קטגוריה:שמות כא יח

מלבי"ם - התורה והמצוה

סח. וכי יריבון אנשים . עיקר החדוש בפרשה זו שאם יכהו ולא ימות צריך לתת לו שבת ורפוי. שזה לא נלמד ממה שאמר עין תחת עין . שמשם למדנו נזק וצער לבד, לכן אמר פה כי יריבון , ולהלן אמר כי ינצו אנשים. שיש הבדל בין מצה ומריבה, שהמצה הוא ריב שיש בה הכאה, ובריב כזה יצויר שלא יצטרך לתת שבת ורפוי אם השני התחיל בהכאה כמה שאמר בח"מ (סימן תכל אחד סעיף יג ), לכן אמר כי יריבון שמציין ריב שאין בה הכאה

סט. וכי יריבון אנשים . ר' ישמעאל למד שהוא הדין נשים ממה שאמר והמית איש או אשה . ור' יאשיה בא לפרש דברי ר' ישמעאל, וסבירא ליה לר' יאשיה שמה שכפל וכי יגח שור את איש או את אשה וחזר ואמר והמית איש או אשה , בא ללמד על כל הפרשה.

ונראה שיש הבדל בין ר' ישמעאל ור' יאשיה. שר' יאשיה סבירא ליה שכל מקום שנאמר איש עד פרשת כי יגח, ידעינן שגם אשה בכלל על ידי למודים אחרים. שכן במה שאמר מכה איש, וכי יזיד איש, וגונב איש, יש למודים שגם אשה בכלל כמו שאמרו בכל אחד במקומו. וכן מה שאמר ומכה אביו ומקלל אביו, מוציא ממה שאמר במקום אחר ואיש כמש"ש. ועל כן סבירא ליה שהוא הדין מה שאמר וכי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו וכי ינצו אנשים , ידעינן מפ' רוצחים שהוא הדין נשים בכלל. ועל כן לא נאמר איש או אשה עד פ' שור נגח. שבזה נטעה שאיש ולא אשה. וכפל והמית איש או אשה, ללמד על כל מה שנאמר אחריו. כמו וכי יפתח איש בור, כי יבער איש שדה , וזהו שאמר והמית איש או אשה למה נאמר, רצונם לומר למה חזר ב' פעמים כי יגח איש או אשה וחזר והמית איש או אשה. לפי שהוא אומר וכי יפתח איש בור שעל זה לא יש למוד לרבות אשה.

ור' ישמעאל סבירא ליה שכל פרשת משפטים ידעינן מן והמית איש או אשה. וסמך על הלמוד של ר"א בבבא קמא (דף טו) שלמד מן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שמציין המשפטים שנאמרו בכל הסדרא. וכיון שלמדינן בא' מהם שעשה נשים כאנשים, אם כן כל המשפטים שנאמרו בפ' זו שכלם דיני נזיקין [כמה שאמרו בבבא קמא (דף ד' ע"ב) תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין], כולם נוהגים גם בנשים, דהא אמר אשר תשים לפניהם על כולם בשוה.

וההבדל בין ר' יאשיה ור' יונתן, שר' יאשיה סבירא ליה שהיה צריך לכפול והמית איש או אשה, ולהקדימו לפני פ' וכי יפתח איש. שהאחד מלמד על עצמו, והטשני מלמד על בור. והוא הדין יתר הדינים שאחריו. והטעם שאף שכתוב בעל הבור ישלם , שמשמע לרבות אשה, הלא כתיב ב' פעמים איש, וכי יפתח איש וכי יכרה איש. ור' יונתן סבירא ליה, שגבי בור ידענו שגם אשה בכלל ממה שאמר בעל הבור ישלם. ואין צריך לכפול משום זה איש או אשה בפ' כי יגח. ומה שאמר והמית איש או אשה שהוא מיותר [שכבר אמר כי יגח איש או אשה ומזה נלמד לכל דיני נויקין הבאים אחריו] לתלמודו הוא בא. רצונו לומר שבא על הדרוש שדריש במכילתא לעשות כל המיתות כנגיחה, או על הדרוש שדרש בבבא קמא (דף מ"ב ע"ב) מה איש נזקיו ליורשיו, שכל זה דריש ממה שכפל שנית והמית איש או אשה.

ויש לומר שאזלי לשיטתם. דר' יאשיה שסבירא ליה לא דברה תורה בלשון בני אדם (כנ"ל משפטים סו ), אם כן במה שאמר וכי יפתח איש כי יכרה איש בא למעט אשה בדיוק. ור' יונתן שסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם (כנ"ל שם) סבירא ליה דאין צריך לכפול והמית איש או אשה ללמד על בור ביחוד.

והנה תראה שדברי מכילתא האלה הוכפל על וכי יכה איש את עבדו ועל וכי ינצו אנשים ועל וכי יכה איש את עין עבדו. ואחרי זה על על כל איש שנזכר מן פרשת כי יגח ולהלן כמו וכי יפתח איש כי יגנוב איש כי יבער איש כי יתן איש וכן עד סוף הפרשה, לא זכר מאומה לרבות אשה. כי מן כי יגח עד סוף הסדרא ידעינן לכ"ע שאשה בכלל. לר' יאשיה מן והמית איש או אשה, ולר' יונתן מן כי יגח איש או אשה, ומן הרבוי שגבי בור ומבעיר. אבל מה שאמר וכי יריבון אנשים כי ינצו אנשים וכי יכה איש שכתוב קודם לפ' וכי יגח, תלוי בפלוגתת ר' ישמעאל עם ר' יאשיה ור' יונתן מהיכן למד בהו שאשה בכלל. ולכן הזכיר פלוגתא זו בכל מקומות האלה.

ובמה שאמרנו מיושב קושית התוס' בבא קמא (דף טו) ד"ה והמית. ולמה שאמרנו לא ידעינן מכאן רק על דינים הכתובים בפרשת משפטים. אבל במה שאמר במקומות אחרים מלת איש, צריך רבוי על אשה ולמד בבבא קמא שם ממה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לענין כפרה. וכן נמצאו למודים בכל מקום שכתיב מלת איש, וכמו שאמר שם ד"ה השוה ובכל מקום, ואין כאן מקום להאריך יותר.

ע. והכה איש וגו' באבן או באגרוף . הנה התבאר בספרא קדושים ( קדושים קא ) שלדעת ר' יאשיה הוי"ו בא תמיד לחבר. ואם יכתוב באבן ובאגרוף, יפרש שצריך להכותו בשניהם ולכן צריך לכתוב מלת או שמורה החלוקה. אמנם ר' יונתן סבירא ליה שגם הוי"ו מורה החלוק וגם אם יכתב באבן ובאגרוף נפרש או באבן או באגרוף. וכל מקום שכתוב מלת או בה"ג צריך לדרוש.

ואם כן סתמא זו אתיא דלא כר' יונתן. וכן כתבתי שם במקומו. אולם יש לפרש דאתיא גם כר' יונתן ע"פ מה שלמדו שם. שמה שאמר ר' יונתן משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיאמר לך הכתוב יחדו, היינו שמלת או מורה רק החלוקה ומלת יחדו מורה רק החבור והו"ו מורה שניהם החבור וגם החלוק. ומכה אביו ואמו פי' בין שהכה כל אחד בפני עצמו ובין שהכה שניהם יומת. ואם היה כתוב באבן ובאגרוף נפרש גם כאן שהדין שוה אם הכה באבן לבד ובאגרוף לבד, ובין אם הכה בשניהם ביחד.

ובאמת יש לחלק ביניהם שאם הכה באחד לבד ואמדוהו למיתה אינו חייב בשבת ורפוי עד שיקום ויתהלך בחוץ. אבל בהכה בשניהם ובאחד מהם לא היה כדי להמית, רק על ידי ההכאה השניה אמדוהו למיתה, יש לומר שעל הראשונה יתחייב בשבת ורפוי תיכף. חוץ ממה שאמרו בשבת (דף ה) באבעיא דשני כחות באדם אחד כשני בני אדם דמי ( דיל"ח בזה) שהלא נתחיב בתשלומין קודם ההכאה שיש בה מיתה, ולכן מוכרח לכתוב או באגרוף גם לר ' יונתן להוציא אם הכה בשניהם יחדו

עא. באבן או באגרוף . היה לו לומר סתם והכה איש את רעהו, למה הזכיר אבן ואגרוף. רק שצריך שיכה בדבר שיש בו כדי להמית, וזה מרמז במה שאמר באבן. כמה שאמר ואם באבן יד אשר ימית בה הכהו (במדבר לה). וכן צריך שיהא במקום שיש בו כדי להמית וזה מרמז באגרוף, שהאגרוף לא ימית רק במקום מיוחד כגון נגד תנוך הלב. וכמה שנאמר (דברים יט ) והכהו נפש . וכן כתב הרמב"ן שהאגרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף. והזכיר שתי הכאות אחת קשה והוא האבן ואחת קלה והוא האגרוף לומר כי בשתיהן צריך אומד

עב. ר' נתן אומר הקיש אבן לאגרוף . הנה התבאר באיה"ש ( כלל קצט ו כלל ר ), שדרך הכתוב שהדבר שיש בו חדוש יותר יכתב תמיד מאוחר, כדי שהשני יוסיף על הראשון. אמנם אם נמצא בכתוב שני דברים שהאחד מיותר כי נשמע מכלל חברו בקל וחומר, רק שבא ללמד פירוש של חבירו, אז יבא שם המלמד באחרונה אף שהראשון יש בו חדוש יותר. ולפי זה יקשה, שהגם שפה יש באגרוף חדוש יותר מן באבן, בכל זה אחר ששם באבן מיותר, כי נשמע מקל וחומר מן האגרוף. רק שבא ללמד פירוש של באגרוף. שמה האבן שיש בה כדי להמית אף אגרוף שיש בו כדי להמית, היה ראוי ששם אבן יכתב מאוחר. וחדש ר' נתן שבצד אחד שם אגרוף מלמד על שם אבן שצריך שיהיה האבן ידוע שיוכל לאמוד אותו אם יש בו כדי להמית, ולכן נכתב אגרוף לבסוף כי גם הוא מלמד ויש בו חדוש יותר.

עג. ולא ימות ונפל למשכב . מה שאמר ולא ימות הוא למותר, דהא אמר ונפל למשכב אם יקום וכו '. ועל כן פירש שכפי הטבע היה ראוי שימות תיכף, כי הצהיבה והמריבה מביאה לידי מיתה שימות תכף. וכן אמדוהו למיתה וחבשו אותו. והוא לא מת כפי שאמדוהו רק נפל למשכב, בכל זה לא נפטר מהחבישה ופטור מהשבת והרפוי עד שיקום והתהלך בחוץ. או ונקה מן החבישה כרבנן דר' נחמיה (סנהדרין ע"ח) ומאז נתחייב בשבת ורפוי.