ר"ן על הרי"ף/יומא/פרק ח
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן | רמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות ישנים
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי
יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וכו'. מפרש בגמ' דכל הני איקרי עינוי וגבי יום הכפורים חמשה ענויים כתיבי והני חמשה הוי דשתיה בכלל אכילה ומפרשינן בגמרא דכי קתני אסור דמשמע דאפילו באכילה איסורא הוא דאיכא אבל כרת ליכא אחצי שיעור קאי דהיינו באכילה פחות מככותבת ובשתיה פחות ממלא לוגמיו דהיינו שיעורייהו כמו שנכתוב לפנינו בס"ד אבל האוכל ככותבת או השותה מלא לוגמיו כרת נמי מיחייב ובאידך כולהו דהיינו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה איסורא הוא דאיכא אבל כרת ליכא ויש מי שאומר עוד דהני מדרבנן בעלמא הוא דאסירי ואע"ג דבגמרא מפקי להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והיינו דמקילינן בהו ואמרי' המלך והכלה ירחצו את פניהם ותנן נמי והחיה תנעול את הסנדל ד"ר אליעזר וחכמים אוסרין ומדאסרי רבנן על כרחך בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר' אליעזר ובגמרא נמי אמרינן [דף עז ב] דמי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו והיינו נמי דאמרינן בגמ' הני חמשה ענויין כנגד מי ומדאמרינן כנגד מי ולא אמרינן מנא לן משמע דמדרבנן נינהו ולא בעי אלא אם יש להם שום רמז מן התורה כך העלו בתוספות וקשיא לי מדתני' בגמרא [דף עד א] אף על פי שאמרו אסור לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ועל השותה ועושה מלאכה בלבד ואם איתא דהני ענויי אחריני מדרבנן בעלמא נינהו היכי שייך למימר בהו ולא אמרו ענוש כרת דהא אפי' איסורא דאוריי' נמי ליכא לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאוריי' נינהו אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן [דף עח ב] התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרוחצן ולסוכן וכמו שנפרש עלה דההיא בס"ד והא הני ודאי לתענוג עבדי להו ואי מנעין הני מנייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרין ולא אשכחינן בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרין בכולן ואפילו על ידי גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן ואפילו בידים וכדמוכח בפרק יוצא דופן (דף מו ב) גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה וכמו שכתבתי בפרק בתרא דר"ה בס"ד אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי:
המלך והכלה ירחצו פניהם: מפרשי' בגמרא מלך משום דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך והכלה שלא תתגנה על בעלה:
והחיה תנעול את הסנדל: לפי שהצינה קשה לה:
וכתבו בתוס' דמספקא ליה לרבי' יצחק ז"ל אי חכמים דאוסרין במתני' קיימי אמלך וכלה או לא ונפקא לה מינה משום דקי"ל כרבנן ואי לא קיימי אמלך וכלה מותרין הן לרחוץ פניהן ביוה"כ ואי קיימי אסורין דקי"ל כרבנן אבל רבינו חננאל ז"ל פסק כר' אליעזר משום דאמוראי מפרשי מילתיה ושקילו וטרו אליבי' כדאיתא בגמ' וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהביא בהלכות מימרייהו דהנך אמוראי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שביתת עשור:
ולענין חיה לא איתפרש בגמרא עד אימת מקרי חיה לנעילת הסנדל ומסתבר דעד ל' יום לפי שכל הזמן הזה הצינה קשה לה כדאמרי' בפ' מפנין (דף קכט ב) לחיה עד שלשים יום כלומר שאין מטבילין אותה בתוך ל' יום משום צינה ורב אחא ז"ל כתב בשאילתות דכל ל' יום אסורה להתענות ולא נהירא שאם הקלו בנעילת הסנדל דאסורא בעלמא היא וכדכתבינא לעיל (דלא) נקל באיסור כרת ועוד דאם איתא בפ' מפנין דאמר שמואל לחיה שלשים יום ואמרי' עלה למאי הלכתא ומהדרינן לטבילה לימא לתענית אלא ודאי לענין תענית דיינין לה כדאמרינן בפ' מפנין (שם) לענין חלול שבת דחיה שלשה שבעה ושלשים הלכך לענין תענית ג' ודאי אינה מתענה שבעה אמרה איני צריכה מתענה והולכת ואם לאו מאכילין אותה מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים לתענית יוה"כ:
גמ' הני חמשה ענויין כנגד מי וכו' ובעשור לחדש: דחומש הפקודים:
ואך בעשור: דשור או כשב או עז:
שבת שבתון וכו': בכולהו כתיב תענו ועניתם:
אכילה ושתיה מנלן דאיקרי ענוי. דדילמא כי כתיב תענו את נפשותיכם היינו שיצער את עצמו בדברים אחרים כדאמרינן בגמרא שישב בחמה ובצינה כדי שיצטער:
רחיצה מנלן וכו' דכתיב ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות: פי' איש ענתות כי נשאת את ארון ה' לפני דוד אבי כשהיה בורח מפני אבשלום:
וכי התענית בכל אשר התענה אבי: למדנו שמה שהיה עושה בברחו מפני אבשלום היה נקרא ענוי וכתיב ביה ויאמרו העם רעב ועיף וצמא:
מים קרים על נפש עיפה: אלמא מרחיצה מיקרי עיף:
ואימא משתיה: פירוש אימא דהאי קרא דכתיב מים קרים על נפש עיפה בשתיה משמע ולא אשכחן לישנא דעייפות ברחיצה הלכך נהי דעיף דכתיב גבי דוד ליכא לפרושי משתיה דהא כתיב רעב וצמא אכתי הדרא קושיין לדוכתה דמאי חזית דמפרשת ליה מרחיצה אימא מנעילת הסנדל:
והוא הולך יחף: ומפרש בגמרא דיחף מנעילת הסנדל משמע כדכתיב מנעי רגלך מיחף דאי מהאי קרא דדוד בלחוד מצי למימר דכיון שלא היה לו סוס לרכוב עליו לגבי דוד יחף מיקרי:
אם תענה מתשמיש: למנוע עונותיהן:
ואם תקח נשים מצרות: כמשמעו שלא יוסיף עליהן צרות:
תנו רבנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו: פירוש אפילו בצונן וכדמוכחא שמעתין דלהקביל פני רבו ואינך אחריני הוא דשרינן לעבור עד צוארו במים דהיינו בצונן וא"ת והא אמרינן בפ"ק דתענית (דף יג א) דכל שהוא משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר ויוה"כ ודאי משום תענוג הוא יש לומר דהתם לא איירינן אלא בתענית צבור דלאו דאורייתא אבל ביוה"כ לא איירינן התם כלל:
ואם היה חולה או שהיו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש: אבל בלאו הכי כל סיכה אע"פ שאינה של תענוג אסורה דגרסינן בירושלמי סיכה בין שהיא של תענוג בין שאינה של תענוג אסורה:
משום שיבתא: פירש רש"י ז"ל רוח רעה השורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלו שחרית ולא נהירא דאם כן אפילו בלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית דהא תניא היו ידיו מלוכלות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלכות יותר מזה שאינו יכול ליגע בידיו לא בפיו ולא בחוטמו ולא בעיניו כדאמרינן בפרק שמנה שרצים (דף קח ב) יד לפה תקצץ יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ לפיכך פירשו ר"י ז"ל שיבתא היינו שד השורה על התינוק וחונקו כשנותנין לו פת בלא נטילת ידים אפילו אם נטלן שחרית ועכשיו אין נזהרין בכך לפי שאין הדבר מצוי בינינו כשם שאין נזהרין בגלוי:
עובר במים עד צוארו ואינו חושש: ואם תאמר ואמאי לא חיישינן דילמא אתי לידי סחיטה דהא אמרינן בפרק אלו קשרים (דף קיג ב) היה מהלך בדרך ופגע באמת המים וכו' ואמרינן היכי לעביד לעבר קא מתווסין מאניה מיא וקא אתי לידי סחיטה י"ל דשאני הכא כיון שלא התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש כדאמרינן לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו מינכרא ליה מילתא ולא אתי לידי סחיטה וכדאמרינן בפרק יו"ט שחל (דף יח א) גבי נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואם תאמר אפילו הכי נתסר דהא אמרינן בפרק דם חטאת (דף צד ב) דבגד שרייתו זהו כבוסו י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ בבגדים מטונפים שהן מתכבסין בכך אבל בבגדים שאין מטונפין לא אי נמי כי מתסר ה"מ היכא דקא עביד דרך לבון אבל הכא אינו דרך לבון אלא דרך טנוף:
איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי ולא איפשיטא: ואע"ג דתניא בתוספתא ההולך להקביל פני רבו או פני ת"ח עובר כדרכו במים עד צוארו ואינו חושש כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל דכיון דלא פשטינן בעיין מינה בגמ' דילן לא סמכינן עלה ומשבשתא היא והרב בעל העטור ז"ל כתב בהך תוספתא פני רבו או פני ת"ח חכם גדול ממנו קאמר:
לנטורי פירי: שהיו לו פירות בעבר הנהר ומשום הפסד ממון התירו לו כמו שהתירו משום מצוה:
תרבו: שם הכפר:
לפירקא. שהיו דורשים ביוה"כ:
אמעברא דחצדד: מעבר הנהר:
ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו: להגביה שולי חלוקו על זרועו דנראה כנושאה על כתפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטאת ואע"פ שזה אינו מקפל על כתפו ממש אלא על זרועו כיון דמחזי כמקפל אסור:
תינח ביוה"כ דליכא מנעל וכו' בשבת דאיכא מנעל מאי איכא למימר: האי לישנא דתינח ומאי איכא למימר לאו דוקא הכא דמאן אמר דבשבת שרי דניפרוך עלה אלא בעיא בעלמא היא ורש"י לא גריס ליה אלא הכי גריס שבת דאיכא מנעל מאי כלומר מי שרי לעבור במים או דילמא חיישינן דילמא נפיל מכרעיה ואתי לאתויי:
דעברו דרך מלבוש: נעליהם ברגליהם עברו אותו:
סנדל מאי: שאינו יכול לקשרו ולהדקו יפה ברגלו כמנעל:
ע"ג הטיט: שלחלוח הטיט הוי עונג קרוב לרחיצה:
המטפחת: מקיאה מים:
מליא אסיר: שמא ישפכנו על בשרו:
דמשחיל שחיל: פולט המים שבולע:
זעירא בר חמא וכו' ערב ט"ב מביאין לו מטפחת: פירוש שורה אותה במים ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהם:
אבל ביוה"כ היה מחמיר יותר: שהיה סוחט אותה הרבה עד שהיה עושה אותה כמין כלים נגובין ומתוך כך אין בה כדי לקנח פניו ידיו ורגליו בלילה אלא למחר מעבירה ע"ג עיניו זהו פירוש של שמועה זו לפי גירסת הרב אלפסי ז"ל ויש נוסחאות אחרות בהלכה זו:
והוי יודע שמטפחת זו להעבירה על פניו ולהצטנן בה ולהעביר מעיניו לפלוף וחבלי שינה היו עושין אותה שאילו ליטול ידים בין בט"ב בין ביוה"כ נועל כדרכו בלא מטפחת דהא קי"ל דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ דכל רחיצה דמצוה מותרת היא ונט"י לתפלה מצוה וכיון דלהקביל פני רבו עובר במים כ"ש להקביל פני שכינה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהלכות תפלה ביוה"כ ובט"ב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה ואינו נכון וכתב עוד הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל שאם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש והוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה שרוחץ כדרכו ואיכא מ"ד דבט"ב ויוה"כ כיון שאסורין בנעילת הסנדל אינו מברך שעשה לי כל צרכי דכי סיים מסאניה א"ל כדאיתא בפרק הרואה (דף ס ב) ומסתברא דכיון דבידו וברשותו הוא לנועלם דהא מפני סכנת עקרב מותר יכול הוא לברך כסדר כל השנה ועוד דעל מנהגו של עולם הוא מברך כשם שהוא מברך הנותן לשכוי בינה אף על גב דלא שמע קל תרנגולא:
מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים: שעם מין גמי ומיבעיא לן אי מנעל הוא אי לאו מנעל הוא ואפילו אם תמצי לומר דלאו מנעל הוא אי אמרינן כיון דמגין אסור ופשטינן דלאו מנעל הוא ולא אמרינן כיון דמגין אסור דהא כל הני רבנן נפקי ביה:
בתענית צבור: הנגזר על הגשמים דתנן במסכת תענית (דף י א) אסור בנעילת הסנדל:
בדהיטני: מין שעם:
בדהוצא: סנדל של כפות תמרים:
בדיבלי: של עשבים:
הלכך בכל מנעל שאינו של עור יוצאין בו ביוה"כ זהו דעת הרב אלפסי ז"ל והר"ז הלוי ז"ל חולק בדבר משום דבגמרא אקשינן מדתנן הקטע יוצא בקב שלו דקסבר מנעל הוא ורבי יוסי אוסר משום דלאו מנעל הוא והוי משוי דתני עלה ושוין שאסור בו ביוה"כ כלומר
אפילו רבי יוסי דאסר בשבת דאלמא סבירא ליה דלאו מנעל הוא מודה שאסור לצאת בו ביוה"כ אלמא דכל מידי דמגין אסור ומסקי דכ"ע מנעל הוא אלמא סלקא שמעתין דכל מידי דמגין מנעל מיקרי אע"פ שאינו מעור זהו דעת הר"ז הלוי ז"ל וכבר פירשתי השמועה כולה בחדושי ע"פ דרכו של הרב אלפסי ז"ל ואין כאן מקום להאריך אלא נקוט האי כללא בידך שרש"י ז"ל סובר של עץ מנעל מיקרי ואין יוצאין בו ביה"כ אבל מיני אחריני לאו מנעל נינהו ויוצאין בהן. והר"ז הלוי ז"ל סובר דכולהו מנעל נינהו ואסירי והרב אלפסי ז"ל סובר דכל מנעל שאינו מעור לא מיקרי מנעל:
ומיהו איכא למידק דנהי דמידי דלא הוי מנעל ליכא למיחש ביה משום נעילת סנדל אכתי היכי נפקי ביה הני רבנן דכיון דלא הוי מנעל משוי הוא ואסור לצאת בו וקי"ל דיש עירוב והוצאה ביוה"כ כדאיתא במס' כריתות בפ' אמרו לו (דף יד א) והרמב"ן ז"ל החמיר הרבה בקושיא זו במסכת שבת ואמר דנפקי לאו דוקא אלא בתוך ביתם בלבד היו נועלין אותם ואינו במשמע כן ועוד שמנהגן של ישראל שיוצאין במינין הללו ואפי' ברה"ר אבל לדידי לא קשיא דכי אמרינן דמידי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו ה"מ בשבת דכיון דמנעל מותר בו כל מידי דלא ה"ל מנעל ה"ל משוי ואסור לצאת בו אבל ביוה"כ שהמנעל אסור ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין לא הוו משוי אלא כמנעל הוו לההוא יומא ולא דמו לקב הקטע משום דנהי דקטע דרכו לצאת בקב אינשי אחריני לאו אורחייהו בהכי אבל ביוה"כ כיון דכולי אורחייהו בהני סנדלי לאו משוי נינהו:
ואיכא מ"ד דנהי דבכל הני יוצאין ביוה"כ ה"מ בשאין דומין למנעל בצורתן אבל במנעל גמור אע"פ שהוא של בגד כגון אנפליא בתוך ביתו בלבד הוא שמטייל בו אבל לצאת בו אסור ודייק לה מדתני בפ' מצות חליצה (ד' קב ב) אחד מנעל ואחד סנדל ואנפליא לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה ופרכינן עלה מההיא דתניא לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו ומשני לא קשיא כאן באנפליא של בגד כאן באנפליא של עור ומדקאמר אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו משמע דוקא בתוך ביתו אבל לצאת באנפליא של בגד אסור ומסתייעי' נמי מדתניא בתוספתא יוה"כ אסור באכילה [ובשתיה] וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואפי' באנפליא של בגד ואיכא מאן דפליג ואמר דההוא דפרק מצות חליצה לאו ראיה היא דמשום דתנא לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו לאשמועינן דאפילו בתוך ביתו אסור תנא נמי אבל מטייל באנפליא בתוך ביתו אבל אין הכי נמי דבאנפליא אפילו ברה"ר שרי וה"נ מוכח בירושלמי דגרסינן התם אית תנויי תני יוצאין באנפליא ביוה"כ ואית תנויי אין יוצאין א"ר חסדא מ"ד יוצאין בשל בגד ומ"ד אין יוצאין בשל עור ומדקתני סתמא יוצאין משמע דאפילו לרה"ר:
ת"ר התינוקות מותרין בכולן וכו': מוכח בגמ' שמותרים גדולים להאכילן ולהשקותם ולהרחיצם ולסוכם משום דבכל הני רביתייהו דתינוקות נינהו דאמר אביי רביתיה דינוקא חמימי ומש"ה לא גזרי בהו רבנן אבל נעילת הסנדל לאו רביתייהו וגזור ביה רבנן:
ת"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה וגו' ת"ל שבתכם כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה: יש לשאול זמן תוספת זה אימת בעוד שהשמש זורח על הארץ אי אפשר דהא תנן פ"ק דשבת [דף יז ב] וכולן ב"ה מתירין עם השמש וא"א ג"כ שיהיה בזמן בין השמשות שהרי תוספת זה אינו אלא בעשה ובין השמשות ספק כרת הוא וחייב אשם תלוי ובשני בין השמשות חייב חטאת שמנה וי"ל דמשעה שאין השמש (באה) [נראה] על הארץ עד שמתחיל בין השמשות יש שלשת מילין ושליש או שלשה [מילין] ורביע כמו שנפרש בסמוך בס"ד ואותו זמן הוא ראוי לתוספת וראיה לדבר דהכי הוא דהא בפ' במה מדליקין (דף לד ב) אמרינן איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין ואסיק' התם דההיא שיעורא הוי תרי תלתי מילא או תלתא רבעי מילא לרבה כדאית ליה ולרב יוסף כדאית ליה כלומר עד צאת הכוכבים שהוא לילה כדאיתא התם ואיכא למידק דאילו בפסח שני (דף צד א) תניא משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין ותניא נמי התם ר' יהודה אומר עוביו של רקיע אחת מי' ביום ותדע כמה מהלך אדם בינוני ביום י' פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבע מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבע מילין אלמא דמשקיעת החמה עד זמן שהיא לילה גמורה דהיינו צאת הכוכבים ארבע מילין ותירץ ר"ת ז"ל דשתי שקיעות הוו דמשתשקע החמה דבמה מדליקין היינו מסוף שקיעת החמה כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי הכפה פני רקיע מאדימין כנגד מקומה ומשקיעת החמה דתניא בפסחים היינו מתחילת שקיעת החמה שהתחילה ליכנס ברקיע נמצא שמתחילת שקיעתה עד זמן בין השמשות שהיא סוף השקיעה שלשת מילין ושליש או שלשת מילין ורביע והכי מוכח בירושלמי שאין בין השמשות מתחיל עד סוף השקיעה דגרסינן התם ר' אומר הלבנה בתקופה התחיל גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל הלבנה לעלות זהו בין השמשות אמר ר' חנינא סוף גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל הלבנה לעלות פירוש ר' חנינא משבש לה לברייתא ואמר הכי קתני ר' אומר סוף גלגל חמה ומכאן למדנו שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא מתחילת השקיעה עד זמן בין השמשות שלשת מילין ושליש או שלש' מילין ורביע אלו דברי ר"ת ז"ל ועל דרך זה כתב הרמב"ן ז"ל שהזמן הזה שהוא מתחילת השקיעה דהיינו משעה שאין השמש נראה על הארץ עד זמן בין השמשות הוא זמנו של תוספות שהזמן הזה שהוא שלשת מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשותו מקצת ממנו עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהא ודאי יום מחול על הקודש וא"ת תינח תוספת בתחילתו אבל תוספת ביציאתו היכי משכחת לה שזמן בין השמשות אינו ראוי לתוספת שמן הספק הוא נאסר ומבין השמשות ולהלן לילה גמור הוא ועד איזו שעה יהא מוסיף והולך י"ל כעין שאמרו בירושלמי דברכות דגרסינן התם ובלבד שיתחמו תלתא כוכבים דדמיין חדא כוכבתא כלומר רצופין במקום אחד היו מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספת וכבר כתבתי זה בסוף פרק במה מדליקין בס"ד:
ותוספת זו נשים חייבות בו אע"ג דמעטיה רחמנא מעונש ואזהרה והויא ליה מצות עשה שהזמן גרמא אפ"ה מרבינן להו בפ' הישן (דף כח א) מדכתיב האזרח לרבות נשים אזרחיות שחייבות בעינוי:
המלך והכלה וכו' מלך מ"ט וכו': כלה מ"ט וכו' עד אימת קרי לה כלה וכו'. נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהביא כל זה בהלכות דקי"ל כר' אליעזר וכמו שכתבתי במשנתינו:
א"ל כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה וכו': ברייתא היא בריש כתובות [ד' ד ב] במי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את
המת בחדר אחד ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואח"כ קוברין את המת ואין מונעין תכשיטין מן הכלה מחמת האבל כל שלשים יום אלמא כל שלשים יום בעי נוי:
אם מחמת עקרב: מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול:
מתני' בפירקין [דף עג ב] האוכל ככותבת הגסה ביום הכפורים וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב: כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו האוכל ושותה אין מצטרפין הרב אלפסי ז"ל לא כתב משניות הללו בהלכות שלפי דרכו ז"ל כל שיש איסור בדבר אינו מכניס עצמו לבאר אם יש בו חיוב כרת אם לאו וראיתי לכתבן מדגרסינן בכריתות פרק אמרו לו (דף יג א) התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ומקשינן מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור ואפי' טובא מפני הסכנה כלומר שאפילו צריכה לכשיעור מאכילין אותה פחות כדי שלא יצטרף בכדי אכילת פרס ופסק בעל ההלכות ז"ל דהסכימו רבותינו האחרונים שאפי' בחולה עושין כן להקל מעליו איסור כרת ומלקות לאיסור בלבד ומעתה צריכים אנו לפרש שיעור שנתחייב עליו כרת באכילה ובשתייה וענין צירופן הא דתנן הכא ככותבת גסה וגרעינתה ולא תנן סתמא ככותבת כדתנן בשאר דוכתי כזית ומשמע נמי כזית עם גרעינתו כדמוכח בפרק כיצד מברכין (דף לח ב) גבי דרבי יוחנן דאכל זית מליח ובירך עליו ופרכינן היכי מברך עליה דהא זית דכי שקלתא לגרעינתה בצר ליה שיעוריה אלמא כי אמרינן כזית עם גרעינתו הוא משמע וכיון שכן אמאי אצטריך למתני הכא וכגרעינתה איכא למימר דהיינו טעמא משום דאמרינן בירושלמי דצריך למעך חללה כלומר החלל שבין האוכל שבכותבת וגרעינתה ומש"ה אצטריך למיתני כמוה וכגרעינתה דאי תנא ככותבת הגסה סתמא ה"א כמוה וכגרעינתה וכחללה ובגמרא שקלינן וטרינן בשיעורה דככותבת הגסה דאיכא מ"ד דשיעורה דכותבת הגסה יתירה מכביצה ומסקנא דכותבת הגסה פחותה מכביצה ואע"ג דלא איתפרש בגמרא כמה היא פחותה ממנה מסתברא שיש לנו לכוין שאינה פחותה ממנו אלא מעט דכיון דחד אמורא אמר יתירה מכביצה לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה ואמר פחותה מכביצה אלא פחות שבשיעורין ונמצא שיעור ככותבת הגסה פחות מעט מכביצה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' שני מהלכות שביתת עשור:
והשותה מלא לוגמיו: מפרשינן בגמרא דלא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאלו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו והכל לפי מה שהוא אדם ומוכח בגמרא דהאי שיעורא באדם בינוני פחות מרביעית לוג ומיהו לא קאימנא שפיר בהאי פחות מרביעית כמה הוי בציר מיניה:
ולענין צרופן של אוכלין: תנן כל האוכלין מצטרפין לככותבת ומוכח בגמ' שאם אכל מעט וחזר ואכל מצטרפין כל שלא שהה בין אכילה ראשונה לאכילה אחרונה יותר מאכילת פרס אבל כל ששהה יותר משיעור זה אינן מצטרפין לכרת ולמלקות ומיהו איסורא דאורייתא מיהא איכא דקי"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ושיעורו של אכילת פרס לדברי רש"י ז"ל ד' ביצים שכך כתב בפסחים (דף מד ב) דאכילת פרס היינו ד' ביצים אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות שביתת עשור כדי אכילת שלשה ביצים ומחלוקתן תלויה בסוגיא אחת שבפרק כיצד משתתפין (דף פב ב) ואין זה מקומה:
ולענין צרופן של משקין הא תנן דכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו ומיהו אם שתה ושהה מעט וחזר ושתה לא איתפריש הכא בגמרא באי זה שיעור של שתיה הן מצטרפין לחיוב כרת והרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר שתה מעט וחזר ושתה מעט אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין לכשיעור ואם לאו אין מצטרפין ונראה שלמדה הרב ז"ל מדתניא בתוספתא בפ"ק דפסחים לענין חמץ אחד האוכל ואחד הממחה ושותה אכל ושהה וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין שתה ושהה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין ופסקה הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל ומיהו איכא למידק דהא תניא בכריתות בפרק אמרו לו (דף יג א) כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית בכדי אכילת פרס כיצד שתה וחזר ושתה אם יש מתחילת שתיה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה בכדי אכילת פרס מצטרפין יותר מכאן אין מצטרפין ותנן נמי התם אכל אוכלין טמאים ושתה משקים טמאים ונכנס למקדש ושהה בכדי אכילת פרס ופרכינן למה לי שהייה דקתני ושהה ומפרקי' אמר רב יהודה הכי קאמר אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ושתה רביעית יין ושהה באכילתן ובשתייתן בכדי אכילת פרס ונכנס למקדש חייב אלמא דשתיה נמי בכדי אכילת פרס מצטרפת כאכילה וצריך עיון:
ונמצינו למדין בשיעורין שמאכילין את החולה ביוה"כ דכיון דשיעור אכילה ככותבת הגסה שהיא פחותה מעט מכביצה כמו שכתבנו למעלה כל שהאכילוהו שני שלישי ביצה בינונית אין כאן איסור כרת ומלקות וצריך שישהא בין אכילה לאכילה כשיעור אכילת ארבע ביצים לחוש לדברי רש"י ז"ל שהוא סובר כן ולענין שתיה כיון דשיעור כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה מלא לוגמיו והכל לפי מה שהוא אדם טוב הדבר לבדוק בחולה עצמו כמה הוא ושישקוהו פחות מאותו שיעור וכשר הדבר לעשות כן שכבר כתבתי דאע"ג דסוגייא מוכחא דשיעורא דכמלא לוגמיו באדם בינוני פחות מרביעית לא קאימנא שפיר האי בציר מרביעית כמה הוי וכבר כתבתי שלדברי הרמב"ם ז"ל א"צ לשהות בין פחות מכשיעור של שתיה לפחות מכשיעור אח' אלא שעור שתיית רביעית ויש לחוש ולהחמיר מההיא דכריתות ולפיכך ראוי שיהיה בין שתיה לשתיה בכדי אכילת פרס אבל בין אכילה לשתיה אין צריך לשהות דהא תנן האוכל והשותה אין מצטרפין ומיהו אם אמדוהו רופאין שאין השיעורין הללו מספיקין לו או שהחולה אומר כן או שנסתפקו בדבר מאכילין ומשקין אותו כל צרכו:
מתני' התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים: פירש רש"י ז"ל אין מחוייבין למנוע מהן מאכל ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שביתת עשור נראה דאין רשאין למנוע מהן מאכל קאמר כלומר אע"פ שבשאר מצות אם רצה להקדים חנוכו של תינוק רשאי ומחנך אותו לעשות המצוה כהלכתה כגדול ממש הכא אינו רשאי לחנכו בענוי קודם לזמן שקבעו לו חכמים לחנוך שעות ולהשלמה כסברייהו דאמוראי בגמרא:
אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים סמוך לפרקן כדי שיהיו רגילין במצות: כך היא הגירסא ברוב הנוסחאות אע"פ שלא כתבה כן הרב אלפסי ז"ל והך בבא מתפרשא לפי סברייהו דאמוראי בגמרא כמו שיתבאר בס"ד:
גמ' השתא לפני שתים מחנכין וכו': לא קשיא כאן בבריא כאן בחולה בחולה דהיינו חלוש שתש כחו מחנכין אותו לפי שנה אבל בריא מחנכין אותו לפני שתים והאי חנוך ופירושא נמי דלפני שנה ולפני שתים הוי כפום סברייהו דאמוראי דפליגי בסמוך כמו שאפרש בסמוך בס"ד:
אמר רב הונא בן ח' ובן ט' מחנכין אותו לשעות: בן ח' היינו בן ח' שנים שלמות כלומר שנכנס לתוך תשע בבריא ובן תשע שלמות בחולה מחנכין אותן לשעות וכן כל השנים האמורים בשמועה זו שנים שלמות הן שחל יה"כ להיות בשנה שלאחר זמן:
בן עשר: שלמות (הן) ובבריא ובן אחת עשרה שלמות ובחולה משלימין מדרבנן:
בן שתים עשרה: שלמות שהוא נכנס לתוך שלש עשרה משלימין מדאורייתא פירוש בתינוק ומשום דקסבר תוך זמן דהיינו בן שלש עשרה כלאחר זמן לעונשין ופלוגתא היא בפרק יוצא דופן (דף מה ב) ובהשלמה דאורייתא לא פלוג בין חולה לבריא כל שיכול לסבול תעניתו ולרב הונא איכא לפרושי דמתניתין דקתני מחנכין אותו לפני שנה ולפני שתים סמוך לפרקן מאי חנוך השלמה וכדמסקינן בסוגיין בגמרא אליבא דרבי יוחנן ופרקן היינו שנת שלש עשרה שיתענה מדאורייתא וקאמר בחולה מחנכין אותו בהשלמה מדבריהם שנת שתים עשרה שהיא שנה אחת קודם לפרקן שהיא שנת שלש עשרה ובריא מחנכין אותו בהשלמה מדבריהם שתי שנים קודם לפרקן דהיינו אחת עשרה ושתים עשרה:
ורב נחמן אמר בן תשע ובן עשר וכו': פירוש רב נחמן נמי אתינוק קאי ומשום דסבירא ליה דתוך זמן כלאחר זמן מודה ליה לרב הונא דבן שתים עשרה משלימין מדאורייתא אלא דפליג עליה בתרתי בחנוך שעות ובהשלמה דסבירא ליה דלא מקדמינן כולי האי חנוך שעות אלא בן תשע ובן עשר בלחוד ובהשלמה דרבנן נמי פליג עליה דלא מפליגינן בהשלמה בין בבריא בין בחולה אלא תרוייהו משלימין בן אחת עשרה ומשמע לי דהיינו טעמיה בהא משום דהשלמה דרבנן כעין השלמה דאורייתא תקון וכשם שהשלמה דאורייתא זמנה קבוע אף השלמה של דבריהם כן ולרב נחמן לא מתוקמא ליה מתניתין כאן בבריא כאן בחולה אלא כולה בחולה ותרי חנוכי קתני חנוך שעות והשלמה דדבריהם וקאמר דמחנכין אותן להשלמה דדבריהם שנה אחת קודם לפרקן ומחנכין אותן לשעות שתי שנים דאפילו חולה לא ממעטין ליה מהאי זמנא:
ורבי יוחנן אמר בן י' בן י"א וכו': פירוש רבי יוחנן אפליג עלייהו בתלת חדא דס"ל דלא מקדמינן לחנוך שעות כולי האי אלא בן י' בבריא או בן י"א לחולה ועוד דס"ל דהשלמה מדבריהם ליכא ופליג עלייהו נמי בהשלמה דאורייתא ואמר דבן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן שלש עשרה בתינוק משום דקא סבר דתוך זמן כלפני זמן ואע"ג דרבי יוחנן אמר פרק יוצא דופן (שם) דתוך זמן כלאחר זמן אפשר דהדר ביה רבי יוחנן מההיא משום דהתם אותבוהו ואסקוהו בתיובתא אבל רב
הונא ורב נחמן לא הדור בהו משום דאשכחן דפליגי בה תנאי התם ורב נחמן אמר בההיא שמעתא גופה כתנאי ולר' יוחנן מתניתין הכי קתני מחנכין אותן לשעות שנה אחת בחולה דהיינו שנת שתים עשרה ושתי שנים בבריא דהיינו אחת עשרה ושתים עשרה סמוך לפרקן דהיינו שנת שלש עשרה שאותה שנה קרויה שנת הפרק לזכר שהוא עונת הנדרים כדאיתא בפרק בא סימן (דף מח ב) ונמצא שמחנכין את הזכר לשעות אחת עשרה ושתים עשרה שהן שתי שנים סמוך לפרק וא"צ לומר תוך הפרק שהוא מופלא דודאי מחנכין ודכולי עלמא אין בין תינוק ותינוקת כלום לא בחנוך שעות ולא בהשלמה של דבריהם ואע"פ שגדלותה של תינוקת קודם לזמן גדלותו של תינוק שנה אפ"ה לא ראו חכמים להחמיר על התינוקת יותר מן התינוק משום דעיקר חינוך לתינוק הוא כדאמרינן במסכת נזיר (דף כט א) בנו חייב לחנכו במצות בתו אינו חייב לחנכה:
ופסק הרב אלפסי ז"ל בחנוך ובהשלמה דרבנן כרב נחמן משום דאמר מילתא מציעתא הלכך בן תשע שלמות בבריא ובן עשר שנים שלמות בחולה מחנכין אותן לשעות שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש בשלש מאכילין אותו בארבע ולא מפליגינן בחנוך שעות ובהשלמה דדבריהם בין תינוק לתינוקת כלל אבל לענין השלמה דאורייתא נקטינן כר' יוחנן ומשום דאיפסיקא התם במסכת נדה (דף מו א) דתוך זמן כלפני זמן הלכך תינוקת בת י"ב שלמות ותינוק בן י"ג שלמות שהביאו ב' שערות משלימין מדאורייתא וכך הם דברי הר"ם במז"ל בפ' שני מהל' שביתת עשור והרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל פסק כר' יוחנן דהשלמה מדבריהם ליכא:
מתני' עוברה שהריחה: העובר מריח ריח התבשיל והיא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים והאי דנקט עוברה אורחא דמילתא נקט אבל הוא הדין לבריא שהריח וערערה נפשו שמאכילין אותו על פי עצמו או ע"פ בקי המכיר בו וראיה לדבר מדאמרי' בפ' אע"פ (דף סא א) אמימר ומר זוטרא ורב אשי יתבי אפתחא דבי דוניגר מלכא חזייה רב אשי למר זוטרא דחוורן אנפיה שקל באצבעתיה אנח ליה אפומיה אמרי ליה פסלתיה לסעודתא דמלכא וכו' אמרי ליה רבנן מ"ט סמכת אניסא חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה אלמא מכי חוור אפיה חיישינן לסכנתא:
גמ' תוחבין לה כוש ברוטב: ומוצצתו לפי שמאכילין אותה הקל הקל תחילה ומסתברא דה"מ בעוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה שפעמים מתיישבת בטעם הרוטב ופעמים ברוטב עצמו ופעמים צריכה לשומן עצמו אבל חולה שמאכילין אותו ע"פ בקיאין מאכילין אותו בתחילתו דבר הבריא לו וכפי הצורך לו כמו שאמרו הרופאים ואין מדקדקין עליו להאכילו הקל הקל:
וכתוב בהלכות גדולות אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה אע"ג דאמרינן ספק בן קיימא ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה וכתב הרמב"ן ז"ל דמדקאמר משום סכנת ולד משמע דאפילו ליכא למיחש לדידה מחללין והיינו דגרסינן בשלהי פ"ק דערכין (דף ז א) אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד פשיטא מאי עביד מחתך בשר בעלמא הוא אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים מאי קמ"ל דמספיקא מחללין שבתא תנינא ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין מ"ד התם הוא דה"ל חזקה דחיותא אבל הכא דלא ה"ל חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל ואע"ג דתנן [אהלות ספ"ז] האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום אחד [נדה מד א] וההורגו חייב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות אפ"ה לענין שמירת מצות מחללין עליו אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה הלכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן מ' יום שאין בו חיות כלל מחללין כדעת בעל הלכות ז"ל ואיכא מ"ד שאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששה דמיתה דידה היא שכל המפלת בחזקת סכנה היא וטעמא דיושבת על המשבר טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הוא כילוד ולא כירך אמו הוא ולאו בדידה תלי אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו אלא דלא הוה ליה חזקה דחיותא אלו דבריו ז"ל בספר תורת האדם ואין צריך לכל הדקדוקין הללו דהא לא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר דמפלת בחזקת סכנה היא וכן פרש"י ז"ל דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים:
חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים: לאו דוקא אינהו גופייהו דכל אביזריהו נמי אסירי ואפילו מקום סכנה וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כל שעה (דף כה א) אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפין חוץ מעצי אשרה ואמרינן היכי דמי אי דאיכא סכנה אפילו עצי אשרה נמי ואי דליכא סכנה אפילו כל אסורין שבתורה נמי לא ואסיקנא לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשרה לא והא עצי אשרה דאי אכיל מינייהו או שייף בהו לאו ע"ז פלח אלא משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר ואפ"ה אסור ובגלוי עריות נמי אמרינן בפרק סורר ומורה (דף עה א) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר אלמא ג' עבירות הללו ל"ש עבירה גופה ול"ש באבקה של עבירה אין מתרפאין וכן נמי לא מיבעי היכא שהעובד כוכבים מתכוון להעביר ישראל על מצות הללו אלא אפילו להנאתו של מעביר אסור דהא עצי אשרה להתרפאות בהן ליכא מאן דבעי לעבורי ליה דחולה להנאת עצמו ולרפואתו הוא דקא עביד ואפ"ה מסקינן דאע"ג דאיכא סכנה אסור וכן נמי אותו שהעלה לבו טינא הנאת עצמו הוא ופקוח נפשו הוא ואפ"ה מסקינן דימות ואל תספר עמו אחורי הגדר ובסוף פרק קמא דקדושין [דף מ א] אמרינן דרב כהנא תבעתיה ההיא מטרוניתא ור' צדוק נמי תבעתיה ההיא מטרוניתא וכולהו סכינו נפשייהו למיתה כדאיתא התם ואי סלקא דעתך דלהנאת עצמו של עובד כוכבים מותר היכי מסכני נפשייהו וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל עליו שבת מדת חסידות לו שימנע עצמו אינו אלא שופך דמים [יומא פד ב] והזריז הרי זה משובח [ירושלמי הל' ה'] והנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכ"ש המונע עצמו שמתחייב בנפשו אלא ש"מ דג' עבירות הללו לעולם אסור ואפילו להנאת עצמו ובע"ז נמי אשכחן דמרדכי סכין נפשיה וכולהו ישראל לגבי המן משום דנעבד הוה ואף על גב דלהנאת עצמו ולכבודו הוא כדכתיב גדל המלך אחשורוש את המן וכתיב וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן אלמא דבג' עבירות הללו אפי' להנאת עצמן אמרינן דיהרג ואל יעבור ואע"ג דהא אסתר גלוי עריות הואי ואפ"ה מסקי' התם פרק בן סורר ומורה [דף עד ב] דלהנאת עצמו שרי י"ל דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל גלוי עריות הוא דאי בזנות גזירת בית דינו של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות היא ולא הוי בכלל גלוי עריות אלא אשת איש דישראל אי נמי ישראל הבא על בת עובדי כוכבים דחייבי מיתות הוא דהא קנאין פוגעין בו ומחייבי כריתות נמי קא חשיב דאדכרה רב לגמריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ודאמרינן התם [שם] בקאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחינן בהו לגבי נורא משום דלהנאת עצמו הוא התם היינו טעמא משום דלאו עבודת כוכבים ואבק עבודת כוכבים הוא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול דהוי משאר חייבי לאוין שבתורה ואסורא דשייכא בשאר כל המצות אבל לאוין דע"ז כולן אסור לעבור עליהן אפי' להנאת עצמן לעולם וכן בש"ד וכן בג"ע והיינו דתניא בספרא שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה ופרישו עלה בירושלמי זאת אומרת שאין מתרפין מגלוי עריות שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות ודכוותה נערה המאורסה לא הותר מכללה אפילו להתרפות ומדקתני לא הותרה מכללה אפילו להנאת אדם במשמע כך כתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם:
אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך: יאמר החביב
שבהם וכ"ש שאינו חביב:
כי כאשר יקום: בנערה המאורסה כתיב:
מה למדנו מרוצח: לנערה המאורסה שהוא אומר כמשפט הרוצח כן הדבר הזה אם לומר שהיא אנוסה וכי צריכה התורה להמשילה לרוצח והלא כבר נאמר צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה:
אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד: [כלומר ונמצא אף למד]:
מקיש רוצח לנערה המאורסה: מה נערה המאורסה ניתן רשות להצילה מבועלה זה בנפשו של בועל להרגו קודם שיבא עליה דכתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע בכל צד תשועה יושיענה אף רוצח ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף:
מה רוצח יהרג ואל יעבור: אם אמרו לו הרוג את חבירך ואם לאו נהרוג אותך יהרג ואל יעבור עבירה זו כדמפרש לקמן אף נערה המאורסה אם אמרו בעול ארוסת חבירך ואם לאו תהרג יהרג ואל יעבור ובמקצת נסחאות כתוב אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור וכתב רש"י ז"ל דליתיה שהיא אינה מצווה למסור עצמה שהרי אינה עושה כלום וכדאמרינן בסנהדרין (דף עד ב) אסתר קרקע עולם היתה ומש"ה תעבור ואל תהרג ואפשר לקיים הגירסא דכי אמר אביי אסתר קרקע עולם היא ה"מ כשאחר אונס אותה לבועלה שמאחר שיכולין לבעול אותה בעל כרחה למה תהרג אבל הכא משכחת לה כגון שהעלה לבו טינא דאמרי' תמות ואל תבעל לו אי נמי משכחת לה כגון שנתקשה לאשתו ואמרו לה נכרים שתבעל להם לעצמה ואם לא תרצה לעשות כן שיהרגו אותה דבהני גוני לאו קרקע עולם היא:
מרי דוראי: שלטון כפר שאני דר בו דוראי לשון בקעה:
מאי חזית דדמא דידך סומקי טפי: מאי דעתיך למשרי מילתא משום וחי בהם ולא שימות בהם וליתא דטעמו של דבר לפי שחביבה נפשו של ישראל לפני המקום יותר מן המצוה ולפיכך אמר הקב"ה תבטל מצוה זו ויחיה אבל עכשיו שיש כאן ישראל נהרג והמצוה בטלה למה ייטב בעיניו של מקום שתעבור על מצותו למה יהא דמך חביב עליו יותר מדמו של ישראל זה:
ומיהו אם אמרו עובדי כוכבים תנו לנו פלוני שביניכם ואם לאו נהרוג כולכם וידם תקיפה לעשות כן ימסרוהו לו ואל יהרגו כולם כיון שאם לא יעשו כן יהיה הוא והם נהרגין דגרסינן בירושלמי עלה דההיא מתני' דתנן בפ"ח דתרומות נשים שאמרו להם עובדי כוכבי' תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה ואם לאו הרי אנו מטמאין כולכם יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ומוכח בירושלמי שאם ייחדו להם אחת מוסרין אותה דגרסינן התם סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהן עובדי כוכבים ואמר להם תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו אמר ר"ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה ומיהו מייתי התם עובדא דהאי בר נש תבעוה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה תו לא אתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה אמר ליה לדילטור אנא מיתגלי אמר ליה ולא משנה עשיתי אמר ליה וזו משנת חסידים היא:
ההיא עוברה דאריחה: שהריחה ויוה"כ היה:
לחישו לה: באזנה שיוה"כ היום אולי תוכל להתאפק:
ואילחישה: קבלה הדברים שפסק העובר מתאותו:
זורו רשעים: נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים:
אוצר פרי: להפקיע שערים ותניא [ב"ב צ ב] אין אוצרין פירות בארץ ישראל וכל דבר שהוא חיי נפש לפי שהוא מפקיע השערים:
מתני' חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין: האומרים צריך:
גמ' והאי דקאמר חולה לא צריכנא תונבא הוא דנקיט ליה: כלומר מחמת ביעות חליו הוא שאומר כן ומשום דספק נפשות להקל תלינן הכי דכי אמר צריך לאו מחמת ביעתותה קאמר אלא קים ליה בגוויה טפי ולב יודע מרת נפשו וכי אמר לא צריך תלינן דמחמת תונבא הוא דאמר הכי דספק נפשות להקל:
ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה לא צריכנא: וכמו שכתוב בהלכות הא מילתא לא מיפרשא שפיר בהלכות דבגמרא הכי אמרינן דאע"ג דאמר חולה ואחריני בהדיה כלומר אפילו מאה דלא צריך כל היכא דאיכא תרי דאמרי צריך מאכילין דאע"ג דאמר רב ספרא [דכי אמרינן] תרי כמאה ומאה כתרי ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא אזלינן בתר רוב דיעות והכא אומדנא היא והוה לן למיזל בתר רוב דיעות דאמרי לא צריך קמ"ל דלא דכי אזלינן באומדנא בתר רוב דעות ה"מ באומדנא דממונא כגון בשומא ששמין לבעל חוב אבל באומדנא דחולה לא משום דספק נפשות להקל:
מיהו איכא מ"ד דבמסקנא דסוגיין לא סליק הכי אלא אפילו באומדנא דחולה הולכין אחר רוב דעות וכן דעת רב אחא משבחא גאון ז"ל וזה תלוי בדקדוק סוגיות הגמרא וכתבתי בחדושי ואין מקום להאריך וכן דעת רש"י ז"ל דלמסקנא אזלינן בתר רוב דעות שכתב לקמן בההיא דתני' אבל מצטרפין לדעת אחרת ופירש הרב ז"ל כגון ב' אומרים צריך וג' אומרים אינו צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל ולא נהירא דכיון דבגמרא חזינן בהדיא דבאומדנא דספק נפשות אין הולכין אחר רוב דעות לא דחינן לה בסברא דעלמא וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שביתת עשור: ואי אמר איהו צריכנא אע"ג דאמרי אחריני לא צריך מאכילין אותו על פי עצמו מ"ט לב יודע מרת נפשו: והוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש:
וכללא דסוגיין דחולה ורופא שנחלקו אחד אומר אינו צריך ואחד אומר צריך הולכין אחר האומר צריך דספק נפשות להקל חולה ורופא אומר אינו צריך ורופא אחד אומר צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים והכי מוכח בגמרא חולה ורופאים שנים ושלשה ואפי' ק' אומרים אינו צריך ויש שנים אומרים צריך מאכילין אותו על פיהם דספק נפשות להקל ואין הולכין בו אחר רוב דעות חולה אומר צריך אני אפילו מאה בקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו:
ומדקתני ע"פ בקיאין ש"מ שהולכין ע"פ בקיאין והלכך יחיד מומחה שנחלק עם שנים אחרים שאינן מומחין אין הולכין אחר השנים כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרי' היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו דאלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת ב"ש וב"ה אמרינן בפרק קמא דיבמות (דף יד א) כי אמרינן אזלינן בתר רובא ה"מ דכי הדדי נינהו אבל הכא ב"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלנו שבקיאתו מכריע רוב המנין של אחרים הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר ואם הדבר ספק מאכילין אותו דספק נפשות להקל זהו מה שנ"ל בזה והרמב"ן ז"ל לא כתב כך בספר תורת האדם:
ירושלמי חולה אמר יכולני לצום ורופא אמר איני יודע רבי אבהו בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה את השבת וכתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם דמסתברא ה"מ בחולה אומר יכולני משום דשכיח ביה תונבא בחולה אבל רופא אומר יכול וחולה אמר איני יודע שומעין לרופא דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע דרובם של חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם הלכך לזה שומעין שאמר יודע אני:
מתני' מי שאחזו בולמוס: חולי של רעבון הוא והוא מסוכן למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:
כלב שוטה: בגמ' מפרשינן סימנים פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות וזנבו מונחת לו בין ירכותיו והולך על צידי הדרכים וי"א אף נובח ואין קולו נשמע:
אין מאכילין מחצר כבד שלו: ואע"פ שנהגו הרופאים ברפואה זו אינה רפואה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך:
ורבי מתיה בן חרש מתיר: דקסבר רפואה גמורה היא:
גמ' צפדינא: חולי השנים והככים ומתחיל בפה וגומר בבני מעים ומסוכן הוא:
מאי סימניה: של אותו חולי:
רמי דמא מככיה: כשנותן כלום בשיניו זב הדם משורות שיניו:
וגרסי' בגמ' ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה: כלומר שאם יש שני איסורין לפנינו הא' איסור לאו כגון נבילה והאחד איסור כרת מאכילין אותו איסור לאו וכן הדין בכל חולה ונשאל הראב"ד ז"ל בלשון הזה אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו (אחר) ונאכילנו הנבילה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה והשיב שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו ודאי איסור שבת לא איסור נבילה תדע שאילו לא היה שבת לא היינו מבקשים לו נבילה (כי) אלא שחוטה וכיון שכן האיסור העומד עליו ומעכבו הוא ששבה היתר גמור לא איסור אחר ולפיכך אין מתירין לו איסור נבילה עכ"ל ותמהני שא"כ מצא תרנגולת נחורה נאכילנה אותו ולא נשחוט לו שכשם שאתה אומר שאיסור שבת מעכבו מלשחוט כך איסור נבילה מעכבו מלאכול נבילה זו שאם לא היה איסור נבילה מעכבו היה אוכל אותה ולמה עומד לפניו איסור שבת יותר מאיסור נבילה ועוד שאפי' היה כן למה לא נאכיל אותו האיסור שהוא קל ביותר אבל נ"ל דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבילה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה כדאמרי' לגבי נזיר שהיה שותה יין [נזיר מב א] אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין דקי"ל [ב"ק עא א] היא קודש ואין מעשיה קודש ומש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה:
לאתויי ספק שבת אחרת: אפילו אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום לא ימות אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת אחרת הבאה והיכי דמי כגון דאמדוהו רופאים לעשות לו אותה רפואה שמונה ימים רצופים:
להברותו: רחיצת גופו:
ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא: שאם אמדוהו רופאים שצריך חמין להשקותו ולהברותו דהיינו רחיצת כל גופו אין אומרים נחם לו חמין להשקותו בלבד שמא יבריא בזה ולא יהא צריך חמין להברותו אלא עושין בבת אחת כל מה שאמדוהו בו הרופאים:
ואין עושין הללו דברים ע"י עובדי כוכבים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל ואין אומרים לעשות דברים הללו ע"י נשים ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת: כך היא הגירסא בהלכות הריא"ף ז"ל [ופי'] שהדברים הצריכין לחולה שיש בו סכנה בשבת אין עושין אותן כלל ע"י נכרים והקטנים ואפילו באקראי בעלמא שמא יאמרו הבאים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה על ידי המחוייבים במצות שמא יבא הדבר שכשלא ימצאו עובדי כוכבים וקטנים לא ירצו לחלל את השבת ע"י גדולי ישראל לפיכך אע"פ שחולה שאין בו סכנה אומר לעובד כוכבים ועושה כאן אין עושין על ידו מפני סכנה והדר תני ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים או כותים כלומר דנהי שאין עושין דברים הללו כלל ע"י עובדי כוכבים אפ"ה ע"י נשים או כותים עושים אם נזדמן הדבר שהרי מחוייבין הן בשבת והוחזקו בה ואפ"ה אין אנו מיחדים להם מלאכה זו לומר תתעסק פלוני או פלוני כותי בפקוח זה שמא יבואו להרהר ולומר הם אינם רוצין לחלל את השבת ומכשילין אותנו דכותאי לית להוא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח בריש חולין [דף ג א] וכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך והיינו דקאמר מפני שמצטרפין לדעת אחרת ואיכא נסחא דכתיב בה אבל מצטרפין לדעת אחרת והכי פירושה אין מוסרין להם לנשים ולכותים לבדם העסק והפקוח הזה שיעשו על ידם שמא יתעצלו או יפשעו בו אבל מצטרפין עם ישראל ומוסרין הדבר לישראל והאשה והכותים מתעסקין ע"י ישראל דכיון שישראל עוסק בו אף הן מזדרזין על ידו אבל רש"י ז"ל כתב שאם אמרו נשים וכותים צריך אין מחללין על פיהם אבל מצטרפין לדעת אחרת כגון ב' אומרים צריך וג' אומרים אינו צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למיהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל והקשו עליו ע"י נשים אמאי לא דהא תנן [שבת קכח ב] דקוראין לה חכמה ממקום למקום ואמרינן נמי שאם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה שמן ואין זו קושי' אצלי דשאני פקוח נפש דחיה שהיא אומנות המסורה לנשים והן בקיאות יותר מהאנשים אלא מיהו הדבר מוכרע שאם אמרה אשה צריך וכל האחרים אומרים אין אנו יודעין שאף זה בכלל ספק נפשות להקל הוא והר"ם במז"ל כתב פ"ב מהלכות שבת דמש"ה אין עושין ע"י נשים ולא ע"י עבדים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם:
ת"ר מפקחין פקוח נפש: בכל דבר שצריך לנפש להעביר סכנת מות:
כיצד ראה תינוק: להכי
נקט הני משום דבכולהו לא צריך אומדנא דכל אדם בקי ויודע שיש בהם סכנה:
ואע"ג דקא צייד כוורי: כל הני אע"ג דקא אמרינן הכא לישנא יתירא דייקי דקתני דאינו צריך ליטול רשות מב"ד ולמה ליה דתני הכי הא תני ליה והזריז ה"ז משובח אלא הא אתא לאשמועינן דאע"ג דהא עביד מלאכה אחריתי והוא צריך אליה שרי:
עוקר חוליא: להשפיל שפת הבור כדי שיהא נוח ליכנס:
מיתבר: שיפי קיסמין להדליק:
אע"ג דקא ממכיך מכוכי: שמכסה הגחלים בעפר והם נעשים פחם:
ומכשכש ליה: אפתחא:
דאפי' לחצר אחרת: דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים:
ירושלמי [הל' ה] תני הזריז הרי זה משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים:
לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב: כדמפרש ואזיל דאם ספק ישראל ספק עובד כוכבים הוא מפקחין ואע"ג דרובא עובדי כוכבים נינהו:
הא נמי פשיטא: דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. כדנפקא לן בסוף פ"ק דכתובות מוארב לו וקם עליו: כתוב בהלכות
לא צריכא דפריש חד מינייהו ואזיל לחצר אחרת ונפלה שם מפולת עליו דבכל דוכתא אמרינן כל דפריש מרובא פריש כל היכא דנייד והכא משום חומרא דפקוח נפש לא אמרינן:
לא קשיא הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו ולפי דברי הריא"ף ז"ל שכתב לא צריכא דפרוש חד מינייהו ואזיל לחצר אחרת משמע דהכי פירושא פרוש מקצתייהו כלומר אחד מהם אע"ג דמדינא כיון דנייד הוה לן למימר דמרובא פריש אפ"ה כיון שהקביעות נשארה במקומה משום חומרא דפקוח נפש דיינינן ליה כמחצה על מחצה וספק נפשות להקל אבל פרוש כולהו והלך אחד מהם לחצר אחרת ונפלה שם מפולת עליו כיון שהקביעות לא נשארה במקומה לא סגיא חומרא דפקוח נפש כולי האי דנימא דאפילו בכה"ג מפקחין אבל רש"י ז"ל גורס למעלה לא צריכא דפרוש לחצר אחרת ופירש דהא דאמרינן הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו הכי קאמר דהיכא דפרוש כולהו הואיל ואיתחזק ישראל בהך חצר שנפלה בו מפולת מפקחין אע"ג דניידי לא אזלינן בתר רובא אבל פרוש מקצתייהו כיון דלא אתחזק ישראל בהך חצר אזלינן בתר רובא ואין מפקחין:
והוי יודע שיש חולקין על הרי"ף ז"ל דס"ל דלא קי"ל כשמואל אלא אף בפקוח נפש הולכין אחר רוב וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ב מהלכות שבת וטעמייהו משום דסבירא להו דרב ורבי יוחנן פליגי עליה דשמואל וזה תלוי בדקדוק הסוגיא השנויה כאן בגמרא וכבר כתבתי בחדושי בארוכה הרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין שם שאין כאן מקום להאריך:
מתני' מי שנפל' עליו מפולת ספק הוא שם: מפרשי' בגמ' דה"ק דלא מבעי ספק הוא שם ספק אינו שם דאם איתא דחי הוא מפקחין עליו אלא אפי' ספק חי ספק מת מפקחין עליו ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל הוא אלא אפילו ספק עובד כוכבים ספק ישראל מפקחין עליו:
מצאוהו חי מפקחין עליו: מפרשינן בגמרא לא צריכא אפי' לחיי שעה:
מצאוהו מת אין מפקחין: פרכינן בגמ' פשיטא ומפרקינן לא צריכא לר' יהודה בן (לוי) [לקיש] דאמר שמעתי שמצילין את המת לחצר המעורבת מפני הדליקה ושרינן ליה האי איסורא דרבנן משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי ועביד ליה איסור דאורייתא אבל הכא כי לא שרית ליה לאפוקי מאי אית ליה למעבד דתיהוי איסורא דאורייתא דנישרי הא מקמי הא:
גמ' עד היכן בודק: אם דומה למת שאינו מזיז אבריו עד היכן מפקח לדעת האמת:
עד חוטמו: אם אין חיות בחוטמו ודאי מת הוא ויניחהו:
מחלוקת: דהנך תנאי דמר אמר עד טבורו ומר אמר עד חוטמו:
מלמטה למעלה: שמצאו דרך מרגלותיו תחילה ובודק והולך עד כלפי ראשו דמר אמר כיון שבדקו בטיבורו ולא מצא בו חיות שוב אינו צריך לבדוק ומר אמר עד חוטמו דזמנין שאין חיות ניכר בטבורו ונכר בחוטמו:
אשר יעשה אותם האדם: המצות:
וחי בהם: שיחיה בהם ולא שיבא בעשייתם לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק:
מתני' חטאת ואשם ודאי: כגון אשם גזילות ומעילות ויש אשם אחר שהוא תלוי הבא על שגגת ספק כרת ובגמ' פריך והא כפרה כתיב ביה דכתיב וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג ואמאי לא תני (ויש) אשם תלוי ומשני הנך דמכפרי כפרה גמורה אשם תלוי אינו מכפר כפרה אלא תולה להגן עליו מן היסורין עד שיודע לו שודאי חטא ויביא חטאת וחטאת ואשם ודאי כשהן מכפרין מסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן:
גמ' חלוקי כפרה: שחלוקין בכפרתם זה בכך וזה בכך:
אמר לי ג' הן: החלוקין שיש עבירה שהיא צריכה לזה [ואינה צריכה לזה] אבל תשובה אינה מן החלוקין שהיא צריכה לכולן:
שובו בנים: ומיד ארפא למדת שיש עבירה שכפרתה בתשובה לבדה:
כי ביום הזה יכפר עליכם: למדת שיש עבירה שצריכה יוה"כ:
ופקדתי בשבט
פשעם. למדת שיש עבירה שצריכה יסורין ומסתמא הקל לקלה והחמור לחמורה:
חלול השם: חוטא ומחטיא לאחרים:
באזני ה' צבאות: אמר הנביא ע"ה באזני אמר הקב"ה אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון למדת שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה:
ולא יהיבנא דמי לאלתר: שכשאני מאחר לפרוע הוא מחשב שאני גזלן וילמד ממני להיות מזלזל בגזל:
כגון אנא דמסגינא וכו': ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי ולמידין ממני להתבטל מתלמוד תורה:
שחבריו בושים משמועתו: מחמת שם רע היוצא עליו:
שרי ליה מאריה: ימחול לו הקב"ה:
קורא: מקרא:
ושונה: משנה:
ומשמש תלמידי חכמים: ללמוד תלמוד שמבין טעמי המשניות:
באמור להם עם ה' אלה: רישיה דקרא ויחללו את שם קדשי כלומ' כשאדם עובר עבירה ופורענות באה עליו אומרים מה הועיל לו ראו החכמים והחסידים רעה באה עליהם שנאמר ויחללו את שם קדשי ובמה חללהו באמור להם העובד כוכבים שגלו ביניהן ראו עם ה' אלה ולא יכול להצילם שלא יגלו נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט:
שבא דבר עבירה לידו: אותה עבירה שנכשל בה כבר:
באותו מקום: שעבר בה כבר את העבירה:
ובאותו פרק: שהוא בבחרותו כמו שהיה:
ובאותה אשה: שנכשל בה כבר שמתוך שדומה לגמרי לעבירה שנכשל בה כבר יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלונית באותו מקום באותו פרק קום עשה מה שעשית כבר וכשהוא פורש ה"ז תשובה שלימה:
כאן בעבירות שבין אדם לחבירו: בהנהו מכסה פשעיו לא יצליח שצריך להרבות עליו רעים שימחול לו:
וחטאתי נגדי תמיד: הרי היא תמיד כאלו לנגדי עומדת:
וצריך לפרט את החטא: שאומר ח"א פלוני חטאתי:
כרבי ינאי: לא הזכיר העון אלא למעטו ולומר אתה גרמת להם ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהל' תשובה שצריך לפרוט את החטא:
מפרסמין את החנפין: שהם רשעים ומראין עצמן כצדיקים אם יש מכיר במעשיהן מצוה לפרסמן:
מפני חלול השם: שבני אדם למדין ממעשיו שסבורים עליו שהוא צדיק ועוד כשפורעניות באה עליו בני אדם אומרים מה הועיל לו זכותו:
שנאמר ובשוב צדיק: סיפיה דקרא ונתתי מכשול לפניו אני ממציא לו חטא שיכשל בו לעיני בני אדם כדי שיפרסמו את מעשיו:
אין מספיקין בידו לעבור עבירה: הקב"ה מדחה מלפניו את העבירה שלא תבא לידו:
כי לא תעזוב נפשי: למדנו שהקב"ה מונע את החטא מלהכשילו:
עשוק בדם נפש: מחוייב בנפש שגרם לו שתאבד:
עד בור ינוס אל יתמכו בו: שלא יפול אלא מניחין אותו ויפול בבור גיהנם:
מתני' האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות [תשובה] בגמרא פריך אחטא ואשוב תרי זימני למה לי ומשני כדרב הונא דא"ר הונא כיון שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ואין מספיקין בידו לעשות תשובה וכן אחטא ויוה"כ מכפר מתוך שהוא סומך על כך עובר עבירות ואינו שב:
את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו: עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר דריש ליה הכי מכל חטאתיכם שהם לפני ה' תטהרו ביוה"כ:
גרסינן בפ"ק דשבועות חומר בשעיר מביוה"כ שהשעי' מכפר מיד ויוה"כ אינו
מכפר עד שתחשך:
גמ' שנאמר בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפך: בשביל זר לערבו בממון:
נוקשת באמרי פיך: שהקנטת אותו בדברים:
עשה זאת: והנצל כי באת בכף רעך על עסקי ממון לך התרפס ופרע לו ועל מוקש אמרי פיך אם הקנטת אותו בדברים רהב רעיך הרבה רעים לבקש ממנו מחילה: רעיך בתרא מלא כתיב שהוא לשון רבים:
בשלש חבורות: ג"פ צריך לפייסו כדדרשינן בסמוך מאנא שא נא ובכל פעם ג' בני אדם דכתיב ישור ואין שורה פחותה מג' בני אדם:
עשרים וארבע דברים מעכבין את התשובה: לא ידעתי היכן היא שנויה והרמב"ם ז"ל האריך לתת טעם לכל דבר ודבר בפרק רביעי מהלכות תשובה עיין עליו:
ת"ר מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשכה: לאחר אכילה משיקבל עליו יוה"כ:
שמא יארע דבר קלקלה: של שכרות וכיוצא בו:
צריך שיתודה לאחר שיאכל וישתה: בתפלת ערבית כך פירשו הראשונים ז"ל והרמב"ן ז"ל הקשה דאם איתא הוה ליה למיתני אע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה ערבית וכדקתני ואע"פ שהתודה ערבית ועוד דמשמע דהכי קתני דמצות וידוי של ערב יוה"כ עם חשיכה הוא דהיינו לאחר שיאכל וישתה אלא שהקדימו לו חכמים להתודות קודם שיאכל משום שמא תטרף דעתו בסעודה ועלה קאמר שאע"פ שהצריכו לו להקדים ולהתודות עיקר הוידוי לא הפסיד את מקומו וצריך להתודות לאחר שאכל ושתה דהיינו עם חשיכה ואלו ערבית לא מיקרי לאחר שאכל ושתה דלא סמוך לאכילה היא ותפלת ערבית שמה עליה ועוד מאי אע"פ וכי תעלה על דעתך שלא יתודה ביוה"כ מפני שהתודה קודם יוה"כ והלא עיקר הוידוי ביוה"כ הוא לפיכך פירש ז"ל דה"ק מצות וידוי של ערב יוה"כ שצריך להתודות קודם שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשכה סמוך ליום עצמו כדי שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום אבל חששו חכמים שמא תטרף דעתו בסעודה וימנענו שכרותו מן הוידוי ולפיכך החמירו עליו להתודות קודם אכילה ואע"פ שהתודה קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנה עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא יארע דבר קלקלה של חטא בסעודה אבל וידוי של ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני דודאי מתודה הוא ביוה"כ אלא קתני אע"פ שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום שמא יארע לו דבר עבירה כל היום דיוה"כ בסופו עם חשיכה הוא מכפר כדכתיב לעיל והביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתודה אדם קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בתוך אכילה ושתיה ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתודה לאחר אכילה ושתיה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ואע"פ שהתודה לאחר שאכל ושתה צריך שיתודה ערבית ואע"פ שהתודה ערבית צריך שיתודה שחרית ע"כ:
והיכן אומרה יחיד אחר תפלתו וש"צ אומר באמצע: המנהג הפשוט אצלנו כשמגיע ש"צ למוחל לעונותינו ואומר לפני ה' תטהרו מתחיל בפסוקים ודברי רצוי ואחר כך [מתודה] ג' פעמים בכל תפלה ותפלה של שלשה תפלות היום ובנעילה מתודה אחת והם עשרה וידויין כנגד עשרה פעמים שמזכיר כהן גדול את השם ביוה"כ ובלילה אין ש"צ מתודה אלא ביחיד ויש מקומות שנוהגין שאין ש"צ מתודה בכל תפלה אלא פעם אחת וצבור פעם אחת והן שמנה ושתים של ליל יוה"כ הרי עשרה זהו סדרן של וידויין ביוה"כ:
ולענין וידוי של ערב יוה"כ קודם אכילה: כתב רבינו האי גאון ז"ל שאין המנהג שיתודה ש"צ במנחה ערב יוה"כ ולא שמעתי בבבל שיתודה אבל רב עמרם גאון כתב שמתודה אחר תפלה כיחיד וכן המנהג אצלנו:
שמע מינה עיקר הוידוי כך הוא: כתבו הגאונים ז"ל דמהא שמעינן שחייב אדם לומר הוידוי מעומד ושהצבור נמי חייב לאומרו עם ש"צ:
ת"ר כיצד מתודה: כ"ג ביוה"כ ושמועה זו בפרק אמר להם הממונה היא שנויה (דף לו ב):
וכן בשעיר המשתלח הוא אומר: עונות תחילה ואח"כ פשע ואח"כ חטאת:
אלו המרדים: הנעשים להכעיס:
מלך מואב פשע בי: מרד בי:
אז תפשע לבנה: מרדו יושבי לבנה במלך יהודה:
חוזר ומתודה וכו': בתמיהא אם על זדון מחול לו אינו צריך לבקש שוב על השגגה:
עשה להם זדונות כשגגות: וה"ק נושא עון ופשע כחטאה ופסק הרי"ף ז"ל כרבנן מדאמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק רביעי מהלכות עבודת יוה"כ אבל הריא"ג ז"ל פסק כר"מ מדאמרינן התם בפרק אמר להם הממונה ההוא דנחית קמיה דרבא עבד כר"מ א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ א"ל אנא כר"מ ס"ל כדכתיב בספרא דאורייתא דמשה ומדלא אהדר ליה רבא מידי ש"מ דהלכתא כוותיה והמנהג אצלנו כדברי הרי"ף ז"ל וה"נ משמע מדאמרי' בגמ' עליה דרבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים ומתמהי' פשיטא ובפרקין נמי הכי מוכחא דאמרי' כי מטא שליחא דצבורא לאבל חטאנו ואמרינן נמי ל"ש אלא דלא אמר אבל חטאנו ואי כר"מ אבל עוינו מיבעי ליה:
ומהא עובדא דההוא דנחית קמי דרבא ועביד כר"מ כלומר כשהזכיר וידויו של כ"ג דעליה קיימינן שמעינן מינה שמנהגן [היה] להזכיר ולומר סדר עבודתו של כ"ג ביוה"כ
וה"נ מוכח בפרק הוציאו לו דאמרינן התם [דף נו ב] ההוא דנחית קמיה דרבא אמר יצא והניחו על כן שני שבהיכל ונטל דם הפר והניח דם השעיר א"ל חדא כרבנן וחדא כרבי יהודה אימא הניח דם השעיר ונטל דם הפר:
תנן התם: בפ' בתרא דתענית [דף כו א]:
בג' פרקי' בשנה כהנים נושאין את כפיהם ארבעה פעמים ביום וכו':
בתעניות: של גשמים:
ובמעמדות: ד' ימים שבכל שבת שאנשי משמר ישראל מתכנסין בעריהן ומתענים וקורין במעשה בראשית כדאמרינן במסכת תענית והתם מקשה ותעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף ומשני הכי קאמר כהנים נושאין כפיהם בכל זמן שמתפללין ויש מהן ארבעה פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילה והתם בדוכתיה במס' תענית (שם ע"ב) איפליגו עלה ר' יהודה ורבי יוסי דרבי יהודה אמר במנחה ונעילה אין בהם נשיאות כפים רבי יוסי אומר נעילה יש בה נשיאת כפים מנחה אין בה נשיאות כפים ואמרינן התם במאי קמיפלגי דת"ק סבר כל יומא מ"ט לא משום שכרות האידנא ליכא שכרות ור' יהודה סבר שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיחא שכרות לא גזרינן מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא שכרות גזרינן ורבי יוסי סבר מנחה דאיתא כל יומא גזרינן נעילה דליתא כל יומא לא גזרינן ואמר רב נחמן הלכה כרבי יוסי ואלא האידנא מ"ט פרסי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא כיון דסמוך לשקיעת החמה פרסי ידייהו כתפלת נעילה דמי זו היא סוגיית הגמ' ולפי זה משמע דביוה"כ דלא מצלינן תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה אלא מכי מטא זימנא מצלו לה דלא פרסי בה כהני ידייהו וכן דעת הגאונים והרמב"ם ז"ל והכי נמי משמע במסכת סוטה בפרק ואלו נאמרין בכל לשון (דף מ א) דשיילינן התם בזמן שהכהנים מברכין הצבור מה הן אומרים ואמרי' במנחתא [דתעניתא] מאי אמר רב אחא בר יעקב אם עונינו ענו בנו וגו' מקוה ישראל וגו' למה תהיה כאיש נדהם וגו' בנעילה דכפורים מאי וכו' ואם איתא דפרסי ידייהו במנחתא דיוה"כ הוה ליה למבעי נמי במנחתא דיוה"כ מאי דלא מסתבר דלימרו במנחתא דיוה"כ מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה וגו' אלא משמע דמדמדכרי מנחתא דתעניתא ונעילה דיוה"כ ולא מדכר מנחה דיוה"כ ש"מ דלא פרסי בה כהני ידייהו אבל הרב בעל הלכות ז"ל כתב הא דפרסי כהני ידייהו במנחה ביוה"כ משום דהוי כמנחה של שאר תעניות שהיא סמוכה לשקיעת החמה הכא נמי כיון דמפשי בה רחמי מימשכא עד סמוך לשקיעת החמה:
מאי נעילת שערים רב אמר צלותא יתירתא: מתפלל שבע כשאר תפילות אותן שבע ברכות שהתפלל בשחרית ובמנחה אלא שכולל בה מה אנו וקרי לה יתירתא לפי שמוסיף בה דברים:
ושמואל אמר מה אנו: בלחוד ולא מיקריא לשמואל יתירתא דאדרבה תפלה קצרה היא:
פתח באתה בחרתנו וסיים במה אנו: והיינו כרב ודלא כשמואל דאמר מה אנו בלחוד ונ"ל לפי דרכו של הרי"ף ז"ל ויחיד אומרה למה אנו אחר תפלתו אבל שליח צבור כוללה באמצע:
ירושלמי מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים פירוש לאחר ששקעה החמה דהיינו בלילה:
ושמואל אמר נעילת שערי היכל: פירש אחר הדלקת הנרות שעדיין הוא יום אחוה דאימיה דרב אדא הווי צייר גולתא דרב בצומא רבא א"ל רב כד תחמי שמשא בריש דיקלא הב לי גולתאי דליצלי נעילת שערים מיחלפא שיטתיה דרב תמן הוה אמר נעילת שערי שמים הכא הוא אומר נעילת שערי היכל פי' דאמר רב כד תיחמי שמשא בריש דיקלא דהיינו זמן נעילת שערי היכל אמר רב מתנא על ידי דרב מאריך בצלותיה סגי היה מגיע לנעילת שערי שמים:
והוי יודע שיש מי שפוסק כשמואל וכן כתב הרב ר"מ מרוטנבורק ז"ל והארכתי בזה בחדושי ולפי זה צריך להתפלל תפלת נעילה כולה ביום אבל מדברי הריא"ף ז"ל נראה שהלכה כרב שהביא בהלכותיו הא דאמרינן בסמוך בס"ד ואפ"ה אנן דמפשינן בתפלת נעילה פסוקי דרחמי ומילי דתחנונים טובא מכי חמינן שמשא בריש דיקלי מתחלינן ליה וכדאיתא בירושלמי:
אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית: מוכחא סוגיין בגמרא משום דס"ל לרב דתפלת נעילה בלילה קאמר דתפלת נעילה פוטרת של ערבית דכיון דצלי משחשכה תו לא צריך לצלויי זימנא אחריתי:
רב לטעמיה דאמר צלותא יתירתא היא דאלו לשמואל דאמר מה אנו בלחוד אינה פוטרת שהרי אינה תפלה שלימה:
ת"ר הרואה קרי ביוה"כ יורד וטובל: היינו לדידהו שתקנו טבילה לבעלי קרי אבל האידנא דבטלו לטבילותא כדאיתא בפרק מי שמתו (דף כב א) מי שראה קרי בזמן הזה אם לח הוא מקנח במפה ודיו ואם יבש הוא או שנתלכלך רוחץ אותן המקומות המלוכלכים בלבד ומתפלל ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג דשביתת עשור:
הרואה קרי ביוה"כ: שלא מדעתו:
עונותיו מחולין לו: דסימן טוב הוא כדאמרינן לקמן:
ידאג כל השנה כולה: שמא לא קבלו תעניתו והשביעוהו במה שבידם להשביעו כעבד המוזג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו:
ואם עלתה לו שנה: שלא מת מובטח שמעשים טובים יש בידו שהגינו לו ובן העולם הבא הוא תדע שכל העולם כולו רעב מתשמיש והוא שבע שלא נתענה בזו ושלא מדעתו השביעוהו וכיון שעלתה לו שנה יש לדעת שצדיק גמור הוא:
מפיש חיי: זה שראה קרי ביום הכיפורים:
סגי ומסגי: בבנים ובני בנים שכך הסימן יראה זרע יאריך ימים:
הדרן עלך יום הכפורים וסליקא לה מסכת יומא