כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואת אהרן ואת בניו תפקד ושמרו את כהנתם והזר הקרב יומת
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָׁמְר֖וּ אֶת־כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): |
וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּמַנֵּי וְיִטְּרוּן יָת כְּהוּנַּתְהוֹן וְחִילוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטִיל׃ |
| ירושלמי (יונתן): |
וְיַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי תְמַנֵי וְיִטְרוּן יַת כְּהוּנַתְהוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא קֳדָם יְיָ: |
רש"י
• לפירוש "רש"י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ואת אהרן ואת בניו תפקד" - לשון פקידות ואינו לשון מנין
"
ושמרו את כהנתם" - קבלת דמים וזריקה והקטרה ועבודות המסורות לכהנים
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד – לְשׁוֹן פְּקִידוּת, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן מִנְיָן.
וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם – קַבָּלַת דָּמִים וּזְרִיקָה וְהַקְטָרָה, וַעֲבוֹדוֹת הַמְּסוּרוֹת לַכֹּהֲנִים.
רשב"ם
• לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
ואת אהרן ואת בניו תפקד תעשהו פקיד וממונה עליהם, כמו ויפקד שר הטבחים את יוסף:
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
"
ושמרו את כהנתם" לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת שלא יקרבו הלויים:
"
והזר הקרב" לעבודת לויה או כהונה:
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
ויאמר ה' אל משה פקוד כל זכר בבני ישראל עד סוף הסדר הזה בשני מנינים נמנו הלוים כאן. הא' שנמנו כל זכר מבן חדש ומעלה לדעת אותם כדי להחליף אותם בבכורות בני ישראל ולכן צוה אחריו למשה פקוד כל בכור זכר בבני ישראל מבן חדש ומעלה וכדי שלא יהיה בו טעות ולא שגיאה אמר ושא את מספר שמותם. וביאר תכלית המנין הזה באמרו ולקחת את הלוים לי אני ה' תחת כל בכור בבני ישראל. וכתב הרמב"ן שהבכורות נתקדשו להיות לגבוה מעת שצוה קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה והיו בכורים רבים בישראל שלא נפדו עד הנה לפי שעדיין לא נאמר למי יהיה הפדיון ועדין לא נצטוו במתנו' הכהנים והיותם אם כן תמיד עומדים בקדושתם והיתה בידם עבודת הקרבנות כדברי חז"ל ועתה החליפם בלוים והוא פדיונם. וצוה שיפדה הנותרים ושיהיו לאהרן ולבניו וכן היא מצוה לדורות. ואמר ואת בהמת הלוים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל להגיד שעם היות שאין הבכור שומר תמורה היה גזרת מלך בעת ההיא שיעשה תמורה וחליפים מבהמות הלוים רוצה לומר צאן ובקר תחת בכור כל בהמה שהורם בבני ישראל והראב"ע פירש שבבהמה טמאה אמר זה וחוץ מכבודו אין הדבר כן. והנה הוצרך לומר פעם אחרת קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם והיו לי הלוים לפי שלמעלה אמר בדרך הודעה למשה הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור וצוה שיפקוד את הלוים. אבל עדיין לא צוה למשה שיעשה החליפים והתמורה והוצרך מפני זה לצוותו בבירור פקוד כל בכור זכר בבני ישראל וגומר ולקחת הלוים לי וגו'. ואחרי שנמנו הבכורים ונמצאו יותר מהלוים מאתים ושבעים ושלש נפש. הוצרך ית' לצוות למשה מה יעשה בעודפים ההם. ועל זה באה הפרשה הזאת קח את הלוים וגומר ר"ל אע"פ שאין מספר הלוים כמספר הבכורים עכ"פ קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל. ואת פדויי השלשה והשבעים ומאתים העודפים על הלוים מהבכורות יתנו פדיונ' חמשת שקלים לכל נפש מהם ויהיה אותו כסף הפדוי' לאהרן ולבניו. ומרע"ה כתב בקלפי כ"ב אלף בני לוי ובקלפי רע"ג חמשת שקלים וערבבם מי שעלה בידו בן לוי היה נפדה ומי שעלה בידו קלף חמש שקלים היה נותנה לכהן. ויש מי שפירש כי כל בכור מבכורות ישראל נתן פדיונו ללוי שלו כי כן נאמר וכל בכור בני אפדם ושלזה נאמר ואת פדויי משמע כי הפדיום של האחרים כלם נודע למי יתנוהו שהם הלוים שנכנסו תחתם רק אלו העודפים הוצרך לבאר למי יתן פדיונם שהוא לאהרן ולבניו. והנה הגבילה התורה הפדיום שיהיה חמשת שקלים לפי שכן היה ערך הנער מבן חדש ועד בן חמש שנים כמו שנזכר בערכין של סדר בחקותי. ובמדרש אמרו על זה אמר הקב"ה אתם מכרתם את יוסף שהיה בכור רחל בעשרים כסף שהם חמשת שקלים לפיכך יהיה פוד' כל אחד מכם את בנו בכורו בחמש סלעים במנה צור. וכשם שניתנו הלוים לאהרן כך יהיה כסף פדיונם לאהרן. ולא ביאר מה יהיה פדיון הבכורים מהבהמות האלה אולי שלא חשש הכתוב רק על האדם כי הוא העיקר או שיצאו שוה בשוה. ולא נפדו הבהמות. ואחרי שצוה על המנין הראשון הזה בלוים מבן חדש ומעלה צוה על המנין השני מהם והתחיל מבני קהת ליוקר וקדושת משאם. וצום שימנם אותם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה והמנין הזה לא היה לדעת מספרם כמנין הראשון אלא לדעת הבחורי' אשר בהם כדי שישאו המשא הראוי אליהם. ולפי שעבודת הקדש עליהם בכתף ישאו לכן נבחרו מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה. כי אז האדם בכח גבורתו לשאת משא על שכמו גם להוריד את המשכן ולהקימו. ואמנם מה שנאמר מבן חמש ועשרים שנה לא היה לעבוד עבודת משא בפעל רק בכח להתחנך ולהרגיל בעבודה בדרך קל חמש שנים הראשונים. ולפי שהיה קהת נושא כלי הקדש וקדש הקדשים אמר נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוים רוצם לומר שינשאם ויכבדם כי מהם כהנים ומהם לוים והם נושאים כלי הקדש ולכן יפרסם שהם מעולים וחשובים מכל שאר בני לוי וזהו אמרו מתוך בני לוי שינטלם וינשאם בכבוד יותר מכלם. אבל אחר זה בסדר נשא זכר הכתוב מספרם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה. ובעבור המספר ההוא אמר נשא את ראש והותרה בזה השאלה הי'. ואמר זאת עבודת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים כי רצה הכתוב להודיע ראשונה המשא שישאו כל אחד ממשפחות בני לוי ואחר כך בסדר נשא יזכור מספר' מבן שלשים שנה ועד בן חמשים. וזכר בבני קהת ראשונה ארון העדות שהיה בו לוחות העדות שהוא העקר כי היא קדש הקדשים. לכך הזהיר שיתחכמו הכהנים בענינו וזה הוא ובא אהרן ובניו רוצה לומר שיבא להיכל בנסוע המחנה קודם נסע' כשישמע תקיעת תרועה וכן בניו הכהנים הגדולים שיהיו אחריו והורידו את פרוכת המסך ופניהם אחורנית ומפני מעלת הארון צוה שיכסוהו בג' כסויים הא' הוא הפרוכת כמו שאמר והורידו את הפרוכת וכסו בה את ארון העדות. הב' הוא כסוי עור תחש שיתנו על הפרוכת להגין מן המטר והאבק. והג' שיפרשו בגד כליל תכלת על התחש והוא הדומם לרקיע וכעצם השמים לטוהר. והיה הכליל תכלת הנראה על הכל דומם לרקיע השמים שהוא כנגד עולם הגלגלים והעור תחש כנגד העולם השפל ההווה ונפסד לכן היה מעור בהמה שמתה. והפרוכת היה כנגד עולם המלאכים שהיה מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים ושלשתם היו על ארון העדות לרמוז שנותן התורה יתברך מושל בכלם ובורא אותם. ואמרו ושמו את בדיו ענינו שיתקנו את הבדים באופן שיהיו יוצאים לשאת את הארון בהם כי כמו שכתב הרמב"ן היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו אך שאר כלי הקדש היו כסויים מלמעלם באופן אחר כי הנה השלחן יפרשו עליו בגד תכלת כמו מפה לכבוד ולתפארת ועל הבגד ההוא היו קערותיו וכפותיו ושאר הכלים המיוחדים לשלחן ולחם הפנים ועליהם בגד תולעת באופן שיהיו הכלים ולחם הפנים בין שתי מפות כדרך שנוהגים אנחנו בשבת. ולמעלה מהתולעת היה עור תחש להגין מן המטר והעפר ואחר כך ושמו את בדיו כמו בארון וכן יכסו את המנורה ואת כל כלים בבגד תולעת ועליו מכסה עור תחש להגין ונתנו על המוט כי אין לה טבעות לשום הבדים. ואמנם מזבח הקטורת היה נושא בבדיו מכוסה בבגד תכלת ובעור תחש. וכן שאר כלי המקדש היו מכוסים בבגד תכלת ועור תחש מלמעלה אמנם במזבח העולה אמר ודשנו את המזבח כי בעת הנסיעה ינקו אותו לטהרו כדי שלא יכבד משאו ויכסו עליו בגד ארגמן וכבר ידעת שהארגמן הוא אדום מאד יותר מן התולע כי להיות השלחן והמנורה והמזבח אשר בהיכל כנגד העולם העליון השמימיי היו מכוסים בתכלת הדומה לרקיע. אבל מזבח העולה שהים מורה על עולם ההוים וההפסד היה מכוסה בארגמן דומה לדם כי שם היו שופכים ומזים את הדם. ובמדרש אמרו שהיה הארון כנגד בעלי תורה והשלחן כנגד מלכות בית דוד. ושהיו פורשים בגד תכלת על כל הכלים שהיו בהיכל מפני שהיתה שם שרויה השכינה הדומה לתכלת. והכלל היוצא מהכסויים האלה הוא שבשלחן היה בגד מפריש בינו ובין כליו ובמנורה לא היה בגד מפריש בינה ובין כליה וכן במזבח הקטורת לא היו כלים עמו כי אם בפני עצמם. והם הכף והמחתה שהם כלי מזבח הקטורת. ושכל הכלים היו מכוסים מלמעלה עור תחש זולת הארון שהיה בו התכלת על עור תחש. והיה זה להבדילו משאר הכלים כדי שכל הרואה יכיר וידע כי שם הקדוש' האלהית ובסוף אמר וכלם אהרן ובניו לכסות את הקדש. ואחר כך יבואו בני קהת לשאת רוצה לומר שכאשר יכלו אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש בנסוע המחנה כלומר בעת הנסיעה הנה אז יבואו בני קהת לשאת אותם ולא יגעו בני קהת הנזכרים אל הקדש באופן שיתחייבו מיתת כרת כי כבר היה הקדש מכוסה ואינו מגולה ולכך לא יגעו בו ולא ימותו כי כבוד אלהים הסתר דבר והצנע לכת עם אלהיך. ואמר אלה משא בני קהת רוצה לומר הדברים והכלים שנזכרו הם המשא שישאו בני קהת ומלבד שאלעזר יהיה פקיד עליהם הנם עוד יהיה פקודת אלעזר ארבעה דברים יקרים מן המקדש שהוא בעצמו ישא אותם. הא' שמן המאור למנור' להעלות נר תמיד. והב' קטורת הסמים להקטיר על מזבח הזהב. והג' מנחת התמיד סלת ויין שיקריב באותו יום כשיחנו. והד' שמן המשחה כי הנה היה פקוד' אלעזר על הדברים האלה כדי שיוליכו אותם שלמים מכל נזק כי לא ימצאו אותם במדבר בכל מקום ודעת הראב"ע שאלעזר לא היה נושא הדברים האלה בעצמו אבל שהוא היה פקיד לתת אותם הדברים בעת הצורך. ויותר נכון בעיני לומר שהיתה פקודתו בדברים האלה לתת אותם ביד אחד או שנים מבני קהת שיוליכום שלמים מכל נזק כי להיות שמירתו ועיניו ולבו עליהם בפרט נתיחסו אל פקודתו. ואמר עוד פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו להגיד שלא זה בלבד היה פקודת אלעזר כי גם כל המשכן וכליו היו מפקודתו כמו שנזכר למעלה והתבאר מזה שלא היתה כוונת זה הדבור שישא את מספר בני קהת וימנה אותם אלא שינשאם בכבוד ומעלה ויגביל ויסדר משאם ועבודתם. לכן בא אחריו דבור אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי רוצה לומר הזהרו במעשיכם שלא תהיו אתם סבה להיות נכרת שבט הקהתי מתוך הלוים שאם היו הכהנים מתרשלים בכסוי כלי הקדש אין ספק שהקהתים בבואם לשאת אותם יראו את הקדש מגולה וימותו. ויהיו הכהנים מתוך התרשלותם מכריתים אותם מן העולם כי הקהתים לא ידעו מה לעשות והם שוגגים אם לא תלמדו אותם. ואמר זה למשפחות הקהתי כי הם הנגשים אל ה' נושאי ארון הברית וזאת עשו להם ר"ל בעבורם ויחיו ולא ימותו בכרת בגשתם אל קדש הקדשים כי נפש האדם בגשתו אל הקדש תכסוף לראות חוץ מגבולו ולכך אתם צריכים לכסות ולהעלי' כדי שלא ימותו בהרסם לראות. אהרן ובניו יבואו ויכסו הדברים הקדושים והם ישימו את הקהתים איש איש אל עבודתו ואל משאו ר"ל לכל אחד כפי כח סבלו ואל יהרוס לראות ואמר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. אפשר לפרשו על בני קהת שלא יבואו לראות כבלע את הקדש רוצה לומר כשיכסו אותו כי אם יראוהו מגולה ימותו. ומלת כבלע הוא מלשון יחד סביב ותבלעני שהוא מענין כסוי והעלמה ואפשר לפרשו על אהרן ובניו שזכר מזהירם שילכו ויבואו בעת שיכסו הדברים הקדושים ההם ופניהם אחורנית כדי שהמה לא יראו כבלע רוצה לומר כשיכסו את הקדש וימותו. והוא ע"ד וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ובמדרש אמרו (שם פ' ד) אמר משה רבונו של עולם דמן של בני קהת אסור דמו של אהרן מותר אמר לו הקב"ה לאו אלא אהרן קדש הקדשים שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש הקדשים ואין קדש הקדשים מזיק לקדש הקדשים אבל בני קהת אינם קדש הקדשים ולכן אם יראו לקדש הקדשים יזיקם וימותו. אלה משא בני קהת אלה במשא בני קהת ואין שאר הכלים במשא אלא בעגלות: תם ונשלם סדר במדבר תל"ע אמן: