רי"ף על הש"ס/גיטין/דף ח עמוד ב

הלכות רב אלפס

איכא מ"ד הלכתא כר' יוחנן ואיכא מאן דאמר הלכתא כר"ש בן לקיש דאמר משעת כתיבה כדקי"ל לענין ג' חדשים והא לאו מילתא היא דהתם לענין מאימתי מונין לגט ביחוד תליא מילתא וכיון דאינו מתיחד עמה משעת כתיבה מונין משעת כתיבה אבל הכא לענין פירי בפרקונה תליא מילתא כדאמרי' (כתובות מז, ב) תיקנו פרקונה תחת פירות וקי"ל דלא פקע פרקונה מיניה עד דמטי גיטא לידה הלכך כל כמה דמחייב בפרקונה אית ליה פירי ושמעת מינה דהלכתא כרבי יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה:

ירושלמי (כאן פ"ד ה"ג) מעשה באחד שהיה נשוי בת אחותו וזינתה עד שהיא אשתו עמד וגרשה והקדים זמן הגט אמר מוטב שתידון בפנויה ולא כאשת איש איתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה תניא כותיה דשמואל המשליש גט לאשתו ואמר אל תתנו לה אלא לאחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת לינשא מיד ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה וכן הילכתא אמר שמואל כתובה כמעשה בית דין דמיא מה מעשה ב"ד נכתבין ביום ונחתמין בלילה אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה כתובתה דחייא בר רב אכתיב ביממא ואיחתים בליליא הוה רב התם ולא אמר להו ולא מידי לימא כשמואל ס"ל לא עסוקין באותו ענין הוו ותניא אמר רבי אלעזר בר צדוק לא שנו אלא שאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר:

איתמר אמר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי אמר ר' יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי ור"ש בן לקיש אמר כולן משום עדים מאי בינייהו דחתים בי תרי מינייהו ביומיה והנך מכאן ועד י' ימים לר' יוחנן דאמר משום תנאי כשר ולרבי שמעון בן לקיש דאמר משום עדים פסול אי נמי כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול מאן דאמר משום תנאי כשר

רבנו ניסים (הר"ן)

איכא מאן דאמר הלכה כרבי יוחנן דס"ל דיש לו לבעל פירות עד שעת נתינה ואיכא מאן דאמר הלכה כרבי שמעון בן לקיש דאמר משעת כתיבה כדקיימא לן לענין שלשה חדשים דאמרינן בסמוך דג' חדשים שהאשה צריכה להמתין מלהנשא אחר שנתגרשה כדי להבחין בין זרע בעל ראשון לזרע בעל שני מונין לה משעת כתיבה אבל הכא לענין פירי בפרקונה תליא מילתא וכו' וקי"ל דלא פקע פרקונה מיניה עד דמטי גיטא לידה דברי הרי"ף ז"ל בכאן צריכין עיון דמנא ליה דלא ליפקע פרקונה בכתיבת גט לכשיגרש בסוף ודאי מאן דאית ליה [משעת] כתיבה בפירות פרקונה נמי פקע בההיא שעתא ועיקר פיסקא דההיא שמעתתא הוא מדאיתמר בגמ' והא איפכא שמעינן להו דאיתמר מאימתי מוציאין לפירות ר' יוחנן אמר משעת כתיבה ור"ל אמר משעת נתינה ואמרינן איפוך ולא מסיימי אי מפכינן קמייתא אי בתרייתא ואפילו הכי משמעו לכאורה דבתרייתא מפכינן [דמסתמא] מאן דמתרץ מתכוין להעמיד דבריו והכי נמי מוכחא בפרק השולח דמותבינא אמתני' דהמוציא אשתו משום אילונית דרבי יהודה אדרבי יהודה ואמרינן איפוך ומוכחא דהתם דבתרייתא מפכינן ובפרק קמא דכתובות נמי גבי רבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובה דאורייתא אמרינן איפוך ומוכח דבתרייתא מפכינן הלכך דרבי יוחנן הוא דאמר משעת נתינה וקי"ל כותיה ואע"ג דאשכחן בכמה דוכתי בתלמודא דאיתמר הניחא למ"ד משום פירות אי נמי למ"ד משעת כתיבה ולא אמרינן הניחא לר"י או לר"ל היינו משום דכיון דאיכא דאיכא דמפכי לה לא מעייל תלמודא נפשיה התם בהכי אבל משמע דקושטא דמילתא היא דרבי יוחנן הוא דאמר משעת נתינה וקי"ל כותיה וסוגיין דהכא נמי במשעת נתינה רהטא מדאקשינן סתמא מכתביה ואותביה בכסתיה ומגיטין הבאים ממדינת הים והנהו פירכי למאן דאמר משום פירי לא קשו מידי אע"פ שלא פירש רש"י ז"ל כן משום דבעל הוא מפסיד פירות כדין משעת חתימה וכיון דפרכינן להו סתמא שמע מינה דנקטינן כמאן דאמר משום בת אחותו וממילא יש לבעל פירות עד שעת נתינה דהא בהא תליא:

מאימתי מונין לגט שלשה חדשים שהאשה צריכה להמתין אחר שנתגרשה כדי להבחין בין זרע בעל ראשון לזרע בעל שני:

המשליש גט לאשתו כתב רש"י ז"ל מסר הגט לשליח כדי לגרש בו לסוף שלשה חדשים והוא הולך לדרכו:

מותרת לינשא מיד דמשעת כתיבה מנינן וכתבו בתוספות שבחנם כתב רש"י ז"ל והוא הולך לדרכו אלא מיירי אפילו הוא בעיר ונקט תנא דברייתא המשליש לרבותא שאע"פ שהוא בעיר מותרת לינשא מיד ואין חוששין לגט ישן ולי נראה דדוקא נקט רש"י זהלך לדרכו משום דס"ל דדוקא משום עגונא כשהלך בדרך הוא שהקלו חכמים לגרש בגט שזמנו מוקדם מנתינתו דומיא דגיטין הבאים מדמינת הים אבל אם היה בעיר הוה ליה כנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול:

גט ישן לקמן תנינא דאין אדם מגרש בגט ישן ואי זהו גט ישן כל שנתיחד עמה אחר שכתבו לה וטעמא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה שמא תתעבר בין כתיבתו לנתינתו ולאחר זמן יאמרו הגט קודם ובזנות נתעברה:

גרסינן בגמרא איתמר כתובה מאימתי משמטת כלומר מאימתי תהא כתובה כשטרי חוב ומשמטתה שביעית:

רב אמר משתפגום ותזקוף כלומר משתפרע קצת ותזקיף עליו המותר במלוה דנפקא לה מתורת כתובה והויא לה כמלוה:

ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה הויא לה כמלוה לא פגמה ולא זקפה אינה משמטת דמדינא כתובה ותוספת אינו משמיטין מידי דהוה אשכר שכיר והקפת החנות דאין משמיטין משום דשביעית אינה משמטת אלא מלוה ולפי זה אי אפשר לפרש מאי דאמרינן התם בריש אע"פ דתנאי כתובה ככתובה דמי להנהו מילי דאמרינן התם ומני בהדייהו לשביעית דהכי קאמר דכשם שכתובה אינה משמטת כך תוספת אינו משמט משום דתנאי כתובה ככתובה דמי דמאי איריא משום דהוי ככתובה תיפוק ליה דמדינא אינו משמט לפי שאין שביעית משמטת אלא מלוה ודוחק הוא לומר דאתיא כרבי יוסי דפליג התם ואמר דשכר שכיר משמט אלא ודאי הא דמני התם בשביעת היינו לומר שאם פגמה וזקפה כתובתה לרב או פגמה או זקפה אליבא דשמואל דמשמט נמי תוספות וקי"ל כשמואל ותניא נמי בגמרא דהעמדה בדין הוי כזקיפה:

כתובה כמעשה בית דין דמיא מה מעשה בית דין וכו' דמשעת פסק דין איכא קלא כדמוכח בפרקא קמא דב"מ דבשעמד בדין גבי ממשעבדי הלכך אין שם הקדמה ונכתבים ביום ונחתמים בלילה אף כתובה משעת כתיבה דנכנסה לחופה דמשום קירוב חתנות הוא דחייל שעבודא ואף על גב דלא אחתים דמסתמא איכא קלא:

עסוקין באותו ענין הוו מכתיבה ועד חתימה ואפילו בשאר שטרות כשר:

לא שנו דשטרי חוב המוקדמין פסולין:

אבל עסוקין באותו ענין כשר דאית ליה קלא כאילו חתמו כיון שהם מזומנים לחתום ומסתברא דקיימא לן כשמואל דכתובה כמעשה ביד דין דמיא ונכתבת ביום ונחתמת בלילה ואע"ג דדחינן דרב לא ס"ל הכי דחייה בעלמא היא ועוד דאפילו הוה רב פליג עליה הא קיי"ל כשמואל בדיני אבל כתבו שנמצא בתשובה לרי"ף ז"ל דליתא לדשמואל וכן דעת בעל העיטור ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה לא חילק ומשמע דטעמייהו דכיון דתלמודא מתמה נימא כשמואל סבירא ליה משמע דלמדחיה איכוין ומיהו אפילו איתא לדשמואל איכא מאן דאמר דדוקא בשאין בה תוספת אבל יש בה תוספת לא ואע"ג דקי"ל דתנאי כתובה ככתובה דמי הני מילי למאי דמני בריש אע"פ אבל לשאר מילי לא ואפשר דאפילו בתוספת נמי איכא למימר בההיא הנאה ו קלא נמי אית ליה ומיהו היכא דקנו מיניה ליכא למיחש למידי דקנין קלא אית ליה כדאמרינן בפרק גט פשוט אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דקניתו ביה ונראה לי דכי אמרינן דעסוקים באותו ענין כשר היינו דוקא בשטרי הלואה דזוזי משעבדי ליה וכיון שהם מזומנים לחתום איכא קלא אבל בשטרי חיוב שהוא מתחייב בקנין או בשטר במה מתחייב ביום ואף על גב דאיכא קלא במילי ודאי לא משתעבד ולפיכך תמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר ואם היו עסוקין בענין עד שנכנס הלילה וחתמוהו אע"פ שקנו מידו בלילה כשר ומשמע אפילו בשטרי חיוב:

איתמר אמר לעשרה וכו' ועד עשרה ימים וקודם שנתנו לה חתמו כולן דכיון דאמר להו

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט