ראשית חכמה/שער היראה/א

ראשית חכמה · שער היראה · א · >>

פרק א

ראשונה צריכין אנו לבאר מהות היראה, ואחר כך הדברים שעל ידם יקנה האדם היראה בלבו. היראה שעליה נצטוינו בתורה כמה פעמים: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" (דברים י יב), וכן: "את ה' אלהיך תירא" (שם ו, יג), וכמוהו רבים, הוא, כי אחר שידע האדם שיש לעולם בורא אחד, והוא ברא כל הנמצאים והוא מנהיגם כרצונו, ומבלעדי שפעו וחיותו אין להם קיום, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כלם" (נחמיה ט ו), ואילו חס ושלום יצוייר העדר שפעו מכל העולמות אפילו רגע אחד, יתבטלו כלם והיו כלא היו, כי כלם צריכין אליו והוא אינו צריך להם — חייב ליראה ממנו ולקבל עליו עול תורה ועול מצוות, כעבד היודע שיש לו אדון ופטרון למי הוא עובד, שאם לא ידע למי הוא עובד, לא תכון בלבו העבודה, כמו שכתוב: "דע את אלהי אביך ועבדהו" (דברי הימים א כ ח-ט). ויראה זו ביאר הרשב"י ע"ה בפרשת בראשית (זוהר בראשית יא) זה לשונו: יראה דאיהי עיקרא למדחל בר נש למריה בגין דאיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיב, כמא דאתמר: "וכל דיירי ארעא כלא חשיבין" (דניאל ה ו), ולשוואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה, עד כאן לשונו לענייננו. ודבריו אלו קטני הכמות ורבי האכות, צריכים ביאור רחב. ויתבארו בעזרת השם כפי שכלנו הדל לפי הפשט ממש היוצא מכללות דבריו אל כוונתינו, שעיקר היראה לירא מעילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, שהוא עיקר ושורש לכל העולמות, ירצה שהוא המקיימם בחיותו יתברך השופע בהם:

וזו היא המצוה הראשונה שנצטוינו בתורה, וזו הוא לידע שיש אלוה, שנאמר: "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ ב). והמצוה הזאת היא יסוד היסודות ועיקר הכל, לידע שיש מצוי ראשון שהמציא כל נמצא והוא המקיימם בשפעו העליון. וכן משה רבינו ע"ה, כשבא לדבר עם ישראל במצרים להמשיכם לעבודה האלהית, אמר: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם" וגו' (שמות ו ז). וכתב הרשב"י ע"ה בפקודין, נדפס בפרשת וארא (כח), שזו היא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל: להכיר את הקב"ה בכלל, זה לשונו: ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא, למנדע דאית שליטא עילאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כלהו, שמיא וארעא וכל חיליהון, ודא הוא בכללא, עכ"ל. ופירש שם לקמיה, שזו היא יראה בכלל. ויש יראה בפרט שעליה נאמר: "יראת ה' ראשית דעת" וגו' (משלי א ז), והכוונה השגת פעולותיו והנהגתו על ידי מידותיו העליונות. ובקבלת התורה נתאוו ישראל לדעת ולראות למי עובדים, ואמרו למשה רבינו ע"ה: רצוננו לראות את מלכנו, כדפירשו רבותינו ז"ל (מכילתא בחדש ב), והקב"ה הסכים לשאלתם ופתח להם כל העולמות, והיו שומעין ורואין את הקול אומר: "אנכי ה' אלהיך". וכן פירשו בתיקונים (תיקוני הזוהר סב), זה לשונם בקיצור: לא אשתכח אתר לעילא ותתא דלא מליל מניה, אפילו במלאכין, דלא אשתכח דאלה אחרא אית בעלמא מליל בכורסייא, הדא הוא דכתיב "אנכי", והכי סליק אנכ"י לחשבון כס"א. ולבתר מליל במלאכין, הדא הוא דכתיב: "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ יד), דעלייהו אתמר: "כי עוף השמים יוליך את הקול" וגו' (קהלת י ב). בגין דכד קוב"ה בעא למללא במלאכיא, נחת שמיה עלייהו כגוונא דא, ידו"ד וכו', ודא איהו "וכל העם רואים את הקולות", ואינון הוו מלאכין דכל חד הוה אתעביד קול ופרח באווירא, וכל חד מישראל דהוה אמר "נעשה ונשמע" הוה שריא בפומיה והוה אוליף ליה אורייתא כולה, ולבתר מליל עמהון משמיא וארעא, הדא הוא דכתיב: "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה" וגו' (דברים ד לו). לבתר הוה מליל עמהון מד' סטרין, והוו מסתכלין כלפי מזרח והוו שמעין ית קלא, ולגבי מערב וצפון ודרום הוו שמעין ית קלא, לאחזאה דמכל אתר מליל עמהון, ולא הוה אתר לעילא ותתא דלא מליל עמהון, לאחזאה דמלא כל הארץ כבודו, דאיהו סביל עילאין ותתאין, ואיהו סמיך עילא ותתא, וכרסייא יקרא ומלאכין ונשמתין איהו סביל כלא וקשיר כלא ומייחד כלא, ולית מאן דסמיך ליה, עכ"ל לענייננו. ודילגנו מהמאמר הבלתי מצטרך אל כוונתנו:

ובזה נבין פסוק: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (דברים ד לה), ירצה "הראת", כי בעינינו ראינו מציאות הנבואה וידענו כי ה' הוא האלהים, ירצה: האלוה התקיף אדון ופטרון לעולם ואין עוד מלבדו, והוא מה שפירש המתרגם: "ארי ה' הוא אלהא", כי "אלהא" מורה על אלהות אין סוף מלך מלכי המלכים. וכן פירש ברעיא מהימנא פרשת פינחס (רנח): אלהים סהיד על אלהות דיליה, דאית אלהים ואלהי האלהים, ואיהו אלוה על כלא ולית אלוה עליה, עכ"ל. זהו פשט הכתוב:

ונבוא לבאר המאמר שבפרשת בראשית שהתחלנו בו, שאמר שעיקר היראה למדחל למאריה בגין דאיהו רב ושליט וכו'. צריכין אנו לדעת מהו רב ומהו שליט, מפני שדברים אלו נוגעים לענין היראה.

מצינו בתורתנו הקדושה, כשבאה לייחס היראה ייחסה היראה לידו"ד, כאמרו: "מה ידו"ד אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ידו"ד אלהיך" (דברים י יב); וכן: "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד" וגו' (דברים יא יט); וכן: "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך" (דברים כח כט). ונודע כי הוא ושמו אחד, וכמו שנודע יותר בבירור ליודעים ד"ה. ומאחר שהוא כן, כל מה שנמצא שיתכנה לה' גדול ומושל, יתכנה לו יתברך. מצינו שידו"ד נקרא גדול, שנאמר: "גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר (תהלים קמה ג).

ומאחר שהוא נקרא גדול, ראוי שנחקור באי זה בחינות יקרא גדול. מצינו "גדול" בפסוק בבחינות שונות. האחת בבחינת ההארה הגדולה והמעלה והרוחניות, כעניין "שני המאורות הגדולים" (בראשית א טז), שגדולתם היתה בהארה. והראיה, שמה שנקראו אחר כך "מאור גדול" ו"מאור קטן" הוא גדלות ההארה וקטנותה, שהירח נתמעט אורה.

גדולת המעלה, "והכהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא י), וכמוהו: "גדולת מרדכי אשר גדלו המלך" (אסתר י ב).

גדולת הרוחניות והחשיבות, הוא מאמר דוד לשאול: "כאשר גדלה נפשך וגו' כן תגדל נפש בעיני ה'" (שמואל א כו כג), ואין שייכות גדולה בנפש אלא גדולת הרוחניות והחשיבות.

הב', גדול בבחינת ההשגה, כעניין "זה הים גדול" (תהלים קד כה), שאם הכוונה על גדולת הכמות, הרי נאמר "ורחב ידים", אלא ודאי גדול בבחינת עומקו, שיש מקומות בים שאין להם סוף. וכן כיוצא בזה אמר דוד המלך ע"ה: "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך" (תהלים צב ו), ופירושו, שבעשיה הגשמית מעניין שמים וארץ והים ושאר הבריות הגדולות אנו תמהים ואומרים "מה גדלו", כמה נעלה לפי ערך זה מה שאינו מושג בגדלו ורוחניותו בתוך המחשבה, שוודאי אין לו שיעור. ולזה אמר: "מאד עמקו מחשבותיך", וכל מקום שנאמר "מאד", הוא בלי שיעור. וכן פירשו בזוהר בפרשת וארא (כז). והנה מגדולת בריותיו אשר ברא, נעלה במעלת כמה וכמה בגדולת יוצרנו יוצר הכל, שאין להשגתנו בו סוף ותכלית.

הג', בבחינת התפשטות כחו ואורו בנמצאים, כענין "ועתה יגדל נא כח ה'" (במדבר יד י), וכן: "בכח גדול וביד חזקה" (שמות לב יא). וכן פירשו בפרשת שלח לך. ומזה נגזר: "וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות יד לא), והיינו גדולת הכח והיכולת.

הד', גדולת החסד והרחמים, כעניין "סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך" (במדבר יד יט); וכן "וברחמים גדולים אקבצך" (ירמיהו לב יט).

הה', גדולת העצה, שנאמר: "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם" וגו' (ירמיהו לב יט):

וחמש בחינות אלו שבמלת גדול יתייחסו לעילת כל העילות לרוממותו. הראשון שהוא גדול בבחינת הארה, היא הארה שאין לה קץ ותכלית, עד שכל המאורות שבכל העולם העליון, וכל שכן מה שממנו ולמטה, כולם הם חשך כנגדו, כדפירשו בתקונים (תיקוני הזוהר קלד): כתר עלאה, אף על גב דאיהו אור קדמון, אור צח, אור מצוחצח, אוכם איהו קדם עילת העילות. ואחר כך עוד: ועילת העילות לית נהורא קיימא קמיה, כל נהורין מצוחצחין מתחשכאן קמיה, עכ"ל.

אם בבחינת עומק ההשגה, על זה נקרא הוא יתברך אין סוף, שאין להשגתו סוף, מה שאין כן כל הנבראים, שכל עלול ישיג בעילתו בהתמדת הזמן, אבל עילת על כל יתברך, מיום שנברא העולם ולא קודם לא היה מי שעמד על עומק השגתו:

וכן פירש בפרשת וירא (זוהר קג) בפסוק "נודע בשערים בעלה" ([[משלי לא כג), אמר זה לשונו: תא חזי, קוב"ה אסתלק ביקריה, דאיהו גניז וסתים בעלוייא סגיא, לא איתי בעלמא ולא הוה מן יומא דאתברי עלמא דיכיל לקיימא על חכמתא דיליה, ולא יכיל לקיימא ביה בגין דאיהו גניז וסתים ואסתלק לעילא לעילא, וכולהו עלאי ותתאי לא יכלין לאתדבקא, עד דכולהו אמרי "ברוך כבוד ה' ממקומו", עכ"ל. ומפשטי דבריו יש ראיה אל כוונתינו, עם היות שהמאמר הזה דבריו עמוקים.

וכן התפשטות אורו בנמצאים זה פשוט, דעילת על כלא נהיר בי' ספירן דאצילות וכו' כדפירשו בתיקונים (תקוני הזהר שם).

וכן גדולת הרחמים, הוא מקור הרחמים, כי באור פני מלך חיים, ואם אפילו בנאצל הראשון אנו שוללים הדין ממנו, כל שכן בעילת על כל העילות:

ועניין גדול העצה, יובן במה שאמר בפרשת בראשית (זוהר בראשית כב) בעניין "נעשה אדם", זה לשונו בקיצור: מאי ניהו דאמר "ראו עתה כי אני אני הוא" (דברים לב לט)? אלא דא איהו עילת העילות, עילה על כל עילאין, דההוא דאתקרי עילת העילות עילת מאלין עילות, דלא יעביד חד מאלין עילות שום עובדא עד דנטיל רשו מההוא דעליה, כמה דאוקימנא לעילא ב"נעשה אדם", "נעשה" ודאי, על תרין אתמר דאמר דא לההוא דלעילא מיניה "נעשה", וההוא דלעילא מיניה לא עביד מדעם עד דנטיל עצה מחבריה, אבל ההוא דאתקרי עילת כל העילות דלית לעילא מיניה ולית לתתא שוה ליה, כמה דאת אמר "ואל מי תדמיוני ואשוה" (ישעיהו מ כה), אמר: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי" דנטיל עצה מניה, עד כאן לשונו לענייננו:

וטעם התייחס כל הדברים האלו לידו"ד יותר משאר השמות, מפני היות שם ידו"ד מקור ושורש לכל השמות, כמו שנתבאר בסבא פרשת משפטים (דף סו), ועוד בתיקונים תיקון נ"ז בסופו נתבאר עניין זה בבירור יותר. ועוד נתבאר שם במעלת שם הידו"ד, והוא מוכרח להעתיקו לדרוש שלנו, זה לשונו: ולית מלאכא דלא אשתכח ביה שם ידו"ד, דאשתכח בכל אתר, כגוונא דנשמתא דאשתכחת בכל אבר ואבר, ובגין דא אית לבר נש לאמלכא ידו"ד בכל ספירן ובכל כרסיין ובכל מלאכין ובכל אבר ואבר דבר נש, דלית אתר פנוי מניה לא בעילאין ולא בתתאין. ידו"ד לא אתקרי ביחודא דארבע אתוון אלא בעילת העילות דמייחד לון, ובגין דאיהו מייחד ד' אתוון, ביה אתקריאו ידו"ד ביחודדא חדא, "ידו"ד אחד ושמו אחד". ובגין דא שוי מהימנותא דישראל בארבע אתוון אלין, וכל שמהן שוי כנויין לשמא דא, לית שמא עד אין סוף ועד אין תכלית רברבא ושלטנא מן דא, ולעילא עד אין סוף ולתתאה עד אין תכלית, וכל חיילין ומשריין מניה דחלין ומזדעזעין, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שכל השמות, אפילו שם אהי"ה שהוא בכתר, הוא כינוי לשם ידו"ד, כמו שאמר: "וכל שמהן שוי כנויין לשמא דא", ואמר אחר כך: "לית שמא וכו' רברבא ושלטנא מן דא", הרי בפירוש שיתייחס הגדולה והממשלה לידו"ד יותר מכל השמות.

ובזה יתבאר פסוק "גדול ה' ומהולל מאד" שהתחלנו בו, ירצה, "גדול ה'", גדולתו היא בבחינות האמורות שהם מצד חסדו, "ומהולל מאד" הוא כפי מה שנתבאר במאמר הזה. ועוד יתבאר לקמן, כי בשם ידו"ד נמצאו ונבראו כל העולמות עליונים ותחתונים, ולכן כל אחד ואחד יהלל לה' ברוך הוא כפי השגתו בכח ידו"ד שנתפשט בו; בני העולם הזה התחתונים יהללו כפי קוצר השגתם, מפני שהם בעשיה הגשמית, ועולם הגלגלים שהם דקים יותר יהללו יותר, וכן מעולם לעולם, כי כל הקרב הקרב אל המלך מכיר גדלו ועוצם יכלתו. והכלל הוא, כי כל אחד כפי עכירות החומר שבו נחתם חותם ידו"ד, כן יתמעט ההשגה, וכפי הזדככות החומר כן תתרבה ההשגה. והיינו "ומהולל מאד", כי ריבוי העולמות אין להם מספר, והוא מהולל מהם כל אחד כפי השגתו. "ולגדולתו", גדולת השם בבחינת עצמו קודם שתתפשט גדולתו אל התחתונים, "אין" לה "חקר", וכאשר יתפשט כל אחד, יהלל כפי השגתו בחקירת גדולתו יתברך במה שנתפשט בו. ויש עוד בה ביאור, ולא נאריך, שלא לצאת מהדרוש.

וכן מצינו בכתובים, שנתייחס לשם הזה הממשלה, בדברי המשורר עליו השלום (תהלים כב כט): "כי לה' המלוכה ומושל בגוים", וכן בדברי הימים: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל". ומה שיתייחס לו הממשלה אחר שהזכיר כל המידות הנזכרות, הוא במה שביאר הרשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו, כי ידו"ד הוא חיות פנימי המתפשט בכל העולמות, כעניין הנשמה המתפשטת בגוף שאין מקום פנוי ממנה, כן ידו"ד הוא שקיו דאילנא כמו שנתבאר בתיקונים (דף יג) במאמר אליהו. והיינו עניין הממשלה המתייחס לו, שכמו שהנשמה היא הנותנת לאדם החכמה והבינה והמדע והכח ושאר המידות שבאדם, שהם עיקר הממשלה באדם, שכולם נפעלות על ידי הנשמה, כן שם ידו"ד הוא המושל לפעול כל הפעולות, וממנו הכל על ידי עילת העילות המייחד הכל הנקשר בו:

עוד נתייחס הממשלה לידו"ד בבחינה אחרת בדברי המשורר ע"ה, באמרו (תהלים קג כ): "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' ברכו ה' כל צבאיו משרתיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו". וכדי לבאר עניין אומרו "בכל מקומות ממשלתו", צריכים אנו לבאר שלושה פסוקים אלו בקצרה. והעניין יובן במה שנתבאר במאמר הקודם בראשו, שאמר שאין לך מלאך שאין נמצא בו שם ידו"ד, ששם ידו"ד נמצא בכל מקום, ואמר: "ועל דא אית ליה לבר נש לאמלכא ידו"ד בכל ספירן ובכל כרסיין ובכל מלאכין". נמצא שבעולם הכסא הוא ידו"ד כמו שהוא באצילות, וכן בעולם המלאכים וכן בעשיה בכל אבר ואבר דבר נש. ואופן שימצא ידו"ד בכל אבר ואבר, אפשר כמה שפירשו בתיקונים (דף קלח), שכל אבר יש בו ד' יסודות. ועוד כמה שפירשו שם, שכל אבר יש בו עור ובשר וגידים ועצמות, ופירשו שם כי עצם ובשר וגידים עלייהו שריא ברכה וקדושה וייחוד, ואלו הג' נודע שהם סוד יד"ו. ועוד פירש שם, משכא איהו דמות אדם מלכות, כל דיוקנין אתחזיין ביה וכו', הרי ה' אחרונה. והעניין שימצא ידו"ד בכל הבריות נתבאר באופן אחר ברעיא מהימנא פרשת "בא אל פרעה" (דף מב עמוד א), זה לשונו: כל חיות דאינון חיות הקדש באתוון דשמא קדישא אתקריאו, הדא הוא דכתיב (ישעיה מג ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". ואפילו כל בריין איתבריאו בהון, ולית בריאה דלא רשים בהאי שמא, בגין לאשתמודעא למאן דברא ליה. והאי איהו י' דיוקנא דרישא דכל בריין, ה' ה' דיוקנא דה' אצבען דימינא וה' דשמאלא, ו' דיוקנא דגופא. ובגין דא, "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש", לית כל בריה דאשווה כוותי, ואף על גב דבראתי לה כדמות אתוון דילי, דאנא יכיל למחאה ההיא צורה ולמעבד לה כמה זמנין וכו', עד כאן לשונו לענייננו. הרי בפירוש מבואר במאמר הזה היות כל בריותיו חתומים בחותם שמו יתברך, להורות שבורא אחד להם והוא מושל בהם למחות צורתם כרצונו, כחומר ביד היוצר:

ועם הקדמה זו נבאר הפסוקים "ברכו ה' מלאכיו" (תהלים קג כ). בזוהר פרשת לך לך פירש שמלאכיו הם הצדיקים, וזה לשונו:

דבר אחר: "ברכו ה' מלאכיו", אלין אינון צדיקייא בארעא, דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיעא, בגין דאינון גבורי כח, דמתגברי על יצריהון כגבר טב דמתגבר על שנאיה. "לשמוע בקול דברו", דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאצטריכו, עד כאן לשונו לענייננו.

והנה נודע שנשמות הצדיקים הם חצובות מתחת כסא הכבוד, ולכך כנגד עולם הכסא שמשם הנשמות אמר: "ברכו ה' מלאכיו", ירצה שימשיכו ממנו שפע וברכה, שהוא מקור הברכה [כדפירשו בתיקונים (תיקוני זהר ל ב) כי ידו"ד נקרא ברוך], מלאכיו שהם נשמות הצדיקים שנבראו על ידי ידו"ד, שהוא חותם הנחתם בכסא, כאומרו: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". וכנגד החותם הג' הנחתם במלאכים אמר: "ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו", שהם המלאכים, שהם רוחניים למעלה בלי יצר הרע ולכך הם לעולם עושים רצונו. ואמר: "ברכו ה'", שימשיכו שפע מידו"ד, שעל ידו נבראו כדפירשו במאמרים הקודמים. "ברכו ידו"ד כל מעשיו" הוא כנגד חותם הד', נחתם בעולם הגלגלים, בי"ב מזלות ובז' כוכבי לכת ובכל הכוכבים ובכל הבריות שבתחתונים, שכלם נחתמו בחותם ידו"ד, כדפירש ברעיא מהימנא במאמר שהעתקנו, דלית בריה דלא רשים בהאי שמא.

ואמר: "בכל מקומות ממשלתו", שלא תאמר: תינח ברוחניים העליונים שימצא בהם ידו"ד, אבל בגשמיים התחתונים, כיצד יברכו את ידו"ד? ולזה אמר: "בכל מקומות ממשלתו", ירצה שממשלתו יתברך שוה בכולם, בתחתונים כמו בעליונים, ולזה אמר: "ברכי נפשי את ה'", אף על פי שאת למטה מלובשת בעשיה.

ועוד ירצה "בכל מקומות ממשלתו", שלכאורה הוא מיותר, אחר שנזכר כל מציאות העולמות פשיטא שבכל מקומות ממשלתו. אלא העניין הוא לרבות מה שבין עולם לעולם, כדפירשו בגמרא, שמן הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין רקיע לרקיע, ועל דרך זה בין עשיה ליצירה ובין היצירה לבריאה וכו', "בכל מקומות ממשלתו". והיינו מה שפירשו בתיקונים (תיקוני זהר צא ב) דלית אתר פנוי מיניה לא בעלאין ולא בתתאין. הרי זו בחינה שנית בממשלה המיוחסת לידו"ד שתתפשט ממשלתו יתברך בכל העולמות ובכל הבריות שבתחתונים, שכלם חתומים בחותמו. והוא מה שאמר משה רבינו עליו השלום: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד לט). הכוונה לפי הפשט באמרו "הוא האלהים", רוצה לומר שהוא האלוה התקיף ושולט על הכל, כי כל "אלהים" לשון חוזק, כעניין "ואת אלי הארץ" (יחזקאל יז יג). "בשמים ממעל", ריבה כל מציאות העולמות העליונים עד מעלה מעלה, והיינו "ממעל", דלימא "בשמים" לבד. "ועל הארץ" היינו מה שבין השמים לארץ ומה שבין ארץ לארץ, והיינו "ועל הארץ" סתם. "מתחת", לרבות ו' ארצות וכל בריות התחתונים שבה. "אין עוד", שכולם נמצאו על ידו, עליונים ותחתונים:

ואחר שידענו עניין הממשלה הזאת המיוחסת לידו"ד, זו הממשלה עצמה תתייחס לעילת כל העילות המייחדת אותיות ידו"ד, כמו שייחס בעל המאמר בעניין היראה הממשלה לו יתברך, כמו שאמר: "יראה דאיהי עקרא למדחל למאריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא" וכו', והיינו שיתפשט אורו בכל העולמות, כאמרו בתיקונים (תיקוני זהר ג ב): ועלת על כלא הוא נהיר בעשר ספירות דאצילות ובעשר דבריאה, ונהיר בעשר כתות דמלאכיא ובעשר גלגלי רקיעא, ולא אשתני בכל אתר; ונמצא כי הארתו יתברך בכל עולם ועולם הוא על ידי התלבשו באותיות ידו"ד, כמו שנתבאר לעיל. ואמרו "ולא אשתני בכל אתר", דלימא "ולא אשתני" לבד, כי "בכל אתר" לכאורה היינו המקומות האמורים, וכבר נזכרו במאמר, שהם עשר דאצילות וכו'? אלא נראה שהוא על דרך "בכל מקומות ממשלתו" בפירוש הב'. ונמצינו למדים, שאפילו באויר העולם ימצא עילת כל העילות מתלבש באותיות ידו"ד, שהוא ושמו אחד. והיינו עיקר היראה שאמר משה רבינו עליו השלום: "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ידו"ד אלהיך", ולא ייאמר "הזה" אלא כמורה באצבע שהוא לפנינו.

ועתה בזה ידענו סוד "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו ג), שפירשו ברעיא מהימנא פרשת "בא אל פרעה" (דף מב ע"ב) וזה לשונו: דאי לא יתפשט נהוריה על כל בריין, איך ישתמודעון ליה ואיך יתקיים "מלא כל הארץ כבודו"? עד כאן לשונו. ומפני זה אמר דוד המלך עליו השלום: "שויתי ידו"ד לנגדי תמיד", כי בחשבו שידו"ד לפניו, שם הוא עילת העילות המייחד הכל, ומזה ימשך לאדם המורא והבושת והצניעות שלא לחטוא לפני המלך העליון הנכבד והנורא שלפניו, כמו שיתבארו עוד מלות אלו בעזר האל:

ואחר שבארנו עניין רב ושליט, צריך לבאר מה היא היראה שימשך מזה לאדם. העניין, כי מצד היותו גדול על דרך שבארנו, ימשך יראה, שיתבושש האדם מחמת גדולתו שאין לו תכלית, אם בבחינת ההארה הגדולה וכמו שיתבאר בפרק הבא, אם בבחינת היותו גדול העצה ורב העליליה וכו'. ומצד היותו מושל, יורה על ההשגחה כדפירשתי, ועוד היותו מושל על רמ"ח איבריו החתומים בשמו, ואם יחטא בהם נמצא פוגם בידו"ד עקרא ושרשא דכל עלמין, ירצה שבחינתו ושפעו הוא מקיימם, כאומרו: "ואתה מחיה את כלם" (נחמיה ט ו), וכמו שנתבאר במאמר שהעתקנו בסמוך: "ועלת על כלא נהיר" וכו'.

וזו היא עיקר האמונה, לדעת שאם חס ושלום יצוייר שאין אלוה בעולם, אין מציאות עולם ולא נברא כלל. ומאחר שיש עולם ונבראים בתוכו, יש להם בורא אחד שבראם ומנהיגם כרצונו, וכל הנבראים הם כדמות האילן שאינו חי אלא משרשיו, כך כל הנבראים, אינם חיים אלא על ידי עילת כל העילות שהוא השורש המקיים הכל. ויש עוד בזה עניין, ואין כאן מקום להאריך. וגם לבחינה זו נתגלה על ידי שם ידו"ד, כי שם זה הוא חיות פנימי המתפשט בכל העולמות, וכמו שביאר הרשב"י עליו השלום במאמר התיקונים שהעתקנו לעיל, שאמר: "לית מלאכא דלא אשתכח ביה שם ידו"ד" וכו'. ואפילו בשמש מתלבש שם ידו"ד כדפירשו בתיקונים (תיקוני זהר קמג ב).

"וְכֹלָּא קמיה כְּלֹא", זה נוגע לעיקר האמונה, שאם יצוייר העדר מציאות כל הנבראים, לא מפני זה יגיע לו חסרון במעלתו יתברך, כי הוא היה נקרא מלך קודם שנברא העולם, כאומרו: "עד לא עשה ארץ וחוצות, ה' מלך" (סליחות לחודש אלול ועשי"ת כמנהג עדות מזרח, ע"פ משלי ח כו). וכל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, ושיכירו גדלו, כדפירש ברעיא מהימנא. וגם באחרית הכל, "ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול" (ישעיהו לד ד) "ונשגב ידו"ד לבדו ביום ההוא" (ישעיהו ב יא]]). ובעת בריאת האדם אמרו ז"ל, שהמלאכים שקטרגו על בריאת האדם, נתן אצבעו ביניהם ושרפן, נמצא דרך משל שכולם אינם חשובים לפניו יתברך לבטלם כאילו לא היו.

וימשך מזה ב' בחינות ביראה, מלבד האמור ב"רב ושליט": הא', כי אחר שחיי האדם הם ממנו יתברך כדפירשנו, צריך להכלם ממנו יתברך שלא לחטוא בחיים שהוא משפיע בתוך קרבו, ויירא כי רוחו ונשמתו אליו יאסוף יגוע כל בשר יחד, וכן אמר דניאל: "ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה לא הדרת". והרבה יטהר האדם מחשבותיו בחושבו בדבר זה. והב', כי אף על פי שאינו צריך אל הנבראים, מכל מקום השגחתו עליהם להיטיבם, כאמרו: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה יז). ויאמר האדם בליבו: מה גמול אשלם לבוראי יתברך על כל טובותיו העודפות עלי בכל יום, אם אעבור על רצונו? אלא ראוי שאעשה מצוותיו לעשות נחת רוח לו. דבר זה פירש מורי ע"ה בפירוש המאמר בעניין "וְכֹלָּא קמיה כְּלֹא":

והנה כל בחינות אלו האמורות בגדולת יוצרנו יוצר הכל, שהוא רב ושליט וכו', כיוצא בזה נתבאר ברעיא מהימנא פרשת פנחס (זהר חלק ג רכה א) ושם הרחיב הביאור יותר, זה לשונו:

אבל עילת על כלא דאתקרי ידו"ד, אתמר ביה "אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" (ישעיהו מ כה), "ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו" (ישעיהו מ יח), "אני ידו"ד לא שניתי" (מלאכי ג ו), לא מטי ביה חובין לאפרשא אתווי י' מה' ו' מה' דלית פרודא, ועליה אתמר "לא יגורך רע" (תהלים ה ה), איהו שליט על כלא ולית מאן דשליט ביה, איהו תפיס בכלא ולית מאן דתפיס ביה, ואיהו לא אתקרי ידו"ד ובכל שמהן אלא באתפשטות נהוריה עלייהו, וכד אסתליק מינייהו לית ליה מגרמיה שם כלל מנהון, עמוק עמוק מי ימצאנו, לית נהורא יכיל לאסתכלא ביה דלא אתחשכת, אפילו כתר עליון דאיהו נהוריה תקיף על כל חילי שמיא עילאין ותתאין ועל כל דרגין – אתמר ביה "ישת חשך סתרו" (תהלים יח יב), ועל חכמה ובינה – "וערפל סביביו" (תהלים צז ב), כל שכן שאר ספירן, כל שכן חיון, כל שכן יסודין דאינון גופין מתים. איהו סובב כל עלמין, ולית (אלוה) סובב לון לכל סטרא עילא ותתא ולארבע סטרין בר מיניה, ולית מאן דנפיק מרשותיה לבר. איהו ממלא כל עלמין ולית אחרא ממלא לון בר מיניה, ולית עליה אלהא אחרא למיהב ליה חיים, הדא הוא דכתיב: "ואתה מחיה את כלם" (נחמיה ט ו), ובגינה אמר דניאל: וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, וכמצבייה עביד בחיל שמיא. איהו מקשר ומייחד זינא לזיניה עילא ותתא, ולית קורבא להו בד' יסודין אלא בקוב"ה כד איהו בינייהו, עכ"ל.

וכאשר ידקדק המעיין במאמר הזה, יבין המאמר הראשון מהרשב"י ע"ה, עניין "רב ושליט עקרא" וכו'.

ומה שאמר: "ולשוואה רעותיה בההוא אתר דאתקרי יראה", הכוונה שכל הבחינות האמורות מתגלות על ידו, שהרי שם ידו"ד יקרא גדול ומושל. אמנם היכן גדולתו מתגדלת בה? כדכתיב: "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" (תהלים מח ב), כדפירשו בפרשת ויקרא (זהר חלק ג ה א) על פסוק זה, זה לשונם: "אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לא הוא מלכא, ולאו הוא גדול ולאו הוא מהולל". ועוד מבואר זה העניין בתיקונים בהרבה מקומות, בפרט מקום אחד (תיקוני זהר חדש ג א) נמצא אצלינו בכתיבת יד, זה לשונו:

והמשכילים יזהירו. מאן משכילים? אלין דאית בהון שכל למנדע למארי עלמין דאיהו עילא על כל עילאין בשכינתא, דאתמר בה: "זה השער לה' צדיקים יבאו בו" (תהלים קיח ו), שע"ר בהיפוך אתוון עש"ר, כלילא מי' ספירן וכו'. ואמר בסוף הדרוש: ובגין דאיהו מלגאו, שוי אמונה דישראל בההיא, דהיא קשורא בכולהו פנימיים וחיצונים, דאיהו כלילא מעילאין ותתאין עד דלית סוף ותכלית. ובגין דא קרא לה אמונה דישראל, ובה אשתמודעא עילאין ותתאין ועילת על כל עילאין, ומאן דמייחד ליה בה כאילו מייחד ליה ואמליך על כל עילאין ותתאין, עכ"ל. וכן בפרשת תרומה (זהר חלק ב קנח ב) עיין שם.

עוד ברעיא מהימנא פרשת פנחס (זהר חלק ג רל א) מפורש יותר, זה לשונו:

דא מלכות קדישא דאיהו תמונת כל, דבה אסתכל קוב"ה וברא עלמא וכל בריין דברא בעלמא, וכליל בה עילאין ותתאין בלא פרודא כלל, וכלל בה עשר ספירן וכל שמהן וכנויין והויין. ועילת על כלא דאיהו אדון על כלא ולית אלהא בר מניה – לא אשתכח בעילאין ותתאין פחות מנה, בגין דאיהו קשר דכולהו שלימא דכולהו, לקיימא ביה "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג יט), בגין דלא אשתכח עילת על כלא בעילאין ותתאין פחות מנה אפילו בחד מינייהו, אתקריאת אמונת ישראל, עכ"ל לענייננו.

עוד בתיקונים בכתיבת יד (תיקוני זהר חדש י א): ומסטרא דתלת אבהן דאתקריאו אל אלדים ידו"ד, דאינון האל הגדול הגבור והנורא, אתקריאת גדולה גבורה תפארת, ובאלין תלת שמהן איהי סהידת על הוייתיה ואלהותיה ויכולתיה על כל עלמין. ומסטרא דאימא עלאה אתקריאת עם תשובה ידו"ד, דאחזי על כנוי והוי"ה דמארי עלמין, מארי דכל כנויין וכל הויין, דאינון כנויין ליה ואיהו לאו איהו כינוי. ואתקריאת מ"ה מסטרא דחכמה, דאתמר בה: "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" (דברים יא יא), דאם לית חכמה לית דחילו ואם לית דחילו לית חכמה, ובהאי מ"ה מעיד על עילת כל עילאין, "כי לא ידעו מה הוא" (שמות טז טו), עכ"ל.

הרי שגילוי אלהותו ויכלתו של מלך מלכי המלכים הוא על ידו, אם כן ראוי שיתייחס אליה "רב ושליט עקרא ושרשא", שעל ידו מתגלה הכל:

וכן בכתובים נמצא מייחס גם כן אל המידה הזאת הגדולה והממשלה, "גדול אדונינו ורב כח" וגו' (תהלים קמז ה). וכן מה שפירש בזהר פרשת בראשית בפסוק "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג ח), עיין שם; וכן: "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור" (תהלים קמה ג). ובחינת עיקרא ושרשא דכל עלמין גם כן נאמר באומרו: "מלכותך מלכות כל עולמים", ויובן עניינו בסוד סוף המעשה תחלת המחשבה, עיין בתיקונים (תיקוני זהר יא ב) בעניין "ה' קנני ראשית דרכו" וגו' (משלי ח כב).

ואין צריך להאריך בבחינה זו, שמאחר שידו"ד הוא עיקרא ושרשא דכל עלמין כדפירשתי לעיל, וגילוי פעולתו על ידם הוא כדפירשתי לעיל, שהיא נקראת "גדולה גבורה תפארת" דסהידת על אלהותיה וכו' וכולא קמיה כלֹא, גם בחינה זו יש בה. וביאר אותה הרשב"י ע"ה בפסוק "ותרב חכמת שלמה" וגו' (מלכים א ה י), אמר שם בפרשת ויחי (זהר חלק א רכג א): הסיהרא אלף טורין רברבין קמה, וכלהו נשיבא חדא הוו לקמה, אלף נהרין סגיאין לה ובגמיעא חדא גמיעא לון, עכ"ל. וכן בפרשת פינחס (זהר חלק ג רמ ב) זה לשונו: אלא רזא הוא, בגין דאית בהמה רביעא על אלף טורין ואלף טורין אכלת בכל יומא, וכולהו אקרון בהמות, ועל דא תנינא דאית בעירא אכיל בעירי, וממה הוו? מאשא, וכלהו לחיך לון ההיא בהמה בלחיכא חדא, הדא הוא דכתיב: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא" (דברים ד ב). וכל מיא דירדן מלא בשית שנין היא עבדת ליה גמיעא חדא, הדא הוא דכתיב: "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו" (איוב מ יא), עכ"ל. ובסוד בהמה זו תלוי התעוררות התחתונים, שעיקרו הוא בסוד ב"ן מ"בנימן", והוא סוד "ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט ח) כדפירשתי בשער האהבה ריש פרק ה.

ואפשר לומר כי ד' בחינות אלו האמורות, "רב, ושליט, עקרא וכו', וכולא קמיה כלא", הם כנגד ד' אותיות ידו"ד, ומתגלות על ידי שם אדנות, ואין מקום להאריך יותר:

וכל בחינות היראה שפירשנו הנמשכות מהיותו "רב ושליט עקרא" וכו', כולם ישנם בשכינה בערך אל התחתונים, כי מצידה הנשמות של ישראל, וכן חיות כל התחתונים. וכאשר האדם מת, הנשמה חוזרת אליה, כדפירש בפרשת ויחי (זהר חלק א ריז ב) זה לשונו:

אמר רבי יהודה: בשעתא דמתלכדן רגלוי דבני נשא ויומוי אתקריבו, ההוא יומא אתקרי יום ה' לאתבא רוחיה ליה. תנא: בההיא שעתא פקדא ההוא כתרא קדישא על רוחיה, ומאן איהו דכתיב: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ י), והיא כתרא שביעאה דכלא, עכ"ל.

לכן צריך לירא ממנה, כי בידה לסלק הנשמה כרגע, והיינו "ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתך ליה" וגו' (דניאל ה כב), והיינו גם כן "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש" (איוב יב י), כי השכינה נקרא יד. ופירוש פסוק זה יתבאר בפרק הבא בעזרת ה'.

גם הבחינה שפירשנו שאין ראוי שיחטא ויהיה כפוי טובה על כל הטובות שהיטיב הקב"ה עמו, גם בחינה זו מצידה, שהיא האם המגדלת אותנו, צריך לירא מדיניה ולאהבה אותה מצד רחמיה, וזו היא היראה המביאה לידי אהבה. ופירש בחינה זו הרשב"י עליו השלום בפקודין, נדפס פרשת ואתחנן (זהר חלק ג רסג ב) זה לשונו:

פקודא ליראה באורח כלל ובאורח פרט, והא אוקימנא, בגין דאית עליה דבר נש לדחלא מקמיה קוב"ה תדיר, ובגין יראה יסתמר באורחוי. ויראה אתר הוא דאקרי יראה, כמה דאת אמר: "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך" (דברים כח נח), בגין דתמן שריא דחלא דקוב"ה, ואיהו יראה ממש לדחלא מניה, ודא הוא רזא דכתיב: "וממקדשי תיראו". בהאי יראה שריא פולסא דנורא לאלקאה לון לחייביא דלא נטרין פקודי אורייתא, ועל דא באורח כלל אית לדחלא, ובתר באורח פרט כד ידע בר נש מאן איהי יראת ה'. ודא איהו דחילא דחביבותא, דאיהו עיקרא ויסודא למרחם ליה לקוב"ה, בתר האי יראה עביד לנטרא כל פקודוי דאורייתא למהוי בר נש עבד נאמן לגבי קוב"ה כדקא יאות יראה, עכ"ל:

ומורי ע"ה כתב, במה שאמר: "כד ידע מאן איהי יראת ה'" וכו', שהכוונה היא שיירא שלא יגרום בעוונותיו להפריד השכינה משם ידו"ד שהוא התפארת, ויאמר בליבו: כיצד אגרום בעוונותי להפריד אהבת דודים ורעים, ונמצאתי נרגן מפריד אלוף? ונמצא בחינת יראה זו היא יראה המביאה לידי אהבה, כי לא די שלא יחטא, אלא ישתדל לעשות מצוה כדי לייחד ולקרב את האהבה. אמנם ביראה הקודמת, שהיא יראה מהעונש, וכן הירא עושה מצוה בעבור שיירא מכרת, כגון שלא לבטל מצות מילה שחייבים עליה כרת, וכן שלא לאכול חלב שחייבין עליו כרת, ודאי שזה אחר שיירא מהעונש בלבד, לא ישתדל בקיום המצוות, עד כאן כלל דבריו.

והנה מטעם שאמרנו לעיל, שבשכינה נתגלה היותו רב ושליט וכו', אמר הרשב"י ע"ה שם בפרשת בראשית (זהר חלק א יא ב) זה לשונו:

ובגין כך, אתר דאקרי "יראת ה'" – "ראשית" אקרי, ועל דא אתכליל הכא פקודא דא, ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאורייתא, מאן דנטיר יראה נטיר כולא, לא נטיר יראה – לא נטיר פקודי אורייתא, דהא דא תרעא דכלא, ובגין כך כתוב: "בראשית" דאיהי יראה "ברא אלהים את השמים ואת הארץ", עכ"ל.

ובזה נכלל הפרק הזה: