מ"ג שמות כא יח
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף ולא ימות ונפל למשכב
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲרֵי יִנְצוֹן גּוּבְרִין וְיִמְחֵי גְּבַר יָת חַבְרֵיהּ בְּאַבְנָא אוֹ בְּכוּרְמֵיזָא וְלָא יְמוּת וְיִפּוֹל לְבוּטְלָן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲרוּם יִנְצוּן גּוּבְרִין וְיִמְחוּן חַד לְחַבְרֵיהּ בְּאַבְנָא אוֹ בְּמַרְתּוֹקָא (נ"א מוֹרְנִיתָא) וְלָא יְמוּת וְיִפּוֹל לְמֵירַע: |
רש"י
"ונפל למשכב" - כתרגומו ויפול לבוטלן לחולי שמבטלו ממלאכתו
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְנָפַל לְמִשְׁכָּב – כְּתַרְגּוּמוֹ: "וְיִפּוֹל לְבוּטְלָן", לְחוֹלִי שֶׁמְּבַטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' באמרו אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. האם יחשוב שאם לא מת המוכה ימות המכה אף כי חזר לומר רק שבתו יתן ורפא ירפא ואם כן לא נקה המכה מכל עונשים:
השאלה הב' המכה את עבדו או את אמתו ומת תחת ידו למה זה נקום ינקם. ולמה לא נאמר כספו הוא. ואם אינה טענה למה אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא:
השאלה הג' כשנגפו אשה הרה ויצאו ילדיה למה על הילדים שיצאו לא יענש. ועל האשה בהיות לה אסון יענש נפש תחת נפש והנה דין הקטן כדין הגדול לענין החיים והמות:
ואומר שאחרי שנתן משפטו ברוצח שאינו הורג נפש אבל הוא מכה או מקלל אביו או אמו וגונב נפש מאחיו ורצה לתת גם כן משפטו בשאר הרציחות שיעשה האדם אם בהכאה לדמים מבלי שיהרגם מה התשלומים שישלם עליהם. ואם בהריגה לא לאחיו אלא לנכרי' העבד והאמה הכנענים המוכים האם יהיו נדונים כבני ישראל או לא יענשו עליהם כלל להיותם מקנת כספו והנה ביאר הכתוב שיש בזה ג' חלוקות נבדלות זו מזו כפי הנושאים אותם וכלם נכללות בלא תרצח בין שתהיה הריגה או הכהה כמו שזכרתי. והיתה החלוקה הראשונה מהן וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו כלומר בן ישראל כמוהו כי לענין הדת והיותם בעלי ברית אחד קראם אחים ורעים ועמיתים ואמר באבן או באגרוף רוצה לומר מכה שראוי להמית בה כי באגרוף הוא הארץ הקשה כאבן. והוא מלשון (יואל א׳:י״ז) עבשו פרודות תחת מגרפותיהם. ויש מפרשים שהוא מקבת עץ. ואחרי' פירשו שהוא ארכובת הזרוע והענין שהיתה ההכאה גדולה שיוכל המוכה למות ממנה. האמנם המוכה ההוא לא ימות ונפל למשכב שעומד בספק מיתה למדך תור' שכאשר יהיה על משענתו שנשען עליו כיון שראוהו עדים מתהלך בחוץ כמשפט החולים שנתרפאו מחוליים ונקה המכה רוצה לומר ממיתת בית דין. והענין שהתירו המכה מן המאסר ומאמרו ונקה המכה למדנו שאף על פי שישוב אחר כך למשכב וימות לא יומת המכה כי נקה ינקה מהמות מפני שכיון שקם ממשכבו והלך לחוץ כבר היה נרפא ומורה שהמות שנתחדשה עליו היתה בהנהגתו הרעה ולא מפני המכה כיון שכבר נתרפא ממנה וקם מחליו אבל שאולת אדם תסלף דרכו ולכן לא ישאר על המכה כי אם לשלם שבתו רוצה לומר הימים שבסבת ההכאה שבת ממלאכתו ושכר הרופא אשר רפאו וזהו שאמרו ורפא ירפא ולמדנו מכאן שאם הכהו המכה בידו מבלי אבן ולא כלי אחר אף על פי שיכאיבהו עד שימות מאותו צער שהמכה פטור ממיתה ומתשלומין כי לא חייבתו התורה אלא כאשר הכהו מכה שראוי למות ממנה ומה שנפל למשכב מקרה הוא קרה לו ואין עליו אלא דמי בושת. ואפשר לפרש ורפא ירפא שבעל כרחו של המוכה או של המכה יתרפא. הרי שהוא אומר שיתנו לו שכר הרופא ושהוא ירפא עצמו מבלי רופא או על ידי רופא פחות אין שומעין לו. אבל רפוא ירפא כפי מה שהוא צריך. וכן אם המוכה יאמר איני חפץ שיגע בי רופא. יוכל המכה לטעון אני רוצה להשכיר רופא לרפאו כדי שלא ימות ואהרג אני עליו או עד שהרופא יעיד שזה בטוח ולא ימות ממכתו שעל כל זה נאמר ורפא ירפא. ומלבד השבת והרפוי שנזכרו כאן בתשלומין האלו עוד קבלו חכמינו זכרונם לברכה שחייב לשלם על המכה שלשה דברים אחרים צער ונזק ובושת כפי כבודו וכבוד משפחתו. והחלוקה השנית בענין ההכאות היא כי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט והמשפט הזה הוא בלבד בעבד הכנעני ובשפחה הכנענית לא בעברי ובעבריה כי הם כיתר בני ישראל לכל הדברים אבל בכנעניים חששה התורה שאם מת העבד או האמה תחת ידו מתוקף אכזריותו של האדון שגם בראותו נפשו יוצאת לא הניחו אך הוסיף מכה על מכתו באופן שהרגו בידיו וכן לא יעשה בישראל להרגיל אדם עצמו במדת האכזריות כזאת. ולכן ראתה התורה להענישו לא מפני העבד והאמה כי כספו הם. אבל מפני אכזריותו ורוע מדותיו צוה שנקום ינקם העבד והאמה כי ירדה תורה לסוף ענינו כאשר עשה בזולל וסובא שצותה להמיתו ולכך צותה על זה האכזרי שיהרג בסייף כמו אנשי עיר הנדחת שהיא המיתה הקלה שבמיתות ב"ד כמו שלמדו מחרב נוקמת נקם ברית. אך אם לא ימות תחת ידו ויתקיים יום שלם שהוא כ"ד שעות או יומים מעת לעת. יעמוד ויתקיים בו הרוח החיוני אע"פ שימות אח"כ מהמכה ההיא. הנה אז לא יקום העבד כי לא נחוש למיתתו כי כספו הוא אבל נחוש על האכזריות ורוע בן ישראל. ולכך כיון שלא הית' ההכאה בכל כך אכזריות אחר שלא מת תחת ידו אין ראוי שיומת עליו כי הוא לא הפליג באכזריו' אבל שבר כליו בכעס ולא חשב לעשו' רעה הרבה. והרמב"ן כתב שע"ד הפשט אך אם יום או יומים יעמוד הוא שיקום העבד ויעמוד על רגליו כי אז יחשב שלא מת מחמת המכה ההי' אלא מדבר אחר שנתחדש בו. ועתה תדע שהעבדים האלה שזכרה תורה אינם מהשבעה עממים שנצטוינו בהם לא תחיה כל נשמה רק הם מבני ישמעאל ומבני קטורה ובני אדום ופלשת ובני לוט והם מבני התושבים הגרים אתנו על מנת שיקבלו ז' מצות בני נח. הנה התבאר שגם המצוה הזאת נכללה בדבור לא תרצח ושהיא מהמשפטים האלהיים לפי שחשב להשלים את בני ישראל בשלמות המדות ולהרחיק מהם האכזריות המופלג' והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. והחלוקה הג' בהכאות היא אמרו וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. רוצה לומר שהמריבה היתה בין אנשים ובאו נשים להפריד ביניהם. ואחד מהם בהיותו מתכוון לנגוף ולהכות את בעל ריבו ובמקרה ובלא כוונה נגף את אשה הרה ויצאו ילדיה או ילד אחד שהפילה ולא היה אסון לאשה. הנה בענין הזה להיותו נכלל בלאו לא תרצח ענוש יענש הנוגף את האשה רוצה לומר בממון כאשר ישית עליו בעל האשה על דמי הולדות. ואם לא יתפשרו שניהם ונתן בפלילי' רוצה לומר שהדיינים והשופטים ישפטו ביניהם כפי שקול דעתם כמה היתה שוה האשה להמכר בשפחה בהיותה הרה יותר ממה שתשוה עתה שהפילה. והנה לא אמר ככל אשר תשית עליו האשה לפי שהכל תלוי בבעל כי אין לה חלק וזכות בהם. ואם אסון יהיה שתמות האשה מאותה ההפלה ונתת נפש תחת נפש ולשון נתינה לא יורה על הריגת הנפש אלא על נתינת כופר כי אין דינו של רוצח זה כדין רוצח של מזיד כיון שלא נתכוון לנגוף בה ולא להורגה וגם לא ינקה כמו הרוצח בשגגה יען בזה רצה להכות את בעל ריבו. ולפי שאולי לא תמות האשה אבל ימשך לה נגף אחר מחולי או חסרון אבר לכך אמר עין תחת עין וגו' וכלם הם כופר ממון הנחשבים כאלו הם עבדים ואף שיהיו בני מלכים. הנה התבאר שגם המצוה הזאת נכללה בדבור לא תרצח וכמה מהחמלה והחכמה בעונשיה מה שלא נמצא בנימוסי קצת האומות כי הם יענישו הגורם הפלת האשה בין בדעת בין שלא בדעת כעונש ההורג נפש. והתורה האלהית ראתה שהילדים שעדין לא נולדו אין ראוי שיהיה משפטם כאיש הגדול ושמה שלא נעשה בכוונה אין ראוי שיענש כמו הנעשה במזיד ואמנם משפט עין תחת עין כבר בא בקבלה שאינו כמשמעו דאלמלא כן אלא שיסמא לאדם את עינו בעבור מה שהשחית עין חבירו יתחייב פעמים רבות שיהיה עין ונפש תחת עין כי כבר יקרה שאם ינקרו בב"ד עין אדם או יכרתו ידו במשפט ימות ויהי' אם כן נענש עין ונפש תחת עין בלבד. וכמו שטען הגאון וזכרו בעל ספר הכוזר כנגד הקראים המטפשים בזה. וכבר זכר הרמב"ן ע"ז גם כן טענה אחרת הכרחית והיא שאם היה עין תחת עין וגו' הכל כמשמעו למה א"כ נאמר למעלה רק שבתו יתן ורפא ירפא כי אם יעשו לו בפעל דומה למה שעשה הנה לא ישלם עוד שבת ורפוי כי יתחייב שגם כן יפרעוהו לו וילך הדבר בסבוב וכו' ואני אטעון ע"ז גם כן טענות אחרות אחר זה במקום אחר. והותרה אם כן השאלה הג'. אחר זה זכר מצוה אחרת נכללת בלא תרצח והיא אמרו וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו והמצוה הזאת אינה בעבד העברי או באמה העבריה כי אם האדם יכה את עינם ואת שנם ישלם להם צער ונזק ובושת ורפוי. אבל המצוה הזאת היא בענין העבד והאמה הכנענית שכאשר האדון שלהם ישלח רסן כעסו וירגיל עצמו באכזריות ולא יחוש על עבדיו שהם ממונו וכספו יהי' ראוי שיצאו מתחת ידו העבדים והשפחות ההם ולא יעבדוהו עוד ולכן אף על פי שהם כספו לחפשי ישלחם תחת עינם ותחת שנם ולא יעבדו אותו עוד וכבר קבלו חז"ל שכ"ד ראשי אברים הם שיוצא בהם העבד והאמה מתחת רשות האדון אם חסר אחד מהם והם ראשי אצבעות ידים ורגלים. וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה והם קצוצי פיאה שנראה האדם מגונה בעבורם והתורה זכרה שן ועין והוא הדין לשאר. הנה התבאר שגם המצוה הזאת נכללה בדבור לא תרצח ויש בה מהחכמ' והחמלה האלהית מה שלא יעלם כי בדיני קצת האומות אין מענישין את האדון על דבר מזה בעבדיו באמרם כספו הוא. אבל הצור תמים פעלו צדיק וישר הוא ונתן לכל אדם חקו כעבד כאדון כשפחה כגברתה ובעבור שכבר יהי' האדם רוצח אף שלא יהרוג בידיו כשהו' גורם הרציחה שתבא על ידי אחר לכן באה אחר זה מצות וכי יגח שור את איש או את אשה ומת וצוה שהשור שבאה אותה התקלה על ידו יסקל. ואמרו ולא יאכל את בשרו יראה מותר כי בידוע שאם יסקל לא יאכלו את בשרו. אבל בא הכתוב להודיע שיהיה השור אסור בהנא' כי עם היות השור בלתי מדבר ולא בר עונשין הנה יסקל לא בדרך עונש לשור אלא כדי שלא יאמרו רואין זה השור שהרג את איש פלוני ולא תזכר הרעה ההיא עוד. אמנם בעל השור יהיה נקי מכל עונש לפי שהוא לא גרם המיתה ההיא. האמנם אם שור נגח הוא מתמול שלשום רוצה לומר שכבר נגח שלשה פעמים אחרות והועד בבעליו רוצה לומר שהתרו הבעל. ואין צריך שתהיה ההתראה מבני אדם בעדי' כי גם מבלי זה אם השור נגח ג' פעמים הוא מותרה עליו מפאת המעשה. הנה אז כיון שהבעל לא שמר את השור אליו תיוחס ההזקה והרציחה ההוא ולכן מלבד שהשור יסקל הנה בעליו יומת וחז"ל דקדקו מאשר לא נאמר בזה מות יומת אלא יומת בלבד ופירשו שמיתתו בידי שמים ולא בב"ד. אבל אומרו אם כופר יושת עליו מורה שמיתתו בב"ד הוא. אבל להיותו גורם בעצות שמירתו ולא הורג בעצם צותה שישימו כופר עליו ויתן פדיון נפשו כי ראוי הוא שיפדה נפשו מן המו' ויהיו לו תשלומין בהפך מה שצותה ברוצח הגמור ולא תקחו כופר לנפש רוצח. והרמב"ן כתב שהמיתה היא בידי שמים והכופר הוא כפרה עליו כענין הקרבנות. ואם הוא אינו חפץ בו אין מכריחין אותו לב"ד לחייבו בכך. ואם חייבוהו ב"ד אין ממשכנין אותו ובעבור זה אמר אם. ואמר הכתוב שכמו שזה יובן באיש הגדול או באשה הגדולה שימיתם השור כן אם בן יגח או בת יגח רוצה לומר בהיותם קטנים הדין שוה כי הנה ברציחות יהיה דין הגדול כדין הקטן וכלם שוים. והנה הוצרך לבאר זה להגיד שאין זה כענין ויצאו ילדיה שזכר למעלה אבל יהיה הפרש אם הרג השור את איש ישראל או את עבד כנעני כי בהיותו איש ישראל הוא כמו שנזכר. אבל אם היה עבד או אמה כנעניים באלה הגבילה תורה התשלומין והו' אמרו כסף ל' שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל ולא יפרע יותר מזה שעם היות שאין כל העבדים שוים בערכיהם הנה הגבילה התורה הערך הזה בכל עבד בין שיהיה נוקב מרגליות ששוויו הרבה ובין שיהיה מוכה שחין שאינו שוה כלום יהיה זה כדי לתת הפרש בין נפש אחד מישראל ונפש העבד. כי אם היה האדון נפרע כפי שווי העבד כבר יקרה שיהיה ערכו שוה עם נפש אחד מישראל או יותר ממנו והו' בלתי ראוי. וכבר אמרו חז"ל שהדין הזה שזכרה תורה בשור הוא עצמו אם נשתגע עבדו של איש והזיק שהאדון מחוייב בדעתו שהו' משוגע מוחזק בג' שגעונות שעשה לתופסו או לשומרו כמו שזכר בשור. האמנם אם הבעל שמר את השור ונפתח הדלת או נשבר החבל ויצא השור והזיק וכן הענין בעבד המשוגע הבעל פטור לפי שכבר עשה בשמירתו כל יכולתו ושלשים שקלים הם חמש עשרה אונקיות של כסף. הנה התבאר שגם זה המשפט הוא מכלל לא תרצח ושיש בו מיושר המשפט ודקותו מה שלא נמצא בחקות העמים ובנימוסי דתותיהם:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
אכן הכונה היא לומר שאין חיוב לתת שבת ורפוי אלא אם לא ימות אבל אם ימות לא יתן שבת ורפוי, ולזה לא אמר הכתוב שבתו יתן וגו' אלא אחר שעמד מחליו והתהלך. ומסתפק אני אם אמדוהו למיתה ולא מת אם נאמר מעשה נסים נעשו לו שלא מת כמו שאמרו ז"ל (חולין דף מב.) בטריפה שאינה חיה ואם חיתה מעשה נסים נעשו לה (שם מ"ג א) כמו כן במה שלפני כאן אם לא מת נס הוא זה וחיוב שבת ורפוי כיון שפקע פקע או דלמא הרי לא מת וחייב בשבת, ומדברי רמב"ם בפ"ד משמע כי כל שלא מת הגם שאמדוהו למיתה חייב בשבת וריפוי. שוב מצאתי שאמרו במכילתא וזה לשונם ולא ימות ונפל למשכב הא אם הכהו המכה מכה שיש בה כדי להמית פטור מהשבת והרפוי עד כאן. משמע אפילו לא מת ממה שתולה הטעם במכה ולא אמר הא אם ימות:
ונראה שכוונת התנא לומר שצריך ליפטר מן השבת דוקא אם מת על ידי מכה שיש בה כדי להמית אבל אם מת במכה שאין בה כדי להמית שאז פטור המכה ממיתה יתחייב לתת שבת וריפוי אם לא נתן לו בחיים חיותו לצד איזו סיבה יתחייב לתת ליורשיו כל מה שנוגע לאביהם אם חי:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
אם יקום בא הכתוב ללמד דברים המחוסרים בו.
סט. וכי יריבון אנשים . אין לי אלא אנשים, נשים מנין- היה רבי ישמעאל (דורש) אומר הואיל ושכל הנזקים שבתורה סתם ופרט הכתוב באחד מהם שעשה בו נשים כאנשים, אף פורט אני לכל הנזקים שבתורה לעשות בהם נשים כאנשים. רבי יאשיה אומר, (והמית) איש (ואשה) [או אשה] למה נאמר. אלא לפי שהוא אומר וכי יפתח איש בור, אין לי אלא איש אשה מנין -תלמוד לומר איש ואשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל הנזקין שבתורה. רבי יונתן אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר בעל הבור ישלם, שלם ישלם המבעיר את הבערה, הא מה תלמוד לומר איש ואשה, לתלמודו הוא בא
ע. והכה איש את רעהו לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
עא. באבן או באגרוף יהא חייב ובשאר כל דבר יהא פטור. תלמוד לומר ואם באבן יד [וגו'] (במדבר לה) מגיד שאינו חייב עד שיכה בדבר שיש בו כדי להמית. ומנין במקום שיש בו כדי להמית -תלמוד לומר וארב לו וקם עליו (דברים יט ), מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ובמקום כדי להמית.
עב. ר' נתן אומר , הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן. מה אבן שיש בו בדי להמית אף אגרוף שיש בו כדי להמית. ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע. הא אם נתערבה באבנים אחרות, פטור.
עג. (ולא ימות ונפל למשכב מגיד שהצהיבה מביאה לידי מיתה).
ולא ימות ונפל למשכב הא אם הכהו מכה שיש בו כדי להמית פטור משבת ורפוי.
מלבי"ם - התורה והמצוה
סח. וכי יריבון אנשים . עיקר החדוש בפרשה זו שאם יכהו ולא ימות צריך לתת לו שבת ורפוי. שזה לא נלמד ממה שאמר עין תחת עין . שמשם למדנו נזק וצער לבד, לכן אמר פה כי יריבון , ולהלן אמר כי ינצו אנשים. שיש הבדל בין מצה ומריבה, שהמצה הוא ריב שיש בה הכאה, ובריב כזה יצויר שלא יצטרך לתת שבת ורפוי אם השני התחיל בהכאה כמה שאמר בח"מ (סימן תכל אחד סעיף יג ), לכן אמר כי יריבון שמציין ריב שאין בה הכאה
סט. וכי יריבון אנשים . ר' ישמעאל למד שהוא הדין נשים ממה שאמר והמית איש או אשה . ור' יאשיה בא לפרש דברי ר' ישמעאל, וסבירא ליה לר' יאשיה שמה שכפל וכי יגח שור את איש או את אשה וחזר ואמר והמית איש או אשה , בא ללמד על כל הפרשה.
ונראה שיש הבדל בין ר' ישמעאל ור' יאשיה. שר' יאשיה סבירא ליה שכל מקום שנאמר איש עד פרשת כי יגח, ידעינן שגם אשה בכלל על ידי למודים אחרים. שכן במה שאמר מכה איש, וכי יזיד איש, וגונב איש, יש למודים שגם אשה בכלל כמו שאמרו בכל אחד במקומו. וכן מה שאמר ומכה אביו ומקלל אביו, מוציא ממה שאמר במקום אחר ואיש כמש"ש. ועל כן סבירא ליה שהוא הדין מה שאמר וכי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו וכי ינצו אנשים , ידעינן מפ' רוצחים שהוא הדין נשים בכלל. ועל כן לא נאמר איש או אשה עד פ' שור נגח. שבזה נטעה שאיש ולא אשה. וכפל והמית איש או אשה, ללמד על כל מה שנאמר אחריו. כמו וכי יפתח איש בור, כי יבער איש שדה , וזהו שאמר והמית איש או אשה למה נאמר, רצונם לומר למה חזר ב' פעמים כי יגח איש או אשה וחזר והמית איש או אשה. לפי שהוא אומר וכי יפתח איש בור שעל זה לא יש למוד לרבות אשה.
ור' ישמעאל סבירא ליה שכל פרשת משפטים ידעינן מן והמית איש או אשה. וסמך על הלמוד של ר"א בבבא קמא (דף טו) שלמד מן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שמציין המשפטים שנאמרו בכל הסדרא. וכיון שלמדינן בא' מהם שעשה נשים כאנשים, אם כן כל המשפטים שנאמרו בפ' זו שכלם דיני נזיקין [כמה שאמרו בבבא קמא (דף ד' ע"ב) תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין], כולם נוהגים גם בנשים, דהא אמר אשר תשים לפניהם על כולם בשוה.
וההבדל בין ר' יאשיה ור' יונתן, שר' יאשיה סבירא ליה שהיה צריך לכפול והמית איש או אשה, ולהקדימו לפני פ' וכי יפתח איש. שהאחד מלמד על עצמו, והטשני מלמד על בור. והוא הדין יתר הדינים שאחריו. והטעם שאף שכתוב בעל הבור ישלם , שמשמע לרבות אשה, הלא כתיב ב' פעמים איש, וכי יפתח איש וכי יכרה איש. ור' יונתן סבירא ליה, שגבי בור ידענו שגם אשה בכלל ממה שאמר בעל הבור ישלם. ואין צריך לכפול משום זה איש או אשה בפ' כי יגח. ומה שאמר והמית איש או אשה שהוא מיותר [שכבר אמר כי יגח איש או אשה ומזה נלמד לכל דיני נויקין הבאים אחריו] לתלמודו הוא בא. רצונו לומר שבא על הדרוש שדריש במכילתא לעשות כל המיתות כנגיחה, או על הדרוש שדרש בבבא קמא (דף מ"ב ע"ב) מה איש נזקיו ליורשיו, שכל זה דריש ממה שכפל שנית והמית איש או אשה.
ויש לומר שאזלי לשיטתם. דר' יאשיה שסבירא ליה לא דברה תורה בלשון בני אדם (כנ"ל משפטים סו ), אם כן במה שאמר וכי יפתח איש כי יכרה איש בא למעט אשה בדיוק. ור' יונתן שסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם (כנ"ל שם) סבירא ליה דאין צריך לכפול והמית איש או אשה ללמד על בור ביחוד.
והנה תראה שדברי מכילתא האלה הוכפל על וכי יכה איש את עבדו ועל וכי ינצו אנשים ועל וכי יכה איש את עין עבדו. ואחרי זה על על כל איש שנזכר מן פרשת כי יגח ולהלן כמו וכי יפתח איש כי יגנוב איש כי יבער איש כי יתן איש וכן עד סוף הפרשה, לא זכר מאומה לרבות אשה. כי מן כי יגח עד סוף הסדרא ידעינן לכ"ע שאשה בכלל. לר' יאשיה מן והמית איש או אשה, ולר' יונתן מן כי יגח איש או אשה, ומן הרבוי שגבי בור ומבעיר. אבל מה שאמר וכי יריבון אנשים כי ינצו אנשים וכי יכה איש שכתוב קודם לפ' וכי יגח, תלוי בפלוגתת ר' ישמעאל עם ר' יאשיה ור' יונתן מהיכן למד בהו שאשה בכלל. ולכן הזכיר פלוגתא זו בכל מקומות האלה.
ובמה שאמרנו מיושב קושית התוס' בבא קמא (דף טו) ד"ה והמית. ולמה שאמרנו לא ידעינן מכאן רק על דינים הכתובים בפרשת משפטים. אבל במה שאמר במקומות אחרים מלת איש, צריך רבוי על אשה ולמד בבבא קמא שם ממה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לענין כפרה. וכן נמצאו למודים בכל מקום שכתיב מלת איש, וכמו שאמר שם ד"ה השוה ובכל מקום, ואין כאן מקום להאריך יותר.
ע. והכה איש וגו' באבן או באגרוף . הנה התבאר בספרא קדושים ( קדושים קא ) שלדעת ר' יאשיה הוי"ו בא תמיד לחבר. ואם יכתוב באבן ובאגרוף, יפרש שצריך להכותו בשניהם ולכן צריך לכתוב מלת או שמורה החלוקה. אמנם ר' יונתן סבירא ליה שגם הוי"ו מורה החלוק וגם אם יכתב באבן ובאגרוף נפרש או באבן או באגרוף. וכל מקום שכתוב מלת או בה"ג צריך לדרוש.
ואם כן סתמא זו אתיא דלא כר' יונתן. וכן כתבתי שם במקומו. אולם יש לפרש דאתיא גם כר' יונתן ע"פ מה שלמדו שם. שמה שאמר ר' יונתן משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיאמר לך הכתוב יחדו, היינו שמלת או מורה רק החלוקה ומלת יחדו מורה רק החבור והו"ו מורה שניהם החבור וגם החלוק. ומכה אביו ואמו פי' בין שהכה כל אחד בפני עצמו ובין שהכה שניהם יומת. ואם היה כתוב באבן ובאגרוף נפרש גם כאן שהדין שוה אם הכה באבן לבד ובאגרוף לבד, ובין אם הכה בשניהם ביחד.
ובאמת יש לחלק ביניהם שאם הכה באחד לבד ואמדוהו למיתה אינו חייב בשבת ורפוי עד שיקום ויתהלך בחוץ. אבל בהכה בשניהם ובאחד מהם לא היה כדי להמית, רק על ידי ההכאה השניה אמדוהו למיתה, יש לומר שעל הראשונה יתחייב בשבת ורפוי תיכף. חוץ ממה שאמרו בשבת (דף ה) באבעיא דשני כחות באדם אחד כשני בני אדם דמי ( דיל"ח בזה) שהלא נתחיב בתשלומין קודם ההכאה שיש בה מיתה, ולכן מוכרח לכתוב או באגרוף גם לר ' יונתן להוציא אם הכה בשניהם יחדו
עא. באבן או באגרוף . היה לו לומר סתם והכה איש את רעהו, למה הזכיר אבן ואגרוף. רק שצריך שיכה בדבר שיש בו כדי להמית, וזה מרמז במה שאמר באבן. כמה שאמר ואם באבן יד אשר ימית בה הכהו (במדבר לה). וכן צריך שיהא במקום שיש בו כדי להמית וזה מרמז באגרוף, שהאגרוף לא ימית רק במקום מיוחד כגון נגד תנוך הלב. וכמה שנאמר (דברים יט ) והכהו נפש . וכן כתב הרמב"ן שהאגרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף. והזכיר שתי הכאות אחת קשה והוא האבן ואחת קלה והוא האגרוף לומר כי בשתיהן צריך אומד
עב. ר' נתן אומר הקיש אבן לאגרוף . הנה התבאר באיה"ש ( כלל קצט ו כלל ר ), שדרך הכתוב שהדבר שיש בו חדוש יותר יכתב תמיד מאוחר, כדי שהשני יוסיף על הראשון. אמנם אם נמצא בכתוב שני דברים שהאחד מיותר כי נשמע מכלל חברו בקל וחומר, רק שבא ללמד פירוש של חבירו, אז יבא שם המלמד באחרונה אף שהראשון יש בו חדוש יותר. ולפי זה יקשה, שהגם שפה יש באגרוף חדוש יותר מן באבן, בכל זה אחר ששם באבן מיותר, כי נשמע מקל וחומר מן האגרוף. רק שבא ללמד פירוש של באגרוף. שמה האבן שיש בה כדי להמית אף אגרוף שיש בו כדי להמית, היה ראוי ששם אבן יכתב מאוחר. וחדש ר' נתן שבצד אחד שם אגרוף מלמד על שם אבן שצריך שיהיה האבן ידוע שיוכל לאמוד אותו אם יש בו כדי להמית, ולכן נכתב אגרוף לבסוף כי גם הוא מלמד ויש בו חדוש יותר.
עג. ולא ימות ונפל למשכב . מה שאמר ולא ימות הוא למותר, דהא אמר ונפל למשכב אם יקום וכו '. ועל כן פירש שכפי הטבע היה ראוי שימות תיכף, כי הצהיבה והמריבה מביאה לידי מיתה שימות תכף. וכן אמדוהו למיתה וחבשו אותו. והוא לא מת כפי שאמדוהו רק נפל למשכב, בכל זה לא נפטר מהחבישה ופטור מהשבת והרפוי עד שיקום והתהלך בחוץ. או ונקה מן החבישה כרבנן דר' נחמיה (סנהדרין ע"ח) ומאז נתחייב בשבת ורפוי.