מלבי"ם, בהקדמתו לפירוש ספר איוב , הסביר את ההבדלים בין שלושת רעיו של איוב, ובין השאר כתב: " "מלבד שהיה לכל אחד מן המתווכחים האלה שיטה מיוחדת בגוף הדרוש אשר התווכח עליו נבדל מזולתו, שאב כל אחד את דבריו ממקור מיוחד נבדל מזולתו, עד כי הנהר היוצא מעדן חכמתם התפרד והיה לארבעה ראשים: אליפז שאב מי חכמתו... על-ידי הופעה ממרום וחלום נבואי... בלדד ... מבאר חפרוה שרים, כרוה זקני ימי קדם... צופר ממבועי התבונה והפילוסופיא... ועל יסודות ההשגה המופשטת על-ידי הבחינה והניסיון מן המאוחר אל הקודם... אליהוא מתהום רבה... מן המחשבות השתולים בנפש ממקור מחצבתה..." ". לפי מלבי"ם, בלדד השוחי מביא טיעונים המסתמכים על מסורת הדורות הקודמים. הטיעון העיקרי שלו בפרק ח הוא, שייסורי הצדיק הם זמניים, וכנגד הייסורים, הוא יקבל כבוד רב יותר באחריתו: " "הודיעו ששיטה זו, שייסורי הצדיק הם על-דרך התמורה להרבות כבודו באחריתו, קיבלה בקבלה מדור ראשון, שהם קיבלוהו מאבותיהם אשר חקרו ועיינו בדבר הזה" " (מלבי"ם על פסוק ח) .

לפי פירושנו, מסורת הדורות הקודמים היא לא רק המקור לשיטתו של בלדד, אלא היא השיטה עצמה - הקשר עם מסורת הדורות הקודמים הוא שעוזר לאדם לשרוד ולהתמודד עם הצרות והייסורים שעוברים עליו.

1. פירשנו שהגומא והאחו, עשבים בעלי שורשים דלים, הם משל לרשעים, המנותקים מהשורשים שלהם בדורות הקודמים. רשעים נמשלו לעשבים גם ב (תהלים צב ח): "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד". פירשנו גם שהמים הם משל לשפע והצלחה חומריים. כך פירשו פרשני הפשט, למשל: " "כן ארחות כל שוכחי אל - שהם דומים כמו הגומא והאחו, אשר ישבעו בתענוגים ובמותרות, וראשיתם צלחה למצוא כן משאלות עיניים, והם דומים גם בזה כהאחו, כי תקוות חנף תאבד, ולא תתמיד הצלחתו זמן רב" " ( מלבי"ם על איוב ח יג ) .

2. ויש שדרשו, שהגומא והאחו הם משל לעם ישראל, והמים הם משל לתורה: " "היגאה גמא בלא בצה וגו' - וכי אפשר לגומא זה להתגדל בלא בצה ובלא מים? וכי אפשר לאחו זה להיות בלא מים? כך אי אפשר לישראל להיות אלא אם כן עוסקים בתורה. ולפי שפרשו מדברי תורה, לכך בא השונא עליהן, שאין השונא בא אלא על חטא ועל עבירה; לכך נאמר ויבוא עמלק" " (ר' יהושע ור' חסמא, ילקוט שמעוני פרשת בשלח ) .

לפי שני הפירושים, המסר העולה מהפסוקים דומה: חיבור לשורשים הוא הכרחי כדי להתמודד ולהינצל מצרות.

המילה בְּאִבּוֹ היא מילה נדירה, וגם שורשה - אבב - הוא שורש נדיר למדי (ראו אביב ). המפרשים פירשו את המילים בכמה דרכים:

1. אבב = עץ; באיבו = כאשר הוא עדיין מחובר לקנה שלו: " "עודנו בְּאִבּוֹ לא יקטף - פירוש: שהגמא בעצו, שעדיין אינו נקטף, ייבש. ואין לתמוה שכנה הגמא בלשון עץ, ואף על פי שהוא ממין הדשא, כי כל דבר שיעלה בקנה יקרא בלשון עץ... וכן בדברי רבותינו ז"ל (חולין נח, א): "קישות שהתליעה באביה אסורה", כלומר: בעציה, שלא נקטפה" "עדיין" " ( רד"ק, ספר השורשים, אבב ) . לפי זה, כוונת הפסוק היא: כשאין מים, העשבים מתייבשים במהירות רבה, מהר יותר מכל חציר, למרות שהם עדיין מחוברים לקנה ואינם נקטפים.

2. אבב = לחלוחית, באיבו = כאשר הוא עדיין רך ולח: " "באבו - בליחלוחו ובפריו, לא יקטף - לא ישבר ולא ינתק... ולפני כל חציר ייבש - קודם כל חציר ויבש, כשהמים כלים והביצה חריבה" " ( רש"י ) , " "והנה, בעת אשר עודנו באיבו, בעוד לא נס ליחה, לא ייקטף, כי הוא חזק מאד, ומכל מקום, רוב שפע הליחות והמימיות אשר בו, זה עצמו הוא גורם ש לפני כל חציר ייבש, כי כשייפסק יניקת הליחות בשפע או בהשתנות חום הקיץ ייבשו ויכלו, מה שאין כן החציר, שאינו צריך ליחות כל-כך, יתקיים זמן ארוך יותר" " ( מלבי"ם ) , " "עודנו באבו - כשהוא עדיין בלחלוחו הראוי הנה אז לא ישבר, אבל כאשר פסקה הלחלוחית דרכו להתייבש טרם כל חציר, כי רב הלחלוחית שבו היא סבה להתייבש מהר כאשר תסור ממנו" " ( מצודות ) . לפי זה, כוונת הפסוק היא: כשיש לחות, העשבים מחזיקים מעמד, אך כשאין לחות, הם מתייבשים מהר יותר מכל חציר.