רי"ף על הש"ס/יומא/דף ג עמוד ב

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

לשעות בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק. אף על גב דקיימא לן כר' יוחנן דאמר תינוקת בת שתים עשרה ותינוק בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא קיימא לן כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון דמשלימין מדרבנן כדי לחנכן מבן אחת עשרה בין לתינוק בין לתינוקת ובן תשע ובן עשר מחנכין אותן לשעות כדרב נחמן שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש בשלש מאכילין אותו בארבע:

מתני'

עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה חולה מאכילין אותו על פי בקיאין ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר די:

גמ'

תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב ומכניסין לה בתוך פיה אם נתיישבת דעתה מוטב ואם לאו מביאין לה רוטב עצמו אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מביאין לה שומן עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ע"ז מנלן דתניא ר"א אומר אם נאמר (דברים ו ה) בכל נפשך למה נאמר (דברים ו ה) בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל

 

רבנו ניסים (הר"ן)

הונא ורב נחמן לא הדור בהו משום דאשכחן דפליגי בה תנאי התם ורב נחמן אמר בההיא שמעתא גופה כתנאי ולר' יוחנן מתניתין הכי קתני מחנכין אותן לשעות שנה אחת בחולה דהיינו שנת שתים עשרה ושתי שנים בבריא דהיינו אחת עשרה ושתים עשרה סמוך לפרקן דהיינו שנת שלש עשרה שאותה שנה קרויה שנת הפרק לזכר שהוא עונת הנדרים כדאיתא בפרק בא סימן (דף מח ב) ונמצא שמחנכין את הזכר לשעות אחת עשרה ושתים עשרה שהן שתי שנים סמוך לפרק וא"צ לומר תוך הפרק שהוא מופלא דודאי מחנכין ודכולי עלמא אין בין תינוק ותינוקת כלום לא בחנוך שעות ולא בהשלמה של דבריהם ואע"פ שגדלותה של תינוקת קודם לזמן גדלותו של תינוק שנה אפ"ה לא ראו חכמים להחמיר על התינוקת יותר מן התינוק משום דעיקר חינוך לתינוק הוא כדאמרינן במסכת נזיר (דף כט א) בנו חייב לחנכו במצות בתו אינו חייב לחנכה:

ופסק הרב אלפסי ז"ל בחנוך ובהשלמה דרבנן כרב נחמן משום דאמר מילתא מציעתא הלכך בן תשע שלמות בבריא ובן עשר שנים שלמות בחולה מחנכין אותן לשעות שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש בשלש מאכילין אותו בארבע ולא מפליגינן בחנוך שעות ובהשלמה דדבריהם בין תינוק לתינוקת כלל אבל לענין השלמה דאורייתא נקטינן כר' יוחנן ומשום דאיפסיקא התם במסכת נדה (דף מו א) דתוך זמן כלפני זמן הלכך תינוקת בת י"ב שלמות ותינוק בן י"ג שלמות שהביאו ב' שערות משלימין מדאורייתא וכך הם דברי הר"ם במז"ל בפ' שני מהל' שביתת עשור והרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל פסק כר' יוחנן דהשלמה מדבריהם ליכא:

מתני' עוברה שהריחה:    העובר מריח ריח התבשיל והיא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים והאי דנקט עוברה אורחא דמילתא נקט אבל הוא הדין לבריא שהריח וערערה נפשו שמאכילין אותו על פי עצמו או ע"פ בקי המכיר בו וראיה לדבר מדאמרי' בפ' אע"פ (דף סא א) אמימר ומר זוטרא ורב אשי יתבי אפתחא דבי דוניגר מלכא חזייה רב אשי למר זוטרא דחוורן אנפיה שקל באצבעתיה אנח ליה אפומיה אמרי ליה פסלתיה לסעודתא דמלכא וכו' אמרי ליה רבנן מ"ט סמכת אניסא חזאי רוח צרעת דקא פרחה עילויה אלמא מכי חוור אפיה חיישינן לסכנתא:

גמ' תוחבין לה כוש ברוטב:    ומוצצתו לפי שמאכילין אותה הקל הקל תחילה ומסתברא דה"מ בעוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה שפעמים מתיישבת בטעם הרוטב ופעמים ברוטב עצמו ופעמים צריכה לשומן עצמו אבל חולה שמאכילין אותו ע"פ בקיאין מאכילין אותו בתחילתו דבר הבריא לו וכפי הצורך לו כמו שאמרו הרופאים ואין מדקדקין עליו להאכילו הקל הקל:

וכתוב בהלכות גדולות אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה אע"ג דאמרינן ספק בן קיימא ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה וכתב הרמב"ן ז"ל דמדקאמר משום סכנת ולד משמע דאפילו ליכא למיחש לדידה מחללין והיינו דגרסינן בשלהי פ"ק דערכין (דף ז א) אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד פשיטא מאי עביד מחתך בשר בעלמא הוא אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים מאי קמ"ל דמספיקא מחללין שבתא תנינא ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין מ"ד התם הוא דה"ל חזקה דחיותא אבל הכא דלא ה"ל חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל ואע"ג דתנן [אהלות ספ"ז] האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום אחד [נדה מד א] וההורגו חייב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות אפ"ה לענין שמירת מצות מחללין עליו אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה הלכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן מ' יום שאין בו חיות כלל מחללין כדעת בעל הלכות ז"ל ואיכא מ"ד שאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששה דמיתה דידה היא שכל המפלת בחזקת סכנה היא וטעמא דיושבת על המשבר טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הוא כילוד ולא כירך אמו הוא ולאו בדידה תלי אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו אלא דלא הוה ליה חזקה דחיותא אלו דבריו ז"ל בספר תורת האדם ואין צריך לכל הדקדוקין הללו דהא לא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר דמפלת בחזקת סכנה היא וכן פרש"י ז"ל דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים:

חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים:    לאו דוקא אינהו גופייהו דכל אביזריהו נמי אסירי ואפילו מקום סכנה וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כל שעה (דף כה א) אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפין חוץ מעצי אשרה ואמרינן היכי דמי אי דאיכא סכנה אפילו עצי אשרה נמי ואי דליכא סכנה אפילו כל אסורין שבתורה נמי לא ואסיקנא לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשרה לא והא עצי אשרה דאי אכיל מינייהו או שייף בהו לאו ע"ז פלח אלא משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר ואפ"ה אסור ובגלוי עריות נמי אמרינן בפרק סורר ומורה (דף עה א) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר אלמא ג' עבירות הללו ל"ש עבירה גופה ול"ש באבקה של עבירה אין מתרפאין וכן נמי לא מיבעי היכא שהעובד כוכבים מתכוון להעביר ישראל על מצות הללו אלא אפילו להנאתו של מעביר אסור דהא עצי אשרה להתרפאות בהן ליכא מאן דבעי לעבורי ליה דחולה להנאת עצמו ולרפואתו הוא דקא עביד ואפ"ה מסקינן דאע"ג דאיכא סכנה אסור וכן נמי אותו שהעלה לבו טינא הנאת עצמו הוא ופקוח נפשו הוא ואפ"ה מסקינן דימות ואל תספר עמו אחורי הגדר ובסוף פרק קמא דקדושין [דף מ א] אמרינן דרב כהנא תבעתיה ההיא מטרוניתא ור' צדוק נמי תבעתיה ההיא מטרוניתא וכולהו סכינו נפשייהו למיתה כדאיתא התם ואי סלקא דעתך דלהנאת עצמו של עובד כוכבים מותר היכי מסכני נפשייהו וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל עליו שבת מדת חסידות לו שימנע עצמו אינו אלא שופך דמים [יומא פד ב] והזריז הרי זה משובח [ירושלמי הל' ה'] והנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכ"ש המונע עצמו שמתחייב בנפשו אלא ש"מ דג' עבירות הללו לעולם אסור ואפילו להנאת עצמו ובע"ז נמי אשכחן דמרדכי סכין נפשיה וכולהו ישראל לגבי המן משום דנעבד הוה ואף על גב דלהנאת עצמו ולכבודו הוא כדכתיב גדל המלך אחשורוש את המן וכתיב וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן אלמא דבג' עבירות הללו אפי' להנאת עצמן אמרינן דיהרג ואל יעבור ואע"ג דהא אסתר גלוי עריות הואי ואפ"ה מסקי' התם פרק בן סורר ומורה [דף עד ב] דלהנאת עצמו שרי י"ל דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל גלוי עריות הוא דאי בזנות גזירת בית דינו של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות היא ולא הוי בכלל גלוי עריות אלא אשת איש דישראל אי נמי ישראל הבא על בת עובדי כוכבים דחייבי מיתות הוא דהא קנאין פוגעין בו ומחייבי כריתות נמי קא חשיב דאדכרה רב לגמריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ודאמרינן התם [שם] בקאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחינן בהו לגבי נורא משום דלהנאת עצמו הוא התם היינו טעמא משום דלאו עבודת כוכבים ואבק עבודת כוכבים הוא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול דהוי משאר חייבי לאוין שבתורה ואסורא דשייכא בשאר כל המצות אבל לאוין דע"ז כולן אסור לעבור עליהן אפי' להנאת עצמן לעולם וכן בש"ד וכן בג"ע והיינו דתניא בספרא שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה ופרישו עלה בירושלמי זאת אומרת שאין מתרפין מגלוי עריות שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות ודכוותה נערה המאורסה לא הותר מכללה אפילו להתרפות ומדקתני לא הותרה מכללה אפילו להנאת אדם במשמע כך כתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם:

אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך:    יאמר החביב