פני יהושע/כתובות/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צ עמוד א

מי שהיה נשוי פרק עשירי

משנה מי שהיה נשוי ב' נשים ומת הראשונה קודמת לשניה יורשי הראשונה קודמים ליורשי שניה. ואיכא למידק דטפי הוה ליה למתני דיורשי הראשונה קודמים לשניה עצמה מדקתני סיפא שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה ועוד דאמאי פלגינהו לתרי בבי והו"מ למתני בבא א' הראשונה ויורשיה קודמים לשניה ויורשיה ויותר מזה קשיא לי בסוגית הגמרא פרק כל הנשבעין דף מ"ו ע"א הובא בשמעתין בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל דמקשינן אדרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו מסיפא דמתניתין דקתני שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה ומוקמינן לה כשנשבעה ומתה ובזה הלשון הביאו הרי"ף ז"ל דכל שלא נשבעה אין יורשי שניה נוטלין כלום וא"כ אמאי לא דייקינן הכי ארישא דמתניתין דהיינו מציעתא דקתני יורשי הראשונה קודמים ליורשי שניה וצריכין נמי לאוקמי כשנשבעה הראשונה ומתה דאל"כ אין קודמין. ומתון כך היה נ"ל לכאורה להביא סיוע לשיטת בעל העיטור שהביא הטור בא"ע סי' קי"ב דאף שלא נשבעה אפ"ה שקלי יורשין בתורת בנין דיכרין וסובר דלענין תקנת בנין דיכרין אין צורך לשבועה אלא שהטור כתב עליו ולא נהירא וכן תמהו עליו קדמאי ובתראי וביחוד בספר נתיבות המשפט דף ר"פ כתב עליו שהוא נגד סוגיא דפרק כל הנשבעין דמוקמינן דוקא כשנשבעה ומתה ע"ש. ולמאי דפרישית אדרבא לא מיבעיא דליכא תיובתא להאי סוגיא לבעל העיטור מסוגית הש"ס ולשון הרי"ף ז"ל אלא אדרבא סייעתא איכא דמדלא דייקינן הכי אבבא דמציעתא ע"כ היינו משום דהתם אפילו בלא שבועה נמי יורשי הראשונה קודמין בתורת בנין דיכרין כמו שאבאר דאפילו למ"ד ירתון תנן היינו לענין דלא טרפי ממשעבדי דהיינו מלקוחות כבע"ח גמור משא"כ לענין היכא דתרוייהו אתו בתורת בנין דיכרין לעולם דשייך בהו דין קדימה כדאשכחן דגובה בכתובת בנין דיכרין ממתנת שכ"מ אע"ג דכיורשין שווינהו רבנן ועדיפי מיורשין שהן קודמין ליורשין ואפ"ה כב"ד עדיפי ממתנת שכ"מ כ"ש דעדיפי משאר יורשים ואפילו משאר כב"ד כיון דאיקרו בני חורין ושייך בהו קדימה וה"נ אשכחן במתנת שכ"מ גריד' אע"ג דכירושה שוויו' רבנן אפ"ה שייך בהו קדימה כדאיתא בהניזקין הובא בש"ע וטור בשם הרמ"ה ז"ל וא"כ א"ש דיורשי הראשונה קודמין משא"כ בבבא דסיפא דקתני יורשי שניה קודמין ליורשי ראשונה ע"כ צריך לאוקמי כשנשבעה ומתה דאל"כ לא שייך לומר דיורשי שניה קודמין דהא בתורת בנין דיכרין אדרבא יורשי ראשונה קודמין אע"כ דמה שהם קודמין היינו משום שרוצין לגבות בתורת חוב אמן ממש דבהא ודאי קודמין דמיקרי משעבדי לגבי ראשונה ובנין דיכרין לא טרפי ממשעבדי וא"כ דבתורת חוב שקלי שפיר מסיק הש"ס והרי"ף דלא מצי למישקל בני שניה קודמין ליורשי ראשונה אא"כ שנשבעת על כתובתה וא"כ הוי סייעתא טובא לשיטת בעל העיטור. אלא דאפילו לפי שיטת רוב הפוסקים החולקים על בעל העיטור נמי מצינן לפ' מציעתא דמתניתין לענין כתובת ב"ד ואיירי שמתו שתי הנשים בחייו ואין כאן אלא היורשין דהכי משמע ריהטא דלישנא דמתניתין שלא הזכיר במציעתא ממיתת הנשים אחר בעליהן כדקתני סיפא וא"כ שפיר קאמר דיורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה לענין כתובת ב"ד כדפרישית דלא מיקרי משעבדי אלא בני חורין. ואי תיקשי לכל הפירושים היאך מצי איירי מציעתא כלל לענין כתובת ב"ד דקודמין לשניה הא ליכא מותר דינר על שתי הכתובות ואנן מותר דינר בעינן כדקתני אידך מתניתין דלקמן מצינן למימר דהכא איירי שאין כאן קרקע אלא כדי כתובה הראשונה אבל מטלטלין איכא טובא אלא שאין יורשי השניה יכולין ליטול כב"ד דהא לא גביא ממטלטלין משא"כ יורשי ראשונה שהן מוקדמין נוטלין הקרקע דהאיכא מותר דינר על הראשונה דהא קי"ל כת"ק דאידך מתניתין דמטלטלין הוי שיור דלא מיעקרא נחלה דאורייתא משא"כ באידך מתניתין דלקמן דאיירי שיש כאן קרקע כדי שתי הכתובות כדקתני אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כו' משמע שיש כאן קרקע כדי שיעור שתיהן אלא דאפ"ה כיון שאין כאן מותר דינר מטלטלין א"כ אם יטלו שניהן הקרקעות כדינן בתורת כב"ד תו לא מיקיימא נחלה דאורייתא מש"ה לא תקנו בכה"ג כלל ואפילו יורשי הראשונה נמי הפסידו זכותן אבל הכא במשנתינו שאין כאן קרקע כלל אלא כדי הראשונה שהן מוקדמין וא"כ תו לא שייכי בני השניה בתורת כב"ד כמו בא' בחייו וא' במותו להחולקים על בעל העיטור או במוחלת כתובתה לבעלה אליבא דכ"ע דלא אמרינן שיפסידו בני הראשונה בכך כיון דלא חיישינן לאינצויי בכה"ג ומיקיימה שפיר נחלה דאורייתא במטלטלין כן נראה לי נכון ליישב סוגיא דשבועות ולשון הרי"ף ז"ל וממילא רווחא שמעתין בדיוקא דמתניתין דקתני יורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה וכדפרישית כך היה נראה בעיני לכאורה אלא לפי שלא מצאתי לשום מפרש שיפרש מציעתא דמתניתין לענין כב"ד אלא הא דקתני יורשי הראשונה קודמין ליורשי שנייה היינו שמתו שתיהן לאחר מותו ונוטלין בתורת חוב אמן ממש דוקא ומכלל דבריהם למדנו דפשיטא להו דלא שייך קדימה כלל לענין כב"ד משום דירתון תנן והו"ל כי יורשים ממש דלית בהו קדימה כלל והא דקדמי למתנת שכ"מ היינו משום דכב"ד חל בשעת מיתה ממש משא"כ מתנת שכ"מ אינו חל אלא לאחר גמר מיתה כדאיתא בח"מ סי' רנ"ג וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מסוגיא דשבועות ומלשון הרי"ף ז"ל ומדיוקא דמתניתין מיהו לענין סוגיא דשבועות אכתי מצינן למימר דלא פסיקא ליה לתלמודא לאקשויי מבבא דמציעתא כיון דאיכא למידחי מיהא דאיירי לענין כב"ד דהא בלא"ה איכא למ"ד יסבון תנן ופלוגתא דתנאי היא בפ' יש נוחלין וטרפי אפילו ממשעבדי וא"כ שפיר יורשי ראשונה קודמין ומש"ה מקשה מסיפא ולבתר דמוקי לה כשנשבעה ומתה ה"ה דמציעתא נמי בהכי איירי דוקא למ"ד דירתון תנן דהכי קי"ל אלא דאכתי לשון הרי"ף ז"ל קשה אמאי מייתי הא מילתא דכשנשבעה ומתה איירי לענין סיפא דיורשי השניה קודמין ולא כתב כן נמי אבבא דמציעתא דיורשי הראשונה קודמין דוקא כשנשבעה ומתה ואפשר דלישנא דגמרא דפרק כל הנשבעין נקיט הרי"ף ז"ל וה"ה למציעתא ודוחק ועדיין צ"ע:

מיהו בענין דיוקא דלישנא דמתניתין נראה עוד דודאי אם נאמר דקי"ל כלישנא קמא דבסמוך דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והיינו אם נפרש כמסקנת התוס' דאיירי לענין מטלטלין וכמו שאבאר א"כ א"ש דהא דלא קתני מציעתא יורשי ראשונה קודמין לשנייה היינו משום דניחא ליה למיתני קודמין ליורשי שניה למידק מיניה דוקא קודמין אבל אי תפסי אפילו יורשי. שניה אע"ג דהו"ל תפיסה לאחר מיתה מהני משא"כ אי הוי תני קודמין לשניה לא הוי דייקינן אלא אי קדמה השניה ותפסה מחיים לא מפקינן מינה משא"כ תפיסה דלאחר מיתה אפשר דלא מהני מש"ה קתני לגבי יורשי שניה דלא שייך בהן תפיסה מחיים אלא לאחר מיתה ואפ"ה מהני כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): משנה מי שהיה נשוי כו' יורשי ראשונה קודמין ליורשי השנייה. וכתבתי דמדלא קתני יורשי הראשונה קודמין אף לשנייה עצמה יש להביא ראיה לפסק העיטור שהביא הטור א"ע סי' קי"ג דאף שלא נשבעת על כתובתה שקלי בניה כתובת בנין דיכרין וכתב בספר נתיבות המשפט שהוא נגד סוגיא ערוכה דפרק כל הנשבעין ולמאי דפרישית אדרבא סוגיא דפרק כל הנשבעין מסייע ליה ונתיישב ג"כ לשון הרי"ף ז"ל ואף ע"ג דראיה גמורה ליכא אפ"ה תיובתא נמי ליכא:

גמרא מדקתני הראשונה כו' ולא קתני כו' ונראה דדייק הכי משום דפשיטא ליה דמשנה שאינה צריכה היא דאטו לא ידעינן דכתובה גביא אפילו ממשעבדי כ"ש דקודמת לשניה אע"כ דאתא לאשמעינן דאפילו בדיעבד לא מהני דלא תימא כסברת הרשב"ם או כשיטת ר"ת וא"כ הו"ל למיתני בהדיא אע"כ דלקושטא דמילתא אתא לאשמעינן דדוקא לכתחילה קודמת ולא בדיעבד אם תפסה והשתא א"ש נמי הא דקאמר איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה והיינו נמי כיון דמתניתין לגופא לא איצטריך אלא לדיוקא א"כ ממילא משמע דדיוקא להאי גיסא דאי לאידך גיסא הו"ל למיתני בהדיא דלשון קודמין משמע טפי להאי גיסא וללישנא קמא איפכא ובזה נתיישב מה שדקדקו התוספות בד"ה מדקתני:

תוספות בד"ה ש"מ דבע"ח מאוחר כו' תימא מאי סברא היא זו כו' ותירץ רשב"ם דב"ח מאוחר עדיף מלוקח כו' עכ"ל. למאי דמפ' הרשב"ם ז"ל דאיירי במקרקעי הא דאמרינן בשמעתין דאי קדמה ותפסה היינו שהגבוה הב"ד קודם שידעו מכתובה הראשונה או שהגבוה היורשין דאל"כ לא שייך תפיסה במקרקעי אפילו היא מוחזקת בה כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק הכותב בשם רבינו יונה ז"ל לענין דאקני בלוה ולוה דמה שגבה מעצמו לא מיקרי תפס אע"ג דהתם מהני תפיסה בב"ד. והואיל ואתא לידן ענין דאקני יש לדקדק אמאי לא מוקמינן לשקלא וטריא דשמעתין ולדיוקא דמתניתין נמי לענין דאקני דאם קדמה השניה ותפסה בב"ד לא מפקינן ובשלמא לפירוש הרשב"ם ז"ל א"ש דניחא ליה לאוקמי בפשיטות אפילו בסתם קרקעות שהיו לו בשעת הלואה אלא לפירוש ר"ת שרצה לדחוק ולאוקמי מתניתין ושקלא וטריא דשמעתין במטלטלין ומוקי למתניתין כר"מ או כרבי טרפון ואמאי לא מוקי לה ככ"ע ולענין דאקני ואי משום דקשיא ליה לישנא דמתניתין דקתני ראשונה קודמת לשניה ואי בדאקני אפי' לכתחלה קי"ל דיחלוקו א"כ למאי דבעי ר"ת לאוקמי במטלטלין נמי תיקשי ליה בכה"ג אמאי קתני הראשונה קודמת הא קי"ל דבמטלטלין אין בהן דין קדימה ויחלוקו אע"כ כמו שמפרש בחידושי מהר"י מטראני בזה דודאי עיקר דינא דמתניתין דקודמת היינו במקרקעי אלא דמדיוקא דלא קתני והשניה אין לה מפרש ר"ת דהיינו משום דזימנין דיש לה כגון במטלטלין ותפסה ואם כן בכה"ג הוי מצי לאוקמי נמי עיקר דינא דמתני' בקרקעות שהיה לו קודם נישואין ודיוקא דמתני' ושקלא וטריא דשמעתין היינו לענין דאקני מה שקנה אח"כ והנראה מזה דלפי' ר"ת צריך לפרש דיוקא דמתניתין דומיא דעיקר דינא ודלא כפירוש מהר"י מטראני אלא שסובר ר"ת דבמטלטלין לכתחילה נמי יהבינן למוקדם והא דקי"ל אין קדימה במטלטלין היינו לענין קדם ותפס וזהו כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הב"י סימן ק"ד בח"מ וכמשמעות לשון הש"ע תחלת סימן הנ"ל ועיין שם בסמ"ע באריכות שתמה על סברא זו וצ"ע ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ובענין זה היה רגיל ר"ת לפרש. עיין במהרש"א מיהו בעיקר לשונו של רבינו תם משמע לכאורה דמה שכתב דלכל הפחות במטלטלין אית לן לאוקמי היינו דמיתוקמא דיוקא דמתניתין לכל הפחות במטלטלין אבל עיקר דינא דמתניתין הוא מיתוקם שפיר במקרקעי וכדפרישית בסמוך בשם מהר"י טראני אלא דאפילו הכי איכא למידק דר"ת סובר דבמטלטלין לא שייך כלל האי דינא דיחלוקו אלא דאי לא תפיס חד מינייהו נותנין להמוקדם וכשיטת הרמב"ן ז"ל ולשון הש"ע שכתבתי בסמוך דאל"כ מאי מדייק הכא בגמרא מדלא קתני והשניה אין לה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה דלעולם מה שגבה לא גבה דלא מהני תפיסה אלא דאפ"ה לא מצי למיתני והשניה אין לה דהא נוטלת מיהו חציה במטלטלין אע"כ דלית ליה לר"ת דין חלוקה במטלטלין אלא היכא שזמן שניהם שוה דאפי' בקרקעות חולקין וכן בלוה ולוה וקנה אבל במטלטלין שהיו לו בשעת הלואה נותנין למוקדם תחלה אלא הא דקי"ל אין דין קדימה במטלטלין היינו לענין אם תפסה שניה דלא מפקינן מינה וכן מוכח מדבריו דבעי לאוקמי סוגיא דבן ננס ורבנן לקמן נמי במטלטלין ואס"ד דשייך דין חלוקה במטלטלין א"כ לרבנן דבן ננס נהי דס"ל מה שגבה לא גבה אכתי צריכה לישבע כדי שלא תפסיד הראשונה חצי המטלטלין אע"כ למ"ד מה שגבה לא גבה אפילו לכתחלה נמי יהבינן כולהו להמוקדם בדליכא קרקע וא"כ ממילא דאפילו למ"ד מה שגבה גבה נמי הכי ס"ל דלענין דינא דלא תפסה הא לא אשכחן דפליגי ועוד דאי ס"ד דפליגי למה לי לאוקמי פלוגתייהו בקדם וגבה הו"ל למימר דלכ"ע לא מהני תפיסתה דהו"ל תפיסה בטעות אלא דפליגי בעיקר דינא דמטלטלין דלרבנן אית לה דין קדימה ויהבינן למוקדם לחוד ולבן ננס יחלוקו ומש"ה צריכה לישבע אלא על כרחך דלית ליה לר"ת דין חלוקה במטלטלין כנ"ל לכאורה מפירושו ובלא"ה נראה כן לפמ"ש כמה פעמים במכילתין בשם ר"ת בבכורות דף נ"ב שסובר דתקנת הגאונים דאורייתא וכתבתי משום דס"ל שיעבודא דאורייתא ועיקר שעבודא דאורייתא במטלטלין כתיב יוציא אליך העבוט כדאיתא בס"פ גט פשוט ע"ש ברשב"ם ובלשון התוספות דעכ"פ מיניה לכ"ע אמרו וא"כ ה"נ כיון דמיניה טריף ממילא דלמוקדם יהבינן דהא חל שיעבודה מעיקרא ופסידא דלקוחות לא שייך הכא והיינו נמי טעמא דהרמב"ן ז"ל וטעם החולקין נראה דקיימי בשיטת ר"י שכתב לעיל דף פ"ו בד"ה לאשה דכל היכא דלא טריף מלקוחות הו"ל כאילו דינן שוה ועיין מ"ש שם ועדיין צ"ע ודו"ק ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בדבריהם במה שכתבו וצריכא למימר השתא דהא דאמר לקמן לכ"ע מה שגבה לא גבה ובערכין כו' וכתב דבלא"ה לא קשה מידי דהא לאידך אוקימתא דאמרינן לכ"ע מה שגבה לא גבה איירי מתני' דלקמן שפיר במקרקעי ודאי שכדבריו כן הוא דהא מוקי פלוגתייהו בשמא תכסיף והיינו במקרקעי אלא דאפ"ה מדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה היינו לענין דינא דמטלטלין לאפוקי ממאי דאמר שמואל דפליגי במטלטלין קאמר איהו דלא פליגי שכך הסוגיא בגמרא וק"ל:

(קונטרס אחרון): תוס' בד"ה ש"מ בע"ח מאוחר כו' ובענין זה היה רגיל ר"ת לפרש כו'. וכתבתי בפנים דמשמע להדיא דר"ת ז"ל סובר דהא דקי"ל אין קדימה במטלטלין היינו דוקא לענין אם קדם המאוחר וגבה אין מוציאין ממנו משא"כ לכתחלה נותנין למוקדם תחלה וכדמשמע מפשט לשון הש"ע ח"מ סי' ק"ד והוא שיטת הרמב"ן ז"ל ועיין בפנים שכתבתי מילתא בטעמא דר"ת לשיטתו שכתבו התוס' בשמו במס' בכורות דף נ"ב דתקנת הגאונים דאורייתא ונ"ל בטעם דברי ר"ת דמדאורייתא אין לחלק כלל בין מטלטלי למקרקע דהא עיקר שיעבוד דאורייתא ילפינן מיוציא אליך העבוט דכתיב במטלטלין ובזה נתיישב היטב מה שהקשו בתוס' ס"פ גט פשוט וכתבו דלא ידע רבי מאי קאמר ולמאי דפרישית בפנים א"ש עיין עליו אף שקצרתי כאן ובמקום אחר הארכתי יותר וכמדומה לי שכן עולה ג"כ מלשון חידושי הרשב"א ז"ל מה שנדפס מקרוב בשילהי מס' קידושין ע"ש. אלא שהלשון מגומגם וכן מבואר להדיא ג"כ בלשון הראב"ן ז"ל בפשיטות ואף דמ"מ הקשה הסמ"ע שם שפיר בריש סי' ק"ד מלשון הש"ע דנראה דלא נחית להכי מרן הב"י מ"מ במה שכתב הסמ"ע בפשיטות והדרכי משה שכל הפוסקים חולקין על הרמב"ן ז"ל ואיהו גופא לאו להלכה אמר הרי לפנינו דאדרבא הרבה מגדולי הקדמונים קיימי בהך שיטה וכמדומה לי שלא ראיתי בכל גדולי הקדמונים מי שכתב בהדיא להיפך זולת ממה שנראה לי מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהל' אישות שהבאתי לעיל בק"א בסי' רט"ו שכתב והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אף שגם זה אינו מוכרח כ"כ דאפשר דמיתמי דוקא איירי אבל מיניה דידיה שייך דין קדימה לכתחלה אלא דמל' ר"י שהבאתי בסי' הנ"ל מבואר להדיא דאין דין קדימה אף לכתחלה היכא דלא טרפינן מלקוחות דהו"ל כאין בו זמן וכמ"ש בזה שם סי' רט"ו ולענ"ד הוי ספיקא דדינא ועדיין צריך תלמוד ובאמת לא ראיתי בשום מחבר אף מהאחרונים שהרגיש בלשון התוספות דבכורות שכתבו דתקנת הגאונים דאורייתא ובר מן דין הרי הבאתי בפנים כאן בשמעתין כמה הוכחות שכן הוא שיטת ר"ת ז"ל ודו"ק:

בא"ד ולי נראה כתירוצו הראשון כו' ואתיא כרבי טרפון כו' עכ"ל. ועיין במהרש"א שהקשה דא"כ לכתחלה יהבינן למאוחר ולענ"ד לא קשה מידי לא מיבעיא לפירוש הר"י מטראני שכתבתי דעיקר דינא דמתניתין היינו במקרקעי אלא דיוקא איירי במטלטלין וא"כ שפיר קאמרי דמיתוקמא כרבי טרפון דהא מסיק רבי טרפון התם בסיפא דכל היכא שתפסו מרשות הרבים או מסימטא כל הקודם זכה וא"כ מש"ה לא קתני והשניה אין לה היינו דאי קדמה ותפסה אפילו לאחר מיתה מהני ונהי שהתוס' הביאו רישא דמילתא דר"ט אפ"ה אסיפא סמכו דלענין היכא שמונח ביד אחר ולא תפסה לא פשיטא להו לאוקמי דהא איכא למ"ד דכושל היינו כתובת אשה א"כ למוקדמת יהבינן כדפרישית בסמוך בשיטה זו אלא דאפילו לאידך פירושא שכתבתי דעיקר מתניתין נמי רוצה ר"ת לאוקמי במטלטלין דומיא דדיוקא אפ"ה לא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל דהא בפשיטות מצינן למימר דלמאי דבעי למידק ממתניתין דבע"ח מאוחר מה שגבה גבה ע"כ ס"ל כמ"ד לכתובת אשה קרי רבי טרפון כושל ואידך מ"ד דס"ל דכושל היינו מאוחר ס"ל כמ"ד מה שגבה לא גבה ומוקי מתניתין שפיר ככ"ע כן נ"ל. ומה שהוצרכו התוס' לאוקמי כר' טרפון ולכאורה אפילו כרבי עקיבא מצי לאוקמי ואפ"ה מיתוקמא שפיר דיוקא דמתניתין לענין מטלטלין שתפשה מחיים דמודה ר"ע כדאיתא בפרק הכותב שם אלא דאפשר דר"ת והתוס' דהכא לשיטתייהו שכתבו לעיל דלענין כתובה לר"ע לא מהני תפיסה מחיים מה שאין כן לשיטת רבינו חננאל שם שפיר מצינן לאוקמי דיוקא דשניה יש לה לענין תפיסה מחיים ודו"ק:

בא"ד מיהו קצת קשה לאיכא דאמרי כו' דלמא מתניתין במקרקעי כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי בלשון הגמרא דהא דדייק בלישנא דמתני' מדלא קתני לשני הלשונות היינו משום דמשמע ליה דפשטא דמתני' משנה שאינה צריכה היא ועל כן משמע ליה דלדיוקא אתא אם כן אתי שפיר ולפי המסקנא דמסיק איידי ואם כן הכי נמי קאמר דמתניתין לאו לדיוקא אתא אלא איידי דתנא כן נראה לי וק"ל:

דף צ עמוד ב

גמרא וש"מ כתובה נעשה מותר לחברתה ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר וכתבו התוס' אע"ג דלא הוי קאי אלא אדיוקא כו'. ולכאורה סוגיא כזו לא מצינן בגמרא והנראה בזה דפשיטא לתלמודא דעיקר האי בבא דשניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה היינו לאשמעינן דכב"ד לא טרפי ממשעבדי ומש"ה שניה ויורשיה קודמין וא"כ הו"ל למיתני אם יש שם מותר דינר דשייך האי דינא דכב"ד דהא ברישא דמתניתין דקתני הראשונה קודמת לשנייה ע"כ דליכא שיעור שתי כתובות וכ"ש דליכא מותר דינר על שתי כתובות וא"כ ממילא לא שייך האי בבא דסיפא בכה"ג דהא בלא"ה ליכא כב"ד ליורשי ראשונה והו"ל למיתני בהדיא אפילו יש שם מותר דינר אפ"ה שניה ויורשיה קודמין. אלא ע"כ דכתובה נעשה מותר לחבירתה וא"כ שפיר שייך האי בבא דסיפא לאשמעינן דב"ד לא טרפי ממשעבדי. ובזה נתיישב' לי שיטת הרשב"א והריטב"א ז"ל שהביא בעל נתיבות המשפט דף רפ"ג ע"ב שכתבו דבאחת בחייו וא' במותו דדייקינן הא איכא שקלי היינו אע"ג דלא מצי בני הראשונה למישקל כל דמי כתובת בנין דיכרין שלהם אלא מקצת אפ"ה שקלי ולאפוקי מסברת הגדולים הראשונים שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין דלעולם בעינן מיהא שיעור שתי כתובות ודייקי הרשב"א והריטב"א נמי מהכא דאלת"ה אלא דבעינן שיעור שתי כתובות א"כ אף ע"ג דכתובה נעשה מותר אפ"ה אכתי הו"ל למיתני אם יש שם מותר כו' ע"ש והיינו נמי כדפרישית כיון דרישא דמתניתין איירי בדליכא שיעור שתי כתובות א"כ הו"ל למתני בסיפא בהדיא. ובמה שכתבתי ממילא אזלא ליה דיוקו דבעל נתיבות המשפט שכתב דלהרשב"א והריטב"א ע"כ חולקים ג"כ על מה שכתב הרא"ש ז"ל דאע"ג דכתובה נעשה מותר לחבירתה מ"מ בעינן מיהא שיהא שם מותר דינר על שיעור כתובה הראשונה וא"כ לפי דיוקת הרשב"א והריטב"א אכתי הו"ל למיתני אם יש שם מותר דינר אלא ע"כ דהרשב"א והריטב"א פליגי בהא נמי אסברת הרא"ש עכ"ל ע"ש. ולמאי דפרישית לא פליגי כלל דדוקא בהך דיוקא קמא דלא הוי דומיא דרישא קדייק שפיר דהו"ל למתני בהדיא משא"כ בהך דמותר דינר על הראשונה הוי שפיר דומיא דרישא דמצי איירי נמי בכה"ג כדדייקינן קודמין האיכא שקלי א"כ תו לא איצטריך למיתני אדיוקא אם יש שם מותר דינר כן נראה לי נכון ודו"ק:

שם דאי ס"ד טרפי ממשעבדי ליתו בני ראשונה כו' ואפי' לשיטת הסוברים דבע"ח מאוחר לגבי מוקדם לא מיקרי משעבדי אלא בני חורין כדאיתא בש"ע ח"מ סימן ק"ד אפ"ה מדייק הכא שפיר דע"כ לא טרפי ממשעבדי דירתון תנן דאי ס"ד דגבו ממשעבדי דיסבון תנן כדאיתא לעיל פרק אע"פ א"כ כ"ש דגבו לגבי בע"ח מאוחר דלא מיקרי משעבדי א"כ ליתו בני ראשונה וליתבעו אע"כ דירתון תנן ומש"ה לא גבו אפילו מבע"ח מאוחר וכל שכן דלא גבו ממשעבדי וכך כתבו הר"ן והרא"ה והריטב"א:

רש"י בד"ה אתם בני בע"ח אתם כו' ע"כ בדליכא מותר דינר איירי כו' עכ"ל. לכאורה לפי סברת המקשה לא הוצרך לפרש כן דהא לאו בהכי תליא פלוגתייהו וכן במה שפרש"י בד"ה ר"ע אומר כבר קפצה משעה שמת הבעל בחיי שניה נמי שפת יתר הוא ואי לשון כבר קפצה דייק ליה הכי דמשמע דטעמא דר"ע משום דכבר קפצה בשעת מיתה דפשיטא ליה דאפילו לבן ננס דבא' בחייו וא' במותו תקנו אפ"ה בחיי שניה לא איתקון כמ"ש הרא"ש ז"ל בשם רבינו חננאל וקצת גאונים וע"ז מהדר ליה ר"ע שפיר כבר קפצה דכיון דבחיי' מודית לי דאין לבני הראשונה כב"ד ה"ה דלאחר מיתת שנייה נמי לית להו דבתר שעת מיתה אזלינן. אלא דלפ"ז לא אתי שפיר למאי דבעי רבנן דבי רב ורבה לאוקמי דכ"ע א' בחייו וא' במותו יש להם ובמותר פליגי וא"כ לפ"ז ע"כ דלר"ע אפילו בחיי שניה נמי שייך כב"ד דאל"כ באחת בחייו וא' במותו נמי לא שקלי דהא קאמר כבר קפצה אע"כ דלית ליה האי סברא דבתר שעת מיתה אזלינן וא"כ מאי כבר קפצה דקאמר אדרבא בשעת מיתה זכו בני הראשונה אליבא דרבה דהא ס"ל דדוקא כתובה אין נעשה מותר לחבירתה ופירש"י משום שהן הפורעין והן המקבלין אבל בחיי שנייה דלא שייך האי טעמא הו"ל כבע"ח דעלמא והוי מותר לחבירתה וא"כ לא שייך כלל לשון כבר קפצה דאדרבה הו"ל מרובין ונתמעטו דפשיטא לן לקמן דזכו בהן יורשי ראשונה ומאי איצטריך רב יוסף לאקשויי לקמן אם יש מותר מיבעי ליה דבפשיטות הו"ל לאקשויי מאי כבר קפצה. ונראה שזה בעצמו כוונת רש"י ז"ל דקשיא ליה מעיקרא מאי ס"ד לומר דא' בחייו ואחת במותו תנאי היא דהא אמרינן לעיל ש"מ תלת וקחשיב נמי ש"מ כתובה נעשה מותר א"כ כיון דהכא במילתא דבן ננס בדליכא מותר איירי א"כ איכא לאוקמי פלוגתייהו בהכי ולא בפלוגתא רחוקה לומר דלר"ע אפילו בדאיכא מותר לא שקלי לכך פירש"י אדרבא משום דבן ננס בדליכא מותר איירי ע"כ סובר דכתובה נעשה מותר לחבירתה אע"פ שהן הפורעין והן המקבלין א"כ כ"ש דבחיי שניה הוי מותר דהו"ל כשאר בע"ח וא"כ מאי קאמר ר"ע כבר קפצה אדרבא לבן ננס בחיי שניה שקלי טפי אע"כ דפלוגתייהו לאו בהכי תליא אלא דבן ננס סובר דבא' בחייו וא' במותו נמי איתקן ור"ע סובר דלא איתקן כיון דבחיי שנייה לא איתקן כבר קפצה וע"כ דבן ננס מודה בהא דאל"כ אדקאמר דשקלי יורשי שניה אדרבה בחייו הוה רבותא טפי וא"כ קאמר שפיר דכולה מילתא דא' בחייו וא' במותו דלעיל תנאי היא דלבן ננס אפי' בדליכא מותר שקלי ולר"ע אפילו איכא מותר לא שקלי כן נ"ל בכוונת רש"י ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם בגמרא מתקיף לה רב יוסף א"ה רע"א כבר קפצה נחלה אם יש מותר דינר מיבעי ליה. לכאורה יש לדקדק אמאי הו"ל לר"ע למימר אם יש מותר דינר כיון דמילתא דבן ננס מיירי בהדיא בדליכא מותר דינר מדקאמר טלו כתובת אמכם ולא כמו שפירש רש"י וא"כ שפיר מהדר ליה ר"ע דבכה"ג כבר קפצה נחלה כיון דליכא מותר דינר ואי לישנא דכבר קפצה קשיא ליה לרב יוסף דמשמע דכבר קפצה בחיי השנייה א"כ הו"ל להקשות בפשיטות א"ה מאי כבר קפצה ונראה ליישב דודאי לשון כבר קפצה קדייק רב יוסף אלא דאכתי הו"מ לאוקמי פלוגתייהו דבן ננס ור"ע בדליכא מותר דינר אפילו על כתובה הראשונה לחוד וקסבר בן ננס אפילו הכי נוטלין כב"ד משום דבפרעון כתובה לבני השנייה מיקיימא נחלה דאורייתא כמו שהביא בעל נתיבות המשפט ז"ל סברא זו בשם הרשב"א והריטב"א ז"ל וע"ז מהדר ליה ר"ע ופליג משום דכבר קפצה נחלה פירוש כיון דקודם פרעון הכתובה לבני השנייה לא הוי מותר דינר על כתובה הראשונה מש"ה לא מיקרי מותר דינר כמו שכתב הרא"ש ז"ל דבע"ח מכאן ולהבא גובה וכיון דבשעת מיתה לא היה מותר הו"ל כאילו אתא מעלמא וא"כ שייך שפיר לשון כבר קפצה אלא דאכתי קשה לר' יוסף א"כ הו"ל לר"ע למימר אם יש מותר דינר והיינו מותר דינר על כתובה הראשונה דהא מלישנא דבן ננס לא שמעינן בפירוש דליכא מותר על כתובה הראשונה לחוד וא"כ אי איתא דר"ע בדאיכא מותר על הראשונה מודה הו"ל למימר בהדיא כן נ"ל לולי דמלשון רש"י ז"ל לא משמע כן ועיין עוד בסמוך:

שם והני תנאי כו' מאי לאו בהא קמיפלגי כו'. וקשיא לי למאי דס"ד דטעמא דת"ק היינו משום דבא' בחייו ואחת במותו אין לבני הראשונה כב"ד א"כ עיקר הדין לא נזכר כלל במילתא דת"ק דבמאי דקאמר באין בניה של זו לאחר מיתה ונוטלין כתובת אמן לא שמעינן שפיר הא מילתא דהא אפי' הוי שייך כב"ד בכה"ג אפ"ה בני השנייה קודמין ליטול כתובת אמן כמו ששנוי במשנתינו דדייקינן מינה דכב"ד לא טרפי ממשעבדי אם לא שנאמר דלמאי דס"ד השתא יסבור ת"ק דכב"ד טרפי ממשעבדי כמ"ד יסבון תנן דפלוגתא דתנאי היא בפ' יש נוחלין וזה דוחק לכך נראה דהכי קאמר ת"ק כיון דבני השנייה לא שקלי כתובת אמן אלא לאחר מיתתה ובירושת אמן בא להן ולא בתנאי כב"ד מכח ירושת אב כמו שפירש"י לעיל א"כ אתי לאינצויי ומש"ה לא שקלי בני הראשונה ולמאי דמסיק דלכ"ע א' בחייו וא' במותו יש להם כתובת ב"ד ע"כ הא דקאמר בן ננס נוטלין כתובת אמן היינו דלא מיקרי מותר דינר כיון דאין נוטלין אלא כתובת אמן וכתובתה לא מיקרי מותר כן נ"ל:

דף צא עמוד א

והכא בדינר מקרקעי קמיפלגי ופירש"י אי בעינן האי מותר שיהא שם שיעור שתי כתובות ודינר מקרקעי כו' עכ"ל. ומשמע לכאורה מבואר מפירושו דלא סגי במותר דינר על כתובה הראשונה לחוד אלא דוקא מותר על שתי הכתובות משום דס"ל אין כתובה נעשה מותר לחבירתה ויש לתמוה כיון דמעיקרא בעי למימר והני תנאי כי הני תנאי והיינו דר"ש ס"ל כבן ננס דא' בחייו וא' במותו יש להם כתובת בנין דיכרין ע"כ היינו אפילו בדליכא מותר דינר דכתובה נעשה מותר לחבירתה כדמסיק רב יוסף במילתא דבן ננס. א"כ כיון דדחי השתא למימר דתנאי בתרייתא ר"ש ורבנן לכ"ע ס"ל דא' בחייו וא' במותו יש להם כתובת בנין דיכרין ממילא משמע דקאי נמי בסברא קמייתא דאפילו ליכא מותר דכתובה נעשה מותר לחבירתה דאל"כ הו"ל שלש מחלוקות בדבר ובפשיטות הו"ל לרש"י לפרש דהא דקאמר והכא בדינר מקרקעי קמיפלגי היינו דנהי דלכ"ע כתובה נעשה מותר לחבירתה מ"מ בעינן מיהא שיהא מותר דינר על כתובה הראשונה כדמסיק הרא"ש ז"ל ובהך מותר פליגי ר"ש ורבנן אי בעינן מותר קרקע או דסגי במטלטלין ונהי דאפשר לומר דרש"י לא מצי לפרש כן דא"כ לא הוי מקשה הש"ס שפיר ומי מצית אמרת דקשה דר"ש אדר"ש ואי להאי פירושא ל"ק דר"ש אדר"ש דאיכא לחלק דנהי דהתם במתו שתיהן בחייו בעינן מותר דינר קרקע היינו משום דבמטלטלין לא מיקיימא נחלה דאורייתא מה שאין כן הכא בא' בחייו וא' במותו דמיקיימא נחלה דאורייתא בקרקעות שפורעין לבני שנייה אלא דאפ"ה בעינן שיהא בשעת מיתת אביהן מעיקרא מותר על כתובה הראשונה משום טעמא דאינצויי אפשר לומר דבמותר מטלטלין נמי סגי או משום דאמרו בני הראשונה אנן בהאי תקנתא לא ניחא לן ואנו רוצין לפרוע לכם דמי כתובת אמכם במטלטלין וישאר דינר במקרקעי אלא דלפ"ז תיקשי אסוגיא דגמרא גופא אמאי לא מוקי פלוגתייהו דר"ש ורבנן בכה"ג דפרישית ולא תקשי נמי דר"ש אדר"ש ובלא"ה קשיא לי טובא כיון דמסיק אדעתא הא מילתא דכתובה אין נעשה מותר לחבירתה אם כן אמאי לא מוקי בפשיטות פלוגתייהו דר"ש ורבנן בכתובה נעשה מותר כמו שהקשו בתוס' על פירוש רש"י וכ"ש דקשה יותר למאי דמוקי בסמוך דפליגי בדינר משעבדי והיינו אי חוב נעשה מותר ואמאי שני בלישנא לימא דפליגי בכתובה נעשה מותר כדקאמר האי לישנא בכולה שמעתין. מכל זה היה נ"ל מבואר דרש"י ז"ל לא נחית לסברת הרא"ש ז"ל אלא שסובר דלמ"ד כתובה נעשה מותר לחבירתה וה"ה לבע"ח לא בעינן כלל מותר דינר אפילו על כתובה הראשונה לחוד דבלא"ה בפריעת בע"ח וכתובה מיקיימא שפיר נחלה דאורייתא דנהי דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה מ"מ כיון דמיד בשעת מיתה מחויבים לפרוע חוב אביהן מיקרי שפיר נחלה דאורייתא שזה ירושתן. שכן כתב רש"י ז"ל להדיא לעיל בשמעתין בד"ה כתובה נעשה מותר ע"ש. או שנאמר דנהי דבבע"ח דעלמא סובר רש"י ז"ל כסברת הרא"ש ז"ל כדמסיק הרא"ש בטעמא דבע"ח הו"ל כדבר שנתחדש לאחר מיכן אפ"ה בפריעת כתובה אפשר דלא שייך האי טעמא כיון שהן הפורעין והן המקבלין ומוחזקין לא הוי כדבר שנתחדש לאחר מיכן ונהי דמלשון הרא"ש ז"ל משמע דאפילו לענין כתובה אמרה אפ"ה י"ל דרש"י ז"ל ס"ל כוותיה בחדא ופליג בחדא וא"כ לפ"ז למאי דמוקי השתא בדינר מקרקעי ע"כ ס"ל דכתובה אין נעשה מותר לחבירתה דאל"כ לא בעינן מותר כלל וא"כ שפיר הוצרך לפרש אי בעינן מותר על שתי הכתובות מקרקעי או מטלטלי והשתא א"ש נמי דלא מצי הש"ס לאוקמי פלוגתייהו דר"ש ורבנן בכתובה נעשה מותר דא"כ דר"ש סובר דכתובה נעשה מותר תו לא בעינן מותר כלל על כתובה ראשונה אלא כל מאי דאיכא מותר על כתובה שנייה שקלי בני ראשונה וא"כ מאי האי דקאמר ר"ש אם יש שם מותר דינר הא לא בעינן מותר דינר ואי מותר דינר על כתובתה השנייה קאמר הא קמן דעיקר פלוגתייהו בדאיכא מותר על השנייה הוא. כך היה נראה בעיני לכאורה אלא לפי שלא מצאתי שום חולק על הרא"ש ז"ל לא מלאני לבי לפרש כן. לכך נראה לפרש לשון רש"י ז"ל בפשיטות כיון דקאמר ר"ש אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן משמע להדיא דר"ש מצריך לעולם מותר על שתי הכתובות דכתובה אין נעשה מותר ומש"ה אפילו למאי דמוקי דפליגי בדינר משעבדי היינו בע"ח ממש דס"ל לר"ש דהוי מותר אבל כתובה לא הוי מותר כדמסיק רבה לעיל כן נ"ל. ולפ"ז צ"ל נמי דלמאי דבעי למימר והני תנאי כהני תנאי לאו לגמרי בחד גוונא הוא דהא לבן ננס אפי' ליכא מותר דינר ולר' שמעון בעינן מותר דינר על שתי הכתובות כדמשמע פשטא דלישנא למאי דפרישית ודוק היטב:

תוספות בד"ה ומר סבר פירוש ר"ש וקשה לי אם יש שם מותר דינר כיון שיש כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלעיל במאי דקאמר והני תנאי דבעי למימר דפליגי בא' בחייו ואחת במותו נמי הו"ל לאקשויי כיון שיש שם מיבעי ליה דהו"ל ר"ש לקולא. ולענ"ד לא קשה מידי דכיון דלת"ק לא שייך כלל בא' בחייו וכב"ד אפילו בדאיכא מותר דינר ולא נחית ת"ק כלל לאפלוגי בענין מותר א"כ שפיר קאמר ר"ש מילתא מציעתא אם יש שם מותר דינר שייך כב"ד ואם לאו ליכא כב"ד דלא תימא כתובה נעשה מותר משא"כ הכא דת"ק נמי סבר דשייך כב"ד בא' בחייו אלא דהכא לא שקלי כיון דליכא מותר דינר מקרקעי א"כ לא הו"ל לר"ש למימר כל אריכות הלשון דאם יש שם אלא כיון שיש שם מותר דינר דהיינו מטלטלין ומאי ואם לאו דקאמר דהא כ"ש דלת"ק הכי הוא כן נראה לי בכוונת התוס' ובעיקר קושייתם יבואר בסמוך ליישב וק"ל:

גמרא אלא הכא בדינר משעבדי קמיפלגי. כבר כתבתי דלפי פירוש רש"י משמע דהאי משעבדי היינו בע"ח דוקא דהשתא משמע לן דבין לת"ק בין לר"ש כתובה אין נעשה מותר לחבירתה מדלא מוקי פלוגתייהו בהכי ובאמת שזה דוחק גדול לאוקמי בכולהו אוקימתי לר"ש ורבנן דכתובה אין נעשה מותר ודלא כהלכתא מיהו לולי פירש"י בזה היה נראה לפרש בפשיטות כל הסוגיא לפי שיטת הרא"ש ז"ל דאפילו למ"ד כתובה נעשה מותר בעינן מיהא שיהא מותר על כתובה הראשונה ובהכי מיתוקמא כולה אוקימתי קמייתא אי סגי במטלטלי או מקרקעי או אי בדינר או פחות מדינר. ולפ"ז הכא דמסיק דבדינר משעבדי פליגי ממילא דמוקי לפלוגתייהו בכתובה נעשה מותר אלא הא דשני בלישנא למימר דינר משעבדי היינו משום דלעיל בשמעתין פליגי רבנן דבי רב ורבה דלרבנן דבי רב כתובה ובע"ח שוין בזה ולרבה פשיטא ליה מסברא דנפשיה דבבע"ח כ"ע מודו דהוי מותר ומשום הכי נקיט הכא בדינר משעבדי והיינו לכל חד כדאית ליה לרבנן דבי רב משעבדי היינו כתובה ובע"ח ולרבה היינו כתובה דוקא דהא בבע"ח משמע ליה דלא שייך שום פלוגתא דודאי נעשה מותר ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר אי הכי ר"ש אומר אם יש שם כו' כיון שיש שם מיבעי' ליה דכיון דס"ל לר"ש דדינר ממשעבדי א"כ ת"ק ממילא סבר דכתובה נעשה מותר וא"כ לר"ש האיכא מותר דעיקר פלוגתייהו בהכי איירי דאיכא מותר על הראשונה כדפרישית לעיל דמש"ה נקיט נוטלין כתובת אמן וכדמסיק נמי ר"ש אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כן נ"ל נכון ובזה נתיישבו כל קושיות התוספות בשמעתין לולי דמלשון פירוש רש"י לא משמע כן ודוק היטב:

תוספות בד"ה אלא הכא בפחות מדינר כו' ותימא א"כ הדרא קושיא לדוכתא כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה יש לתמוה מאי ס"ד כלל למימר דלר"ש סגי בפחות מדינר דהא בהדיא קאמר במתניתין ובהאי ברייתא גופא דינר אע"כ דקס"ד דעיקר מילתא דר"ש היינו לחלוק על הת"ק לענין מטלטלין אלא דבעינן קרקע דוקא ולעולם דבקרקע סגי בפחות מדינר ואיידי דקאמר ת"ק דינר קאמר איהו נמי דינר וטעמא רבה נמי איכא דנהי דבמטלטלין בעינן דינר בקרקעות בפחות מדינר נמי סגי דהא קי"ל אין אונאה לקרקעות ועוד דנהי דבמתניתין בסמוך אמרינן דאם אמרו היתומים אנו מעלין על נכסי אבינו דינר אין שומעין להם ומשמע דאפילו בקרקעות איירי היינו היכא דלפי שומא אין שם מותר כלל ומש"ה בשל עולם הן שמין משא"כ היכא דאיכא מותר כל דהו על שתי הכתובות א"כ אם יחלקו אותו המותר בין שניהן נראה דמצי כל חד מינייהו למימר מעלינן כנכסי דבי בר מריון כיון שסמוך לשדהו ולא חזיא לשום אדם אחר כדאיתא בהשותפין וא"כ שפיר איכא למימר דפחות מדינר סגי דודאי יאמר לדידי שויא דינר כדי שיטול בב"ד ומעלינן כנכסי דבר מריון אלא דאכתי מקשה הש"ס שפיר והא ר"ש דינר קאמר ולא משמע ליה דאיידי קאמר כיון דעיקר פלוגתייהו בהא מיהא לא שייך להקשות כיון שיש שם מיבעיא ליה דהא ע"כ בלא"ה פליגי נמי ר"ש ורבנן דלרבנן סגי במטלטלין ולר"ש בעינן קרקע דוקא כדפליגי במתניתין א"כ שפיר קאמר אם יש שם קרקע דוקא ולעולם אפילו פחות מדינר נוטלין ואם לאו אלא מטלטלין אפילו דינר נמי לא מהני כן נ"ל נכון ודו"ק:

משנה ואם אמרו היתומים אנחנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר כו' לכאורה מילתא דפשיטא היא דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דבעינן מותר דינר ואטו בשופטני עסקינן דלעולם יאמרו אנו מעלין מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך אתי שפיר דעיקר הרבותא לענין קרקעות דמכיון שכבר חלקו ונשאר מותר דינר א"כ בודאי אותו מותר שוה דינר לא' מהם ומעלין ליה כנכסי דבר מריון כיון שסמוכה לשדהו וקמ"ל בהא נמי אין שומעין להם אלא דוקא אם שמין בתחלה שקרקע שוה כדי שתי כתובות ודינר נוטלין ואם לאו אין נוטלין וק"ל:

גמ' פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשים. נראה דפשיטא לתלמודא כיון דטעם מותר דינר כי היכי דנקיים נחלה דאורייתא א"כ בתר שעת מיתה אזלינן כדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן בכמה דוכתי ירושה ממילא הוי דמשעת מיתה מיקרו יורשין ואפילו כתובת בנין דכרין למ"ד ירתון תנן הוא מוקדם למתנת שכ"מ כיון דירושת כב"ד בשעת מיתה מיד ומתנת שכ"מ לא שוויא כירושה אלא לאחר גמר מיתה כדפרישית לעיל אלא במועטים ונתרבו קמיבעיא ליה כיון דאשכחן דבכור אינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתה או דילמא דשאני בכור דגזירת הכתוב הוא דכתיב בכל אשר ימצא לו כן נראה לי. ועוד נראה לפרש דהא דפשיטא לתלמודא במרובין ונתמעטו היינו מדאיפסקא הלכתא לעיל דכתובה נעשה מותר לחבירתה וכ"ש בבע"ח ולפי שיטת הרא"ש ז"ל הסכימו כל הפוסקים דדוקא בדאיכא מותר דינר והוא משועבד לבע"ח או לכתובה הוא דהוי מותר אבל בדליכא מותר דינר לא אמרינן דהחוב והכתובה עצמן ליהוי מותר ואם כן ע"כ אין הטעם דבע"ח וכתובה הוי מותר משום דפריעת בע"ח מצוה וזה ירושתן דא"כ אפילו בדליכא מותר דינר אלא ע"י הכתובה וחוב גופא נמי הא שייך האי טעמא אע"כ דעיקר הטעם דבאיכא מותר דינר והוא משועבד לחוב או לכתובה מיקרי מותר היינו משום דהו"ל כמרובין ונתמעטו דבע"ח מכאן ולהבא גובה כמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ ע"כ פשיטא לן דמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין כן נ"ל נכון ודו"ק:

דף צא עמוד ב

תוספות בד"ה כך מועטין ונתרבו כו' ואע"ג דבריש מי שמת כו' היינו משום דבכל דוכתא אזלינן בתר נחלה דאורייתא כו' עכ"ל. היינו לענין מועטין ונתרבו משא"כ במרובין ונתמעטו בכל ענין אזלינן בתר שעת מיתה כדפרישית וכמ"ש מהרש"א ז"ל וכן צריך לפרש ג"כ בסוף הדיבור שכתבו דהכא אע"ג דאזלינן בתר תקנתא דרבנן אפ"ה לא מיעקרא נחלה דאורייתא עכ"ל וקשיא לן הא זימנין דמיעקר נחלה דאורייתא לגמרי שאין יורשי הקטנה נוטלין כלום לא מאביהן ולא מאמן ולמאי דפרישית אתי שפיר:

גמרא ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפי זוזי כו' אזל בע"ח טריף לחדא מינייהו כו'. לכאורה משמע מלשון הגמ' דאיירי שטרף כבר ברשות ב"ד וא"כ ממילא דאיירי שהיה שומא והכרזה דהא ב"ד שטעו ומכרו שלא בהכרזה נעשה כטועים בדבר משנה ועוד דכל טירפא ואדרכתא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא לאו כלום הוא וא"כ ממילא היו צריכין לעשות שומא ולכתוב שובר על גוף השט"ח ואפ"ה לרבא מצי לסלק ליה אלא דהרא"ש ז"ל כתב דלאחר שומא והכרזה לא מצי לסלק ליה וכן נראה מלשון התוספות כאן דאל"כ אין זו ענין לעיקר פלוגתייהו דפ' המקבל ולפי שיטת התוס' והרא"ש ז"ל צ"ל דהא דנקיט אזל טריף לחדא כו' והיינו משום דמעשה שהיה כך היה או משום רבותא נקיט הכי דאע"ג שכבר ירד הבע"ח לקרקע ברשות הלוקח ע"מ שיגבה הסך חמש מאות אפ"ה יכול לסלקו כיון שלא היה שומא והכרזה וכן צריך לפרש בלשון הפוסקים שהביאו בזה הלשון:

תוספות בד"ה מאי פסידא כו' מיהו לרמי ב"ח ניחא אבל לרבא מנ"ל כו' עכ"ל. והא שכתבו דלרמי ב"ח ניחא אע"ג דלפ"ז לא שייך האי ראיה דמייתי ממתניתין ואם אמרו היתומים אנו מעלין אלא דאיכא למימר דעל עיקר הדין דלוקח לא מצי לסלק בזוזי בלא"ה הוי פשיטא ליה מסברא דלא הוצרך לראיה אלא משום דאיכא למימר דהיכא שמעלה בדמים יותר שומעין לו ע"ז מייתי ראיה ממתני' דלא אזלינן אלא אחר שומת ב"ד משא"כ לרבא קשיא להו מנ"ל ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו ובפשיטות מצינן למימר דמה שרגילין לומר דהיינו פלוגתא דהכא היינו משום דלא אשכחן מ"ד דלא מצי לסלק אלא לרמי בר חמא לחוד אבל בהא דאיכא למ"ד דמצי לסלק לא הוצרך לאתויי מהכא אלא כיון דאשכחן בגמרא בכמה דוכתי דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דמה"ט זימנין דדחי ליה לוקח לבע"ח מבינונית לזיבורית כדאיתא לקמן בשמעתין ובתוס' א"כ כ"ש דמה"ט מצי הלוקח לסלקו בזוזי כשנותן לו כל חובו כמו שהיה המוכר יכול לסלקו. ובזה נ"ל ליישב שיטת הרא"ש ז"ל בשמעתין שכתב לחלק בין היכא שהלוקח מסלק כל דמי החוב או לא והיינו מטעמא דפרישית כיון שהלוה גופא לא היה יכול לסלק אלא דוקא כשהיה נותן לו כל דמי חובו ולא עדיף מגברא דאתא מחמתו אלא דממה שכתב הרא"ש ז"ל דביתומים מצי לסלק בדמי השומא אף כשאין שוה כל דמי החוב א"כ משמע דלא נחית להאי טעמא ועיין בסמ"ע סי' קי"ד סעיף קטן ד' והש"ך העלה כמו שכתבתי דדוקא כשנותן הלוקח כל דמי החוב ונראה דהיינו מזה הטעם שכתבתי ואע"ג דלאחר שומא והכרזה והורדה כתבו רוב הפוסקים דאין הלוקח יכול לסלק כלל ולא אמרינן מה מכר ראשון לשני כל כו' התם טעמא אחרינא איכא דללוה גופא נמי מדינא לא בעי מיהדר אלא משום ועשית הישר והטוב ובלוקח לא שייך כדמסיק הרא"ש ז"ל. ובלא"ה מלשון התוס' בתירוצם שכתבו דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפליים על שויו עכ"ל וא"כ אכתי לא שמעינן דמצי לסלק אלא כשנותן בע"ח כל דמי חובו דאל"כ אכתי מנא לן שהרי אם ישום אותה יותר משויו יהא תועלת לבע"ח בזה אע"כ דלקושטא דמילתא סברי התוספות שאין יכול לסלק אלא בדמי כל חובו דוקא וכשיטת הש"ך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שע"ז לא הוצרכו להביא ראיה דבלא"ה מילתא דפשיטא היא מטעמא דמה מכר ראשון לשני ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): ע"א תוספות בד"ה מאי פסידא כו' כתבתי דמל' התוספות משמע כשיטת הש"ך בח"מ סי' קי"ד ס"ק א' דאין הלוקח יכול לסלק לבע"ח אלא כשיתן לו כל חובו דוקא דלא עדיף מגברא דאתא מחמתי' ודלא כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ד':

רש"י בד"ה מצוה על היתומים כו' אלא שאין לב"ד לכופן כו' אלא מצוה בעלמא מדרבנן עכ"ל. כבר כתבתי בזה בפ' הכותב דף פ"ו בל' התוספות בד"ה פריעת ב"ח דלשיטת רש"י לאו בכל מצוה דרבנן אין כופין אלא דוקא הכא מדשני בלישנא לומר מצוה על היתומים ולא קאמר סתם חייבים אע"כ דמעיקרא דתקנתא כך היה דמצוה בעלמא ואין כופין וכן מבואר בלשון רש"י בהדיא דאל"כ למה הוצרך לזה כאן דהא אדרבא אי הוי כופין כ"ש א"ש טפי מילתא דאביי אע"כ שלא בא רש"י לפרש אלא הא דקאמר בלשון מצוה וקאמר השתא בדין קטריף משמע דיש לחלק בין לשון מצוה ובין לשון בדין כן נראה לי ועיין מ"ש בזה סוף פ"ק דגיטין בענין מצוה לקיים דברי המת ועיין בלשון הגהת אשר"י דמפרש ההיא דשמעתין ביתומים קטנים וכבר הארכתי בזה בפרק הכותב ע"ש:

בד"ה אחריות נפשיה כו' והא לא דמיא לגוזל שדה כו' אבל נפלה לו בירושה אמרינן התם ירושה ממילא כו' עכ"ל. לכאורה מסוגיא דב"מ לא משמע הכי דהא מקשה הש"ס התם מההיא דגוזל שדה ומכרה אההיא דמה שאירש מאבא מכור לך ומשני רבא התם לא סמכא דעתיה ומדלא משני שאני ירושה דממילא אלמא דלא מצי לשנויי הכי דכיון דאמר בפירוש מה שאירש מאבא מכור לך לא מהני האי טעמא דירושה ממילא לגרוע המכירה אלא משום דלא סמכא דעתיה וכן הקשה בס' בני יעקב על בעל העיטור דף צ"ב ע"ש אלא דהמעיין שם בלשון הסוגיא יראה דאפשר דהני תרי טעמי צריכי להדדי ודא ודא אחת היא ואין להאריך כאן ושם יבואר וכן הוא בעיטור עצמו בשם רבינו האי גאון ע"ש שהביא שני הטעמים כא'. ועוד נ"ל ליישב דבלא"ה קשיא לפירש"י בלישנא קמא מאי שייך אי אתיא אמו ומערערה דמה ערעור שייך כאן כיון שלא מכר אלא אם תמות וירשנה ועוד מאי ס"ד דרמי ב"ח דאיהו במקום אמו קאי אם כן מה מכר לו הא עיקר המכירה היה אם תמות אמו אע"כ דהאי לישנא משמע שתהא המכירה קיימת אף בחיי אמו אם לא תערער על מכירתו וא"כ לפ"ז אם לקח הבן הקרקע מאמו וטרח אבתרה שפיר הוי שייך האי טעמא דטרח דניחא ליה דליקום בהימנותא ואהכי סמכה דעתא דלוקח אלא משום דירושה ממילא ולא טרח מש"ה לא נתקיים המכירה ואי משום שהבעל עדיין קיים בהא לא איכפת לן דמסתמא איירי בקרקע שהכניסה לו משלה והיא מיקרי מוחזקת שכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב שמא תמות וירשנה בעלה משמע שהיא מוחזקת וא"כ עיקר טובת הנאה היינו אם תסכים אמו על המכירה ולא תערער וא"כ יפה כתב רש"י טעמא דירושה ממילא כן נ"ל נכון בעזה"י וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל שכתב בד"ה בטובת הנאה כו' דלא היה זה שלוחה עכ"ל א"כ משמע שעיקר המכירה היה בחיי אמו אלא שלא היה שלוחה וא"כ דמי לגמרי לסוגיא דב"מ במוכר שדה שאינה שלו כדפרישית והשתא א"ש נמי הא דסבר רמי ב"ח למימר איהו במקום אמו קאי דנהי שהיה המקח קיים בחיי אמו כל זמן שלא ערערה מ"מ השתא ירש הבן אותו זכות לערער ודו"ק:

בא"ד לשון אחר דזבנא לכתובתה דאימא כו' שדה שייחד אביו לאמו לכתובתה ומת ונפלו כו' עכ"ל. ולכאורה לפ"ז לא שייך לשון בטובת הנאה דקאמר דהא מכירה גמורה היא כיון דקרקע בחזקתה אלא שיש לאמו שיעבוד עליה ונהי דרש"י ז"ל מסיק דמש"ה לא מכרה אלא בדבר מועט אכתי לשון טובת הנאה אינו מדוקדק דהא בדוכתי טובא אשכחן בגמרא המוכר שדה שלא באחריות ולא אשכחן האי לישנא דטובת הנאה ואם באנו לפרש דאיירי בשדה שהכניסה לו משלה הוי אתי שפיר יותר אלא דמלשון רש"י עצמו לא משמע כן ולולי פירש"י בזה היה נראה לפרש האי פירושא דלשון אחר דאיירי בשדה שייחד אביו לאמו בכתובתה ומכר הבן אותה שדה בחיי אביו בטובת הנאה אם ימות אביו ולא תערער האם או שתמות בחיי אביו או לאח"כ אבל אם תערער מחמת כתובתה לא יהא המכירה כלום והשתא לפ"ז מצינן למימר דלא דמי כלל למה שאירש מאבא דהתם הא מסקינן טעמא משום דלא סמכא דעתא ופרש"י שם דשמא ימכור האב זו השדה ופירושו מוכח דליכא למימר דלא סמכא דעתא דשמא ימות הבן קודם שיגיע לידו דא"כ התם בלוקח נמי כ"ש דלא סמכה דעתיה דאיכא ספיקא טובא שמא ימות המוכר קודם שיקח השדה מהבעלים דמסתמא לא מפלגינן בין זמן מרובה לזמן מועט דא"כ נתת דבריך לשיעורין ועוד דשמא לא יתרצה למכור לעולם אע"כ דלשמא ימות לא חיישינן אלא הא דלא סמכה דעתיה היינו שמא ימכור האב קודם שימות משא"כ בלוקח שדה גזולה לא שייך לומר שמא ימכרו בעלים הראשונים דאכתי יטרח ליקח מבעלים שניים נמצא דעיקר מילתא דלא סמכא דעתיה ע"כ מוכרח דהיינו משום שמא ימכור והאי חששא לא שייך הכא בשדה שייחד לאמו בכתובתה וכ"ש במה שהכניסה לו משלה דבכל הני לא מצי האב למכור בחיי אשתו כן נ"ל נכון. ולע"ד נראה ברור שכן הוא שיטת הרב רבי משה בר חנוך שהביא העיטור ומרן הב"י בטור חו"מ סי' ר"א שכתב דכתובת אשה לא דמי לשאר יורשים שאין האשה מוחזקת בהן עד שתשבע כו' ובעל ס' בני יעקב דף צ"ח האריך בזה והניח דברי רבי משה בר חנוך בתימא ולמאי דפרישית א"ש דודאי מצד ירושת האב לא מיקרי דבר שאינו ברשותו כיון שאין האב יכול למכור אלא דאכתי היה מהראוי לומר שאין המכר כלו' דהוי דבר שאינו ברשותו שמא תמכור האם לאחר מיתת האב וע"ז כתב ר"מ ב"ח דאינה מוחזקת עד שתשבע ואם כן מיד לאחר מיתת האב תתקיים המכירה והוא ישלם להאם דמי כתובתה כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): רש"י בד"ה אחריות דנפשיה לשון אחר דזבנא לכתובתה דאימי' מה שייחד לה אביו בכתובתה דבשדה שייחד לה בכתובתה סמכא דעתה דלוקח טפי כיון שאין יכול למכור כלל כמבואר בפוסקים דאין מכור כלל אף בחייו ומתוך כך נתיישב' שיטת ר' משה בר חנוך שהביא בעל העיטור והב"י בח"מ סימן רי"ב ממה שתמה עליו בספר בני יעקב על העיטור עיין בפנים:

תוספות בד"ה דזבנה לכתובתה דאימא כו' מכאן נראה לר"ת כו' אבל אם אמר שדה זו כו' עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לר"ת לפרש לענין חזרת הדמים נראה משום דקשיא ליה א"כ מאי ס"ד דרמי ב"ח למימר איהו במקום אמו קאי ות"ל דע"מ כן קיבל דמי המכירה שאם תמות אמו וירשנה יקיים המכירה ולא נחית לפרש כמו שפירשתי ובעיקר פירושו דר"ת לחלק דבשדה זו מהני טפי אע"ג דבפ"ק דמציעא משמע איפכא דאמר רבא מסתברא מילתא דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא ומשמע דשדה זו גרע טפי בהא איכא למימר דודאי לענין מוכר שדה גזולה או שדה אחרת שאין לו שייכות בה ודאי גרע שדה זו דלא סמכא דעתיה ומאן יימר דמזבין לה משא"כ היכא שאמר מה שאירש מאבא טפי עדיף בשאומר שדה זו שמברר מקחו וכיון דירושה ממילא מהני דעבידא דאתי. אלא דאכתי קשיא לי הא אסקינן בפ"ק דמציעא והאלקים אמר רב אפי' בשדה זו מכדי כמאן אמרה רב כרבי מאיר והא אשה כשדה זו דמיא ואפ"ה אמר ר' מאיר מקודשת ולפ"ז קשיא לן איפכא הא אשה כשדה זו דמיא והיכא שמקדש אותה ע"מ שימות בעלך דדמי לגמרי למה שאירש מאבא ואפ"ה אמרו רבנן דאינה מקודשת ודוחק לחלק ולומר דירושת האב לבן מיקרי טפי עביד דאתי מע"מ שימות בעלך וכל הנך דקתני התם ומכ"ש דלמאי דפרישית דעיקר הטעם במה שאירש מאבא היינו שמא ימכור לאחר וא"כ מאי מהני שדה זו טפי משדה סתם אדרבה מיגרע גרע וצריך עיון:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה לכתובתה דאימיה ומפרש ר"ת דאע"ג דקי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום מ"מ היכא דאמר שדה זו קנה וכן הוא בהגה"ת רמ"א חו"מ סי' רי"ב וקשיא לי בגווה מסוגיא דפ"ק דב"מ דאמרינן התם מכדי אשה כשדה זו דמיא ואמר ר"מ דמקודשת וא"כ למאי דקי"ל כרבנן דר"מ קשיא איפכא הא אשה כשדה זו דמיא שהדבר מבורר ואפ"ה קאמרי רבנן דאינה מקודשת. וכבר עלה בלבי לחלק דמדר"מ דייקינן שפיר כיון דלענין קידושין אמר מקודשת אלמא דלא מיקרי דשלב"ל משא"כ מדרבנן דאמרי אינה מקודשת אין לדמות מכר לקידושין אלא דאכתי לא נתיישבה דעתי בזה ועדיין צ"ע:

בא"ד עוד מייתי ראיה מדאמר בשילהי מי שמת כו' עד סוף הדיבור. לכאורה דבמה שפירש רש"י כאן דלענין חזרת המעות איירי א"כ איכא למידחי נמי האי ראיה דפרק מי שמת דהתם נמי מצינן למימר דאיירי לענין המעות דמי המכירה אלא דר"ת גופא מייתי נמי האי ראייה למאי דלא נחית לשיטת רש"י דלענין חזרת המעות איירי. ועי"ל דההיא דפרק מי שמת לא משמע דאיירי לענין חזרת המעות מדמסיק עלה וזו שקשה בדיני ממונות אביך זבין ואת מפיק ואי לענין חזרת המעות לא שייך לומר כן דהא פשיטא שאין הבן מחוייב לפרוע חובות אביו אם לא ירש ממנו ואף את"ל דאיירי שירש נכסים אחרים מאביו אכתי לא שייך שפיר האי לישנא דאבוך זבין ואת מפיק כן נ"ל ודו"ק:

דף צב עמוד א

רש"י בד"ה ופייסיה בזוזי במעות דמי השדה וכו' בשביל ראובן שבאחריות מכרה לו עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל בכוונת רש"י דהיכא דמכרה שלא באחריות לא מצי הלוקח לסלק בזוזי כו' ע"ש ולע"ד מלבד שדבריו דחוקין הן מצד הדין והן בכוונת רש"י אלא דבלא"ה א"א לומר כן דהא רמי ב"ח גופא קאמר לעיל בשמעתין דלא מצי לסלק כלל אפילו בלוקח באחריות כמ"ש התוספות לעיל וליכא למימר דרמי ב"ח הדר ביה בתר דשמעה מרבא שהרי התוס' כתבו לעיל דרגילין לפרש הא דפרק המקבל הניחא למ"ד דהיינו רמי ב"ח ורבה וכן פירש"י שם א"כ משמע דעדיין היא מחלוקת ולפ"ז ע"כ הא דקאמר ופייסי' בזוזי היינו שנתרצה בכך ועוד דלפי' המהרש"א ז"ל אין זה מעיקר הדין דעלה מסיק דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלין כו' לכך נלע"ד דאדרבה משום הא גופא הוכרח רש"י ז"ל לפרש דפייסיה בזוזי בשביל ראובן וא"כ מסיק שפיר דא"ל אנן מטלטלין שביק אבון גבך ואין לך לפרוע בשבילנו ומה שהוסיף לפרש שבאחריות מכר לו היינו שזה עיקר הדין שאנו דנין דשמעון טוען דשפיר פרע בשביל ראובן שמכר לו באחריות וא"כ הוא תפוס ועומד מחיים בשביל עצמו וכמ"ש התוספות דאי בשביל חוב ראובן לבעל חובו פשיטא לן ממתניתין דלעיל דקי"ל כר"ע דינתן ליורשים אע"כ דבשביל חוב ראובן לשמעון רצה שמעון לזכות מטעם תפיסה מחיים דמודה ר"ע כדאיתא לעיל פרק הכותב ואהא מסיק נמי רמי ב"ח דאפ"ה מצי למימר אנן מטלטלין שביק אבון גבך ולא מיקרי נמי תפיסה מחיים כיון שהמעות לא היו בעין ביד שמעון בחיי ראובן כיון שזקפן במלוה וא"כ לא דמי לתפיסה דמטלטלין בעין כן נראה לי נכון וכן מבואר להדיא בל' רש"י ז"ל בפרק כל שעה דף צ"א ושיטת התוספות יבואר בסמוך:

בתוספות בד"ה ראובן שמכר כו' מקשינן אמאי נקיט באחריות כו' והא שייך אפילו שלא באחריות נמי עכ"ל. לכאורה לשון אפילו אינו מדוקדק דהא ודאי איכא רבותא טפי במכרה באחריות אע"ג דבא משני צדדין בשביל חוב עצמו ובשביל שפרע חוב ראובן וכדפרישית בשיטת רש"י אלא דהתוס' משמע להו השתא דלענין דלא מיקרי תפיסה מחיים לא אתא לאשמעינן מידי דא"כ עיקר הדין חסר במילתא דרמי ב"ח דהו"ל לאסוקי בהדיא דחוב ומלוה לא דמי למטלטלין לענין תפיסה. אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה דלא מיקרי תפיסה מחיים כיון שלא תפסן מעיקרא בשביל אחריות שעדיין לא טרפו ממנו כלום וכדאמרינן לקמן אחוי טירפא ואשלם לך והתוספות בזה לשיטתם לעיל בפרק הכותב דלענין כתובה לא מהני תפיסה מחיים כיון דלא נתנה לגבות בהאי שעתא דתפיס וה"ה הכא וא"כ עיקר הרבותא במה שבא בטענה שפרע לבע"ח של ראובן וא"כ אפילו שלא באחריות שייך האי רבותא גופא. וע"ז מתרצים התוספות שפיר דאיכא רבותא טפי באחריות דסד"א דההיא דהכא עדיף משאר מטלטלין דהו"ל כאילו הניחה בידם למשכון קמ"ל דאפילו הכי מצו אמרי אנן מטלטלין שביק אבון גבך דלא הוי כמשכון דעלמא שאין נעשית מטלטלין אצל בניו משא"כ ההיא דהכא לאו למשכון יהבי' ניהליה כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד הכא האי לוקח מאי שבועה צריך כו' שמא התפיסו צררי עכ"ל. לכאורה לא הוו צריכי להאי טעמא דבלא"ה כיון שהוא מוחזק במעות לא שייך האי שבועה דבא ליפרע מן היתומים כדאיתא בח"מ ואפשר דהתוספות סבירא להו כשיטת הפוסקים דאפילו בכה"ג צריך שבועה כמ"ש לעיל פ' הכותב ע"ש גם כתבתי שם בשם הירושלמי דבלא"ה אפילו היכא דלא שייך טעמא דשבועה נמי קאמר רבי עקיבא דינתן ליורשין ודלא כשיטת התוספות דהכא וק"ל:

רש"י בד"ה רצה מזה גובה כו' הלכך רצה לגבות משמעון עידית גובה כו' לא אטריח את לוי כו' עכ"ל. ובפ"ק דב"ק כתב רש"י ז"ל רצה לגבות משמעון זיבורית גובה וע"ש בל' הרא"ש ז"ל ובס' ים של שלמה שנעלם ממנו לשון רש"י דכאן ולענ"ד נראה דבפ"ק דב"ק הוכרח רש"י ז"ל לפרש לענין זיבורית משום דמימרא דרבא דהתם משמע דקאי אברייתא דלעיל מיניה דאיירי שמכר ראובן לשמעון עידית ובינונית וזיבורית כמ"ש התוספות כאן בד"ה אבל לענין בדיתמי. וא"כ כשמכר שמעון ללוי בינונית נשאר ביד שמעון עידית וזיבורית א"כ בלא"ה אין דינו של ב"ח אלא בזיבורית משא"כ הכא דמייתי מימרא דרבא לחוד ניחא ליה לרש"י לפרש לענין עידית כדי ליישב לשון רצה משמעון גובה דאטו בשופטני עסקינן שיקח זיבורית במקום בינונית אע"כ דבעידית איירי וכגון שאין לשמעון כ"א עידית לחוד. מיהו בעיקר הטעם שכתב רש"י ז"ל דגובה עידית משמעון דא"ל לא אטריח את לוי קשיא לי אי דינא הוא דמצי שמעון לדחותו אצל לוי ליטרח וליטרח ולמה יקח יותר מדינו וכיוצא בזה תמה מהרש"ל ז"ל על לשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק. ותו קשיא לי אי ס"ד דטענה טובה היא לומר לא אטריח עצמי א"כ התם בפ"ק דב"ק בהא דנכנסו תחת הבעלים דמסקינן התם דאיירי שלקח עידית באחרונה ואפ"ה אין בע"ח גובה מהעידית אלא מבינונית דהלוקח מצי למימר מ"ט אמרו חכמים אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנת' דידי כו' ולפי פרש"י כאן לאו משום תקנתא דידיה לחוד תיקנו כן אלא דעיקר הדין נמי כל שנשארו העידית ביד הלוה היה המלוה יכול לטרוף ממנו בע"כ דא"ל אתה מכרת שיעבודי ולא אטריח עצמי וכיון דלגבי הלוה גופא לא שייך הא מילתא אלא לטובת הלוקח דוקא כ"ש דלא שייך הא מילתא בין לוקח ראשון ולוקח שני ואף שיש לחלק דסוף סוף בשעת הגוביינא שהכל ביד הלוקח לאו טירחא הוי לגבי הבעל חוב. מכל מקום המעיין היטיב שם יראה דאין לחלק בכך. והנלע"ד בזה שנדקדק בלשון רש"י שכתב לא אטריח את לוי ולא כתב לא אטריח את עצמי א"כ נראה מזה דטעמא דרש"י ז"ל דודאי לעולם כל זמן שהב"ח רצה לגבות משמעון אין שמעון יכול לדחותו אצל לוי כלל לא מיבעיא אם מכרה לו באחריות אלא אפילו שלא באחריות נמי דאחריות דנפשיה ודאי קיבל עליו להעמיד המקח ביד לוי אם יתרצה הבע"ח וכדאמרינן נמי בעלמא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וא"כ לוי במקום שמעון קאי בזה הזכות לומר לו הילך עידית וה"נ משמע לקמן דשביק בינונית דכוותה אלא לפי דאכתי הוי שמעון מצי לדחות את הבע"ח מהעידית ולומר אולי יתרצה לוי ליתן לך בינונית ומלישנא דרבא דקאמר רצה מזה גובה משמע דבדעת הבע"ח לחוד תליא מילתא וע"ז הוצרך רש"י לפרש דהבע"ח מצי למימר לא אטריח את לוי כיון דאין הדבר תלוי אלא ברצונו לא אטריח אותו בחנם כן נ"ל ובזה היה מקום אתי ליישב קצת לשון מהרש"ל ז"ל ביש"ש שתמה על לשון הרא"ש ז"ל שכתב הטעם דהרחקת שעבודי משא"כ בלשון רש"י דשמעתין לאו מה"ט אתי עליה ואין להאריך יותר ודו"ק:

בתוספות בד"ה ראובן שמכר כו' ולי נראה כפ"ה כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א ולענ"ד אין דבריו מבוררין במה שפירש דברי התוס' לענין אוקימתא דגמרא דא"כ למה כתבו שנראה כפ"ה כיון דאיכא לאוקמי נמי בשני שטרות ובלקח עידית באחרונה ואדרבא בהכי הוי שפיר טובא דרבא אברייתא דלעיל מיניה בפ"ק דב"ק קאי דמוקמינן לה התם בלקח עידית באחרונה ע"ש אלא דאפ"ה כתבו דנראה כפ"ה דרבא איירי בשטר א' דא"כ הוי מילתא דפסיקא משא"כ אם נפרש בשני שטרות לא הוי מילתא דפסיקא ולפ"ז כל אריכות שכתבו התוספות היינו לפרש כל פרטי חילוקי הדינים המתחלקים בין שיטת רש"י ובין שיטת רבי כן נ"ל ויתר הדברים דעתי לפרש בפ"ק דב"ק ע"ש:

רש"י בד"ה דינא הוא כו' או אישתבע לי דלא פרעתיך עכ"ל. כבר כתבתי בחדושי לב"ק דכוונת רש"י דכיון דמצי למיטען אישתבע לי דלא פרעתיך א"כ נפקא מיניה שפיר שצריך לישבע בפניו ושמא מתבייש כיון שהלה מכיר בשקרו ולפ"ז מצינן לפרש נמי לשון רש"י במה שכתב אם יש עליו לחשוב חוב כנגד חוב דאע"ג דבלא"ה הבא ליפרע מהלקוחות לא יפרע אלא בשבועה וא"כ יש בכלל השבועה שלא נפרע בשום צד אפילו בחוב כנגד חוב אפ"ה נ"מ טובא שאם הוא בפניו צריך לברר דבריו כדאיתא בח"מ סי' ע"ה ושמא הוא טועה בדין וסובר שאינו חייב לו ממקום אחר כן נ"ל:

דף צב עמוד ב

בתוספות בד"ה דינא הוא כו' ורבי היה מדקדק כו' ואל תתמה א"כ לא שבקת חיים כו'. כבר כתבתי בזה בריש מס' גיטין בלשון התוספות בד"ה ואם יש עוררין ובדף נ"ו שם ולעיל סוף פרק האשה שנתארמלה ע"ש:

בא"ד ומייתי רבי ראיה מהא דתנן פ"ק דמציעא כו' א"כ יחזיר דקושטא קאמר ובדין יגבה דלפריעה ליכא למיחש דהא קאמר להד"ם עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה כיון דיש בו אחריות נכסים מאי מהני מאי דקאמר להד"ם אטו מי עדיף האי טענה מאילו הודה בפירוש שלא נפרע אפ"ה לא מהני מידי לגבי לקוחות כיון דנפל איתרע וחיישינן (מהדורא בתרא מהמחבר) ואע"ג דאמרינן בפ"ק דמציעא דשמואל לא חייש לפרעון של קנוניא ולקנוניא היינו דכיון דלא חיישינן לפרעון ממילא לא שייך קנוניא כמ"ש רש"י שם להדיא משא"כ לשיטת רבי דפ"ב דהוי בעי למימר דאפילו לשמואל מצי למיטען פרעתי במגו דמזוייף ממילא דלא מהני הודאת הלוה כלל לגבי לקוחות דחיישינן לקנוניא כדאשכחן לאמוראי טובא בש"ס דחיישי' לקנוניא ולא אשכחן דפליג עליה שמואל אלא לענין פרעון אבל לא לענין קנוניא ולאפושי פלוגתא לא מפשינן כמ"ש בחידושי לב"מ דף י"ג ודו"ק. וכ"ש הכא שאינו מקויים ואע"ג דאמרינן בפרק איזהו נשך מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וגובה מנכסים משועבדים כבר פירשו כל המפרשים הקדמונים דאיירי כגון שהלקוחות יודעין בבירור שאינו מזוייף ויש מהם שכתבו דגובה ממשועבדים היינו מאותן לקוחות שקנו לאחר שהודה בעל השטר וא"כ ליכא למיחש למידי שהרי בידו היה לכתוב לו שטר מקויים מאותו יום וא"כ כל זה לא שייך הכא אלא דבאמת בלא"ה דברי התוספות בזה אך למותר כיון דאליבא דשמואל איירי ואיהו לא חייש לפרעון כלל כדאיתא שם דאי איתא דפרעיה מקרע הוי קרע ליה. וכמ"ש שם התוס' להדיא ע"ש בחידושינו שכתבתי דמהא נמי לא איריא דאכתי איכא למיחש שמא שטר אמנה הוא כמו שהארכתי שם ולפי הנראה דהתוספות עצמן הרגישו בזה ומש"ה הוצרכו לומר דליכא למיחש לשום טענה כלל כיון דאמר להד"ם והיינו מזוייף וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע מיהו לפי שיטת רבי מיתוקמא מימרא דרב אסי בפרק איזהו נשך דגובה מנכסים משועבדים בפשיטות דלא חיישינן לזיוף גבי לקוחות. אלא דאכתי לא מייתי ראיה מיניה כיון דאיכא למידחי כדפרישית. ועוד דלרב אסי כיון דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו משום דלא חשיב מיגו דמזויף לא שכיח א"כ אין חידוש בזה דלא חיישינן לגבי לקוחות. והתוספות הוצרכו להביא ראיה אפילו למאי דקי"ל צריך לקיימו ואליבא דר"מ מש"ה מייתי מדשמואל דס"ל צריך לקיימו כדמסקו התוספות ודו"ק:

בא"ד וא"ת א"כ המוצא שטר שכתוב בו הנפק אמאי יחזיר ניחוש שמא זייף כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל לחלק בענין אחר דודאי במוצא שטר שאינו מקויים כיון דנפל איתרע כיון שלא נזהר לשמרו ודאי לאו שטרא מעליא הוא וכיון דלשמואל לפירעון לא חיישינן דאי איתא דפרע הוי קרע ליה א"כ מסתמא יש לחוש שהוא מזוייף ולכך לא נזהר לשמרו ומש"ה לא יחזיר דשמא יקיימנו לבסוף שלא בדין כי האי דאנח ידיה אזרנוקא. משא"כ במצא שטר שיש בו הנפק דלא שייך לומר כיון דנפל איתרע ומסתמא הוא מזוייף דמ"מ כיון שכבר כתוב בו הנפק היה לו ליזהר לשמרו שהרי יכול לגבות בו. וא"כ תו לא חיישינן שמא רימה וזייף וקיימו שלא כדין כיון דנפילת השטר לא איתרע לכך לא חיישינן למידי דלא שכיח וכה"ג מחלקין התוספות שם בפ"ק דמציעא דף י"ב ע"ב גבי שמא כתב ללוות בניסן ע"ש ודו"ק:

דף צג עמוד א

משנה מי שהיה נשוי ג' נשים ומת כתובתה של זו מנה כו' חולקות בשוה ופירש"י דאיירי ששלשתן נחתמו ביום א' דאל"כ המוקדמת קודמת לגבות. ולכאורה אין זה מוכרח לפרש כן סתם לשון המשנה דנהי דלא רצה רש"י לפרש דמיירי במטלטלין דאין בהו דין קדימה משום דקי"ל מטלטלי לא מישתעבדי לכתובה ואע"ג דבסמוך באוקימתא דרישא בשתי תפיסות מפרש רש"י להדיא דאיירי בתפסו מטלטלין וכמו שאבאר. מ"מ י"ל דהתם עיקר ענין התפיסה לא נזכר במשנה אלא דממילא מוקי לה בהכי אליבא דרבי נתן ואיכא למימר דס"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה או בשתפסו ואליבא דמ"ד דמהני תפיסה דלאחר מיתה משא"כ הכא ברישא דמתניתין שהוא דין אמת אליבא דכ"ע לא ניחא לרש"י לפרש במטלטלין דאפילו תפיסה דלאחר מיתה לא מהני אליבא דהילכתא אלא דאכתי מצי לפרש במקרקעי ובאותן שקנה הבעל לאחר נישואי שלשתן דלא שייך בהו קדימה דקי"ל לוה ולוה וקנה יחלוקו ולפי מה שאפרש לקמן בסמוך בעיקר פלוגתא דרבי ורבי נתן יש ליישב קצת פרש"י דעיקר מתני' לא איירי אלא באותן הנכסים שהיה לו בשעת הלואה ובמקרקעי וע"ש:

גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה. ולכאורה יש לדקדק דאמאי פסיקא ליה למקשה הך סברא דל"ג ושליש הוא דאית לה דבשלמא לפירוש רבינו חננאל בשמעתין דליכא למ"ד דשייך חלוקה בשום ענין לחלוק בשוה לגמרי המועט כמרובה אלא או הכל לפי ערך הממון או לפי הקרקע שהוא כנגד שיעבוד כל אחת דבהא פליגי ר' ורבי נתן. א"כ מקשה הכא שפיר דממ"נ ל"ג ושליש הוא דאית לה ולא יותר דאי כר' נתן עיקר שיעבוד של בעלת מנה לא שייכא אלא על מנה הראשונה ולגבי מנה שניה ליכא שיעבודא לגבה ואי כר' דאמר לפי ערך הממון נמי ל"ג ושליש אית לה שהוא חלק ששית ממאתים. משא"כ לפרש"י בסמוך שהסכימו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דלרבי חולקות בשוה לגמרי וא"כ האי בבא דרישא דקתני חולקות בשוה אתיא בין לר' ובין לרבי נתן וא"כ מאי פסיקא ליה להקשות דל"ג ושליש אית לה אדרבא פשטא דרישא משמע טפי כרבי וא"כ הו"ל לאקשויי נמי לאידך גיסא דס"ו ושני שלישים אית לה. אלא די"ל דהמקשה אברייתא דבסמוך קא סמיך דזו משנת רבי נתן ומש"ה מקשה שפיר. אלא דאכתי קשיא לי דמאי מקשה ל"ג ושליש הוא דאית לה דלמא רבי נתן מספקא ליה אי אזלינן בתר ערך השיעבוד או שלעולם חולקים לגמרי בשוה כדס"ל לר' לפרש"י. ולפ"ז נוטלת חמשים דל"ג ושליש נוטלת ממנה ראשונה בודאי. ועל המנה השנייה מספקא ליה אי כרבי ויש לה ליטול עוד חלק ושליש ל"ג ושליש. או שמא אינו מגיע לה כלום. ומש"ה קאמר דיחלוקו באותן ל"ג ושליש הנותרים. ונמצא דנוטלת שפיר בין הכל חמשים. אלא דאכתי סיפא דמתניתין לא אתי שפיר דאי מספקא ליה לרבי נתן א"כ למה נוטלת השנייה והשלישית בשוה האיכא לספוקי שמא לפי ערך השיעבוד. וא"כ מגיע יותר להשלישית דנהי דס"ו וב' שלישים מגיע לשנייה ממה נפשך מהמאתים הראשונים אבל במנה השלישית האיכא לספוקי אי אזלינן בתר שיעבודא ולית לה כלום או דחולקות בשוה לגמרי ומגיע לה עוד ל"ג ושליש והוי לן למימר דיחלקו אותן הל"ג ושליש ואכתי פ"ג ושליש הוא דאית לה לאמצעי' ואמאי תני דנוטל' מנה. אע"כ דא"א לאוקמי כולהו בבי דמתניתין לפי הדין אלא ע"י שכותבת א' לחברתה דו"ד אין לי או ע"י שתי תפיסות בין לפרש"י ובין לפי' ר"ח דלעולם לא שייכי אלא תרי ספיקי דלפירש"י ליכא למ"ד לפי ערך הממון ולפר"ח ליכא למ"ד דנוטלת בשוה לגמרי ודוק היטב:

בתוספות בד"ה תימא הא סליקת נפשך כו' לא ידעתי אמאי לא משני כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש ליישב קושיא זו דהא דלא משני הכי דא"כ מאי קמל"ן וכמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש אלא שכתב דיש לפרש קושיית התוספות לפירוש רבינו חננאל דבסמוך. וא"כ שפיר איכא למימר דקמ"ל מתניתין לאפוקי מדרבי. ולענ"ד לא שייך כלל לומר דמתניתין אתא לאפוקי מדרבי אלא לאוקימתא דרבי יעקב משמיה דרבינא דאיירי בשתי תפיסות וא"כ לרבי דלעולם חולקות בשוה לפי ערך הממון לפר"ח תו לא משכחת לדינא דרישא ומציעתא דלר' לא שני ליה בין תפיסה א' לשתי תפיסות משא"כ לאוקימתא דשמואל דקיימינן השתא דמתניתין איירי בכותבת דין ודברים אין לי לא שייך לומר לאפוקי מדרבי דהא לרבי משכחת לכולהו בבי דמתני' על דרך מקרה דכיון דלא מפרש במתני' איזה מהם שכתבה דו"ד אין לי ועל איזה סך כתבה ולר' נתן נמי לא משכחת לחושבנא דמתניתין אלא ע"ד מקרה במציעתא שכתבה שנייה לראשונה על מנה ובסיפא שכתבה השנייה להשלישית וא"כ לר' נמי אשכחן האי חושבנא בעלמא להיפך לפרש"י שכתבה הראשונה לשניהם דו"ד אין לי במה שמותר על חמשים והשנייה כתבה לשלישית בסיפא דו"ד אין לי במה שמותר על המגיע לי בעיקר החלוקה דהיינו מנה ולא במה שזכיתי מהראשונה או דסיפא איירי שהראשונה כתבה לשלישית לחוד ולפר"ח איפכא דכתבה השנייה והשלישית לראשונה וכן השלישית לשנייה וא"כ דלרבי נמי משכחת לה ולא שייך לומר דלשמואל אתא מתניתין לאפוקי מדר'. ולפ"ז היה נראה ג"כ הא דמסקינן בסמוך זו משנת ר' נתן היינו לסיוע לאוקימתא דרב אחא משמיה דרבינא אלא דאפשר דהברייתא מפרשא מילי טפי וא"ש אפילו לשמואל וכ"ש דלפר"ח בלא"ה לשמואל נמי אתי שפיר ברייתא דזו משנת ר' נתן ארישא דמתניתין דלר' לא שקלי כ"א לפי ערך הממון מ"מ מציעתא דמתני' לשמואל לא שייך בה לאפוקי מדרבי וא"כ נתיישבה קושית התוספות דהא דלא משני שכתבו שתיהן דא"כ מאי קמ"ל אבל באוקימתא דסיפא אתי שפיר כמו שאבאר בלשון התוספות בד"ה בכותבת כן נראה לי ודוק היטב:

בד"ה וכן שלשה שהטילו לכיס לא הוי ממש דומיא דרישא כו' לכאורה הלשון תמוה במה שכתבו דלא הוי ממש דומיא דרישא דהא לא הוי כלל דומיא דרישא ולא הוי נמי דומיא דמציעתא אלא דומיא דסיפא לחוד כפירוש ר"ח ויש ליישב כוונתם דמעיקרא משמע להו דההיא וכן אכולה עיקר דמתניתין קאי דהא שמעינן מיהא מכולהו בבי דמתניתין דלא שייך לומר בשנים שהטילו לכיס דחולקין לגמרי בשוה דא"כ היה הדין במכ"ש בהא דמתני' שחולקות לגמרי בשוה ומדחזינן במציעתא וסיפא דלא אמרינן הכי ע"כ ברישא נמי לאו משום דלעולם חולקים בשוה אלא משום דאזלינן בתר שיעבודא והאי סברא לא שייכא כלל בשנים שהטילו לכיס וא"כ א"ש קצת הא דקתני וכן שהטילו לכיס דלא אמרינן השכר לאמצע וכאן מי שחובה יותר נוטלת יותר. אלא דאכתי לא הוי ממש דומיא דרישא לדינא דהכא כ"א נוטלת לפי מעותי' ומהאי טעמא לא הוי ממש דומיא דמציעתא אלא בהא דמיא קצת שזו שכתובתה יותר מחבירתה נוטלת יותר מדלא אמרינן במציעתא שחולקות בשוה לגמרי כרבי לפרש"י דא"כ ליתא לדינא דמציעתא וכדפרישית אבל ר"ח לשיטתו דבלא"ה לא אשכח מאן דאית ליה חלוקה בשוה לגמרי דאדרבא רבי פליג נמי אבבא דרישא וא"כ תו לא שייך לומר דוכן בשנים שהטילו קאי אהא מילתא דאין חולקין בשוה ומש"ה הוצרך ר"ח לפרש דלא קאי אלא אבבא דסיפא לחוד כן נראה לי ברור ודוק היטב:

בד"ה דאמרה לה מדו"ד הוא דסליק כו' לא איתפריש שפיר טעמא דהא מילתא עכ"ל. ולא ניחא להו במה שפירש"י בזה דשפיר מצי למימר דאינה מסלקת אלא השיעבוד מבעלת הראשונה ולא שייך בכה"ג לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו דמאי שנא איהי מינה דידה אלא דאכתי קשיא להו שפיר דכיון דמתחלת הדין מגיע לשלישית פ"ג ושליש ל"ג ושליש ממנה ראשונה וחמשים ממנה שניה א"כ מהיכא תוכל השניה להפסיד לשלישית העיקר חלוקה. כן נ"ל בכוונת התוספות שכתבו דלא איתפריש טעמא דמילתא ומעתה אין מקום למה שכתב מורי זקיני זצ"ל בזה אלא דלענ"ד נראה ליישב קושית התוספות דהיינו טעמא דמילתא דודאי אם היה זה דין גמור שאין מגיע להראשונה במנה הראשונה כ"א ל"ג ושליש ובמנה השניה אין לה כלום הוי שייכא תמיהת התוס' שפיר אלא דבאמת אין זה דין גמור תדע דהא אי תפסה ראשונה כל המנה לחלקה ודאי זכתה דהא דאמרינן חולקות בשוה אין זה מעיקר הדין אלא שאין כח ביד ב"ד לייפות כח א' מהם יותר. אבל אילו תפסה מעצמה או שהגבוה הב"ד קודם שידעו שיש כאן שלש כתובות בודאי זכתה כדקי"ל בכל מקום דקנה וקנה יחלוקו שאם קדמה אחת וגבתה גבתה. וא"כ מעתה אין מקום לקושית התוספות דמכיון שכתבה השניה לראשונה דו"ד אין לה בדינא הוא דקאמרה כיון שיש לראשונה זכות בכל המנה והו"ל כאילו כבר גבתה והארכתי בטעם הדבר למאן דס"ל שודא דדיינא כמו שיבואר לקמן וא"כ מצי השנייה למימר דמצד השודא הוא דעבדה הכי שהדין עם השנייה דמסתמא הקנה לה בעלה בעין יפה יותר וכיון דמדינא קאמרה מהני לראשונה כאילו כבר זכתה ומש"ה חולקת שפיר עם השלישית דלגבי דידה אין רוצית לוותר כלל כן נ"ל נכון ועיין בחידושי הריטב"א שדבריו נוטין ג"כ לזו הסברא ודו"ק:

רש"י בד"ה ע"ה הוא דאית לה דהא כיון דאוקימנא בכותבת כו' עכ"ל. ולכאורה האי בבא דסיפא נמי ע"כ איירי בכותבת מדשקלה הראשונה חמשים וכיון דאיירי נמי בכותבת ממילא משמע ליה להמקשה דדומיא דמציעתא איירי שכתבה השנייה לחוד מש"ה קאמר ע"ה הוא דאית לה:

תוספות בד"ה בכותבת כו' לא ידע רבי מאי קמ"ל מתניתין עכ"ל. עיין מ"ש הר"ן ז"ל בזה ומורי זקיני זצ"ל כתב דבבא דמציעתא איכא רבותא דמהני לשון דו"ד לחוד אפילו בלא קנין דאי בקנין לא שייך הא דמשני בגמרא דא"ל מדין ודברים הוא דסליק נפשיה דהא בקנו מידה אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידה וא"כ בכה"ג אשמעינן נמי בסיפא דמהני נמי לשון דו"ד דהוי רבותא טפי בסיפא מבמציעתא כמ"ש מילתא בטעמיה ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דאפילו אי ליכא רבותא בסיפא אפ"ה איצטריך למיתני האי בבא דמשכחת דרך מקרה שנוטלת כל אחת לפי ערך ממון כדי למיסמך עלה האי בבא דוכן שנים שהטילו לכיס דמעיקר הדין חולקין לפי הממון וזה ברור. ועוד נ"ל לפרש כולה אוקימתא דשמואל דמתני' איירי בכותבת דו"ד אין לי דלא איירי שתטול אחת מהם יותר ממה שמגיע לה דלאו בשופטני עסקינן אלא לפי שסוברת דיש להם ליטול לפי ערך הממון. וא"כ במציעתא השנייה רוצית לוותר להראשונה שתטול לפי ערך הממון דהיינו ס"ו וב' שלישים רק שהשלישית אינה רוצית בכך מש"ה נוטלת הראשונה חמשים ל"ג ושליש המגיע לה ועוד חצי מל"ג ושליש שוויתרה השניה מחלקה ובבא דסיפא גם השלישית רוצית בכך שתטול כ"א לפי ערך הממון ומש"ה כך הם חולקין ומהני לשון דו"ד אין לי משא"כ אם רוצין לוותר שתטול יותר מערך הממון אפשר דבעינן קנין גמור ולפי זה שפיר קתני סיפא דסיפא וכן שנים שהטילו לכיס כך הן חולקין לפי ערך הממון כן נ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא תניא זו משנת רבי נתן כו' עיין במרדכי שכתב בשם רבינו ברוך דמשנת ר' נתן היינו בפרק הבית והעליה דקאמר ר"נ בע"ה נוטל ב' חלקים בקרקע ובעל העליה שליש והיינו לפי הממון ולכאורה יש לתמוה דהא לכולהו אוקימתי דלעיל במתניתין אין חולקות לפי ממון כ"א בסיפא ע"פ מקרה. ויש ליישב למאי דפרישית לעיל דעיקר הרבותא דמתניתין לאפוקי מדרבי דאמר חולקין בשוה לגמרי וקמ"ל דלא אלא לפי ערך השיעבוד דהיינו טעמא דר"נ בבית ועליה דקרקע אישתעבד להו לפי ערך כן נראה לי:

(קונטרס אחרון): מי שהיה נשוי ג' נשים כו' תניא זו משנת ר' נתן אבל ר' אומר א"א רואה דבריו של ר"נ אלא חולקין בשוה וכתב הרי"ף ז"ל שחולקין בשוה לגמרי ולא לפי ערך הממון וכבר האריך הרי"ף ז"ל בטעמא דמילתא ועכ"ז ראיתי שלימים וכן רבים תמהו על סברא זו ולא נתיישב להם היטב. אמנם לענ"ד כפי מה שכתבתי בפנים הוא ביאור מספיק ע"ש:

בתוספות בד"ה רבי אומר כו' פירש רבינו חננאל כו' וא"א להעמיד דבריו כו' לפי שמדת הדין לוקה בזה עכ"ל. נראה דרישא דמניתין אליבא דר' נתן לא קשיא ליה לר"ח אמאי חולקות בשוה משום דיש לכ"א שיעבוד בשוה ועיין בלשון הרי"ף ז"ל באריכות בס' ההלכות ובס' תמים דעים בשערים שכתב בשם רבינו האי גאון דמעיקרא הוא מדמה לה לשנים אוחזין בטלית והדר ביה בסוף ימיו וא"כ דמש"ה לא קשיא ליה לר"ח בבא דרישא די"ל דר"נ מדמה לה להאי דזה אומר כולה שלי והיינו דקיבל זוזי מתרווייהו כדאוקמינן התם ואפ"ה לא שני לן אם קנה א' מהם במאה זוזי והשני קנאה באלף זוז דבכל ענין חולקין בשוה ולא לפי ערך הממון והיינו משום דבתר טענה אזלינן שכל א' טוען כדין כולה שלי וה"נ דכוותיה כיון דשיעבודא דאורייתא הרי כל אחת אומרת על כל המנה כולו שלי משא"כ אינך בבי קשיין ליה לר"ח שפיר דלא דמי אלא לסיפא דמתניתין דשנים אוחזין דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע וה"נ דכוותיה בבבא דסיפא השלישית אומרת כולה שלי והאמצעית אינה יכולה לומר אלא שני חלקים שלי והראשונה שליש שלי וא"כ שפיר קאמר ר"ח שמדת הדין לוקה בזה. מיהו לפי מאי דמסיק הרי"ף והרא"ש ז"ל דרבי ס"ל חולקין לגמרי בשוה והכי הלכתא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ורוב הפוסקים אלא שאחר כל האריכות שהאריך הרי"ף ז"ל בזה מ"מ לא ביאר היטב טעם שיטה זו. ונראה לענ"ד דסובר דכיון דקי"ל שיעבודא דאורייתא ואפי' אם לוה מנה ויש לו נכסים שוין מאה מנה כולם משועבדים לגמרי לבע"ח כדמוכח להדיא מהא דקי"ל דהא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין תקנתא דרבנן בעלמא הוא אלמא דמדאורייתא כולהו נכסי אשתעבדו לגמרי לבע"ח אפילו מה שהוא יתר על חובו וא"כ ה"נ כיון דכולהו נכסי משתעבדי לבעלת מנה כמו לבעלת שלשה מנה עד שתפרע את שלה א"כ שפיר מצי קאמרה נמי כולה שלי עד שאגבה את חובי. ועוד הוספתי בטעם הדבר דכיון דאפילו נכסים שקנה לאחר מיכן משתעבדו אע"ג דלא שייך בהו למימר דנכסי דאיניש ערבין ביה בשעת הלואה. אע"כ דעיקר השיעבוד חל על גופו של אדם שמחוייב לקיים מצות פריעת בע"ח כדלעיל פ' הכותב ונכסיו משועבדין לקיים המצוה וכפרש"י לעיל שיהא הן שלו צדק כדפרישית שם א"כ אין כאן מקום לומר שהשעבוד הוא לפי ערך הממון שהרי יש לקיים מצות פריעת בע"ח לכ"א בשוה שעיקר המצוה שוה לבע"ח קטן כמו לגדול כן נ"ל נכון וברור בעזה"י והיינו דקלסיה הרי"ף ז"ל לסברא זו וכתב שראוי לסמוך עליה כהלכה למשה מסיני ודוק היטב:

דף צג עמוד ב

בא"ד כי זה דין צדק וזה שאמר ר' וכו' וקשה לפירוש רבינו חננאל כיון דרבי ארישא ומציעתא פליג והיאך אפשר לומר כן דהא רישא נמי קאמר ר' נתן האי לישנא חולקות בשוה ומפרשינן לה בשוה לגמרי ולא לפי ערך הממון ואמאי נקיט לה רבי בהאי לישנא ממש דחולקות בשוה ומפרשינן לה לפי ערך הממון וכבר הקשה כן הרי"ף ז"ל בעצמו בשערים עיין בספר תמים דעים ומש"ה מפרש לה דרבי חולקות בשוה לגמרי וצ"ע:

בא"ד ותו גרסינן בפרק יש נוחלין כו' ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים כו' קשיא דר' אדר' עכ"ל. ויש לתמוה על קושיא זו דהא ודאי לא דמי כמו שכתבו התוספות ועוד הקשה מהרש"א ז"ל דלמאי דלא משמע ליה לר"ח לחלק בין שבח לשיעבוד תיקשי ליה מהאי דשנים שהטילו לכיס א' ולכאורה נ"ל דאפשר דעיקר קושייתו דר"ח היינו מהאי דמייתי בבא דירשו שט"ח דקאמר ר' סתמא דבכור נוטל פי שנים ומשמע דאפילו לא אתא לידי גוביינא כל דמי השט"ח אפ"ה לעולם נוטל הבכור פי שנים ממה שגבה והיינו דקשיא ליה אי ס"ד דלרבי המועט והמרובה נוטלין בשוה מבע"ח א"כ ה"נ כיון דלרבי חוב כמוחזק חשיב ליה ומיד רשות אביהן אישתעבדו נכסים דב"ח ליתמי שליש לפשוט ושני חלקים לבכור וכיון שנפסד אח"כ החוב ואינו שוה אלא חצי דמי החוב הוה לן למימר דהפשוט שיש לו חלק שליש יטול בשוה עם הבכור אע"פ שיש לו שני שלישים בשיעבוד נכסי הבע"ח אפ"ה הא לרבי חולקין בשוה כל שאין מגיע להפחות יותר מדמי חובו כמ"ש הרי"ף ז"ל בהדיא אע"כ דלרבי לעולם חולקין דמי החוב לפי ערך הממון ומש"ה פסיק ותני דלעולם הבכור נוטל פי שנים במה שגובין ע"פ שט"ח שירשו כן נ"ל נכון לכאורה ועדיין צ"ע ודו"ק:

גמרא אמר רבה מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה כו' ולפי מה שנראה מל' הסוגייא דלאו בשור לחרישה דוקא קאמר רבה דאיירי בה שמואל דהא סתמא קאמר שמואל שנים שהטילו לכיס וסתם לשון הטילו לכיס משמע שנשתתפו דרך משא ומתן להתעסק ולהרוויח ובהא מודה רבה דפשיטא דהשבח לאמצע אי משום דמסתמא כיון שלא התנו הוי אומדנא דמוכח שבדעתן לחלוק בשוה משום שא' מהם יודע טפי בטיב משא ומתן אי משום דאמרינן בעלמא מזלא דבי תרי עדיף אלא לרבותא קאמר רבה דאפילו בלקחו שור לחרישה אע"ג דשור ראוי לטביחה ושייך בהו חלוקה לפי המעות אפ"ה כשלקחו מעיקרא לחרישה ועומד לחרישה נמי קאמר שמואל דהשכר לאמצע ועיין בכל זה בל' הרא"ש ז"ל באריכות. אלא דלענ"ד מסוגייא דשמעתין הוא מוכרע דאי ס"ד דדוקא קאמר רבה בשור לחרישה מטעם שכתב רש"י ז"ל דאין חלקו של זה מועיל בלא זה וא"כ משמע לכאורה דבשאר דרך משא ומתן לרבה דחולקין לפי המעות א"כ אמאי דחקינן לקמן בשמעתין לאוקמי מתניתין בזוזי חדתא ואמאי לא מוקי לה בפשיטות דרך משא ומתן כדמשמע פשטא דלישנא דפיחתו או הותירו כמו שאבאר ולא הוי שייך נמי להקשות מאי קמל"ן פשיטא דהא איכא רבותא דלא נימא כסברת הרא"ש ז"ל שכתב בשם הירושלמי ובודאי דהוי רבותא טפי ממאי דמוקי לה בזוזי חדתא אע"כ כדפרישית דעיקר מילתא דשמואל היינו בכה"ג דרך משא ומתן ומה שהוצרך רש"י לפרש במילתא דרבה שאין חלק זה מועיל בלא זה היינו דוקא בשור לחרישה כיון דראוי לטביחה ועוד דלא שייך ביה האי טעמא דא' מהם חריף במשא ומתן או טעמא דמזלא דבי תרי לכך הוצרך רש"י לפרש טעמא אחרינא כן נ"ל אלא דמלשון התוס' לא משמע כן והנלע"ד כתבתי שכן נראה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ורוב הפוסקים עד שאני תמה שרבינו הבית יוסף כתב דשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבשאר סחורות הראוין ליחלק חולקין לפי הממון והמעיין בל' הרמב"ם ז"ל יראה להדיא כמו שכתבתי דכל שהוא דרך משא ומתן כדי למכור אדרבא פשיטא ליה טפי דחולקין לאמצע וכן נ"ל בשיטת הרי"ף דדוקא בשור שעומד לחרישה או לטביחה דלא דרך משא ומתן למכור בהא כתב הרי"ף ז"ל כשטבחוהו חולקין לפי המעות שנתבטל השותפות לגמרי וה"נ כלאחר זמן חלוקה משא"כ כשהשבח עלה דרך משא ומתן יותר יש לומר דהשכר לאמצע כן נ"ל ואין להאריך יותר אח"ז מצאתי שכ"כ הר"ן ז"ל ומדקדק נמי מסוגיא דשמעתין כדפרישית אלא דלדעתי יש לפרש ג"כ שיטת רש"י ז"ל כמ"ש ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא אמר רבה מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה. וכתבתי דלאו דוקא עומד לחרישה אלא כל שהוא דרך משא ומתן כדי להרויח כשור לחרישה ועומד לחרישה דמי וכתבתי שכן נראה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ועוד שאני תמה שרבינו הב"י כתב דשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבשאר סחורה הראויין לחלוק חולקין לפי הממון אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל כתב ג"כ כדפרישית אלא דבכ"מ הלכות שותפין תמה על הר"ן ז"ל ולמאי דפרישית א"ש ולענ"ד צריך עיון לדינא:

תוספות בד"ה מאי לאו בשור לחרישה כו' מכח קושיא דתני סיפא דייק הכי עכ"ל. הוכרחו לזה דאל"כ מאי פשיטא לתלמודא לישנא דברייתא טפי ממימרא דשמואל גופא דמוקי לה רבה בשור לחרישה ועומד לחרישה ומה"ט גופא לא ניחא ליה לאוקמי ברייתא בדרך משא ומתן בשאר סחורות למאי דפרישית דמודה רבה דקשה נמי אדתני סיפא וק"ל:

גמרא תנן וכן שלשה שהטילו וכו' מאי לאו פחתו ממש ופרש"י וקתני כך הן חולקין לפי המעות ותיובתא דשמואל עכ"ל. ואע"ג דבמתניתין דג' נשים קתני רישא דחולקות בשוה והוא מעיקר הדין אפ"ה לא משמע לתלמודא לאוקמי דוכן ג' שהטילו לכיס כך הן חולקין והיינו בשוה כמו ברישא אלא דמסתמא האי וכן קאי אסיפא דסמיך ליה דנוטלת כ"א לפי ערך דמי כתובתה אע"ג דלא הוי מעיקר הדין אלא דרך מקרה כדפרישית לעיל באריכות וע"כ צריך לפרש האי וכן כמו שמצינן בג' נשים דזימנין דנוטלת כ"א לפי ערך כמו כן בשלשה שהטילו לכיס לעולם כך הן חולקין לפי הערך דהא ליכא למימר דהאי וכן היינו דכי היכי דמצינן בג' נשים דפעמים שחולקות בשוה ופעמים לפי הממון כמו כן הוא בג' שהטילו לכיס והיינו כדמפליג רבה. הא ליתא דהא האי בבא דמציעתא בג' נשים לא משכחת כלל בשלשה שהטילו לכיס אע"כ דאהאי בבא דסיפא לחוד קאמר וכן שלשה שהטילו וא"כ מקשה שפיר אעיקר מימרא דשמואל אליבא דכ"ע דעיקר מתניתין משמע דהא גופא אתא לאשמעינן דנהי דבג' נשים אין הדין שוה מ"מ בשלשה שהטילו לעולם הדין שוה ולא משכחת שישתנה הדין אפילו דרך מקרה דטביחה. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דעיקר פשטא דמימרא דשמואל היינו בסתם דרך משא ומתן דהכי הוא לישנא בשנים שהטילו לכיס וכן בלישנא דמתניתין ואדרבה כיון דקתני פחתו או הותירו משמע דאיירי דרך משא ומתן ופחתו או הותירו אגברי קאי משא"כ בשור לחרישה או לטביחה לא שייך כלל האי לישנא דפחתו או הותירו ואהא משני שפיר דאדרבא פחתו או הותירו לאו אגברי קאי אלא אמעות גופא שהטילו לכיס וא"כ שפיר קאמר דבהאי ענינא דפחתו או הותירו המעות עצמן לעולם כך הן חולקין ולא ישתנה הדין ועי"ל דהאי לישנא לחוד דפחתו או הותירו המעות עצמן הוא דמדמה לה לג' נשים דהפחת לא נעשה מחמת שותפות כלל אלא שהפחת נעשה ממילא בנכסים עצמן ומש"ה חולקין לפי הממון אבל היכא שהפחת או הריוח הוא דרך משא ומתן לא איירי מתניתין כלל דלא דמי כלל לג' נשים שאין להם שותפות והכא הריוח והפחת הוא מחמת שותפות ומשא ומתן שלהם כן נ"ל נכון. מיהו כיון שלא כתבו כן התוס' והוצרכו לפרש דאדר' המנונא לחוד מקשה אלמא דלא נחתו לפרש כן אלא כל הסוגייא לא איירי מדרך משא ומתן אלא משור לחוד והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

תוספות בד"ה מאי לאו כו' לטביחה מאי קמל"ן עכ"ל. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה ובמה שהניח בקושיא עיין בל' הרא"ש ז"ל שהקשה כן ומתרץ שם. מיהו בעיקר דבריו בהא דלא מקשה תלמודא מתניתין וברייתא אהדדי יש לי ליישב לפי שיטתינו דבלא"ה כיון דלא מקשה מעיקרא ממתניתין אדשמואל או אדרב המנונא היינו דקא סלקא דעתך דהאי מימרא דשמואל תליא בפלוגתא דרבי ור' נתן דהא דקתני במתניתין דוכן ג' שהטילו לכיס חולקין לפי המעות היינו כר' נתן משא"כ לרבי דקאמר אין אני רואה דבריו של ר"נ באלו אלא חולקין בשוה אפשר דאוכן שלשה שהטילו לכיס נמי קאי כיון דרבי לעולם אית ליה בבע"ח וכתובה דחולקין לגמרי בשוה משמע דכ"ש בשלשה שהטילו לכיס ס"ל הכי וכדמשמע מפירוש רבינו חננאל שהביאו התוס' לעיל בד"ה ר' אומר דמדמי להו אהדדי וכמ"ש מהרש"א ז"ל לעיל וא"כ לא קשיין מתניתין וברייתא כלל דהאי כר' והאי כר"נ ולא קשיא נמי מתניתין אדשמואל דכר' ס"ל. משא"כ השתא דמסיק הש"ס בברייתא דנעשה כמו שקנה כ"א בשלו ונתערבו וזה לא יתכן אלא אם נאמר דהאי מילתא דשנים שהטילו לכיס לא תליא בפלוגתא וא"כ א"ש דבבא דרישא לא אתא לאשמעינן אלא דזימנין דמשכחת בהטילו לכיס דחולקים בשוה ומסתמא היינו בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל כולהו אינך בבי פשיטא דליכא לאסתפוקי בהו דנעשה כמי שקנה כ"א בשלו משא"כ אם נאמר דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבי ור' נתן א"כ לא שייך לומר דנעשה כמו שקנה כ"א בשלו דמאי פסקא הא לרבי ליתא להאי דינא וא"כ קשיא שפיר דיוקא דרישא אדסיפא בברייתא גופא ואדרבה צ"ל דברייתא כרבי ולעולם חולקין בשוה דבכל ענין איירי וסיפא דוקא א"כ קשה אדרבה דאמר דשמואל ס"ל דרבי מודה בשור לחרישה ועומד לטביחה. אע"כ דהא מילתא לא תליא כלל בפלוגתא דר' ור' נתן א"כ מקשה שפיר ממתניתין כן נ"ל נכון ודוק היטב:

משנה מי שהיה נשוי ד' נשים כו' הראשונה נשבעת לשנייה. ופרש"י אם השנייה טוענת אישתבע לי כו' והקשה בתוס' יום טוב על פרש"י כיון דע"כ הא דנשבעת בטענת שמא היינו משום דקי"ל הנפרעת מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה דמה לי מכר או לוה דכולהו מיקרי משועבדים וא"כ אפילו בדלא טענה אישתבע לי תשבע שבועת ב"ד עכ"ל ע"ש ולענ"ד מאי דפשיטא ליה לבעל תי"ט להאי גיסא צריך לי עיון לאידך גיסא אפילו בדאמרה אישתבע לי חדא דמה שכתב בתי"ט מה לי מכר או לוה מבע"ח מאוחר נמי מיקרי משועבדים לאו מילתא דפסיקא הוא דאדרבא בש"ע ח"מ סימן ק"ד מבואר להדיא דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר והיינו ע"כ דלא מיקרי מנכסים משועבדים דהא מע"פ אינו גובה ממשועבדים אלא דכהאי גוונא מיקרי בני חורין והוא שיטת רבינו האי גאון ז"ל שהביא הטור סימן הנ"ל וכן פסק שם אלא דהרי"ף ז"ל חולק כמ"ש הטור אלא דאפילו לשיטת הרי"ף ז"ל דבכה"ג נמי מיקרי נכסים משועבדים אכתי לא שייך הכא האי שבועת המשנה דהא משמע. מפרש"י דהשנייה נמי גובית כתובתה אלא דטוענת שמא לא משתייר לי שיעור כתובתי וא"כ לא דמי כלל להיאך שבועת המשנה דהתם ודאי הלוקח או הבע"ח מאוחר מפסיד לגמרי דליכא שום נכסים בני חורין דאל"כ לא מצי למיגבי מלוקח במקום שיש בני חורין משא"כ הכא למה תשבע בתחלה תמתין עד שתגבה השנייה ואי לא משייר לה אז תשבע וע"כ דלפרש"י היינו משום חשש בעלמא שמא תמצא שדה שאינה שלו וא"כ מדלא מנו חכמים האי שבועה לעיל בהדי אינך שבועות ולא בפ' כל הנשבעין בהדי כל הנשבעין ונוטלין בפוגמת ונפרעת מנכסים משועבדים הוצרך רש"י לפרש דאיירי דוקא בדטוענת אישתבע לי ומש"ה לא קחשיב לה בהדי אינך שבועות דלא איירי התם מטענת אישתבע לי כי היכי דלא קחשיב התם טוען פרעתי ואמר אישתבע לי כן נראה לי ודוק ועיין עוד בסמוך בלשון התוספות בשם הרא"ה ז"ל:

(קונטרס אחרון): משנה מי שהיה נשוי ד' נשים כו' הראשונה נשבעת לשניה ופרש"י אם השניה טוענת אשתבע לי והקשה התי"ט על פירושו דאפילו בדלא טענה אשתבע לי צריכה לישבע כדין הנפרעת מנכסים משועבדים ותמהני על בעל התי"ט דאשתמיטתיה מה שכתוב בש"ע סי' ק"ד דמלוה בע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר והיינו משום דלא מקרי משועבדים בכה"ג ועוד דאפילו לפי שיטת החולקים כמ"ש הש"ך שם אכתי לא שייך הכא האי שבועת המשנה דהנפרעת מנכסי יתומים כמ"ש בפנים. ומסוגיא דמתניתין גופא לפי פירש"י ותוס' יש לדקדק להיפך על לשון הש"ע בח"מ סי' קי"א דמלוה מוקדם שבא לטרוף ויש כאן בע"ח מאוחר ואין כאן כדי חוב שניהם צריך מוקדם לישבע נגד הבע"ח מאוחר משמע להדיא דביש כדי חוב שניהם אין כאן מקום שבועה ומ"ש ממתניתין ועיין בפנים שכתבתי שלולי פי' רש"י ותוספות היה נ"ל דמתני' נמי מיירי דוקא בענין שהשניה מפסדת בודאי וכן נראה מלשון בעל התרומות ובזה נתיישב מה שהקשה עליו בעל גדולי תרומה וכמו שכתבתי בפנים:

תוס' בד"ה מי שהיה נשוי כו' ואיכא למימר דהו"א דהתם כו' כיון שכבר נשבעה כו' אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית כו' עכ"ל. מבואר להדיא מדבריהם דאע"ג שהשלישית יש לה מקום לגבות קצת כתובתה ונשבעת אפ"ה שייך האי דינא דראשונה נשבעת להשנייה אע"ג דודאי שקלה השנייה כל דמי כתובתה מדשקלה השלישית אחריה והיינו ע"כ כדפרישית בסמוך בל' רש"י דהשניה חוששת שמא ימצאו עוררין על השדה שלה אלא דמל' רש"י לא שמעינן אלא מדיוקא ובל' התוספות מבואר להדיא וכ"כ הרא"ה והריטב"א ז"ל דשבועת הראשונה לשניה היינו משום האי חששא ולפ"ז יש לי לדקדק על לשון הש"ע בח"מ סי' קי"א דמלוה מוקדם שבא לטרוף ויש כאן בע"ח מאוחר ואין כאן כדי חוב שניהם צריך המוקדם לישבע נגד המאוחר א"כ משמע להדיא דהיכא שיש חוב שניהם אין כאן מקום שבועה ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דההיא דהכא היינו דוקא בדטענה אישתבע לי משא"כ ההיא דסי' קי"א בחו"מ היינו בדלא טעין אישתבע לי ומש"ה אין כאן שבועת הדיינים אא"כ שלא ימצא המאוחר כדי חובו ועדיין יש לי לדקדק בל' הש"ע שם דמשמע מיהא דבכה"ג איכא שבועת המשנה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים ובאותו סי' עצמו סתם בש"ע דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר אלמא דבכה"ג לא מיקרי נכסים משועבדים וכמ"ש בסמוך ויש ליישב. ועי"ל דלעולם אפילו ביש כדי חוב שניהם שייך שבועת המשנה כי האי דהכא אלא דמ"ש בח"מ סי' קי"א דדוקא באין כדי חוב שניהם היינו לענין דלא מהני נאמנות לפטרו מהאי שבועה דנכסים משועבדים כיון דמפסיד משא"כ בההיא שבועה דהכא דאינו אלא משום חששא בעלמא אפשר דמהני נאמנות מיהו מל' התוס' לקמן לא משמע הכי וכל זה לפי מאי דמשמע מפרש"י ותוס' אבל לולי דבריהם מצינן לפרש לשון המשנה בפשיטות דלא שייך שבועה ראשונה לשנייה אלא היכא שהשנייה מפסדת בודאי ואינה נוטלת כל חובה והא דקתני והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית היינו מילי מילי קתני דלעולם אותה שנוטלת ומפסדת לאחרים צריכה לישבע כנגדה אבל היכא שאין השנייה מפסדת כלל בענין דאף השלישית נוטלת קצת לא שייך שבועת הראשונה לשניה אלא לשלישית אלא שכבר כתבתי דשיטת רש"י מוכרחת לפי שיטתו דאי בדלא שקלה השנייה כל חובה לא איצטריך במתניתין לאשמעינן דהא מיקרי מנכסים משועבדים דס"ל כשיטת הרי"ף ז"ל אע"כ דמתניתין אפי' בדשקלא השנייה איירי והיינו בטענת אישתבע לי. ושיטת התוס' מוכרחת לפי דרכם דאי ס"ד דמילי מילי קתני כדפרישית א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי קתני ד' נשים דבשלשה סגי אע"כ דאיירי אף בדשקלא השלישית ונשבעת לרביעית אפ"ה שייך הא מילתא דראשונה נשבעת לשנייה וסגי לה האי שבועה נמי לגבי השלישית וא"כ מוכח מל' המשנה דלעולם שייך שבועה ראשונה לשנייה אע"ג דשקלה כל כתובתה ומשום האי חששא דשמא ימצא שדה שאינה שלה ודו"ק:

מיהו לפ"ז מצינן למימר בפשיטות דאיצטריך למיתני ד' נשים לאשמעינן הא מילתא גופא שהוא עיקר דינא דמתניתין דאע"ג דע"כ שקלא השנייה כל כתובתה מדנשבעת השלישית לרביעית ונוטלת א"כ ממילא דהשנייה כבר גבתה הכל ואפ"ה הראשונה צריכה לישבע כנגד השנייה מאי דלא הוי שמעינן אי הוי תנא ג' נשים דשייך שבועה ראשונה לשניה בענין דהשנייה מפסדת ואינה נוטלת אלא מקצת אלא דמה שלא כתבו התוס' כן היינו דאף אי הוי תנא ג' נשים ומסיים בה דהשלישית נפרעת שלא בשבועה אלמא דאע"ג דשייך פרעון בשלישית ומסתמא השנייה גבתה הכל אפ"ה שייך הא מילתא דראשונה לשניה לכך הוצרכו התוס' לפרש רבותא דמתניתין בענין אחר כן נראה לי ודוק היטב:

אחר ימים רבים עיינתי בס' בעל התרומות שער כ"א ובשער מ"ג דין מ"ב וראיתי שבעל גידולי תרומה הרגיש ברוב הדברים שכתבתי ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול אלא דבמה שכתבתי נתיישב היטב מה שהניח שם בקושיא על בעל התרומות שכתב ומסתברא דהיכא שיש בע"ח מאוחר ואין כאן כדי חובו ישבע המוקדם שבועת המשנה ותמה על לשון מסתברא דהא משנתינו הוא זה הראשונה נשבעת לשנייה ותירץ ג"כ דלענין דלא מהני נאמנות כתב ומסתברא כדפרישית ועוד הקשו בתוספות כמו שדקדקתי ג"כ והניחו בקושיא ולמאי דפרישית דמתניתין לא איירי אלא בדאמרה אישתבע לי דהכי משמע לשון ראשונה לשנייה והיינו מחששא דשמא ימצא שדה שאינה שלה אבל שבועת המשנה לא ידעינן ממתניתין דהכא ואיכא למימר נמי דלא מיקרי נכסים משועבדים כדפרישית בשם רב האי גאון לכך כתב בעל התרומות ומסתברא דכה"ג נמי מיקרי משועבדים וכדמסיק בשם הרי"ף ז"ל כן נ"ל נכון ואין להאריך יותר ודוק היטב:

דף צד עמוד א

תוספות בד"ה שנמצאת כו' פירש הקונטרס כו' וקשה לרבי כו' על כן נראה כפירוש ר"ח דאפילו לא נמצאת כו' עד כאן לשונם לכאורה לפרש"י נמי איירי עדיין לא נמצאת אלא שיצא קול ערער וכ"כ מורי זקיני זצ"ל בס' מ"גש ע"ז ולפמ"ש לעיל בלא"ה ממקומו הוא מוכרע דכיון דהראשונה נשבעת לשנייה שקבלה כל דמי כתובתה ע"כ דשבועה זו היינו שמא תמצא השנייה שהשדה אינה שלה וא"כ לפ"ז כיון דהת"ק גופא חייש האי חששא בעלמא לגבי הראשונה א"כ לבן ננס דס"ל מה שגבה גבה פשיטא דחייש להאי חששא אפי' לא נמצאת דאטו מפני שהיא אחרונה נשכרת אלא דאיכא למימר דהא דראשונה נשבעת לשנייה לאו משום חששא דתמצא שדה שלה גזולה דלעולם לא חיישינן להכי אלא דאיכא למימר שמא יבא בע"ח מוקדם ויטרוף מהשנייה מש"ה צריכה הראשונה לישבע משא"כ לבן ננס דס"ל מה שגבה גבה ועוד דאיירי בשבועת האחרונה א"כ תו לא שייך האי חששא כלל אלא לחששא דשדה הראשונה גזולה וא"כ הוצרכו התוספות להכריח דאפילו עדיין לא נמצאת גזולה אכתי חיישינן להכי כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואומר ר"ת דמשביעין אותה כדי שתפרוש אם התפיסה צררי וא"ת א"כ ישבע כו' עכ"ל. עיין במהרש"ל ומהרש"א ולענ"ד דברי מהרש"א ז"ל תמוהין במה שכתב דבין לפרש"י ובין לפי' ר"ת עיקר השבועה היא שמא התפיסה צררי ואי לא משביעין לה ידעה דהשלישית תחזור עליה ולא חיישא להשביח השדה דמלבד שאין לשון התוס' סובל כך דא"כ למה הוצרכו התוס' לפרש כן בשם ר"ת דהא מילתא דפשיטא היא דנשבעת שלא התפיסה צררי כמו בכל הג' נשים דמשביעין במתניתין לת"ק נמי הכי הוא וכ"ש דמה שכתבו התוס' כדי שתפרוש אם התפיסה צררי הוא אך למותר ובפרש"י לא נזכר כן ועוד דלפרש"י גופא צריך תלמוד אמאי לא מפרש בפשיטות דמשום חששא דשמא תכסיף. וכן במה שכתב מהרש"א ז"ל דקושית התוס' א"כ ישבע כל בע"ח היינו אפילו לא טעין אישתבע לי ג"כ יש לתמוה דהא רש"י ז"ל מפרש במתניתין להדיא דכל הנך שבועות דמתניתין היינו בדטעני אישתבע לי וכ"ש דשבועה דבן ננס דאינו אלא חששא בעלמא דשמא תכסיף נמי לא איירי אלא דומיא דהנך בדאמרי אישתבע לי וכדמשמע מפרש"י דכי חזיא דלא משביעין לה אלמא דאמרי אישתבע לי והנלע"ד דאדרבא לפרש"י עיקר השבועה לא נתקנה מטעם דאנן חיישינן לצררי דמהיכי תיתי דהא לא אשכחן דחיישינן לצררי אפילו לגבי הבעל עצמו בגרושה או בשאר בע"ח אפילו טענו בפירוש שהתפיסו צררי אא"כ אמרו אישתבע לי וע"כ היינו משום דטענת צררי לאו טענה מעליא היא דלא שכיח ולא חיישינן לה אלא היכא דאיכא פסידא לאחרינא כגון הבא ליפרע מיתומים או מלקוחות וכן בבעל דבר עצמו אי טעין אישתבע כדי להפיס דעתו כיון שטוען ברי וא"כ בהנך ג' נשים דנשבעות לת"ק היינו דאיכא פסידא דשמא לא תשאר כדי כתובת האחרונה כפרש"י וכמו שכתבתי באריכות משא"כ בהך רביעית לבן ננס דאינו אלא חששא בעלמא דשמא תכסיף פשיטא ליה לרש"י דלא שייך שבועת המשנה בכה"ג משום חשש צררי דא"כ כל בע"ח נמי וכמו שאפרש ולכן הוצרך רש"י לפרש דודאי בחששא כי האי אנן לא חיישינן לצררי אלא דעיקר שבועה זו לא נתקנה אלא כיון דכולהו נשים קמייתא נשבעות בטענת אישתבע לי והאי רביעית חזיא דאע"ג שנמצאו עוררין על א' מהן וטענה אישתבע לי ואפ"ה לא משביעין לה סברה דודאי משום דהדרא עלה ותטול מידה א"כ תו לא חיישא להשביח השדה לכך משביעין לה. משא"כ לפי' ר"ת הוי איפכא דכיון דעדיין לא נמצא השדה שאינה שלה לא שייך לומר דכי חזיא דלא משביעין לה ידעה דהדרא עלה דמהיכי תיתי כיון שאין כאן עוררין למה תחוש לכך ולא מירתתא במאי דלא משביעין לה בחנם לכך ניחא ליה לר"ת לפרש בפשיטות דאנן חיישינן לצררי כיון דאיכא שום צד פסידא לאחרינא דשמא תכסיף ומשביעין לה כדי שתפרוש כמו כל השבועות ולפ"ז שפיר מקשו התוס' להאי פירושא א"כ כל בע"ח נמי אמאי לא משביעין ליה לבן ננס משום האי חששא דשמא תכסיף וליכא למימר דאין ה"נ דלבן ננס משביעין ליה במכל שכן כיון דאיכא טענת ברי דהאיך דמ"מ תיקשי לבן ננס אמאי נקיט למילתא בד' נשים וקאמר מפני שהיא אחרונה נשכרת דמשמע להדיא דהיכא דלא שייך האי טעמא כגון דליכא אלא חדא נוטלת שלא בשבועה היכא שפטרוה היתומים או למאן דלית ליה דאביי קשישא. וע"ז מתרצו שפיר דלא קאמר בן ננס אלא היכא שיש בע"ח אחרים לפנינו כגוונא דמתניתין ומש"ה כולן נשבעים ואפי' האחרונה כן נ"ל נכון בעז"ה בכוונת התוס' משא"כ לפירוש מהרש"א מלבד כל הקושיות שהקשיתי יש לתמוה בהא דמקשו התוס' א"כ כל בע"ח נמי ומאי קושייא הא אנן לא קי"ל כבן ננס ולמסקנא דגמרא כאוקימתא דאביי אפילו בן ננס לא חייש לשמא תכסיף ולפמ"ש נתיישב הכל לנכון ודוק היטב:

ובמה שכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהוי מצי לפרש דנשבעת משום שובר כדאיתא בערכין. נ"ל דהתם לא איירי אלא בבע"ח או בגרושה דכיון דחיישינן לפרעון שייך חששא דשובר משא"כ הכא דאיירי באלמנה דלאו בת פרעון היא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים לא שייך חששא דשובר אלא חששא דצררי שרגיל להתפיסה אפי' תוך זמנו דזה עיקר טעמא דשבועת אלמנה אע"פ שהיא תוך זמנו כמבואר בתוס' פ' השולח דף ל"ד ע"ב ובדוכתי טובא וזה ברור:

בא"ד וא"ת לרבנן נמי תהא האחרונה צריכה שבועה כו' עכ"ל. הא דלא מקשו הכא בפשיטות במתניתין גופא דנראה דפשיטא להו דאיירי שפטרה בעלה מהשבועה וכתב לה נאמנות נגד היורשים ואפ"ה לא מהני לגבי בע"ח מאוחר וכתובה מאוחרת כמבואר בפוסקים דלא מהני נאמנות דידיה לאפסודי לאחרינא ומש"ה כולן נשבעים דהא חיישי' לפסידא שמא לא תשאר כפרש"י במשנה משא"כ להאי אוקימתא דשמא תכסיף ולפירוש ר"ת דחיישינן לצררי וכדפרישית וא"כ לא משמע להו להתוס' לאוקמי כשכתב לה נאמנות להאחרונה דא"כ תו ליכא למיחש לצררי דהא אפילו בטוען ברי ואמר אישתבע לי לא משבעינן לה כשכתב נאמנות וכ"ש הכא דליכא טענת ברי וליכא נמי פסידא לאחריני אלא חששא בעלמא אע"כ דבלא כתב לה נאמנות איירי ומקשו שפיר וע"ז תירצו בשם רש"י דאיירי בגדולים ודלא כאביי קשישא ורבי תירץ דאיירי שפטרוהו משבועה והיינו שהיתומים גדולים בעצמן פטרוהו כן נ"ל ואף אם נאמר דמה שתירץ רבי דאיירי שפטרוהו היינו שפטרה הבעל מ"מ איכא למימר דרבי מפרש כפרש"י דהשבועה לאו משום דחיישינן באמת לצררי אלא כדי שלא תאמר כיון דלא משביעין לה בנמצאת גזולה מסתמא הדרא שלישית עלה והאי טעמא שייך אפילו בפטרה כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואומר רבי דס"ל כמ"ד בערכין כו' אף לכתובה משום מזוני וקשה מ"מ תיקשי עכ"ל. ויש לתמוה טובא אמאי לא קאמר רבי דס"ל כמ"ד בערכין דנזקקין לכתובת אשה משום חינא כדמסקינן התם אליבא דר' יוחנן דמשום חינא מתני לה ול"ש אלמנה ול"ש גרושה ובהכי הוי א"ש טפי לתרץ קושית התוס' דאיצטריך נמי למיתני בהשולח באלמנה אע"ג דאיכא חינא טפי כמ"ש התוס' להדיא שם בפ' הכותב. ועוד דבלא"ה משמע דמאן דלית ליה דאביי קשישא וס"ל דבקטנים שייך שבועה משום חשש צררי ובגדולים נוטלת בלא שבועה משמע לכאורה דהיינו משום חינא אקילו גבה דבקטנים לא שייך כ"כ טעמא דחינא כיון שתוכל להמתין עד שיגדלו דאל"כ מה חילוק יש בין גדולים לקטנים. ויש ליישב כיון דשמואל ורב נחמן ורבה בר אבוה איירי הכא בשמעתין ולדידהו ע"כ דכולה מתניתין דהכא לכ"ע לית לה דאביי קשישא לפרש"י ומש"ה הוצרך רבי לפרש טעמייהו משום מזוני דאל"כ תיקשי סוגייא דערכין לרבינא דבתראה הוא ולא אסיק אדעתיה טעמא דנזקקין משום חינא אטו מי לא הוי ידע רבינא מילתא דרבה בר אבוה ורב נחמן ושמואל דע"כ אית להו טעמא דחינא וא"כ פשיטא דאית לן למימר דר' יוחנן כוותייהו ס"ל דאל"כ ג' מחלוקות בדבר ומשמע דהא דאמרינן התם מעיקרא דטעמא דר' יוחנן משום מזוני לאו ר' יוחנן גופא מדייק לה אלא סתמא דתלמודא מפרש הכי מילתא דר' יוחנן ועוד דבהדיא מוקמינן התם מעיקרא מילתא דר' יוחנן כרב יהודא אמר שמואל ע"ש לכך הוצרך רבי לפרש סוגייא דהכא אף למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דר' משום מזוני ואפ"ה לית להו דאביי קשישא והחילוק שבין קטנים לגדולים לענין שבועה אפשר דלאו משום צררי אלא משום שובר ובגדולים לא חיישינן לשובר כיון דידעי במילי דאבוהון כדמשמע בערכין ואפילו לענין צררי משמע שם דיש לחלק בין גדולים לקטנים מה"ט גופא כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ע"כ צריך לומר כו' וס"ל כרבנן עכ"ל. פירוש דלית להו לגמרי דאביי קשישא בין בגדולים ובין בקטנים דבגדולים נוטלת בלא שבועה ובקטנים אין נזקקין אף בשבועה וכמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל אלא דיש לתמוה מהיכי תיתי נאמר דפליגי בתרתי הא אפושי פלוגתא לא מפשינן ועוד דהוי לגמרי סברות הפוכות דמאן דס"ל דאביי קשישא דבגדולים נמי צריכה שבועה היינו משום דאלים חשש צררי ולא חיישינן נמי לחינא ואפ"ה בקטנים נזקקין א"כ כ"ש דמאן דלית ליה דאביי קשישא בגדולים וס"ל דנוטלת בלא שבועה והיינו משום דלא אלים חשש דצררי וחיישינן טפי לחינא כ"ש די"ל דבקטנים נזקקין מהני טעמי גופא אלא דאיכא למימר נמי איפכא דהא בהא תליא דמאן דס"ל כאביי קשישא דבגדולים נמי צריכה שבועה מש"ה נזקקין נמי בקטנים שתשבע ותטול והיינו דחייש לחינא שתמתין ללא צורך עד שיגדלו משא"כ למאן דלית ליה דאביי קשישא אלא דבגדולים נוטלת בלא שבועה משום חינא שאם לא תרצה לישבע תפסיד מש"ה אית לן למימר דבקטנים אין נזקקין כלל ולא חיישינן לחינא דבהכי ניחא לה טפי להמתין עד שיגדלו היתומים ותטול בלא שבועה כן נ"ל בשיטת התוס' אלא דעדיין יש לתמוה דלכל הני אוקימתי נצטרך לומר דמתניתין דהכא לרבנן לית להו האי סתמא דמתניתין דפ' הכותב וסתמא דמתניתין דפ' השולח ותקנת ר' גמליאל שם דמשמע מכולהו דשייך שבועה לענין כתובת אלמנה. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל שם בפ' הכותב אין צורך לכל זה דבפשיטות מצינן למימר דסוגיא דערכין נהי דאין נזקקין אפ"ה אתי שפיר כולהו מתניתין דפ' הכותב ופ' השולח אליבא דכ"ע אפילו לרב אסי ובענין שאין צורך להזדקק לנכסי יתומים כגון שתפסה מטלטלין בחיי הבעל או בייחד לה ארעא ועשה אפותיקי מוחזקת ואפ"ה אין נפרעת שלא בשבועה אף ממה שתחת ידה כמ"ש שם באריכות ע"ש ודוק היטב:

גמרא לימא רב דאמר כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי ופרש"י דמש"ה לא שייך לומר שודא דכיון דגלי דעתייהו דאין מקפידין כו'. ונראה בזה דרש"י לשיטתו דשודא היינו מצד הסברא ודלא כפירוש ר"ת דלמי שירצה יתן וא"כ לפירש"י פשיטא ליה השתא דלכ"ע היכא דאיכא למימר שודא טפי עדיף מחלוקה אלא דטעמא דרב משום דליכא למימר הכא שודא ובמה שכתב דגלי דעתייהו נמי הוצרך לפרש כן דאזיל לשיטתו דלר"מ דאמר עידי חתימה כרתי נמי לא בעינן מוכח מתוכו כמבואר בפרש"י במס' גיטין בכמה דוכתי וכמ"ש שם בחידושינו ולפ"ז הוי מצי למימר הכא שודא דדיינא למי היה אוהב יותר ומסתמא לאותו כתב וחתם תחילה לכך מפרש דאפ"ה לא שייך שודא דכיון שלא כתב שעות אלמא דגלי דעתא דלא קפיד לחתום לו תחלה כדי שיזכה יותר מחבירו ויותר נראה דגלי דעתייהו נמי אלקוחות קאי דלא מסיק אדעתא לזכות בו מיד מדלא כתב שעות. והתוס' לא ניחא להו בהאי טעמא דגלי דעתייהו לכך הוצרכו לפרש משום דבעינן מוכח מתוכו כדסבירא להו בדוכתי טובא במס' גיטין כמ"ש כאן. ורבינו תם לשיטתו דס"ל דשודא היינו למי שירצה הדיין יתן ולא תליא בסברא ואפ"ה משמע השתא דלכ"ע היכא שאין החלוקה יכולה להיות אמת ולא שייך טעמא דנעילת דלת וטעמא דחינא לעולם אמרינן דשודא עדיף ודו"ק:

תוספות בד"ה שני שטרות כו' דלא דמי להא דתנן כו' דהתם בשיעבוד איירי דאין השיעבוד חל אלא מאותו שעה שמוכח מתוכו כו' עכ"ל. והיינו כמ"ש בדיבור הסמוך דלר"מ בעינן מוכח מתוכו אפילו במתנה ומכר וא"כ לר"א נמי אע"ג דבמתנה ס"ל דלא בעינן מוכח מתוכו אפ"ה לענין שיעבוד דתליא משעה שהקול יוצא ס"ל דאין הקול יוצא אלא משעה שמוכח השטר מתוכו אלא דקשיא לי הא מסקי בדיבור הסמוך דהיכא דאין השטר אלא לראיה בעלמא לא בעינן מוכח מתוכו וא"כ לכאורה בכתובה דמתניתין משמע דלא הוי אלא לראיה בעלמא דהא קי"ל דכתובה תנאי ב"ד הוא וכדתנן לעיל פ' נערה דף נ"ב במשנה לא כתב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה גובה מתנאי ב"ד וכן היכא דלא כתב לה כל נכסים אחראין וערבאין גובה ממשעבדי בתנאי ב"ד ולפ"ז שפיר שייך הכא שודא דלאותה שנשא תחלה זכתה בלא זמן הכתובה וליכא למימר דמתני' בתוספת כתובה איירי דהא קתני אין שם אלא מנה אפ"ה חולקין בשוה ועוד כיון דכתובה תנאי ב"ד הוא הקול יוצא משעת הנשואין ולא תליא כלל בשטר כתובה ויש ליישב דמתני' דהכא אתיא כר' מאיר דס"ל דאחריות לאו טעות סופר הוא אפילו בכתובת אשה ואליבא דר' מאיר מוקמינן לעיל בפ' נערה הא דלא כתב לה גובה דהיינו מבני חורין ולא ממשעבדי ולפ"ז סברי התוס' השתא כשיטת הרי"ף ז"ל דמאוחר לגבי מוקדם נמי מיקרי משעבדי כדפרישית לעיל כדאיתא בח"מ סי' ק"ד ולפ"ז לא מצי גביא לזכות מצד הקדימה אם לא ע"פ הכתובה ובעינן נמי מוכח מתוכו ומש"ה דקדקו התוס' לכתוב דהתם בשיעבוד איירי אלא שזה דוחק דא"כ תקשי סתמא דמתני' דהכא אסתמא דלעיל פ' נערה דאפי' לא כתב לה גובה ממשעבדי בתנאי ב"ד ושמואל גופא הא ס"ל דאחריות טעות סופר הוא ודלא כר"מ וא"כ פשיטא דאפילו לא כתב לה כתובה כלל גובה ממשעבדי והדרא קושיא לדוכתיה אם לא שנפרש דהא דקתני במתניתין ואין שם אלא מנה היינו מתוספת מה שהוא יותר על עיקר כתובתה דהנך לא גביא אלא ע"פ כתובתה בשטר וזה יותר דוחק דא"כ שביק מתניתין לעיקר כתובה למיתני בה דינא דשודא דדיינא ונקיט דינא דתוספת לחוד ועוד דע"כ רישא דמתניתין לענין עיקר כתובה איירי וצ"ע ליישב:

מיהו לפרש"י א"ש בפשיטות דאע"ג דגביא בלא שטר כתובה מ"מ כיון דאיכא שטר כתובה ולא קפדי לכתוב שעות גלי אדעתייהו דמחלי עד סוף היום או עד סוף השעה בירושלים ועוד דלפירש"י מצינן למימר דבלא"ה לא שייך שודא בכתובה אי משום דתלוי בזמן הנשואין ואין שום סברא לומר הי מינייהו קדמה אלא מי שנזדמנה תחלה או שנאמר דרש"י ס"ל נמי כר"ת בהאי דהיכא דשתיהן אמת אמרינן יחלוקו וכדאיתא להדיא בפ' חזקת דף ל"ד דהיכא דאיכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר לכ"ע אמרינן יחלוקו עד שאני תמה למה הוצרכו התוס' לפרש בענין אחר כיון דהכי משמע להדיא בפרק חזקת וע"ש בתוס' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה לימא רב כו' והכי מוכח בגיטין בפ' כל הגט כו' אבל לר"מ כו' עכ"ל. כבר כתבתי דלפרש"י לר"מ נמי לא בעינן מוכח מתוכו וכ"כ כמה פוסקים ומפרשים קדמונים ועיין בחידושינו פ' כל הגט שם שכתבתי ליישב שיטת רש"י בזה עיין עליו:

דף צד עמוד ב

בא"ד הלכך אמר שמואל שודא דדייני כו' ליתן לכל מי שירצו כו' וכן גבי שני טוביה ובפ"ק דגיטין ובפ' עשרה יוחסין כו' עכ"ל. לכאורה מכל הנך סוגיות קשה לפרש"י דשמעתין מצינן למימר דדוקא למאי דס"ד דמעיקרא לאוקמי פלוגתייהו בפלוגתא דרב כר"מ ושמואל כר"א ע"כ א"א לפרש כ"א דשודא תליא בסברא דמש"ה לר"מ ליכא שום סברא ותו לא שייך שודא משא"כ למסקנא דשודא וחלוקה פלוגתא דתנאי בעלמא היא איכא למימר דלא תליא בסברא ואומדנא אלא כפירוש התוס' דיתן למי שירצה כך נראה לכאורה אלא דרש"י גופא בספ"ק דגיטין ופ' עשרה יוחסין מפרש להדיא כפירושו כאן דשודא תליא באומדנא ע"ש:

בא"ד אבל במקום שיכולין לזכות שניהם אא"כ בב"ח כו' משום נעילת דלת ולכתובה משום חינא עכ"ל. לכאורה לשון מיותר הוא בפירוש ר"ת שכבר כתב בהתחלת דבריו דלא דמי למתני' כיון ששניהם אמת אלא דלעיל לא בא לפרש עיקר פלוגתייהו דלא מייתי עלה ממתניתין וסגי ליה לר"ת בלשון קצרה דלא דמי דבמתניתין תרוייהו קושטא נינהו מש"ה לכ"ע יחלוקו משא"כ השתא שמפרש ר"ת מילתא בטעמא דרב כר"מ שהחלוקה יכולה להיות אמת ושמואל כר"א שא"א לומר דהחלוקה אמת מש"ה שודא עדיף ומפרש ג"כ שיתן למי שירצה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ממתניתין דאין החלוקה אמת ואפילו הכי אמרינן יחלוקו ולא אמרינן שודא לשמואל והוצרכו לפרש מטעמא דנעילת דלת וחינא כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה כתב לא' ומסר לא' כו' ה"נ ס"ל לשמואל דהא אית ליה שודא כו' ותימא הא משמע בפ"ק דב"מ כו' עכ"ל. מה שהוצרכו לדייק מהא דאית ליה שודא ולא כתבו בפשיטות מדס"ל לשמואל הלכה כר"א אף בשטרות משום דאיכא למימר דלא ס"ל כר"א אף בשטרות אלא דסגי בע"מ לחוד אף בלא עידי חתימה משא"כ היכא דאיכא עידי חתימה שפיר מצי סבר שמואל דעדיו בחתומיו זכין ותו לא תליא מידי במסירה הקודמת דע"ח עדיפי מע"מ וברייתא דהכא דזה שמכר לו קודם קנה היינו כר"א דס"ל דע"מ עדיפי מע"ח מדקאמר אין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם דמדאורייתא בעינן דוקא עידי מסירה אף בשטרות כדאיתא בפ' השולח דף ל"ו ושמואל ס"ל כר"א בחדא ופליג עליה בחדא מש"ה הוצרכו לדייק מדאית ליה לשמואל שודא ע"כ דלגמרי ס"ל כר"א ומקשו שפיר מפ"ק דב"מ. מיהו לא יתכן לפרש כן קושיית התוספות אלא לשיטת התוספות לעיל בד"ה שני שטרות דהא דס"ל לשמואל שודא אע"ג דבמתניתין בכולן יוצאין בשעה א' קתני חולקין בשוה היינו משום דלענין שיעבודא תליא בחתימה אבל במתנה תליא עיקר במסירה וא"כ ע"כ דס"ל לגמרי כר"א אף לפי המסקנא דשמעתין משא"כ לפרש"י בשמעתין ולפר"ת מצינן למימר דהא דמשמע בשמעתין דמאן דס"ל כר"מ לא שייך שודא היינו למאי דבעי למימר מעיקרא דפלוגתא דרב ושמואל תליא בפלוגתא דר"מ ור"א והיינו לפירש"י דרב ס"ל דלר"מ לא שייך שודא דגלי אדעתייהו דלא קפדי וא"כ ע"כ שמואל כר"א דאלת"ה במאי פליגי וכן לפירוש ר"ת ע"כ דטעמא דרב כר"מ דהיכא שהחלוקה יכולה להיות אמת אזלינן בתרה א"כ ממילא דע"כ שמואל כר"א ולפ"ז מצינן למימר דלמסקנא דפלוגתא דרב ושמואל תליא בפלוגתא דתנאי אי שודא עדיף או חלוקה עדיף מיתוקמי מילתא דשמואל בין לר"מ בין לר"א שפיר דלפרש"י לא איכפת לן בהאי סברא דגלי אדעתייהו כלל דאפ"ה מצינן למימר שודא אלא דרב סובר דחלוקה עדיף ולשמואל שודא עדיף וכן לפר"ת למסקנא אע"ג דאפשר דהחלוקה יכולה להיות אמת כיון דלא שכיחי כמ"ש ר"ת בעצמו תו לא תלינן בה כלל אלא דהדר ביה מחד מינייהו ואע"ג דהא' משקר אפ"ה ס"ל לרב חלוקה עדיף כהאי תנא דיחלוקו דמייתי הש"ס דהתם נמי אי דמר לאו דמר ואפ"ה יחלוקו ושמואל ס"ל דלעולם שודא עדיף היכא דאחד משקר ואפ"ה לא קשיא ליה ממתניתין דכולן יוצאין ביום א' דהתם כולן אמת וכדפרישית לעיל דרש"י בהא נמי ס"ל כר"ת וא"כ אין מקום להקשות מסוגיא דפ"ק דב"מ דמצינן למימר דשמואל ס"ל כר"א בחדא ופליג בחדא כדפרישית ועיין עוד בסמוך ומתוך מה שכתבתי נתיישב לנכון פסק רב אלפס ז"ל שפסק בשילהי המגרש כר"א בגיטין ולא בשטרות ואפי' הכי פסק בשמעתין נמי כשמואל לענין שודא בשני שטרות וכבר הקשו עליו הרא"ה ז"ל והר"ן ז"ל ע"ש באריכות בל' הר"ן ולמאי דפרישית לא סתרי אהדדי דלמסקנא דשמעתין מיתוקמא מילתא דשמואל שפיר אפילו אי ס"ל בשטרות כר"מ וכן מבואר להדיא בל' הרי"ף ז"ל לעיל בפרק הכותב שכתב לחלק בין ההיא דשני שטרות דאיירי במכר או מתנה דאי דמר לאו דמר מש"ה ס"ל לשמואל שודא משא"כ במתניתין דכולן יוצאין ביום א' דשניהן אמת יחלוקו והיינו כדפרישית ודוק היטב שהוא כפתור ופרח ועיין בלשון הר"ן בפ' המגרש מה שכתב עוד בזה בשם הרמב"ם ז"ל:

(קונטרס אחרון): ע"ב בסוגיא דשני שטרות היוצאין ביום א' כתבתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל דאע"ג דבגיטין פרק המגרש פסק הלכה כרבי אלעזר בגיטין ולא בשטרות דבשטרות לא מהני עידי מסירה ואפ"ה פסק בשמעתין כשמואל בשני שטרות היוצאין ביום אחד דאמרינן שודא דדייני והקשה הרא"ה והר"ן ז"ל דהוי כתרתי דסתרי וישבתי לנכון בעזה"י:

בא"ד ומסיק אמר שמואל אומר היה ר' מאיר כו' מדדחיק שמואל כו' עכ"ל. מאריכות לשון התוספות בזה נ"ל דעיקר דיוקא בזה מדאמר שמואל גופא אומר היה ר' מאיר משמע להו דלאו בפירוש שמיע ליה לשמואל הכי משמיה דר"מ דא"כ מ"ט דהנך אמוראי דמוקי למתניתין דב"מ באוקימתא אחריתי אע"כ דשמואל מגופא דמתניתין דב"מ הוא דדייק לה הכי דטעמא דר"מ משום הכי הוא וא"כ ע"כ דשמואל גופא הכי ס"ל בפשיטות דר"מ ס"ל עידיו בחתומיו זכין לו ואי ס"ד דשייך פלוגתא בהא מנ"ל לשמואל דר"מ הכי ס"ל דהא מצי לאוקמי כר' אסי כן נ"ל ודלא כמהרש"א ז"ל שדבריו אין מבוררים בזה ובמה שכתבתי נתיישב מה שהקשה הר"ן ז"ל על הרמב"ן ז"ל בס"פ המגרש ע"ש. והא דקשיא ליה למהרש"א ז"ל נמי לר' אסי דאליבא דר"מ קאי התם והיאך מפרש למתניתין דב"מ דהא משמע בשמעתין דר"מ ודאי ס"ל עידיו בחתומיו זכין מדפריך הכא בפשיטות ואי ר"מ אמאי קנה זהו תורף קושייתו ולא קשה מידי דהא הכא אליבא דשמואל מקשה דאיהו ס"ל דלר"מ עידיו בחתומיו זכין כדמוכח מההיא דאמר שמואל אומר היה ר' מאיר משא"כ רב אסי ס"ל דלר"מ נמי זה שמסר לו קנה דלית ליה עידיו בחתומיו זכין כל זה ברור לפי שיטת התוס'. מיהו בעיקר קושיית התוס' נ"ל ליישב כל הקושיות שהקשו דמצינן למימר שפיר דאע"ג דעידיו בחתומיו זכין אפ"ה א"ש הא דזה שמסר לו קנה דהא מסקינן התם בפ"ק דב"מ דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין אלא היכא דמטא לידיה בסוף וא"כ מכיון שמסר או נתן ביני וביני השדה לאחר תו לא מיקרי מטא לידיה דנתבטל זיכוי החתימה לגמרי שהרי חזר בו בפירוש והעדים לא זכו אלא על תנאי אם לא יחזור בו משא"כ לענין כותבין שטר ללוה אתי שפיר דאע"ג שלא לוה עד תשרי מ"מ כדין טריף למפרע שהרי לא שייך חזרה בכה"ג ע"י שמכר השדה לאחר מ"מ עיקר השט"ח חל למפרע לענין השיעבוד מזמן השטר וככל מה שכתבתי כתב הרא"ש ז"ל להדיא שם בפ"ק דמציעא בשם הרי"ף ז"ל והעליתי שם בחידושי לב"מ ובביאורי לח"מ שהרא"ש ז"ל גופא סובר כן והיא ג"כ שיטת רש"י ז"ל ע"ש שהארכתי וא"כ אין מקום לקושיית התוס' דהכא אלא הא דמקשה הש"ס בשמעתין ואי ר"מ אמאי קנה היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דפלוגתא דרב ושמואל הוא משום דרב כר"מ וא"כ הוי סבר דלר"מ לא תליא מידי במסירה דמש"ה לא אמרינן שודא וע"כ היינו דכיון דעידיו בחתומיו זכו לו לא נתבטל זיכוי החתימה במה שמכרה הנכסים לאחר וא"כ מקשה שפיר לשמואל דקשיא רישא אסיפא משא"כ למסקנא דרב ושמואל פליגי אי שודא עדיף או חלוקה עדיף ממילא הדרינן לסברא דלא שייך בכה"ג עדיו בחתומיו זכין וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשיטת הרי"ף כדפרישית אלא דהתוס' דהכא לשיטתייהו דלית להו האי סברא דהרא"ש והרי"ף כמו שכתבו התוס' בפ"ק דב"מ דף י"ט ע"ב בד"ה ברייתא בברי ע"ש כן נ"ל נכון ואע"ג דהרא"ש ז"ל גופא הביא שם קושיית התוס' דהכא ומה שתירץ רבי כאן מיהו כבר העליתי שם דבלא"ה ע"כ לא כתב כן הרא"ש אלא בשיטת התוס' שהביא שם אבל איהו לא ס"ל וכמ"ש באריכות שם והשגתי על הש"ך בח"מ סימן ל"ט ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה כתב לא' ומסר לא' כו' תימא הא משמע בפ"ק דמציעא עד סוף הדבור וכתבתי דלפי שיטת הרא"ש ז"ל בפרק קמא דמציעא דאף למ"ד עידיו בחתומיו זכין לו מ"מ היכא שכתב ומסר בנתיים לאחר נתבטל השטר למפרע אם כן אין מקום לדברי התוס' כאן ואף דהרא"ש ז"ל גופא בפרק קמא דמציעא הביא דברי התוספות כאן היינו לשיטתם אבל הרא"ש ז"ל גופא לא ס"ל והשגתי בזה על הש"ך בח"מ סי' ל"ט ובחידושינו לטוח"מ הארכתי יותר:

בא"ד ותירץ רבי דכי אמרינן עידיו בחתומיו זכין ה"מ בשני ימים כו' אבל הכא כו' עכ"ל. מבואר מתירוצו של רבי דהא דקתני כתב לזה ומסר לזה קנה לא קאי אלא אההיא דשניהם נכתבו ביום א' משא"כ לפמ"ש בסמוך אתי שפיר ההיא דכתב לזה ומסר לזה דאפילו מסר לאחר כמה ימים אפ"ה זה שמסר לו קנה וה"ה דאפילו בלא נכתב ביום א' נמי דינא הכי ומה שהוצרך רבי לפרש כן היינו משום הקושיא דאיהו בלא"ה ס"ל כפירוש התוס' לעיל בד"ה שני שטרות דמחלקו בין שיעבוד למתנה להיפך דבשיעבוד בעינן טפי מוכח מתוכו וכדמשמע נמי ממה שכתבו התוס' בד"ה לימא רב דנראה לרבי דמיירי הכא במקום שכותבין השטר דבמקום שקונין בכסף והשטר לראיה בעלמא לא בעינן מוכח מתוכו וא"כ משמע דאיהו נמי בהאי שיטה קאי דכל השקלא וטריא דשמעתין תליא בהא דבעינן מוכח מתוכו דלא תקשי מדשמואל אמתניתין ולפי שיטה זו איירי כל דברי התוס' כאן וכמ"ש בסמוך באריכות דלפרש"י ור"ת אין צורך לכל זה וא"כ מפרשינן שפיר ההיא דכתב לזה ומסר לזה זה שמסר לו קנה בכל גווני וכדפרישית ואין צורך לכפול הדברים כן נ"ל נכון בעז"ה. ולפ"ז לא קשה כלל מההיא דמצא שובר דבשובר לא שייך לומר שנתבטל זיכוי החתימה דהשובר אינו אלא גילוי מילתא כמבואר להדיא שם בלשון הרא"ש ז"ל בשיטת הרי"ף ז"ל ע"ש ודוק היטב:

דף צה עמוד א

רש"י בד"ה מקחו בטל משמע לגמרי ואפילו בחיי הבעל ובבבא בתרא מוקמינן לה בא' מאותן ג' שדות כו' עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא לענין סוגיא דשמעתין. ועוד דאדרבה לפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי דאיכא לאוקמי מתניתין בשאר שדות ונראה בכוונת רש"י דמש"ה גופא הוצרך לפרש דהא דמוקמינן התם בא' מג' שדות היינו לענין דמקחו בטל משמע לאלתר אף בחיי הבעל דבשאר שדות ודאי המקח קיים אפילו אי לא חתמה כלל עד שעת גוביינא כמ"ש התוס' לעיל פ' האשה שנפלו ד' פ"א ממעשה בכל יום משא"כ לענין אחר מיתת הבעל דבעינן שתתרצה במכירה לא מהני מה שחתמה אחר שקנה מהבעל מטעמא דנחת רוח דשייך יותר בשאר שדות כדאמרינן בפ' חזקת דכ"ש דאמר נתת עיניך בגירושין ומיתה דכיון דבשלשה שדות בטל אף בחיי הבעל ע"כ היינו מטעמא דנחת רוח א"כ מקשה הכא שפיר דלאחר מיתת הבעל מיהא בכל ענין שייך טעמא דנחת רוח כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה הא ר"מ הא ר"י כו' ופירש לן רבי דצריכין למימר כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א דמסיק מהא דאמר ר"פ בגרושה וד"ה אלמא דהמקשה נמי הוי ידע לחלק בין כתבה לראשון או לא אלא דמשמע ליה דמתניתין איירי בלוקח א' ולענ"ד דבריו תמוהין מאד דאי ס"ד דהמקשה הוי מחלק בכך וס"ד נמי דמתניתין איירי בלוקח א' א"כ מאי קאמר ורבי סתם לן הכא כר"מ והכא כר"י ותיפוק ליה דמתניתין אתיא דלא כמאן דהא בלוקח א' כו"ע מודו וכה"ג קשה נמי לרב חסדא אע"כ כדמסקו התוס' דס"ד דלרבותא בעלמא קתני ובהא דקשיא למהרש"א ז"ל דר"פ קאמר בגרושה וד"ה ובשינויא דרב אשי לא קאמר הכי נ"ל דבגרושה לא שייך כלל פלוגתא דר"י ור"מ לענין נחת רוח שייך לומר וד"ה משא"כ באוקימתא דרב אשי דמסברא מסיק דר' מאיר מודה בשני לקוחות שייך לומר כולה ר"מ היא ומודה בהא וכ"ש דאתיא כר' יהודא כן נ"ל בשיטת התוס' אלא דלענ"ד לא ידעתי למה הוצרך רבי לפרש כפירושו ולמסקנת התוס' דאסיק אדעתא האי סברא דבלא"ה נ"ל לפרש בפשיטות דמעיקרא ס"ד דאין לחלק בין לוקח א' לשני לקוחות אלא הא דקתני בשני לקוחות היינו לאשמעינן דאבדה כתובתה לגמרי אפילו מראשון לא מיבעיא לפרש"י דבסמוך דהכי הוא אף לפי המסקנא דאיהי דאפסדה אנפשה אלא אפילו לפירוש ר"ת דלמסקנא דתלמודא לא הוי הכי היינו לאוקימתא דר' אשי דמחלק בין לוקח א' לשני לקוחות משא"כ מעיקרא ע"כ משמע להו דקתני ב' לקוחות לאשמעינן דאבדה לגמרי כדס"ל לרבא כן נ"ל נכון ודוק:

בא"ד וקשיא לי א"כ לבסוף כו' הו"ל למימר כולה רבי יהודא היא ובשני לקוחות דוקא אמר כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב פירוש רבי דלא ניחא ליה לרב אשי לאוקמי בהכי דלפ"ז נצטרך לומר דההיא מתניתין דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל היינו דוקא בשני לקוחות וזה אינו במשמע לשון המשנה דהתם חדא דלא הוי דומיא דסיקריקון דקתני התם דמקחו בטל והיינו בכל ענין ועוד דלא הו"ל לסתום אלא לפרש כיון דעיקר דינא דמקחו בטל אתא לאשמעינן משא"כ השתא דמוקי רב אשי למתניתין דהכא דוקא בדכתבה ליה לאחר אין זה דוחק דהא לא נחית לאשמעינן הכא עיקר דינא בלקח מן האשה בחיי בעלה אי מקחו קיים או בטל אלא דינא דחוזר חלילה אתא לאשמעינן ממילא ידעינן דהיינו באותו ענין דמהני בה דו"ד אין לי וכדאוקמינן נמי בשקנו מידה אע"ג שלא נזכר בפירוש כן נ"ל נכון:

גמרא איבעיא להו אישתדוף בני חרי כו' ת"ש כתב ראשון כו' ועוד תניא לוה מן האחד ומכר לשני בני אדם כו'. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי סבר למיפשט מהנך דהא מילתא דפשיטא היא דלא דמי לאישתדוף כיון דאינהו דאפסדו אנפשייהו. והנלע"ד בזה דמעיקרא ס"ד דעיקר האיבעיא אישתדוף לב"ח היינו דמספקא ליה בעיקר תקנא דאין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אי הוי טעמא משום פסידא דלקוחות כיון דליכא למימר אינהו אפסידו אנפשייהו שלקחו שדה המשועבד לחבירו. דכיון שהניחו ב"ח כדין לקחו וא"כ באישתדוף נמי שייך מילתא דמ"מ כדין לקחו או דלמא דעיקר תקנתא הוי משום דליכא פסידא לב"ח וכיון דעיקר שיעבודא על הלוה עצמו לא מפסדינן ללקוחות בידים דהו"ל כמו ערב שאין נפרעין ממנו תחלה ולפ"ז היכא דאיכא פסידא לבע"ח כגון באישתדוף גובה ממשעבדי ולא משגחינן לפסידא דלקוחות דאע"ג שקנו כדין מ"מ שיעבודא דב"ח אלים טפי. נמצא דלפ"ז שייך להסתפק נמי בשני לקוחות הא' מוקדם והא' מאוחר אי מצי הבע"ח לגבות ממי שירצה אף מהמוקדם ששיעבודא על שניהם ואי משום פסידא דלקוחות מה לי לוקח קמא או בתרא והיינו לטעמא בתרא או דלמא כטעמא קמא דהיכא שהלוקח עשה כדין אין לבע"ח עליו כלום וא"כ לעולם אין דינו של בע"ח על המוקדם במקום מאוחר שהראשון עשה כדין שהניח ב"ח והמאוחר אפסיד אנפשיה אלא הא דמיבעיא ליה באישתדוף ולא קא מיבעיא ליה בשני לקוחות כדפרישית היינו משום דאכתי איכא למימר דחיישינן טפי לפסידא דלקוחות קמאי דהא בלא"ה אף אם יטרוף הבע"ח ממנו יחזור המוקדם ויטרוף מהמאוחר והו"ל כהפוכי מטרתי מש"ה מיבעיא ליה דוקא באישתדוף נמצא דלפ"ז שפיר פשיט מהנך ברייתות דאף על גב דאיכא פסידא לבע"ח שמפסיד לגמרי אפ"ה אסתלק שיעבודא לגמרי מן הראשון כיון שהראשון קנה כדין שהניח ב"ח וא"כ ה"ה לאישתדוף ואהא מסיק הש"ס שפיר דאכתי לא דמי דאע"ג דלא חיישינן לפסידא דבע"ח כלל כיון דאפסיד אנפשיה דהא עיקר שיעבודא מיהו אלוקח שני הוי יהיה מאיזה טעם שיהיה הבע"ח אפסיד אנפשיה משא"כ באישתדוף כן נ"ל ודו"ק:

דף צה עמוד ב

תוספות בד"ה וכן בע"ח ושני לקוחות וכן אשה יש לתמוה כו' וי"ל כו' כיון דאין לשנייה כ"כ פסידא כו' עכ"ל. עי' במהרש"ל ומהרש"א ודבריהם דחוקין מאד ולענ"ד יש ליישב דברי התוספות בפשיטות דבשלמא בכתובות דמתניתין כיון דליכא פסידא לשנייה בבירור בשעה שכתבה הראשונה דו"ד אנן סהדי שהראשונה לא כתבה דו"ד ללוקח אלא כדי שיעמדו ביד הלוקח ואי משום שתטרוף השנייה ממנו הראשונה לא אסקא אדעתה הא מילתא כיון דאפשר דהשנייה לא תפסיד שתמצא לגבות ממקום אחר מבעלה ממה שיקנה אח"כ וא"כ אדעתא שתטרוף השנייה לא סילקה עצמה הראשונה וכיון שהיא מוקדמת לה כדין טרפה משא"כ בבע"ח ושני לקוחות איכא למימר איפכא דמסתמא כיון שכתב ללוקח שני דו"ד אין לי עמך לגמרי מחל חצי שיעבודו מהאי שדה דליכא למימר שלא סילק עצמו אלא לטובת הלוקח שני שיעמדו בידו דזה א"א שהרי אם דעתו דבע"ח לגבות מהראשון בודאי יחזור הלוקח ראשון על השני אע"כ דלגמרי סליק נפשיה קמשמע לן דאפ"ה לא אמרינן הכי כן נ"ל נכון דהא אף אם לא כיוונו התוס' לזה מ"מ הדברים ראויין להאמר מצד עצמן אלא דלענ"ד לשון התוס' עצמן מבוארין כן ודו"ק:

סליק פרק מי שהיה נשוי