ר"ן על הרי"ף/תענית/פרק ג


דף ח עמוד אעריכה

 גמ' תנא מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות. מסקינן בגמ' שאין ראויות ליפול ושיילינן עלה בגמ' היינו בריאות היינו שאינן ראויות ליפול ומהדרינן לא נצרכה דנפלה מחמת גובהה א"נ דקיימא על גב נהרא שאע"פ שהן בריאות ראויות ליפול הם שהמים מפילין אותן ששוחקין היסוד הילכך אם נפלו אין מתענין עליהם:

 עיר המוציאה ת"ק רגלי. כתב הרמב"ם ז"ל שאין בחשבון זה הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה והיינו לישנא דהמוציאה:

 ביום אחד אין זה דבר. דאקראי בעלמא הוא:

 עיר גדולה המוציאה אלף ות"ק רגלי. קמ"ל דלפי מנין אנשים שבה משערינן:    גרסינן בגמרא [דף כא ב] אמרי ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירין גזר תעניתא לימא קסבר רב יהודה מכת משולחת במין אחד משולחת בכל המינין לא שאני חזירי דדמיא מעיהו לשל אדם ויש שלמדו מכאן בק"ו שגוזרין תענית אם יש בעכו"ם דבר ואחרים חולקין ואומרין דעכו"ם וישראל מפני שהן שתי אומות אין עונשן שוה והם נדונין לפי מעשיהן מה שאין כן בחזירי וסמכו דבריהם מדאמרינן בפרק במה מדליקין (דף לב א) שטנא בתרי אומי לא שליט:    וגרסינן תו בגמרא אמרי ליה לרב נחמן איכא מותנא בארץ ישראל גזר תעניתא אמר אם גבירה לוקה שפחה לא כ"ש ופרכינן בגמרא טעמא דגבירה ושפחה הא שפחה ושפחה לא והא אמרי ליה לשמואל איכא מותנא בי חוזאי גזר תעניתא שאני התם כיון דאיכא שיירתא מיגרי:    ואיכא למידק היכי אמרינן הכא כיון דגבירה לוקה שפחה מתענה והא אמרינן בתוספתא דכתובות שאם היה בארץ ישראל אין מתריעין עליה בסוריא תירץ הרמב"ן ז"ל דאפשר דקסבר דכבוש יחיד שמיה כבוש ואע"פ ששוה סוריא לחוצה לארץ לטומאה כדאיתא בפ"ק דגיטין (דף ח א) מ"מ גבירה וגבירה נינהו אי נמי אין מתריעין מפני שאין המכה הולכת כל כך אבל מתענין משום גבירה ושפחה אי נמי כי אמרינן גבירה ושפחה ה"מ כשהמכה בכל ארץ ישראל אבל אם היתה במקצתה השאר מתריעין ומתענין מפני שהיא מכה מהלכת אבל בחוצה לארץ אין מתענין כלל דהא איכא גבירה דאינ' לוקה ושפח' תנצל עם הנצולים:    מתני' על אלו מתריעין בכל מקום. אם נראו באספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעים באספמיא כדקתני טעמא בסופא מפני שהיא מכה מהלכת ולפיכך כל המקומות יש להן לראות את עצמן כאלו התחילה בהן המכה כבר:

 שדפון. בתבואה:

 ירקון. חולי:

 חיה רעה. משכלת בני אדם:

 חרב. חיילות ההולכים להשחית ולהרוג: ופירוש מתריעין מתענין ומתריעין קאמר כמו שכתבתי למעלה וכן דעת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל הראב"ד מפרש שכ"מ ששנינו סתם מתריעים התרעה בלא תענית קאמר חוץ מעיר שלא ירדו בה גשמים ועיר שיש בה דבר או מפולת ששנינו בהם בפירוש מתענות ומתריעות והוא ז"ל אומר שכשנינו ועל אלו מתריעין בכל מקום היינו נמי התרעה בלא תענית ואמרינן דאתיא כר"ע דאמר [דף יט א] בסביבותיה מתריעות ולא מתענות לפי שאנשי המקום עצמן בצרות גדולות כאלו מתענין ומתריעין ועוד שהרי ארבה מכללם ואשכחן בגמרא [דף כא ב] דרב יהודה גזר תעניתא אקמצא אלא ודאי כי קאמר מתריעין דלדידיה ז"ל משמע מתריעין ולא מתענין בכל מקום חוץ מאותו העיר קאמר דמפני שהיא מכה מהלכת בכל מקום הוי כסביבותיה ואתיא כר"ע אלא שקשה לדבריו מאי דתנן בתר הכי מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה מלא פי תנור שדפון באשקלון ולר"ע לא היה להם לגזור תענית אלא להתריע בלבד ואפשר דהני זקנים דגזרו תענית סבירא להו דסביבותיה מתענות ואפ"ה לא הוי מעשה לסתור דעיקר הכוונה היה ללמוד שכל מקום במכות הללו כסביבותיה דמיא דמשום הכי גזרו תענית זקנים מירושלים על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון שהיא סוף הגבול כדאמרינן בגיטין מאשקלון לצפון ואשקלון כצפון ומדרבנן נשמע לרבי עקיבא זו היא שיטת הראב"ד ז"ל אבל השטה הראשונה יותר מחוורת:    גמ' כנף אחד. מין אחד כמו כל צפור כל כנף:

 בזמן שהיא משולחת. מן השמים להשחית:

 נראתה בעיר משולחת. בגמרא הכי תרצינן לה דכי נראתה בעיר ביום


דף ח עמוד בעריכה

משולחת בלילה אינה משולחת בשדה אפילו ביום אינה משולחת:

 ראתה שני בני אדם. בשדה הסמוכה לאגם דסמכה דעתה:

 רצה אחריהם היא משולחת הא עמדה אינה משולחת:

 בשדה שאינה סמוכה לאגם. ברחה מפניהם אינה משולחת הא עמדה משולחת:

 טרפה שני בני אדם ולא אכלה אלא אחד מהם משולחת. כיון שלא היתה רעבה משניהם וטרפה שניהם משולחת היא ופרכינן בגמרא והא אמרת אפילו רצתה ופרקינן באגם גופיה דסמכה דעתה שפיר הלכך רצתה אחריהם אינה משולחת אבל טרפה שניהם ולא אכלה אלא אחד מהם משולחת:

 עלתה לגג וכו'. שיילין בגמרא פשיטא ומפרקינן לא צריכא אפי' בכוכה דציידי פירוש כוך קטן שעושין הציידין למארב העופות דאע"פ דלאו ביישוב הוא ולא בנין קבוע הוא כי האי גוונא משולחת היא:

 אין צריך לומר חרב שאינה של שלום. דמתריעין עליה: אלא אפילו חרב של שלום העוברת דרך אותה מלכות להלחם במקום אחר:

 כי אם אל בית מלחמתי. איני רוצה להלחם עמך כי אם למקום שאני רוצה להלחם בו:    מתני' מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם. א"י:

 באשקלון. בארץ פלשתים:

 כמלא פי תנור. פת:

 על אלו מתריעין בשבת. בענינו ולא בתענית:

 המטורפת. לשון ביצה טרופה וכמו טרף אבבא:

 לעזרה. צועקין לבני אדם שיבואו לעזור להם:

 אבל לא לזעקה. תפלה שאין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפלתינו לזעוק עליהם בשבת:

 שמעון התימני. מתמנת היה:

 ולא הודו לו חכמים. פשטינן בגמ' דאפי' בחול לא הודו לו [לא] שיתריעו ולא שיתענו ומיהו הני מילי לומר שאין דנין עיר שיש בה דבר כעיר שהקיפוה עכו"ם שנתריע עליה ברצופה ואפי' בשבת דליתא ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות לדידן דקיימא לן כרבנן דפליגי אדרבי עקיבא:    גמ' ויחיד הנרדף מפני עכו"ם או מפני רוח רעה. שנכנסה בו רוח שד ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות או שהוא חולי ממיני החליים  ולפ"ז יש ללמוד מכאן לכל חולי שיש בו סכנת היום דמתריעין עליו בשבת שלא אמרו מפני רוח רעה אלא מפני שהוא חולי של סכנה ביומו ואיפשר שעל זה סמכו בהרבה מקומות שאומרין מצלאין על החולים בשבת ומ"מ דוקא כשיש בו סכנת היום שלא שנינו רוח רעה אלא דומיא דספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני עכו"ם:

 ועל כולם אין יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית. כבר פירשתי לעיל דמפני שמתריעין אלו ברציפה קאמר דאין ליחיד להתענות על אלו ברציפה עליהם ולפיכך אסרו כאן לסגף שמא יצטרך לבריות שאין בו כח להתפרנס מיגיעו ומר בריה דרבנא שהיה מתענה כל השנה ור"ל דצם תלת מאה צומין כדאיתא בירושלמי לא היו צריכין למעשה ידיהם והיו יכולין להתענות ולסגף עצמן:    מתני' על כל צרה שלא תבא על הצבור. לישנא מעליא:

 שלא ימקו. בטוח היה בתפלתו שירדו גשמים הרבה:

 עוגה. גומה גדולה כמו עוגה גדולה עגולה:

 אם נמחית אבן טועים. שכשם שאי אפשר לאבן שתמחה כך אי אפשר להתפלל על רוב הטובה:    גמ' שנאמר הביאו את המעשר. וכיון שכך הוא מדתו של הקב"ה שכשהוא נענה לעמו ישראל משפיע להם מטובתו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די אין מתפללין עליה:

 ברך המחרישה. חריץ שבין תלם לתלם:

 בחרבה. בקרקע שלא היתה עבודה מזמן הרבה:

 טפח. כדי שירדו גשמים טפח:

 בינונית. שהיתה עבודה מזמן קרוב ועכשיו אינה עבודה:    מתני' היו מתענין וירדו גשמים וכו' קודם חצות לא ישלימו תעניתם. כבר כתבתי בפ"ק [בסוף סימן תת"ז ד"ה הרי שהיה מתענה ע"ש] דהני מילי בצבור אבל יחיד משלים:  

דף ט עמוד אעריכה


גמ' ירושלמי קודם חצות לא ישלימו עד כדון צפרא הוא ולאחר חצות ישלימו כבר עבר רובו של יום בקדושה הדא אמרת דאסור להתענות בשבת ויו"ט [עד] לאחר חצות ופירוש כיון דאמרת ישלימו דכמי שהתענה כל היום דמי:    מתני' אמר להם רבי טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו יו"ט ובאו בין הערבים ואמרו הלל הגדול. ודאמרי' לעיל בפ"ק [דף ו ב] דמברכין על הגשמים ואילו פינו. הראב"ד ז"ל כתב דמשיצא חתן לקראת כלה מברכין ואילו פינו ובין הערבים אומרים הלל הגדול או אפשר שכשיורדין גשמים בלא תענית מברכין ואילו פינו אבל כשיורדין ע"י תענית כיון שצריכין לומר הלל הגדול ולברך אחריו אין צריך ליחידים לברך ואילו פינו. החכם הכולל רבי דוד ברבי ראובן ז"ל:

 סליקו להו סדר תעניות האלו