותותיו הנזכרים במזמור:
עוד בחינה ג' לעורר היראה, גם כן קרובה לזו האמורה בסמוך. והיא בבחון האדם טובות הבורא העודפות עליו, והוא מה שאמר הנביא (מלאכי א, ו): "ואם אב אני איה כבודי וגו' איה מוראי". והיינו כי מדרך האב להיטיב ולרחם לבנו, ואם הבן חוטא, האב מייסרו, כעניין "שמע בני מוסר אביך" (משלי א, ח). והוא מה שאמר הנביא ירמיה ע"ה (ירמיהו ה, כח): "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו, שבועות חוקות קציר ישמור לנו, עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם". הרי בפירוש יראה מצד הטובה, כמו שאמר: "נירא נא וגו' הנותן גשם" וגו', "עונותיכם הטו אלה", הרי היסורין. ואין היראה מחמת היסורין, אלא כי מדרך האב להיטיב ולרחם, וצריך לירא שלא יהיה הוא הגורם שיתאכזר אביו עליו וימנע הטוב ממנו.
ובבחינת יראה זו אפשר לפרש מה שפירש בתיקונים ובזוהר פרשת נשא (זהר חלק ג קכב ב): י' יראה, ודא איהי על רישיה דבר נש, ומנה ייעול דחילו ללבא דבר נש למדחל מקודשא בריך הוא ולנטרא גרמיה דלא יעבר על פקודין, עכ"ל. וכן פירשו גם כן במדרש רות מהזוהר.
ובבחינת יראה זו אפשר לפרש פסוק "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה" וגו' (דברים כח, נח), כי יש בחינה שיקרא בה "נכבד", בבחינת הטובה הנשפעת ממנו כמו שיתבאר. "כבוד" פירשו בזוהר פרשת פקודי (זהר חלק ב רכא ב) שהוא לשון הארה בפסוק "שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד" (ישעיהו יא, י), זה לשונו: "והיתה מנוחתו כבוד", "מנוחתו" דא בי מקדשא. "כבוד", דהכי אקרי בההוא זמנא כבוד, דכתיב (ישעיהו לב, ו): "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים", ומנוחתו דההוא שורש ישי אתקרי "כבוד ה'", דלא יתמני ולא יקום בחשבונא לעלמא, עכ"ל לענייננו. הרי בפירוש, שכאשר תקרא "כבוד" הוא שתעלה במדרגת הארה גדולה להיות אור הלבנה כאור החמה, ואז אינה עומדת בשיעור וחשבון כאשר הוא כשהיא למטה, דכתיב (שיר השירים ז, ה): "עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים", כדפירשו בפרשת פינחס (זהר חלק ג רכ ב), וכן פירשו גם כן בפרשת בראשית בפסוק "השמים מספרים כבוד אל" (תהלים יט, ב), ש"כבוד" לשון הארה וחשיבות, עיין שם. ומצינו בפסוקים שכבוד עניינו אור, בישעיה (ישעיהו ס, א): "וכבוד ה' עליך זרח", וביחזקאל (יחזקאל מג, ב): "והארץ האירה מכבודו", ובתורה (שמות מ, לד): "וכבוד ה' מלא את המשכן", וכן (ויקרא ט, ו): "וירא אליכם כבוד ה'", וכמוהו רבים. ואפשר להתייחס לכבוד שתקרא אור, מפני שתרגום "כבוד" – "יקר", וכתיב (זכריה יד, י): "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון", והכוונה אור בהיר, כי יקר הוא חשיבות, ואין חשיבות לאור אלא מצד בהירותו. וכן כאשר נאמר (ישעיהו יא, י): "והיתה מנוחתו כבוד", הכבוד הוא שתעלה במעלה וחשיבות. ומהו החשיבות למעלה באצילות? בהירות אורה, שיהיה אור הלבנה כאור החמה.
וכן ברעיא מהימנא בפרשת פינחס (זהר חלק ג רכה ב) פירשו, שמה שאמר משה רבינו ע"ה (שמות לג, יח) "הראני נא את כבודך" היה על כתר עליון, וזה לשונו: ובגין דא שעור סוכה לא פחות מעשר, דאיהי מלכות עשיראה דכל דרגין, ולא למעלה מעשרין, דאיהי כתר עליון דלא שלטא ביה עינא. כבוד עילאה, עליה אמר משה: "הראני נא את כבודך", ואתיב ליה קודשא בריך הוא: "לא תוכל לראות את פני", ולית "כבוד" בלא כ', עכ"ל לעניננו. אם כן נמצא, כי מצד הארת אור הבהיר הבא מלמעלה הוא שיקרא כבוד, כמו שאמר: "ולית כבוד בלא כ'". ובזה מדוקדק לשון המאמר למעלה, שאמר: "אתקרי כבוד ה' דלא יתמני" וכו'. והדומה לזה (שמות לג, כב): "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת" וגו', וכן באיוב (איוב יח, ט): "כבוד מעלי הפשיט" וגו'. ונמצא כי מה שאמר השם הנכבד, ירצה שהוא מקור הארה לכל הנבראים, שכלם מקבלים אור ושפע מידו"ד כדפירשתי בפרק הקודם, והיינו מה שפירשתי, ש"נכבד" יורה על הטובה הנשפעת ממנו יתברך:
ובזה יובן אמרם בזוהר פרשת וילך (זהר חלק ג רפה ב) כי המכוין לייחד השם, עליו נאמר "כי מכבדי אכבד". והטעם, כי בכוונתו הטובה מושך תוספת הארה למעלה, כמו שנתבאר שם דרך הייחוד, ולכן משם נמשך הארה לנשמתו בעולם הבא, וזהו כבודו.
"והנורא", פירושו במה שנתבאר לעיל במאמר שהעתקנו מפרשת בשלח, שאפילו במלאכים המלאך הגדול מחבירו השאר יראים לגשת אליו, וכן "וייראו מגשת אליו" הנאמר במשה רבינו ע"ה (שמות לה, ל) מצד קירון פניו. ואמרו בזוהר פרשת בשלח (זהר חלק ב נח א), שכאשר חטאו ישראל בעגל נטל קודשא בריך הוא ממשה אלף חולקין מההוא זיוא, ומההוא זיוא דאשתאר ביה הוו מבהיקין אנפוי דמשה. ומה בהאי דאשתאר ביה לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי, בההוא דאסתלק מניה על אחת כמה וכמה, עכ"ל. וכיוצא בזה נאמר בעניין "והנורא", כי מצד היותו נכבד על דרך שפירשנו, ימשך מזה היותו נורא, כי כל צבאות מעלה יראים לגשת אליו מצד אורו שאין לו תכלית, ביען כי יתבטל מציאותם, על דרך שפירש בספר ברית מנוחה בעניין קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים, כי כל מלאך שיחשוק ויתאוה לעלות למעלה ממדרגתו יתבטל מציאותו, וזהו עניין הקבורה מצד התאוה שהוא החשק.
ועל דרך זה הוא פירוש "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג). והעניין, כי יש אדם דאצילות ואדם דבריאה ואדם דיצירה ואדם דעשיה כדפירשו בתיקונים (דף מא ב), וכל בחינות אדם האמורות יש להם יראה, שלא יכנס אדם דבריאה לראות ולהסתכל לפנים מדרגתו שהוא באצילות, וכיוצא לשאר. ולא זה בלבד, אלא אפילו באצילות פירשו בתיקונים (שם קיט א) דלית ספירה דלא אתקריאת אדם. וכל בחינות אדם שבאצילות יש להם יראה זו האמורה, עד שאפילו בכתר צודק בקצת יראה זו, מאחר שהוא נאצל והוא אוכם קמי עלת העלות, הוא ירא מעלת על כל העלות. והיינו "כי זה כל האדם", פירוש, כל בחינות אדם האמורות יש להם יראה. ועל דרך זה פירש מורי ע"ה בספר תפלה למשה בפסוקים אלו (תהלים מח, ה): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם שם חיל כיולדה". כי כל זה בעת סילוק ההיכלות לעלות למעלה, ובעלותם שם – המה ראו כן תמהו וגו':
עוד יש לפרש הנכבד והנורא באופן אחר, קרוב עוד לדרך האמור. והוא, כי מצינו שהנשמה תקרא "כבוד", שנאמר: "למען יזמרך כבוד ולא ידום" (תהלים ל, יג), וכן: "לכן שמח לבי ויגל כבודי" (תהלים טז, ט). והוא, כי כבוד האדם והמאיר בו הוא הנשמה. ואם כן, הנכבד – ירצה שהוא מקור לכל הנשמות, ולא נשמות התחתונים בלבד, אלא הוא מקור הארה המאיר לכל העולמות העליונים והוא נשמה בתוכם; וכמו שהנשמה היא המאירה לגוף, כן הוא יתברך מקור הנשמה לכולם.
והנורא לפי זה הוא, שכיון שבידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, צריך לירא ממנו, כי בידו לסלק הנשמה כרגע ויגוע כל בשר יחד, וכמו שנאמר: "ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה לא הדרת" (דניאל ה, כג). ובערך זה גם כן כל צבאות מעלה יראים ממנו, ביען ששפעם וחיותם תלוי בו. וזהו "אשר בידו נפש כל חי", דהיינו צבאות מעלה, שהם חיים וקימים לעולם, ובידו יתברך תלוי חיותם. ו"כל חי" הוא לרבות עד למעלה למעלה כל מציאות הנאצלים. "ורוח כל בשר איש" הם הגשמיים התחתונים שבעשור התחתונה, ולכך אמר בהם לשון "בשר", מפני ששולט בהם המיתה והכליון. אמנם בעליונים שאין בהם מיתה – אומר "כל חי", שכלם מחיותו יתברך, כמו שנאמר: "ואתה מחיה את כולם" (נחמיה ט, ז):
עוד מצינו במלת כבוד, שנשתמש בו הכתוב לעניין הלל ושבח, כעניין (תהלים כט, ט) "ובהיכלו כלו אומר כבוד", שהכוונה בו ההלל והשבח הנאמר לשי"ת. וברעיא מהימנא (פרשת קדושים דף פא) פירש שכבוד עולה ל"ב, והכוונה על ל"ב נתיבות חכמה. ונודע מה שאמר בספר יצירה, שבל"ב נתיבות חכמה, שהם ל"ב "אלהים" שבמעשה בראשית, חקק יה ידו"ד צבאות את עולמו, והכוונה, שעל ידי ל"ב נתיבות אלו היה בריאת כל העולמות, שהוא עניין כל מעשה בראשית. ונתייחסו הל"ב נתיבות במלת כבוד, מפני כי כבודו של הקב"ה נתגלה אלינו מצד מעשיו ובריותיו הגדולים אשר ברא, כמו שפירשתי בתחילת פרק זה. ועל ידי כך אנו מכבדים ומהללים אותו, כמו שכתוב (ישעיהו מג, ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". ופירוש "לכבודי בראתיו", שיכבדני ויהלל אותי, ולכך בראתיו:
ועוד ירצה הנכבד, במה שפירשו ברעיא מהימנא, והעתקנו לעיל בסוף פרק א, שפירש "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), הוא על כבוד אלהותו יתברך המתגלה לנו על ידי התפשטות העולמות מעילה לעלול, כמו שאמר: דאי לא יתפשט נהוריה על כל בריין, איך ישתמודעון ליה ואיך יתקיים "מלא כל הארץ כבודו". וכבוד האלהות מתגלה על ידי כ' כתר, דלית כבוד בלא כ', כדפירשתי לעיל. ואחר כך האור מתלבש על ידי ל"ב נתיבות חכמה, שהם י' מאמרות וכ"ב אותיות כדפירש בתיקונים. ועל ידי הל"ב נתיבות שפעלו כל מעשה בראשית על ידם, מתקיים "מלא כל הארץ כבודו", ומצד זה יקרא ידו"ד נכבד, שעל ידיו הוא בריאת הכל על ידי ל"ב נתיבות והוא כלול מהם.
וגם כן הוא נכבד, ירצה שהוא קשור לעולם וכלול מכבוד האלהות העליון על ידי הכתר שהוא כ', וכדפירש בתקונים והעתקנו לעיל בפרק קמא, השם לא איתקרי ביחודא דארבע אתוון אלא ביחודא דעילת העלות דמייחד לון. ועל ידי הכבוד מתפשט למטה בתחתונים בסוד "מלא כל הארץ כבודו" שפירשתי בפרק קמא. ובפירוש זה כל הפירושים שפירשו בעניין הנכבד באים לדרך אחד. וגם מה שפירשתי שהנכבד מורה על היותו מקור הנשמות כלול בזה, שאחר שנכבד מורה על כללות ל"ב נתיבות, בכלל הל"ב הוא נתיב בריאת האדם, "ויברא אלהים את האדם בצלמו", ו"האדם" הוא הנשמה הנקראת "אדם", כי הגוף נקרא "בשר אדם", שנאמר (שמות ל, לא): "על בשר אדם לא ייסך".
והנורא לפירוש זה ירצה, כי מפני גילוי כבודו אצלנו אנו מתיראים מפניו, כמשל עבדי המלך הרואים פני המלך, שהם מתיראים ממנו מפני שהוא לפניהם, מה שאין כן למי שאינו רואה פני המלך ולא מושבו, שאין לו מורא מהמלך. וכן אמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית כח, יז): "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים", כי מצד היותו בית אלהים נותן מורא ומדרכי הירא את המלך הוא שלא להגביה עיניו לפניו. וכן אצל משה במראה הסנה אמר (שמות ג, ו): "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים".
ומזה יחויב לאדם שלא ללכת בקומה זקופה, שלא לדחות המורא מעליו. וזו היתה מעלת רב עליו השלום, שאחד מעשר מדות שהיו בו הוא שלא היה מסתכל יותר מד' אמות. והטעם, כדי שלא לסלק מורא השכינה מעליו, ועוד, כדי שלא יראה שום עבירה (בזמן שאין בידו למחות, כטעם "העבר עיני מראות שוא"). ובפרט בעת התפללו צריך שיאמין שכבודו מלא עולם וירא ויבוש מלפניו ויתן עיניו למטה, כמו שפירשו ז"ל: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה. וידמה האדם שאילו היה רואה אור גדול עד שהיה מחשיך עיניו, ודאי שלא היה מסתכל, וכמו שאמרו בזוהר (זהר חלק א ד א) בפרשת בראשית, במעשה רבי חייא כאשר ראה לרבי שמעון אחר פטירתו, קלא נפיק ואמר, מאיך עינך, לא תזקוף רישך ולא תסתכל, מאיך עינוי וחמא נהורא דהוה נהיר למרחוק. וכן בפטירת הרשב"י ע"ה (זהר חלק ג רצו ב) אמר רבי אבא, לא זקיפנא רישאי, דנהורא הוה סגי ולא יכילנא לאסתכלא. וכיוצא בזה כאשר יתפלל האדם, ויחשוב שהשם הנכבד לפניו, שהוא מקור ההארה לאין תכלית, ראוי שיבוש וישפיל עיניו מפני כבוד ה'. וכן בפרקי ר' אליעזר (פרק ד) אמר שהחיות עומדות אצל כסא כבודו, ועם היות שאינם יודעות מקום כבודו – אפילו הכי עומדות באימה ויראה. וזה לשונו בפרק רביעי: והחיות עומדות אצל כסא כבודו ואינם יודעות מקום כבודו, והחיות עומדות באימה ויראה ברתת וזיע, ומזיעת פניהם נהר של אש מושך ויוצא לפניו, שנאמר (דניאל ז, י): "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי". שנים שרפים עומדים, א' מימינו של הקב"ה וא' משמאלו, שש כנפים שש כנפים לכל א', בשתים יכסה פניו שלא יביטו פני השכינה וכו', עכ"ל לענייננו.
ואפשר לפרש הנכבד והנורא במה שפירש בתיקונים (דף כ"ח ע"ב), כי כמו שיש ל"ב אלהים במעשה בראשית יש כנגדם ל"ב פעמים ידו"ד בנקודות ידועות שיוצאים מהפסוקים כדפירש שם, ונמצא בזה שאין לך דבר בעולם שלא יהא חתום בשם ידו"ד ובשם אלהים, הכל כאחד. ואם כן, הנכבד יקרא מצד שם ידו"ד, מהטעם שפירשתי לעיל, והנורא מצד שם אלהים, כי רוב יראה היא מהדין. והיינו אומרו (דברים כח, יט), הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, כי ידו"ד נכבד מצד החסד, אלהיך מצד הדין. ובזה נבין פסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל" וגו' (דברים ה, לח). והעניין, כי אין שלימות החסד אלא בהיותו כלול מהדין, ואין שלימות לדין אלא עם הרחמים. והיינו כי ידו"ד, שהוא בעל החסד והרחמים, הוא האלהים, כלול מהדין, וכן האלהים הוא ידו"ד. ואופן כיצד ימצא אלהים בידו"ד פירשו בתיקונים (דף ע"ג ע"ב), כי ידו"ד במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה, וכאשר נמלאו אותיות אלו מ"ם ה"א עולה כמניין אלהים. ומפני היות שם ידו"ד כלול מאלהים, לכן כל מעשה בראשית הנפעל בל"ב נתיבות היה על ידי שני שמות אלו כאחד, והיינו כאומרו: "כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל", ירצה כי השמים ממעל והארץ מתחת הכל נברא ע"י ואין עוד:
ואופן איך ימשך מזה היראה לאדם, העניין, כי מה שפירשנו לעיל בפרק קמא בשם רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, שעיקר היראה לירא את השם בגין דאיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין, וכלא קמיה כלא חשיבי – כל זה גילתה תורתנו הקדושה במלותיה הקצרות באומרו הנכבד והנורא, ובהנכבד יורה דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, כי על ידי ל"ב נתיבות גדולתו וממשלתו מתגלה אל התחתונים. וכן בזה הוא עקרא ושרשא דכל עלמין, כי על ידי הל"ב נתיבות החיים מתפשטים לכל התחתונים, ועל ידי שם ידו"ד החיים מתפשטים בכל הנמצאים, שעל ידו נבראו, על דרך שהוא רב ושליט, נמצא שהוא עקרא ושרשא דכל עלמין. והנורא הוא – "כולא קמיה כלא חשיבי".
ומה שפירשנו שם בסוף פרק קמא בעניין זה הוא היראה מחמת הדין, שכאשר ייטיב עמו הקב"ה והוא עובר על רצונו צריך לירא, כי המלך אף על פי שכעת אינו מראה לו פנים זועפות, מכל מקום נפרעין ממנו אחר כך. והיינו אלהיך, על דרך שפירש בזוהר פרשת בשלח (זהר חלק ב ס א), ועוד אאריך בזה בעזרת ה'. ונראה לי שיראה זו הוא מה שייחס הרשב"י בזוהר ובתיקונים, י' יראה וה' אהבה, ובעניין אהבה יתבאר בשער הבא בעזרת ה'. אבל ביחס יראה ליו"ד, שהיא ראשית חכמה, הוא במה שפירש, שאחר שרב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, הכל נמצא בידו"ד, ושם ידו"ד הוא בחכמה, שכל י' הוא ידו"ד, אם כן שם עיקר היראה. בפרט כאשר נסתכל במה שאמר הכתוב (תהלים קה, כד), "כלם בחכמה עשית". והוא סוד המחשבה המשלחת חיים בכל העולמות, והיינו פסוק (משלי יד, כו) "יראת ידו"ד מקור חיים", כנודע שהוא מקור החיים לכל העולמות. ומפני שלכאורה קשה לומר על החכמה שהיא עיקר לכל העולמות, מצאנו הכרח לזה (זוהר דף י ע"ב בפרשת ויקרא) זה לשונו: תאנא בספרא דחנוך, בשעתא דאחזיאו ליה חכמתא דרזין עלאין וחמא אילנא דגנתא דעדן, אחזיאו ליה חכמתא ברזא עילאה, וחמא דכולהו עלמין הוו מתקשרן דא בדא, שאיל לון על מה קיימין, אמרי ליה על י' קיימו כולהו ומניה אתבניאו ואשתלשלו, וחמא דכולהו מזדעזען מדחילו דמאריהון ועל שמיה אתקרון כולהו, ע"כ. ואחר כך אמר שהקוץ העליון שביו"ד הוא דחילו דכלא:
ובמעלת גודל החכמה פירש בספר ברית מנוחה, זה לשונו: גודל צבא השמים אין להם תכלית, שמלאך אחד ששמו אוריאל תפס בפסיעה א' מן גלגל העשירי לארץ, שנאמר "עתה באתי" (יהושע ה, יד). ואם מלאך אחד כזה, תשעה גלגלים לא נחשבו כל כך, על אחת כמה וכמה יהוא"ל שהוא עליו, שנראה אצלו אוריא"ל כנער, ויהוא"ל אצל שמועא"ל כלא היה, ואלו הג' שרים אצל הדעת המתפשט מן תולדות השכל נחשבו כלא היו, וכן השכל לבינה, והבינה לחכמה, והחכמה דמוה שהיא אֵם כל המאורות, ושכל הגלגלים וצבאותיהם והמאורות המפרנסים לברואיהם, וכל הגנזים לא נחשבו אצלה כלא היו, כי היא שוכבת בחיק המלך והיא סוכנת למלך. וכראות החכמים המעמיקים בחכמה לידע שרשה, שכל המאורות וצבאותיהם והעולם וצבאותיו והתהומות ודגי הים, וכל המים אשר תחת השמים, החכמה חופפת על כולם ולא נראה מהם דבר, ונחשבו כל אלה כקערה קטנה ומים אין בה אצל החכמה. וכאשר העמיקו לדעת בחכמה הגדולה הזאת אמרו: ומה רבון כל העולמים שמאור כזה מתפשט ממנו, עכ"ל. ועל יראה עליונה זו אמרו בתיקונים (דף קכו ע"ב) על "וגביהן וגובה להם ויראה להם", בענין אותיות נקודות טעמים, שהם בינה וחכמה וכתר, ואמרו "ויראה להם" דא כתרא דתמן טעמי, עכ"ל:
ומפני היות יראה זו במקום הנסתר, כתוב אחר כך (דברים כח, נט) "והפלא ה' את מכותך". ונודע שאין פלא אלא במקום זה, כמו שפירשו בזוהר פרשת צו על פסוק "פלא יועץ".
ועל יראה זו נאמר (משלי י, כז) "יראת ה' תוסיף ימים", שהיא היראה מחמת ה', כמו שביארנו ד' בחינות בענין היראה, וכלם תלויות בידו"ד רב ושליט עיקרא ושרשא וכו' וכלא קמיה כלא חשיב. ולמעלה הוא מקום תוספת החיים, כדפירשו בזוהר בפסוק "הנני יוסיף על ימיך" (ישעיהו לח, ו). ולכן לא אמר 'יראת אלהים תוסיף ימים', כי יראת אלהים היא יראה מפני הדין, והיא מקום זעירו וקמיטו ואינה במעלות היראה החשובה להוסיף ימים. אבל היראה הזו היא יראה מפני גדולתו יתברך מחמת ידו"ד, שהשם הזה היוה אותו ברמ"ח איבריו ואת נשמתו ומצוייר בו בכל אבר ואבר, והוא ירא לחטוא לפני המלך שלפניו, כמו עבדי המלך הרואים חותם המלך שיראים מאותו החותם כמו מפני המלך עצמו, כדפירשו בתיקונים (דף י"ד) בפסוק "שימני כחותם". נמצא שהם שלש בחינות בפסוק: האחד יראת אלהים, ואינה מוספת ימים, אלא ימיו הקצובים מיום בריאתו הם העומדים לו. וקצה האחרון שבמעלות היא יראת ה', המוספת ימים. ושנות רשעים שאין להם שום יראה, תקצורנה מהשנים הקצובים להם:
עוד יש לפרש פירוש ד' ב"הנכבד והנורא", על דרך שפירשו ברעיא מהימנא (דף פב) בענין כבד את אביך ואת אמך, פירשו שם שחכמה תקרא כבוד מפני שהיא כסא לכתר עליון לשמש תחתיו ולעשות מאמרו בל"ב נתיבותיה, וזה לשונו בקיצור: ובגין דעבידת מאמריה וצווייה בלא עכובא בל"ב שבילין דבהון אתברי כל עובדא דבראשית, אתקריאת כבוד, "ובהיכלו כלו אומר כבוד" וכו' (תהלים כט, ט), עכ"ל לענייננו. ועוד שם לקמיה בעניין כבוד אב ואם, יקרא דאביו ואמו למעבד צווייה, וצווי דיליה אינון פקודין דעשה. והא אוקמוה מארי מתניתין, יש מצווה ועושה, ובגין כך איהו נעשה ונשמע, והאי איהו כבוד דאבא ואימא דצוה לבריה דיעביד הכי, ואיהו עביד מיד בלא עכובא כלל, עכ"ל. ופירשו שם לקמיה ש"איש אמו ואביו תיראו", היראה היא להזהר שלא יעבור על מצות לא תעשה.
ועל דרך זה נפרש בעניין "הנכבד והנורא", הנכבד – שכל הנבראים משועבדים למאמרו לכבדו ולעשות רצונו, והנורא – שהכל יראים שלא לעבור על מצותיו, כמו שאמר הנביא (ירמיהו ה, כב): "האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו" וגו'. ויתבאר הפסוק הזה בעזרת ה' בפרק הבא.
ועוד אפשר לומר פרפרת אחת במה שפירשו בתיקונים (דף ה') כי שם ידו"ד כולל לא תעשה ועשה, שמ"י עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח, אם כן נמצא כי ידו"ד נקרא נכבד ונורא, נכבד שהוא מקור מצות עשה בסוד ו"ה, ונורא מצד מצות לא תעשה שהם י"ה. ובזה נכלל הפרק הזה: