חידושי הריטב"א על הש"ס/יומא/פרק ח

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עג עמוד ב

יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה: פי' אסור מן התורה באכילה ושתיה ואפילו פחות מכשיעור דהלכתא כר"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אבל אין בהם כרת אלא בכשיעור המפורש בסופא וכדאיתא בברייתא. ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אינם אסורים אלא מדרבנן ולפי' אין בהם כרת כדאי' בברייתא:

ואע"גב דאמרי' בגמרא חמשה עינויין כתיבי אסמכת' דרבנן הוא ותדע שהרי הקלו ברחיצה לעבור במים משום נטורי פירי. ואמרו המלך והכלה ירחצו את פניהם והתירו נעילת הסנדל משום צנה לחיה. ובסיכה התירו בשיש לו חטטין בראשו להיות סך כדרכו דכיון דאיסורא דרבנן בעלמא הוא משלך נתנו לך:

וברחיצה אסיק' בגמר' דרחיצה אסורה בין בחמין בין בצונן ואסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. ובסיכה אמרו בירושלמי בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. ומיהו אם היו לו חטטין סך כדרכו כיון דלרפואה קא מיכוין:

המלך והכלה ירחצו את פניהם בגמרא מפרש דכל שלשים יום לנשואיה נקראת כלה:

והחיה תנעול את הסנדל: פי' ודוקא נעילת הסנדל התירו לה מפני שהצנה קשה לה אבל בשאר ענויין דינה כדין שאר הנשים. ומיהו לענין לחלל עליה את השבת אמרו בפר' ר' אליעזר חיה שלשה שבעה ושלשים וה"ה לענין תענית יוה"כ דכל ג' ימים אפי' אמרה איני צריכה מאכילין אותה ומשלשה ועד שבעה אם אמרה צריכה אני מחללין ומשבעה ואילך דינה כשאר כל הנשים אלא *שלא תנעול את הסנדל כל ל' יום וכ"כ הרמב"ן וחכמים אוסרי' גרסינן בירושל' הוינן סברין מימר אסופא פליגי רבנן ואשכחן תנא תני אכלהו והלכה כדברי חכמי' בכולם. והרמב"ם דפסק כרבי אליעזר משום דבגמרא שקלי' וטרי' אליבא דידיה בטעמא דחיה וכמה היא כלה אבל כל הגאו' ז"ל פוסקי' כרבנן וכן עיקר:

האוכל ככותבת הגסה: פי' דאע"גב דכל שיעורי אכילה של תורה בכזית מתוך ששינה הכתוב במשמעו דאפקיה בלשון עינוי שנו חכמים בשיעורו וכדאיתא בגמרא ועיקרא דמלתא דשיעורין הל"מ:

השותה מלא לוגמיו חייב ואסיקנא דכל שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו חייב ירושלמי תני מלא לוגמיו שאמרו כל חד וחד בדידיה דבדידיה מיתבא דעתיה בלאו דידיה לא מיתבא דעתיה. תמן תנינן הכל כפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה. מלא חפניו קטורת מלא לוגמיו ביה"כ:

כל האוכלין מצטרפין לככותבת: פי' בשאכל כשיעור בכדי אכילת פרס דאי לאו אינו אלא כאוכל חצי שיעור. גרסינן בתוספת' אכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין:

גמרא אלא למ"ד מותר מאי איכא למימר: פי' דקס"ד דלדידיה אפילו מדרבנן מותר והא דקאמר מן התורה אגב רבי יוחנן נקטיה והיינו דפרכינן בסמוך אי הכי לא ליחייב עליה קרבן שבועה פי' אם איתא דחצי שיעור אסור מן התורה לא תיחול עליה שבועה דהא מושבע מהר סיני הוא משום לא תסור וכן פי' רש"י ז"ל. ואסיקנא דאע"ג דמדרבנן אסור כיון דמדאורייתא שרי חיילא עליה שבועה בר משבועת העדות דרחמנא אמר אם לא יגיד דבר הגדה חייב שאינו בר הגדה פטור. והאי מסקנא אע"גב דאליבא דריש לקיש איתמרא הלכתא היא למימרא דחיילא שבועת ביטוי על אסורין דרבנן:

ואיתמר עלה רב ושמואל וכו'. כבר מפורשת במקומה במסכת שבועות בס"ד:

דף עד עמוד א

אם לא יגיד ונשא עונו: פי' גזירת הכתוב הוא דכל דלא מהניא הגדתו לא מחייב. לא שנא דאוריית' לא שנא דרבנן ודכותה במקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת כלל דכי יקח בשוה פרוטה אמר רחמנא וכדפריש' בדוכתיה בס"ד:

כיון דחזי לאיצטרופי איסורא אכיל. ואע"ג דר"י מכל חלב נפקא ליה כדאיתא בסמוך. מפרשי' לדידיה טעמא דקרא:

ת"ל כל חלב: וא"ת גבי כרת כתיב כי כל אוכל חלב הא כבר פירשה רש"י ז"ל דההוא כל לאו אחלב קאי אלא על האוכל והוי יודע דלר"י לא מרבי' ליה קרא אלא לאיסורא אבל אין לוקין עליו. דהא ר' שמעון הוא דאית ליה כל שהוא למכות ורבנן פליגי עליה ור"י כרבנן סבי' ליה. דאי פליגי ר"ל ור"י בפלוגתא דר"ש ורבנן הוה מפרש לה תלמודא. ועוד בפרק גיד הנשה בעי ר' יוחנן שיעור שלם למלקות דקאמר התם גבי אבר מן החי חלקו מבחוץ פטור חלקו מבפנים חייב הרי נהנה גרונו בכזית. ועוד הא איהו דאמ' כל איסורין שבתורה אין התר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. ואם אית' דכל שהוא למלקות למה לי צירוף אלא ודאי כדאמרן. וכן פי' ר"י ז"ל:

מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא: וא"ת א"כ כל חלב למאי אתא. וי"ל דמוקמי' ליה לשום דרשא אחריתי:

דף עד עמוד ב

כוי בריה בפני עצמה היא: פי' ולא חשיב ספיק' אלא שגזירת הכתוב שיהא דינה כבהמה לענין זה:

ונגמר מאם תענה את בנותי: פי' דההוא נמי עינוי באזהרת שמים שנכנס בו לברית אלהים שלא יענה אותם דומיא דעינוי יום הכפורים שהוזהרנו בידי שמים:

דף עה עמוד ב

מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב וכו': כבר מפורש' במקומה בס"ד ומאי דקשיא עלה מההיא דמדיר את בנו בנזיר.

ודילמא דאכילה על ידי אנגרון: פי' דלא חשיבא אלא אכילה כסלקא גופיה דאמר רבא אנגריון מיא דסלקה וכו' לברורי בעלמא נקיט לה. ולא היה צריך לה ודכותה בתלמודא:

דף עו עמוד א

אלא יליף לה שכר שכר מנזיר: וא"ת אדרבה נילף שכר שכר משתויי יין. י"ל דהא דמיירי לעינויי לההיא דמעשר דמיא טפי דאלו ההיא דשתויי יין ולהבדיל ולהורות אמר רחמנ'. ומה לי יין או דבלה קעילית. וי"מ דמאן דיליף שכר שכר מנזיר לית ליה ההיא דדבילה קעילית ותנא דדבילה קעילית לא יליף שכר שכר מנזיר דאי הוה גמיר גזרה שוה הוה דריש לה בכל דוכתא. והראיה מדאמרי' בפ"ק דנזיר ר"ש אומר אינו נזיר עד שידור מכולן וכו'. ושקלי' וטרי' עלה ואמרי' דר"ש יליף שכר שכר מנזיר ולאפוקי מדתני' אכל דבילה קעילית חייב וכו' ואמאי לימ' דיליף לה לענין מעשר בלחוד ולא ליתי לאפוקי מהאי בריתא אלא ודאי ש"מ דמאן דיליף מנזיר לכל דוכתא יליף לה. וא"ת א"כ לההוא תנא דדבילה קעילית מנא ליה דשתיה בכלל אכילה לענין יוה"כ. וי"ל דאתיא ליה מסברא כדאמרי' במס' שבועות דאמר ליה איניש לחבריה תא נטעום ואזלי ואכלו ושתו. וזו שיטת ה"ר אלחנן ז"ל:

והא כתיב ותירוש ינובב בתולות: פי' לשון ינובב ניב שפתים כענין שאמרו נכנס יין יצא סוד ואלו מיני מתיקה אין מנובבין בתולות:

גרש"י ז"ל נהמא חמימא דחיטי דכייתא ופי' ז"ל דמתרגמי' את בגדי עשו החמודות דכייתא והיינו לחם חמודות. וי"ג נהמא חמימ' אדחיטי בזיתי ולחם חמודות דרשי' לשון חימום כדאמרי' נחמרו בני מעיה והוא כמו נחמדו:

אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר: תימה למה אינה ראיה ואי משום דהא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הא כמה מילי דרבנן בתלמודא דסמכינהו אקרא ולא אמרי' הכי. וי"ל לפי שאין הכתוב מדבר בענין שתייה וסיכה אלא שעושה משל לקללה הנכנסת בקרבם של רשעים כדכתי' לעיל מיניה ותאהב קללה ותבואהו ואין להביא ראיה מפסוק שנא' בדרך משל. ובתוס' פירשו דמשום דאיכא למי' איפכא כדרב זוטרא קאמר תנא שאין זו ראייה אלא זכר. ולא נהיר וכבר כתבנו במסכת נדה ובמס' שבת משמו של ר"ת ז"ל שאין סיכה כשתיה בשום איסור אחר אלא בתרומה דאמ' רחמנא וגם לרבות את הסך. והכא לענין יוה"כ מדרבנן בעלמא אבל לא בשום איסור אחר שאין בו איסור הנאה ולפיכך מותר לסוך בשומן של חזיר או נבילה וכיוצא בהם:

דף עז עמוד א

פתח גבריאל ואמר שוא לכם משכימי קום: פרש"י ז"ל שוא לכם בעלי אומניות המשכימים ומאחרים במלאכתם וטורחין כל היום ואוכלין לחמם בעמל וביגיעה כן יתן הזן את העולם מזונות ופרנסה לידידו שינה למי שמנדד שינה בשבילו. ותימה מה ענין זה בכאן. לכך פר"י ז"ל שוא לכם אומות העולם שאתם רוצים לשעבד בישראל שהם משכימים ומעריבים לעסוק בתורה ומנדדין שינה מעיניהם. ועוד יש לפרש שאמר גבריאל לפי הענין שוא לכם השרים המשכימין ומעריבין לקטרג על ישראל. ולהיות לו קטיגורין ואתם חושבין שיקיים הב"ה ויתן כן למנדדין שינה מעיניהם לעסוק בתורה:

דף עז עמוד ב

גרש"י ז"ל ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה וחד לצרות דעלמא דומיא דאם תקח מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב: ופירש"י ז"ל ודי' אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה דהיינו בלהה וזלפה וחד לצרות דאתיין ליה לבתר הכי מעלמא והכי מסתברא למימר דהאי אם תענה דומיא דאם תקח ופרקי' מי כתי' אם תקח ואם תענה צרות דעלמא קשות מן הראשונות וברישא הוה ליה לאשבועיה מצרות דעלמא והדר הוה ליה לאשבועיה מצרות דידיה דלא משתעי איניש הכי להזהירו על הקל תחל' ואחר כך על הקשה ויש בספרים גרסא אחרת ואינה נכונה:

שעינה מביאות אחרות: יש שפירשו שבא עליה שלא כדרכה אבל תשמיש כדרכה אינו עינוי. ורש"י ז"ל פי' מלשון עינוי הדין כי אחר ששכב עמה והבעיר בה יצר הרע היתה מתאוה לו ולא בא עליה בימים שעמדה עמו והראשון יותר נכון. וא"ת ודילמא עינוי דהכא בביאה שלא כדרכה. הא ליתא דמסתמא לא משתעי קרא דיוה"כ בביאה שלא כדרכה דלא שכיחא. וכל משא ומתן שבשמועה זו אינה אלא להגדיל תורה ולהאדיר דהא איסור תשמיש המטה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש וכן הנפנה לנקביו רוחץ כדרכו שאין לכלוך גדול מזה וכ"ש אם רוצה לעסוק בתורה או בתפלה שהוא מותר שהרי להקביל פני רבו התירו לעבור במים עד צוארו וכ"ש להקביל פני שכינה וכן הסכימו בתוספות והרמב"ן ז"ל. ואין להרהר בדבר ומה שאמרו לקמן במטפחת של רבי יהושע ולמחר מקנח בה פניו התם להסיר לכלוך שבעיניו ולמאן דגריס מקנח בה פניו ידיו ורגליו היינו באין ידיו ורגליו מלוכלכות ואינו יוצא מבית הכסא אלא שרוצה לקררם ויש בזה להרמב"ם ז"ל דברים שאינם מחוורי':

שלא רצה להאכיל בידו אחת: יש שפירשו שהיה חושש שמא יגע בלחם בידו האחרת ולפיכך גזרו עליו והתירו לו לרחוץ שתי ידיו ולישנא דגזרו עליו לא דייק להאי פרושא. אלא הנכון שהיה חולק על דברי חכמים וסבור שאסור' לרחוץ להאכיל לתינוק וגזרו עליו כנגד המשחיתים שיטול ויאכיל בשתי ידיו:

משום שבתא: פרש"י ז"ל שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלם שחרית ושם השד שבתא ולפי' זה כל שנטל ידיו שחרית ובא להאכיל אינו צריך נטילת ידים. ור"ת ז"ל הקשה שאותה רוח רעה בת מלך שמה כדאיתא בפרק שמונה שרצים ועוד דהכא סתמא מיירי ואפילו בחצי היום לכך נראה לו כפי' הערוך דשבתא היא רוח רעה ששורה על התינוק וחונקת אותו כשמאכילין אותו בלא נטילת ידים. ובזמן הזה אין נזהרין בו שאין רוח רעה ההיא מצויה בינינו ש"ל.

עובר במים עד צואריו ואינו חושש: והא דלא חיישי' שמא יבא לידי סחיטה כדחיישי' בפרק אלו קשרים גבי מי שפגע באמת המים. פי' ר"י ז"ל דלאו משום דהוי לדבר מצוה דהא בסמוך שרינן לנטורי פירי למעבד הכי אלא טעמא דהכא כיון שלא התרת לו אלא על ידי מלבוש זכור הוא וכדאמרי' בפ"ב דביצה גבי נדה הטובלות בבגדה. ומשום שריתו של בגד זהו כבוסו שאמרו בפר' דם חטאת ליכא בכיוצא בזה שאין בו לכלוך וכדפריש' התם ובמסכת שבת בס"ד:

שומרי פירות עוברין עד צוארן ואינם חוששין: פי' דאע"ג דבעלמא לא דחי' איסורא דרבנן משום ממונא שאני הכא דכיון דאין איסור זה אלא משום הנאה וזה עובר דרך מלבוש ואינו מכוין ליהנות מוכחא מילתא דלא להנאה עביד

ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת חפת חלוקו: פרש"י ז"ל שלא יגביה שולי חלוקו על זרועו שאינו נראה כמלבוש אלא כנושא על כתפו שחייב חטאת עכ"ל. ולפי' זה אפילו ההולך חוץ לנהר אסור להוציא ידו מתחת חפת חלוקו משום משוי והכא נקט לה תלמודא משום דאורחא למעבד הכי בחול. ובתוס' פירשו שאין הטעם אלא שלא יראה כמי שמתהנה מן המים וגם שיהא זכור שלא יבא לידי סחיטה כלל. ואעפ"כ ראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל:

דף עח עמוד א

ג"ה התינח יום הכפורים דליכא מנעל שבת דאיכא מנעל מאי: פי' רש"י ז"ל מוחק אותו דלא אשכחן מאן דשרי הכי בשבת כי הכא דנימא האי לישנא אלא ה"ג שבת דאיכא מנעל מאי. וזה הוא ששואל הש"ס וכך אפשר לפרש לגרסת הספרי' דגרסי לשון זר והרבה יש בתלמוד לשונות זרים שאינם לפי סדר התלמוד.

סנדל מאי: פי' לפי שהסנדל אינו יכול להדקו ברגליו כמו המנעל ודילמא נפיק ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים:

ע"כ נמצא מדברי הרב ז"ל במסכת זו