כתובות צב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל שבק בינונית דכוותה מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות הימנו אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקטריף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את משום דאמר ליה דמפקת מיניה עלי הדר ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי ליה לשמעון תרעומת עלי אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו
רש"י
עריכה
דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה - אם יש לו עליו שום גלגול דברים לחשוב חוב כנגד חוב או אישתבע לי דלא פרעתיך:
לאו בעל דברים דידי את - איני טורף ממך כלום:
דמפקת מיניה עלי הדר - מה שאתה מוציא ממנו יחזור עלי:
ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי - מכרה ראובן לשמעון לא מצי אמר ליה בעל חוב לראובן לאו בעל דברים דידי את:
תוספות
עריכה
אבל שבק בינונית דכוותה מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו. לאו דווקא קאמר האי לישנא דלא שייך לומר הכי אלא לגבי בעלים ולא לגבי לוקח ראשון ועיקר טעמא לא הוי אלא משום מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו והוא היה יכול לדחותו אצל בינונית אחרת דכוותה אבל לא שביק בינונית דכוותה לא מצי לדחותו אצל זיבורית דראשון נמי לא היה יכול לדחותו אצל זיבורית דאי משום אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא דזיבורית למריה כדאמרינן בפ"ק דב"ק (דף ח. ושם) גבי מכר לאחד או לשלשה כאחד נכנסו תחת הבעלים הא אוקימנא התם ביתמי והך דהכא מייתי בתר הכי ומסתמא מיירי נמי ביתמי:
דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה. וקא משתעי דינא בהדיה ומקשים מאי נפקא מינה שיטעון עמו ראובן ולא שמעון מה ירויח שמעון בכך הלא כל מה שיטעון ראובן יטעון שמעון וכ"ת נ"מ כגון שיש עדים קרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן ורוצים לחייב בעל חוב הרי לשמעון אינם יכולים להעיד אבל לראובן יכולים להעיד לא היא דכיון דסוף סוף יש ריוח לשמעון שיעמידו בידו הקרקע פסולין להעיד אפי' לראובן כדמוכח בסוף פ"ק דמכות (דף ז.) דאמר אילעא וטוביה קריבי דערבא הוו סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי הוו אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל ואין לומר דנפקא מינה כגון שהעדים המקיימין את השטר של בעל חוב קרובים לראובן ואין קרובים לשמעון ואי לא היה ראובן בעל דברים יכולים לקיימו הא נמי לאו מלתא היא מטעם דפרישית דאפי' משתעי דינא בהדי שמעון לא מצו מקיימי ליה כיון דאי טריף ליה מיניה בתר ראובן אזיל ועוד דמסיק איכא דאמרי אפי' שלא באחריות נמי כו' הא אפי' איהו גופיה אמרינן בב"ב (דף מג. ושם) המוכר שדה שלא באחריות מעיד לו עליה אי אית ליה ארעא אחריתי דליכא למימר להעמידה לפני בעל חוב עביד ולא הוי פסול משום תרעומת כ"ש קרובים שלא יהיו פסולים משום תרעומת וליכא למימר דנפקא מיניה לענין שבועה דראובן יודע אם פרע לו אם לאו ויכול לומר לו אישתבע לי דלא פרעתיך כדפי' הקונטרס אבל שמעון אינו יודע ואינו רוצה לטעון שקר דהא בלאו הכי צריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים דלא יפרע אלא בשבועה ומיהו י"ל דנ"מ דיכול לומר אישתבע לי דלא פרעתיך כדפירש בקונטרס וכגון שמחל לו שמעון שבועה הבא ליפרע מנכסים משועבדים ורבי היה מדקדק דאי ב"ח אינו יכול למצוא עדים לקיים שטרו ואמרי' דראובן יכול לטעון מזויף הוא לפי שהוא יודע בבירור אם הוא מזוייף אבל שמעון מספק אינו יכול לטעון מזויף הוא אז נ"מ טובא וכן היורשים מספק אינן יכולין לטעון מזויף הוא על שטר שהוציאו על אביהן אע"פ שאין ב"ח יכול לקיימו ואל תתמה א"כ לא שבקת חיי לכל בריה שהרי מן התורה אין צריך שום שטר קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר אין נ"ל שצריך קיום דלא אמרינן החתים עדים שאינן מעצמו דאע"פ שהוא חשוד על הממון מירתת לכתוב שטר מזויף פן יכירו ב"ד זיופו הלכך כי תקינו רבנן קיום כנגד טענת שטר מזויף ה"מ כי אמר לוה דקים ליה בגויה אבל יתמי ולקוחות כנגד טענת של זיוף לא הצריכו חכמים עדי קיום הואיל ולא קים ליה בגויה אם הוא מזויף אם לאו ומייתי רבי ראיה מהא דתנן בפ"ק דב"מ (דף יב:) מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר לא לזה ולא לזה מפני שב"ד נפרעין מהם אין בהן אחריות נכסים יחזיר למלוה מפני שאין ב"ד נפרעין מהם דברי ר"מ ומוקי לה שמואל (שם יג.) שאין חייב מודה ואין בהן אחריות יחזיר דאומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות אפי' מבני חרי לא גבי ויחזיר למלוה ויצור על פי צלוחיתו ופריך וניהדר ליה ללוה לצור ע"פ צלוחיתו של לוה לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם והשתא את"ל דטענינן ליתמי ולקוחות מזויף הוא יש בו אחריות נכסים אמאי לא יחזיר אי כשיכול לקיימו ויש לו למלוה עדי קיום א"כ יחזיר דקושטא קאמר ובדין יגבה דלפריעה ליכא למיחש דהא קאמר לא היו דברים מעולם וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם לא יוכל לקיים מה נוכל להפסיד בחזרתו והלא לא יוכל להוציא על ידו כלום מלוה כי יטעון מזויף וגם מן הלקוחות ויתומים לא יוכל להוציא כי נטעון בשבילם אלא ודאי לא טענינן להו טענת זיוף אע"ג דשאר טענות טוענין ליורש וטוענין ללוקח הכא מוקמינן ליה אדאורייתא כל זמן שאין הלוה עצמו פוסלו לכך לא יחזיר שלא יגבה מן היתומים ומן הלקוחות ומיהו קשה דאכתי אמאי לא יחזיר הא לא יוכל לעולם לגבות על ידו לא מיתומים ולא מלקוחות דנהי דמזויף לא טענינן להו מיהו פרוע הוא טענינן להו דאביהם היה נאמן לטעון פרוע מיגו דאי בעי אמר מזויף הוא כענין שמצינו בהמוכר את הבית בסופו (ב"ב ע. ושם) גבי המפקיד אצל חבירו בשטר דקסבר רב חסדא דכי אמר החזרתיו לך דאע"ג דאיכא למימר שטרך בידי מאי בעי נאמן מיגו דאי בעי אמר נאנסו ומסיק לימא בפלוגתא שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו ודייני א"י אמרי נשבע וגובה מחצה ומפרש דמ"ד נשבע וגובה מחצה סבר לא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אית ליה דרב חסדא פי' דטענינן ליתמי החזרתי לך הפלגא פקדון הואיל ואביהן היה נאמן בכך מיגו דאי בעי אמר נאנסו ואע"ג דליתמי לא טענינן נאנסו דהא למ"ד נשבע וגובה כולו דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי ולית ליה דרב חסדא מ"מ לפטרו דנימא נאנסו אלא לא טענינן להו נאנסו והיינו טעמא משום דלא שכיחא ואפ"ה טענינן להו למ"ד נשבע וגובה מחצה החזרתיו לך אע"פ שאביהן לא היה נאמן אלא מחמת מיגו דאי בעי אמר נאנסו וה"נ טענינן להו פרוע הוא אע"ג דאביהן לא היה נאמן אלא מיגו דאי בעי אמר מזויף הוא ומיהו הא לא קשיא מידי אי ס"ל לשמואל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו שלא היה אביהן נאמן לומר פרוע הוא מיגו דאי בעי אמר מזויף אבל בהדיא ס"ל לשמואל במי שמת (שם קנד:) אליבא דר"מ דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ועוד קשה הדבר אם לא חשו להפסיד יתומים ולקוחות שיוכל כל אדם להוציא מידם ע"י זיוף ועל כן נראה לומר שטוענין להם מזויף הוא וההיא דהתם איכא לשנויי עלה דחיישי' שמא יוציא אפי' מלוה גופיה ע"י שימצא קיום וכיון דפסיל ליה ואיתרע ליה בנפילה איכא למיחש ביה אפי' אם יבאו ויכירו החתימות כי שמא דימה וזייף עד שדימה את החתימה לחתימת עדים לגמרי וטעו הדיינים בקיום השטר כי ההיא דגט פשוט (שם קסז.) דאנח ידיה אזרנוקא וכדחיישינן לעיל באלו נערות (דף לו:) גבי שטר ריעא דלא מגבינן ביה אע"ג דאית ליה עידי קיום מכיון דקא מהדר אזיופא אימר זיופי זייף וכתב ואם תאמר אם כן המוצא שטר שכתוב בו הנפק אמאי יחזיר ניחוש שמא זייף ודימה החתימות לגמרי הא לא קשיא שהרי יש לנו לחלק בין היכא דטעין לוה מזויף הוא להיכא דלא טעין דהיכא דלא טעין לית לן למיחש משום ריעותא דנפילה ואיכא לאוקמא ההיא דשטר שכתוב בו הנפק בדליתא ללוה דלא טעין מידי אבל אי הוה טעין זיוף חיישינן דהא אפי' תוקמא לההיא דלא יחזיר דחיישינן לזיוף דווקא בלא עדי קיום השטר משום הפסד יתומים ולקוחות הוא דחיישינן דלא טענינן להו מזויף מ"מ תיקשי מדאמר שמואל התם המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ואמאי ניחוש להפסידא דיתמי כיון דלא מקויים אלא אית לן למימר כגון דליתיה ללוה דלא טעין מזויף ולהכי לא חיישינן לזיוף והואיל וכן כי מפרשין נמי דטעמא משום דחיישינן שמא יוציא אפי' מלוה עצמו ע"י קיום והוא אינו ראוי להכשירו משום ריעותא דנפילה וטענת לוה לא קשיא נמי ההיא דשטר שכתוב בו הנפק דהא איכא נמי לאוקמא בדליתיה ללוה ולא טעין מידי אבל אי טעין לוה מזויף הוא לא יחזיר כיון דנפל איתרע ליה אי נמי כיון דמקויים דקדקו ביה בית דין ולא אתרע בנפילה ואפילו פסיל ליה לוה ואמר מזויף הוא יחזיר וההיא דמצא שטר חוב כשאינו מקויים וכולי האי לא חיישינן שזייף חתימת העדים וחתימת הדיינים. מ"ר. ויש להביא ראיה דטענינן שפיר ליתמי מזויף מהא דאמרינן בסוף פרק גט פשוט (ב"ב קעד:) דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופריך וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ומסיק דרב הונא מיירי בדנקיט שטר מקויים ורב ושמואל בדנקיט שטר שאינו מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה פירוש דשמא שלא להשביע את בניו אמר כן ואם תמצא לומר דלא טענינן מזויף מ"מ יגבה דהא נקיט שטרא ולא מצי אמרי מזויף הוא ואין נראה לדחות דמיירי בדלא מת דהא נותנין קאמר משמע דאיתמי קאמר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק י (עריכה)
יח א מיי' פי"ט מהל' מכירה הל', סמג עשין סב, טוש"ע ח"מ סי' רכו סעיף א:
ראשונים נוספים
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא ב"ח דראובן למטרפי' מיני' דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ול"מ א"ל לאו בע"ד דידי את: כך הגי' ברוב הספרים ולאו למימרא דחייב ראובן למיזל ולמפצי' דאדרבה אמר ליה אחוי לי טירפך ואשלם לך אלא ה"ק דדינא הוא דמצי ראובן למיזל ולמידן עמו ולא מצי ב"ח למימר לי' לאו בעל דברים דידי את ולהא בלחוד יהבינן טעמא משום דאי מפקא מינך עלי דידי הדר דאלמא היינו האי דאשמעינן אביי ויש נסחאות שגורסין בהדיא דינא הוא דאי אזיל ראובן ומפצו ליה דלא מצי אמר ליה וכו' והכל דרך אחד והוקשה לראשונים ז"ל מה הנאה יש לראובן בזה דהא ודאי משמע דמשום תקנתו אמרו כן דהא מוקמינן ליה לישנא קמא כשמכרה באחריות ומשום דאי מפקא מיניה עני הדר וי"ל דנפקא מינה שהיה ראובן זה פקח ובקי בטענות יותר מן הלוקח ואינו מספיק דאדרבה הלוקח לא היה צריך לטעון כלום אלא שיוציא שטרו וב"ד טוענין ללוקח כל מאי דמצי מוכר טעין והא עדיף טפי ורש"י ז"ל כתב שאם יש למוכר גלגול דברים לחשוב חוב כנגד החוב או אשתבע ליה בדינא דלא פרעתיך ואין זה מחוור ואדרבה הבא ליפרע מנכסי' משועבדים לא יפרע אלא בשבועה שלא נפרע ושאין ללוה אצלו כלום שראוי להיות כפירעון חובו והנכון כגון שהיתה שדהו אפותיקי מפורש לב"ח זה והשביחה שאין הלוקח יכול לסלקו במעות ושקיל לה לכולי ארעא ושבחא ואע"ג דלא הוה מסיק ביה אלא שיעור ארעא ואין לוקח ממנו אלא הוצאה והדר לוקח וגבי מן המוכר ארעא ושבחא בר מהוצאה דאלו ידין ראובן המוכר עמו מצי לסלוקי בזוזי כשיעור ארעא בלחוד ובמהדורא קמא דב"מ כתיבנא טפי בס"ד:
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא ב"ח דראובן וקטריף מיני' דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את משום דא"ל דאי מפקת מיניה עלי הדר. א"ד אפי' שלא באחריות נמי דא"ל לא ניחא לי דתהוי לי' תרעומות עלי:
ואי קשיא מאי נפקא לן מיני' כל מאי דמצי למיטען על ב"ח לימא לי' לשמעון ושמעון לטעון לי' הא לאו מילתא היא דודאי אי טעין לי' ראובן פרעתיך ה"נ דשמעון מצי למיטען ליה ואע"ג דלא טעין לי' ב"ד טוענין בעבורו כדתנן הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה אלא אי טעין לי' ראובן לב"ח טענה אחרת כגון שאומר לו אמת כי לא פרעתי אותך אבל אתה חייב לי כך וכך ממקום אחר או תוציאם בחובך או תשבע לי עליהם זו הטענה ראובן יכול ליטעון ולהשביעו מפני שהוא טענת ברי ואין ב"ח גובה חובו ממנו עד שישבע לו אבל שמעון שא"י לטעון טענות ברי אלא אומר לו כך וכך א"ל ראובן א"י לטעון במה שאינו ברור לו לשמעון אלא טורף וגובה ממנו בלא שבועה ודוקא כשבא ב"ח לגבות חובו מראובן אז יכול ראובן לטעון לו ולהשביעו ואי לא ישבע לו לא יגבה ממנו אבל אם ב"ח לא תבעו לראובן אלא ראובן תובע לב"ח ואומר לו השטר שיש לך עלי תקרע אותו לי מחמת שאתה חייב לי כך וכך תשבע שאינך חייב לי יכול ב"ח לומר אני איני תובעך עכשיו בשטרי אתה אומר לי שאקרענו לך מחמת אותה התביעה שאתה תובעני פרע אותי תחלה בשטרי ואח"כ תתבעני ותשביעני אך תמתין עד שאתבעך אני בשטרי ואז תטעון לי זאת הטענה ועד שלא אתבע לך לא תפרע לי ועכשיו שאינו תובע ראובן ותובע את שמעון ובא ראובן לטעון על ב"ח שיקרענו מחמת אותה התביעה הייתי אומר שיאמר לו ב"ח אני איני תובעך הנח לי לגבות משמעון ואח"כ תתבעני קמ"ל דא"ל ראובן דאי מפקת מיני' עלי דידי הדר וכאילו היית תובע אותי דמי וכמו שאם היית תובע אותי לא היית יכול לגבות ממני עד שתשבע לי באותה התביעה גם משמעון איני מניחך לגבות עד שתשבע לי עליך:
אבל שבק בינונית דכותה גבי שמעון א"ל הנחתי לך מקום לגבות וכו'. מ"מ אין צריך למימר דכוותה מפני שצריך שיהיה הבינונית שוה לגמרי שאם הבינונית של שמעון שוה יותר אשתכח דהו"ל עדית אצל זה ואינו יכול לחזור על שמעון ואם אינו שוה כ"כ אשתכח דהו"ל זבורית ואין שעבודו עליו ולפיכך צריך שיהיו שוות ואף ע"ג דאמרינן לעיל דלא אמרינן הנחתי לך מקום לגבות הימנו מלוקח שני ללוקח ראשון הכא שהקרקע שוה ומצא ביד הלוקח השני יכול לדחותו ולומר כבר יש לך ממה שתפרע מן הראשון בקרקע הראוי לך. מפי מורי הרב נר"ו. תלמידי ר' יונה ז"ל:
מצי אמר ליה הנחתי לך מקום כו' לאו דוקא נקט האי לישנא דלא שייך למימר הכי אלא גבי בעלים ועיקר טעמא לא הוי אלא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו' ועיין בלשון הרמב"ן ז"ל דלעיל ובלשון תלמידי ר' יונה ז"ל דבסמוך וכתוב בתוס' שאנץ דפ"ק דב"ק ואם תאמר מטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוה לן למימר דיכול לדחותו אצל זבורית של לוקח דלוקח ראשון נמי יכול היה לדחותו אצל זיבורית משום אי שתקת שתקת ויש לומר כבר אוקימנא לעיל ביתמי והכא נמי כולה שמעתא ביתמי ויש מתרצים דשלא באחריות מיירי ולא שייך למימר מהדרנא שטרא למאריה שזה לא יקבל השטר ולא נהירא דהא מצי לאהדורי בכה"ג שיתן בחנם לו ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל שם בחדושיו וא"ת ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוה התם בינונית וזבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זבורית משום דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא כו'. ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי"ל דהכא נמי בדיתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו ואינו מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושבק יתמי ואפשר דמימריה דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרים כן לפחות דינר דמעיקרא אתי שפיר טפי וכמש"ל. עכ"ל הרשב"א בחדושיו לקמא בפ"ק והתוספות בפ"ק דב"ק תירצו דמשום אי שתקת יאמר לו לכי תהדר. ואי דייקינן לשון בינונית דכותה דקאמר לא מצי למימר ליה לכי יהדר דכי להדר יתן לו זבורית גרוע והשתא בעי למיתב ליה קרוב לבינונית אלא שאינו דכוותה דהאי בינונית ולהכי דחקו התוספות לאוקמה בדיתמי דוק ותשכח:
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן למטרפי מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את כך הגירסא ברוב הספרים ולאו למימרא דמיחייב ראובן למיזל ולאפצויי דאדרבה א"ל אחוי לי טרפך ואשלם לך אלא ה"ק דדינא הוא דמצי ראובן למיזל ולמידן בהדיה ולא מצי בע"ח למימר ליה לאו בעדד"א ולהא בלחוד יהבי' טעמא משום דמפקך מיניה עלי הדר דאלמא היינו האי דאשמועינן אביי ויש נסחאות שגורסין בהדיא דינא הוא דאי אזיל ראובן ומפצי ליה לא מצי א"ל כו'. והכל דרך אחד. הריטב"א:
ומפצי ליה כלומר מדחי ליה לב"ח דשמעון דאי אית ליה לראובן טענה בהדי בעל חובו כגון דאכתי לא מטי זמנו למגבי חובו א"נ שחייב לו איהו לראובן בעד אותו חוב דינא הוא דטעין ראובן בהדי ב"ח דידיה כדי לסלקו מעלויה דשמעון ולא מצי א"ל ב"ח לראובן לאו בעדד"א דשעבודאי קא טריפנא מיניה דלא בעינא דלהוי שעבודאי ביד אחר ושקילתא ליה מיניה והדר טענינא בהדך עלי הדר למתבע זוזי מינאי. ומפצי ליה בזוזי ליכא למימר דמלתא דלא צריכא הוא דהא אפילו לוקח מצי לסלוקיה לב"ח כ"ש מוכר ולוקח גופיה כי טרפי לה מניה לא שקיל ממוכר אלא זוזי ומאי היא א"ל אי מפקת מיניה עלאי הדר. רש"י במ"ק. וה"ר יהונתן כתב וז"ל וא"ת פשיטא אם הלוה רוצה לפורעו למה לא יטול מידו מש"ה מפרשים דצריכא טובא לאורויי דמיירי שאלו המעות שרוצה לפרוע לו ראובן לבעל חובו אינן שלו אלא של שמעון הלוקח ואע"ג דקי"ל דלוקח לא מצי מסלק ליה לב"ח בזוזי היכא דאמר ליה לא יהא פרעון אלא מזו הני מילי היכא דב"ח אין עמו במדינה שאינו מתבייש מזה אבל היכא שיש עמו במדינה שמתבייש מזה שגרם הפסד ללוקח ממנו בא אביי ללמד שמן הדין הוא שיכול לסלקו במעות כיון שבעל חובו ממש מוליכם לו ואית דמפרשי לה דקי"ל דב"ח גובה את השדה אפילו לא מסיק ביה כשיעור חובו לחודיה וקמ"ל אביי דכיון דלוה עצמו הוא עמו כאן במדינה ומשתדל בדבר ומתבייש יש לו לסלקו מכל השבח ויכול ראובן לומר לו איני רוצה שתטרוף את השבח אלא אני אקח זה הקרקע ואתן לך ממנו שיעור חובך דלא ניחא לי דתהוי תרעומות עלי ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל והוקשה לראשונים ז"ל מה הנאה יש לראובן בזה דהא ודאי משמע דמשום תקנתו אמרו כן דהא מוקמינן ליה ללישנא קמא כשמכרה באחריות ומשום דמפקי מיניה עליה הדר וי"א דנפקא מיניה שהיה ראובן זה פקח ובקי בטענות יותר מן הלוקח. ואינו מספיק דאדרבה הלוקח לא היה צריך לטעון כלום אלא שיוציא שטרו וב"ד טוענין ללוקח כל מאי דמצי מוכר לטעון והא עדיף טפי ורש"י ז"ל כתב דאם יש למוכר גלגול דברים לחשוב חוב כנגד חוב וכו' ואין זה מחוור ואדרבה הבא ליפרע מן הנכסים המשועבדים לא יפרע אלא בשבועה שלא נפרע ושאין ללוה אצלו כלום שראוי להיות כפדיון חובו והנכון כגון שהיתה שדהו אפותיקי מפורש לבעל חוב זה והשביחה הלוקח שאין הלוקח יכול לסלקו במעות ושקיל לה לכולה ארעא ושבחא ואע"ג דלא הוה מסיק ביה אלא שיעור ארעא ואין ללוקח ממנו אלא הוצאה והדר לוקח וגבי מן המוכר ארעא ושבחא בר מהוצאה דאלו ידין ראובן המוכר עמו מצי לסלוקיה בזוזי דהוא שיעור ארעא בלחוד. ובמהדורא קמא דבבא מציעא כתיבנא טפי בס"ד ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ופירשו רבוותא ז"ל האי דינא דמשתעי בהדיה דאי שוויה ניהליה אפותיקי איהו מצי לסלוקיה בזוזי ולוקח לא מצי לסלוקיה בזוזי א"נ מסיק ביה שיעור ארעא ולא שבחא דלוקח לא מצי למימר ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחא ולוה מצי למימר ליה הכי והך לישנא בתרא דייקא טפי דנפקא ליה למוכר מינה דלא גבי מיניה בעל חוב שבחא דממילא ואלו מב"ח גבי לוה בלא כלום כדפרישנא במציעא אבל לענין סלוקי בזוזי בלחוד לימא ליה את מאי נפקא לך מינה אי מפיקנא מיניה ארעא את זוזי משלמת ליה ואי מפיקנא מניה זוזי הכי נמי ואם כי הדר עליך מאי נפקא לך מינה וללישנא בתרא מצי לאשתעויי דינא בהדיה לאפוקי נפשיה מתרעומות אבל ללישנא קמא אמאי ואפשר כיון דעליה הדר מיניה קא מפיק הילכך אע"ג דלא נפקא ליה מיניה מידי משתעי דינא בהדיה ולפי דעתי נפקא ליה מיניה טובא להיכא שמכר במאתים והוזל למנה שאם טורף ממנו נמצא מתחייב באחריות מאתים והוא מסלקו בדמיו במנה וכן כשנתאנה מתחלה ואפילו בשלא עשאו אפותיקי נמי אפשר שהלוקח אינו רוצה לסלקו והוא מערים עליו שיטול ממנו ויטרוף מאתים בדמיו ומיהו לפרעו ודאי פשיטא ורש"י כתב דא"ל אשתבע לי ואיני יודע מהו דהא אין נפרעין מן המשועבדים אלא בשבועה ואפילו לא טעין ואחרים פירשו דנפקא מינה דאמר קמא אין לי עדים ואין לי ראיה ע"כ:
וכן כתבו התוספות בפרק קמא דבבא קמא דנפקא מינה לראיה אחרונה וכו' והר' יוסף קלסון אומר דלאו מילתא היא דאפילו אמר שמעון אין לי עדים יכול להביאם אם ימצאם דלוקח דינו כיתום וגבי יתום אמר תלמודא בפרק זה בורר דכיון דלא ידע במילתיה דאבוה דיכול להביאם ולוקח נמי לא הוה ידע במילי דמוכר כלום כן כתוב בתוספות רבינו ישעיה בפ"ק דבב"ק ובגליון תירצו הקושיא זו דמיירי כגון שאמר מתחלה הייתי אצל ההלואה והפרעון ואמר אין לי עדים ע"כ:
אי נמי אמר נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך שיכול הוא לומר אי אפשי בכך אע"פ שהוא ויתר דינר אני אי איפשי לותר דמפקך מיניה עלי דידי הדר ואף לפי פירוש זה אין לפרש שזה יפסיד בויתורו של זה דאיהו לא משלם כלום אלא א"כ זכה בו הלה מן הדין אלא כיון שצריך לדון עמו אם זכה בו מחמת ויתורו זה או מן הדין יכול הוא לדון עם בעל חוב. ואחרים פירשו נפקא מינה דמגלגל מוכר עליו שאר גלגולין ולא מצי למימר ליה לאו לדידך משתעבדנא אלא ללוקח וזה אמת אע"פ שאין צורך לכל זה אלא נפקא מינה דאיהו ידע למטען טפי. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל החידושין בפ"ק דב"ק נראה דנפקא מינה כגון שהב"ח היה חייב שבועה לראובן ממקום אחר וא"כ ראובן יכול לגלגל עליו שבועה מענין זה ולא שמעון שלא נתחייב לו שבועה ממקום אחר וליכא למימר דנפקא מינה כגון דבעל חוב היה חשוד על השבועה ומן הדין ישבע שכנגדו ואם שמעון היה פסול לשבועה כגון שהיה גזלן ואינו יכול לישבע א"כ ישבע ראובן שהוא כשר הא ליכא למימר דישבע שכנגדו תקנתא היא והאי נמי דקאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע"כ:
אי מפקת מיניה עלי דידי הדר כלומר אם אקנה קרקעות מיום זה ואילך ידחקני ויגבה אותם ממני שהרי קבלתי לו אחריות ואם אעשה לו רצונו עכשו שישתעבד זה הקרקע בידו ימתין אותו על אלו המעות שנתן לו כדי לסלקך זמן ארוך ולא ידחקני דזוזי אתיהבו למחילה יותר מקרקע כדאמרינן דנכסים שיש להם אחריות חביבין הן ואין בהן אונאה. רבינו יהונתן ז"ל בפ"ק דב"ק:
וכתב מהר"י ז"ל בפ"ק דבב"ק מכאן יש לדקדק דאפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן דאי מוקמינן מאי אצטריך להאי טעמא דאי מפקת תפוק ליה משום דא"ל מכח אפוטרופוס קא אתינא ומיהו לפירוש ר"י דפירש דנפקא מינה בראובן דמשתעי דינא דאם מחל לו שמעון השבועה דמצי אידך לאשבועי וכן לפירוש ר"י דנ"מ אם אמר שמעון אין לי עדים כו'. אין לדקדק מידי דע"כ אצטריך להאי טעמא דאי מפקת דאם היה בא מכח אפטרופוס לא הוה מצי משבע ליה כיון דשמעון מחל לו השבועה וכן אינו יכול להביא עדים אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה דאפטרו' שלוחו הוא ושלוחו של אדם כמותו ומההיא דפרק המפקיד גבי שבוי שנשבה דפריך התם ולוקי אפוטרופא ומשני אפטרופא לדקנני לא מוקמינן אין להוכיח דהתם ודאי מיירי לירד לשדותיו שאין ב"ד מצווין לעשות זה אבל לטעון מוקמינן ונראה לדקדק מפרק מרובה דאמרי נהרדעי כל אדרכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי לנפשך לית בה ממשא ואמאי למנייה אפטרופוס אלא ש"מ דלא מוקמינן אפטרופא לדקנני וה"מ להוציא ממון אבל לאוקומי ממונא מוקמינן ולפי' הריב"ם ז"ל דנפקא מינה דראובן פקח יותר כו' וכן לפי' אחר דנ"מ דאי אמר בע"ח לב"ד הגדול קא אזילנא דמצי ראובן למיזל וטעמא כדמפרש דכי מפקת וכו' היה נראה לדקדק משמעתין דלא מוקמינן אפטרופא לדקנני אפילו לאוקמי ממונא דטעמא דלא מצי א"ל לאו בעדד"א היינו דוקא משום דא"ל כי מפקת כו' כדפרישי' לעיל. ע"כ מהר"י ז"ל ובחדושי ב"ק הארכתי עוד בס"ד:
לא ניחא לי דתהוי תרעומת וכו'. וקשה דבלאו האי טעמא נמי מצי לאשתעויי דינא בהדיה דא"ל אית לי פסידא כדמפקת מיניה דרוצה אני להעמידנה בפני בעל חובי אחר ולתתה לו בחובי ולך פרעתי וי"ל כגון דאית ליה ארעא אחריתי ויכול ליתנה לב"ח אחר ואם לאו משום תרעומות מצי א"ל לאו בעל דברים כו' דמאי פסדת בטריפתי כי בעל חובך לא יטרוף זה הקרקע בחובו הואיל ויש לך קרקע אחרת דבני חורין ואם תאמר כיון דאית ליה ארעא אחריתי היכי מצי טריף והא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו וי"ל כגון שעשאה אפותיקי. מהר"י כ"ץ בפ"ק דב"ק והאריך בשמועה זו הרב המאירי ז"ל בפ"ק דב"ק וכמו שכתבתי שם בס"ד:
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'. עד שלא החזיק בה כו' פרש"י אם לא נתן מעות משהחזיק בה אינו יכול לחזור דקרקע נקנית בחזקה כי א"ל לך חזק וקני ויש שמחזיקין מיד ונותנין המעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב בה עכ"ל ולפי זה אין להקשות דהכא אסקינן דאפילו שלא באחריות נמי יכול לחזור בו ואלו בפ' חזקת הבתים אמרינן דאע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לשמעון שלא באחריות אינו חוזר עליו נמצאת שאינה שלו חוזר עליו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו דא"ל להכי זבני לך שלא באחריות דהתם כשפרע המעות או שזכה בקרקע בשטר או בחזקה מה שאין כן בזו שלא זכה עדין בקרקע ולפיכך יכול לחזור בו אבל אין פי' זה נכון וכמה תשובות בדבר דאם כן דלא פרע מעות ולא זכה בקרקע פשיטא דיכול לחזור בו ולא היה צריך לומר אלא דמשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ועוד דמאי שנא דנקט חזקה הא ידעינן דחזקה קונה ומתני' היא ועוד היכי אמרת דחזקה הויא מכי דייש אמצרי ומה הוצרכנו לשאול מאימתי הויא חזקה והלא משנה שלימה היא נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ועוד לישנא דמאימתי הויא חזקה לא א"ש ועוד כיון דקאמר ראובן שמכר שדה לשמעון מכלל שמכרה כראוי וזכה בה הלוקח באחת מן הקניות דאי לא אין כאן שום מכר לכך הנכון דהכא כבר זכה בה ראובן כראוי וחזקה דאמרינן הכא היינו שיורד לתוכה כאדם המחזיק בשלו ואמרינן דעד שלא ירד לתוכה להחזיקה בשלו יכול לחזור בו ואע"ג דאיכא כסף ושטר וחזקה דאדעתא דהכי לא זכו וכמקח טעות הוא אבל כיון שירד לתוכה סביר וקביל ואינו יכול לחזור בו והשתא לא דמיא הא לההיא דרב זביד דהתם בשכבר החזיק בה אלא שבא לתבוע אחריות ואמרינן שאינו חוזר האחריות על המוכר והכא אמרינן שכל זמן שלא מיחה בו בעל השדה יכול לחזור בו שלא יהא מכר כלל בין כשלקח באחריות או שלא באחריות ודייקא נמי דהתם נקט לישנא דחוזר עליו ואינו חוזר עליו דמשמע חזקה משום אחריות והכא נקט יכול לחזור בו ואינו יכול לחזור בו. הריטב"א ז"ל:
וריב"ם מפרש שמעתין בקנין סודר משום דגריע דיכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין אבל שאר קניינין כגון כסף שטר חזקה לאחר שנקנה הקרקע באחד מקנינין אלו שוב אינו יכול לחזור בו דלא מצינו בקניינים אלו שום חזרה דאין אחריהם כלום וה"פ ראובן מכר שדה לשמעון וקנה ממנו קנין גמור בסודר עד שלא החזיק בה אותה חזקה שתהא גילוי דעת שלא יחזור יכול לחזור דכי היכי דתקון רבנן שיהא אדם יכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין הכי נמי דעתו לחזור בו אם יצאו עליה עסיקין כו' ככתוב בתוס':
וז"ל תלמידי ר' יונה איכא למידק במאי עסקינן אי בשלא נתן המעות פשיטא דיכול לחזור בו דאמירה בעלמא אינו קונה ואי בשנתן מעות הרי המעות קונות ולא יוכל לחזור בו כדתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו'. וכי תימא דמיירי במקום שכותבין את השטר ולפיכך אין המעות קונות אלא כתיבת השטר זה אינו דא"כ הול"ל עד שלא כתב יכול לחזור בו משכתב אינו יכול לחזור בו ועוד למה הוצרך לשאול מאימת מכי דייש אמצרי והלא כמה חזקות אחרות שאינם גדולות כ"כ היה יכול לומר דתנן גדר נעל ופרץ כל שהוא לאלתר הוי חזקה והנכון בזה מה שמתרצים חכמי פרובינצא ז"ל דמיירי אפילו בשנתן המעות וכתב השטר ואפ"ה כיון שהשטר שלא באחריות ויצאו מערערים קודם שיחזיק בקרקע חזקה זו אגלאי מלתא כשחוזר בו שלא נתכוון לקנות קניה עולמית אלא קניה ליום אחד או לשנים שיש שם בני אדם שנהנין בקניית יום אחד כדאמרינן בבבא בתרא עביד איניש דזבין ליומי ולפיכך אם היה חזקה אחרת יכול לחזור בו ולומר לא נתכוונתי אלא ליום אחד אבל כשהחזיק חזקה גדולה כגון שדש בין המצרים אינו יכול לחזור בו דאיגלאי מלתא כשעשה מעשה גדול כ"כ שקנין גמור נתכוון לקנות אין דרך לדוש המצרים ולעשות הכל שדה אחד אלא כשקנה עולמית. ור' יעקב ז"ל פירש דבשלא נתן המעות ולא נכתב השטר מיירי ודקא קשיא לך פשיטא דיכול לחזור בו דאמירה בעלמא אינה קונה יש לומר דהכא מיירי לענין קבולי מי שפרע ואיצטריך לאשמועינן אע"פ שכבר הודה בדבר וחוזר בו לא מחייבי ליה לקבולי מי שפרע אבל משהחזיק אינו יכול לחזור בו וקאי במי שפרע ועל זה שאלו ומשהחזיק בה מאימת דלענין קבולי מי שפרע בחזקה מועטת יש לנו לחייבו ומהדרינן מכי דייש אמצרי כלומר משעה שהלך סביבות כל השדה לארכה ולרחבה ואף על פי שלא עשה שום מעשה בשדה ואין זה נראה שלא חייבו מי שפרע אלא בנתינת מעות שהיא קניה גמורה מן התורה כדאמרינן מן התורה מעות קונות ולמה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה וכיון דמן התורה היה ראוי שיקנו תיקנו חכמים לחייבו מי שפרע אבל בקניה שאינה מן התורה לא מצינו מי שפרע ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה