פני יהושע/ביצה/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
שיטה מקובצת |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
המביא פרק רביעי
המביא כדי יין ממקום וכו' לפי' התוס' איירי הך מתניתין דוקא בי"ט אבל בשבת אדרבה להביאן על כתיפו גרע טפי דלמעוטי בהלוכא עדיף ומהטעם שכתבו לחלק אלא דמל' הפוסקים הטור והש"ע משמע דאין לחלק בין שבת לי"ט אלא מה שהקשו בתוס' דהכא משמע דלמעוטי במשוי עדיף והתם משמע דלמעוטי בהילוכא עדיף כתב הר"ן דשאני הכא דכיון דעיקר הטעם משום דהוי כעובדא דחול משום הכי ודאי למעוטי במשוי עדיף משא"כ האי דפרק מפנין הוי טעמא משום טירחא וכ"כ הב"י בא"ח סי' שכ"ג. ובלא"ה יש לי לדקדק על מ"ש התוס' לחלק בין שבת לי"ט משום דבשבת אינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו משא"כ בי"ט דרואין אותו וכו' דאם כן תיקשי לרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור וי"ל וק"ל:
בגמ' דהא תוספת יה"כ דאורייתא הוא ואכלו ושתו עד שחשיכה וכו' בל' הש"ע משמע דבנשים איירי וכן נראה מל' הרא"ש ז"ל שכתב וחזינן להו משמע דאהני נשי דלעיל קאי אלא שיש לי לדקדק דאם כן אמאי אמרינן הכא דתוספ' יה"כ דאורייתא ופירש"י דנפקא לן מועניתם את נפשותיכם בתשעה וא"כ לפ"ז לא הוי אלא מצות עשה והא ק"ל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ונהי דבעיקר עינוי דיה"כ עצמו ודאי הושוו נשים לאנשים לכל עונשין שבתורה משא"כ תוספת יה"כ דליכא עונש וא"כ מנ"ל דאסורות. )עיין בסוכה כ"ח ע"ב סותר לדבריו אלה(. ויש ליישב דאע"ג דבל' עשה כתיב מ"מ כיון דהוי שב ואל תעשה דלא תאכל ולא תשתה לא הוי בכלל מ"ע שהז"ג והיינו דוקא בעשה גמור שהיא בקום עשה וכיוצא בזה כתבתי גבי שריפת קדשים לענין דנשים אסורות להדליק בשמן שריפה. ועוד דכיון דאיצטריך קרא ביומא בפרק יה"כ למעוטי תוספת מאיסור עונש כרת אם כן ממילא משמע דלאו מיהו איכא אלא משום דבעינוי לא שייך לשון לאו משו"ה כתבו בלשון עשה כדאיתא התם דף פ"א ע"ש:
בגמרא אין מביאין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ומקשה בגמרא מ"ש מן הסוכה דלא דקא סתר אהלא מן הסמוך לה נמי קסתר אהלא נ"ל דלא מצי לאקשויי בפשיטות הא קסתר אהלא משום דלכאורה אין כאן איסור סתירה מדאורייתא דהא כל סותר מקלקל הוא ולא מחייב אלא בסותר על מנת לבנות כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל' ע"ב) והכא סותר על מנת שלא לבנות הוא אלא דאפ"ה איסורא דרבנן מיהא איכא ופשיטא לתלמודא דאפ"ה אין להתיר משום שמחת י"ט והכי נמי מוכח לקמן בדף הסמוך דאפילו לרבי מאיר דאמר פוחת לכתחלה ונוטל מקשה בגמרא והא קסתר אהלא ומוקמינן לה באוירא דליבני דוקא דלא שייך בכה"ג שום סתירה דאורייתא והו"ל תרתי דרבנן דהא הוי נמי סותר על מנת שלא לבנות ואפ"ה פליגי ר"מ ורבנן משא"כ הכא דהוי אהל גמור ושייך איסורא דאורייתא היכא דהוא על מנת לבנות אפילו רבי מאיר מודה. אלא דאכתי קשה לי דה"נ הוי תרתי מדרבנן למאן דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ואם כן דמי לגמרי לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דאמרינן לעיל דף ח' דמשום שמחת י"ט מותר לכתחלה כמ"ש התוס' שם בד"ה ואינו צריך וע"ש ובחדושינו וא"כ ה"נ דכוותיה וא"כ איכא למימר דאפילו רבנן דאסרי לכתחלה גבי בית מלא פירות משום דהתם צריך מיהא לגופיה לסתירה זו כדי ליטול הפירות משא"כ הכא אין צריך אלא לעצים והו"ל לגמרי כההיא דעפר תיחוח לכיסוי דפשיטא לן לעיל דשרי ואולי יש לחלק והיינו דהוצרך הש"ס להקשות מכח מאי שנא מן הסוכה דלא דקסתר אהלא וא"כ ע"כ מתוקמי כרבי יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה ואי משום מקלקל הו"ל חדא מדרבנן ואסור אפילו גבי שמחת י"ט א"כ מן הסמוך לה נמי. אלא דלפ"ז אכתי קשה הא דמקשה הש"ס בסמוך בברייתא אהא דר"י מתיר והא קא סתר אהלא ומאי קושיא דלמא לר"ש מותר לכתחילה משום שמחת י"ט דהו"ל תרי מדרבנן מיהו שם בתוספתא פרק במה מדליקין משמע מל' התוספתא דלא ברירא מלתא דבעינן סותר על מנת לבנות בשבת אליבא דר"ש דפוטר במלאכה שאינו צריך לגופה ולא אשכחן במשכן שהיה סותרין על מנת לבנות במקומו ואם כן אפשר דלר"ש מחייב בסותר אפילו במקלקל כמו בחובל ומבעיר לפרש"י בשבת דף ק' וא"כ לכ"ע לא הוי אלא חדא מדרבנן וא"ש טפי דלא דמי לבית מלא פירות דלקמן ושם אבאר יותר בעזה"י:
שם א"ר יהודה אמר שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות ורבי מנשה מוקי לה באסורייתא ולכאורה לפ"ז שנה התנא משנה שאינה צריכה דפשיטא דסותר אסור בי"ט ובסמוך לדפנות אי באסורייתא דלא שייך סותר פשיטא דשרי ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דקמ"ל דאע"ג דבסוכה גופא ליכא סתירת אהל אלא מדרבנן מהני טעמי דפרישית אפ"ה לא שרינן משום שמחת יום טוב לכתחלה וכדפרישית:
ועי"ל דעיקר רבותא דמתניתין דאפילו בסוכה נופלת העצים אסורים משום מוקצה אי בסוכה בריאה ולאשמעינן דאפילו ר"ש מודה היכא שאין עומד ומצפה או בסוכה רעועה ואליבא דרבי יהודה למאן דפסיק כוותיה אפילו בי"ט והיינו דלא מכרעא מתני' דהכא כלום לענין מוקצה דדייק הש"ס בריש מכילתין ולפ"ז קשיא לי להיפך למאי דפרישית בסמוך דאפשר דלא שייך בכה"ג סתירת אהלא אלא מדרבנן אלא דמכח מ"ש דמקשה א"כ בפשיטות הו"מ לשנויי דלעולם בתרווייהו לאו משום סתירת אהל איירי אלא דעצי סוכה גופא אסורה משום מוקצה שעומדת לבנין והו"ל כמו הני ליבני דשרגינהו ואקצינהו לבנין דאסירי לקמן וה"נ דכוותיה כיון דבסוכה דעלמא איירי הרי הן לגמרי מוקצה שעשאן בנין ובדיל מינייהו אבל בעצים הסמוכין לה שלא הקצום מדעתו לבנין שריין דלא גרע מיושב ומצפה או שהתנה עליהם שיבואר דינן בסמוך:
מיהו מל' רש"י בסמוך נראה להדיא דלא שייך בעצי סוכה שום מוקצה אלא מחמת סתירת אהל וצריך לומר דלא שייך כאן מוקצין לבנין שאין כאן בנין גמור אלא אהל עראי ואפ"ה לענין איסור סתירת אהל הו"ל לגמרי כאהל גמור ולא דמי לכילת חתנים ושאר אהל עראי דיש מהן מותרין לכתחלה ויש מהן פטור אבל אסור מדרבנן ולדעתי עדיין צ"ע:
שם אמר רב נחמן ב"י הכא בסוכה נופלת עסקינן ור"ש לטעמיה וכו' דתנן מותר השמן וכו' ור"ש מתיר הא דמייתי מברייתא דמותר השמן ולא ממתני' דקאמר ר"ש כל הנרות מטלטלין ומתיר בנר שכבה היינו משום דלענין טלטול הנר שהוא בסיס לאיסור איירי ואין זה ענין למוקצה דהכא דאיירי אי מותר להנות בעצי מוקצה להסיק בהן והיינו דמדמי להו למותר השמן אבל קשיא דלמא הא דמתיר רבי שמעון התם מותר השמן ולא קחשיב לה מוקצה מחמת איסור כיבוי היינו משום דאזיל לטעמיה דמלאכה שא"צ לגופה פטור והוה ליה מוקצה מחמת איסור דרבנן דלדידיה לא הוי איסור כיבוי מדאורייתא אלא כשמכבה לעשות פחמין דוקא ורבי יהודה דאוסר היינו נמי לטעמיה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והו"ל מוקצה מחמת איסור דאורייתא מיהו לפמ"ש לעיל בסמוך דההיא סותר אהלא דהכא לא הוי נמי אלא איסורא דרבנן אתי שפיר סוגיא דהכא. אבל מ"מ קשיא הא דאמרינן בעלמא דרבי שמעון לית ליה מוקצה ואפילו מחמת איסור דאורייתא ומייתי מההיא דמותר השמן ואכתי מי דמי דלמא שאני הכא דלר"ש הו"ל מוקצה מחמת איסור דרבנן משא"כ בדאורייתא אפשר דמודה לא מיבעיא לשיטת רש"י לקמן גבי בית מלא פירות דמחלק בהדיא בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא לדרבנן אלא אפילו לשיטת התוספות לקמן דמייתי מסוגית הש"ס דלרבי יהודה דאוסר במוקצה אין לחלק אכתי קשה אסוגית הש"ס גופא מנ"ל דר"ש פליג כולי האי אדר"י דלמא דוקא במותר השמן פליג דלדידיה הוי מדרבנן משא"כ בדאורייתא מודה אם לא שנאמר דלמסקנת התוספת אין לחלק בשום ענין באיסור מוקצה בין מחמת איסור דאורייתא לרבנן דסוף סוף ודאי הקצה מדעתו בין השמשות וע"כ הא דמתיר ר"ש משום דלית ליה מיגו דאתקצאי בין השמשות ועוד אפרש בזה בסמוך ושיטת רש"י יבואר לקמן בעזה"י בסוגיא דבית מלא פירות שנפחת:
שם מי דמי התם אדם יושב ומצפה כו' הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו פירוש וכיון דאין יושב ומצפה פשיטא לתלמודא דר"ש נמי אית ליה מוקצה כדאמרינן פרק כירה דמודה ר"ש בכוס וקערה ועששית דלא יזיזם ממקומם וכ"כ הר"ן ז"ל אלא דלע"ד מהתם אין ראיה דשאני התם דדחיה בידים וכמ"ש שם התוספות משא"כ הכא בסוכה דעלמא דלא דחייה בידים איכא למימר דשרי ר"ש אפילו באין יושב ומצפה מיהו יש להביא ראיה מהא דקאמר ר"ש לעיל גבי בכור שנפל לבור כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן ומסקינן בפרק כירה דה"נ משום דאין יושב ומצפה ע"ש:
שם ומי מהני בה תנאי והא אמר רב ששת משום ר"ע מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה וכו' ופשיטא ליה לתלמודא כיון דמדאורייתא אסורין לא מהני שום תנאי וכ"ש למאי דילפינן בהקישא מחגיגה ונהי דלפירוש התוספת בנפלה מותרין מדאורייתא היינו משום דבחגיגה גופא אשכחן כה"ג דקדשים שמתו יוצאין מידי מעילה דבר תורה כדאיתא במעילה וכן אם נפל מום קבוע מותר ע"י פדייה והכא לא שייך קדושין קדושת הגוף משא"כ לענין תנאי מדמה שפיר לחגיגה ועוד נ"ל דעיקר קרא להכי הוא דאתא דאי לאשמעינן איסור גרידא בלא"ה אסורין משום ביזוי מצוה דלכאורה הוי מדאורייתא כדאמרינן בפ' במה מדליקין אבוהון דכולהו דם וע"ש בתוספות דלכאורה משמע שסברות חלוקות הן אי ביזוי מצוה דאורייתא או מדרבנן וע"ש ואכתי קשיא לי דמאן דיליף מחגיגה משמע דלא מיתסר אלא סכך גופיה אבל דפנות ודאי לא איתקשו לחגיגה כדמשמע בסוכה פ"ק למאן דיליף דאין מסככין בדבר המקבל טומאה מחגיגה ואפ"ה בדפנות מודו כ"ע דשרי ולא איתקש לחגיגה וא"כ מאי מקשה הכא ומי מהני תנאה דלמא אדפנות קאי וכ"ש לאוקימתא דר' יהודא דמפרש האי מן הסמוך לה דמתני' סמוך לדפנות משא"כ בסכך אפילו בסמוך לה אסור אלא דפשטא דמתני' אדפנות קאי וא"כ בברייתא נמי דקתני בהאי לישנא משמע דאדפנות קאי:
מיהו בשבת פרק כירה כתבו התוספת דאיכא דגרסי בברייתא ולא מן הסמוך לה ואם כן משמע להדיא דקאי אסכך אפילו לאוקימתא דר' יהודא משא"כ להני דגרסי אלא מן הסמוך לה כמו במתני' ודאי קשה מיהו על המקשה דהכא לק"מ דאפשר דאיהו נמי ס"ד דאפילו במוקצה מחמת מצוה דרבנן כדפנות וכיוצא בהן ואפ"ה אסירי לגמרי כמו מוקצה מחמת מצוה דאורייתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמו שצריך לומר בע"כ דכן סברת המקשה בסמוך לענין נוי סוכה אבל על המסקנא דמחלק הש"ס בין נוי סוכה לעצי סוכה ואפ"ה מוקי לברייתא דהכא בסוכה דעלמא לפרש"י ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקא לאוקמי בסוכה דלמא הו"ל לאוקמי בסוכה דמצוה ואדפנות קאי דנהי דדפנות נמי בתחילה הוקצו מחמת איסור דסתירת אהל אפ"ה האי מוקצה לא מהני בה כלל אלא לענין י"ט ראשון משא"כ בח"ה לא שייך בהו מוקצה מחמת איסור אלא מוקצה מחמת מצוה דרבנן בדפנות אם כן י"ל דמהני תנאי וכ"ש דלשיטת הקונטרס לקמן גבי בית מלא פירות אפילו במוקצה מחמת איסור מחלקינן בין איסור דאורייתא לרבנן מיהו לפירש"י י"ל דכיון דלמסקנא מוקצה מחמת איסור לא חמיר כמו מוקצה מחמת מצוה דהא בסוכה דעלמא מהני תנאי שאם תיפול ולענין מוקצה מחמת מצוה לא מהני אלא תנאי דאינו בודל היכא דשייכא אם כן י"ל דאפשר למסקנא נמי בהאי סברא קאי דלענין מוקצה מחמת מצוה אין לחלק בין דאורייתא לרבנן אע"ג דבמוקצה מחמת איסור מפלגינן ועי"ל דפשיטא לתלמודא דהאי אם התנה דקתני בברייתא דושוין אין לפרשו כלל לענין ח"ה דפשטא דלישנא דושוין בסוכת החג משמע דאי"ט גופא קאי ועלה קתני ואם התנה כנ"ל ודוק היטב ועיין בסמוך אח"ז מצאתי בלשון הרא"ש בפ"א דסוכה שהביא שיטת הרמב"ם שאוסר בדפנות והשיג עליו מכח סברא שכתבתי דהקישא דחגיגה לא שייך בדפנות ודבריו צ"ע דהא אכתי אסירי הדפנות מדרבנן דלא גריעי מנוי סוכה דאסורין:
ועוד נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דאפילו את"ל דהיקישא לא קאי אלא אסכך ולא אדפנות אפ"ה ילפינן דפנות במה מצינו מסכך כי היכי דילפינן בפ' במה מדליקין לענין ביזוי מצוה ואמרינן התם אבוהון דכולהו דם וכתבו שם התוספות דהא דלא ילפינן כולהו מעצי סוכה דשאני סוכה דבמסתפק מהם איכא ביטול מצוה וא"כ בדפנות דאיכא ביטול מצוה כמו בסכך שפיר ילפינן במה מצינו כנ"ל נכון:
בתוספות בד"ה א"ר מנשיא וכו' מצי נמי למפרך וכו' מוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני ביה תנאי עכ"ל. נראה מדבריהם דפשיטא להו דלא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור מדלא אשכחן בשום דוכתא בגמרא דלהני תנאי כגון במותר השמן שבנר אלא דקשיא לי דבפרק כירה (שבת דף מ"ד ע"א ד"ה שבנר) הקשו התוספות קושיא זו ותירצו דשאני התם דדחיה בידים וחילוק נכון הוא שכן הוא בגמרא בהדיא בכמה דוכתי ולכאורה הכי הוא אליבא דהלכתא ואף אם נאמר דהתוס' דהכא לא נחתו להאי סברא וסברי דאע"ג דלענין איסור מוקצה אשכחן מאן דמחלק בין היכא דדחיה בידים או לא מ"מ למאן דאית ליה מוקצה אפילו היכא דלא דחיה כגון סוכה דעלמא דהכא תו לא שייך לחלק בין מוקצה למוקצה לענין דמהני תנאי וכיון דאשכחן דלא מהני תנאה במותר השמן מדקתני סתמא א"כ ה"ה לענין סוכה דעלמא אלא דאכתי קשיא לי דלמא שאני התם במותר השמן דהוקצה למצותו כדאיתא להדיא פרק כירה (שבת דף מ"ו) וע"ש בחידושינו וא"כ התוספות פרק כירה דמ"ד הו"מ לשנויי הכי אלא דמשמע שם מפרש"י דף מ"ו דלא שייך בשמן שבנר מוקצה למצותו אלא בשעה שהוא דולק ולכאורה שזה מוכרח מדאמרינן התם דר"ש לית ליה מוקצה אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק אבל לאחר שכבה מותר ומ"ש מסוכת מצוה דהכא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה וע"כ בנפלה איירי דומיא דרישא דקתני ור"ש מתיר ומוקמינן לה בנפלה ואפ"ה בסוכת החג אוסר אע"כ דיש לחלק בין מצות סוכה ובין מצות שמן שבנר דלא שייך כלל היכא שכבה וטעמא דמלתא לא ידענא ומדר"ש נשמע לר' יהודא ולזה כיוונו התוס' דהכא לא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור מדלא מהני לר' יהודא במותר השמן דאע"ג דלא שייך ביה מוקצה מחמת מצוה אלא מחמת איסור אפ"ה לא מהני ולפ"ז הו"מ למיפרך הכא מ"ש סוכה דעלמא דמהני תנאי מיהא אכתי י"ל דהא דלא מהני לרב יהודא תנאי במותר השמן היינו משום דהו"ל מוקצה מחמת איסור דאורייתא משא"כ הכא בסוכה דהו"ל מוקצה מחמת איסור דרבנן דהו"ל מקלקל מש"ה מהני תנאי וצ"ע:
ועי"ל דהתוס' פרק כירה נמי לא נקטו בקושייתם משמן שבנר אלא לדוגמא אבל בלא"ה פשיטא להו דלא אישתמיט שום תנא בדוכתא בתלמודא שיסבור דליהני תנאי במוקצה מחמת איסור ולתירוצם שם לחלק בין דחיה בידים ניחא להו:
בא"ד אלא דאינו חושש למיפרך משום דאינו נשאר במסקנא אלא נקט האמת עכ"ל כל המפרשים האריכו בזה ומהרש"א ז"ל כתב דהתוספות נחתו להכא לסברת הרי"ף והרמב"ם דהא דמסקינן דלא מהני תנאי בסוכה דמצוה היינו תנאי שאם תיפול אבל תנאי דאיני בודל מהני אפילו בעצי סוכה וע"ז כתבו התוס' שאינו נשאר במסקנא אלא בסוכה דמצוה מוקמינן לה אלא דלענ"ד קשה הדבר לאמרו דנהי דלהרי"ף ולהרמב"ם משמע להו הכי היינו משום דלדידהו במוקצה מחמת איסור מהני תנאי כמו שהביא הרמב"ן בשם הירושלמי משא"כ להתוס' כאן דעיקר קושייתם דבמוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני תנאי א"כ למסקנא נמי דמוקמינן לה בסוכת החג אכתי קשה נהי דמהני תנאי דאיני בודל לענין מוקצה מחמת מצוה אכתי היכי שרי בחג גופא דהיינו בי"ט הא הו"ל מוקצה מחמת איסור דלא מהני שום תנאי וע"כ בודל מהם ותנאי דשאם תפול נמי הא לא מהני לסברת התוס' במוקצה מחמת איסור וליכא למימר דהא דמסקינן במסקנא בסוכת החג לאו למשתרי בי"ט מהני תנאי אלא לאשתרי בח"ה הא ליתא למאי דפרישית דמוכח מסוגיא דשמעתא דושוין בסוכת החג דקאמר היינו לענין י"ט גופא מדלא מוקי לה מעיקרא בדפנות ויותר קשה דבשבת פרק במה מדליקין דכ"ב כתבו התוספת דבנפלה מותר בח"ה אף בלא תנאי כמ"ש מהרש"א ז"ל עיין עליו ואם כן ע"כ הכא בי"ט גופא איירי:
מיהו בהא מצינן למימר דמ"ש שם דבנפלה מותר בח"ה היינו במה שהוא יותר מכדי הכשר סוכה דוקא אבל כדי הכשר סוכה דאסור מדאוריי' אסור אפילו בח"ה אפילו בנפלה ולפ"ז א"ש דמהני תנאי לענין ח"ה דמשמע שם דר"ת ור"י תרווייהו אית להו דהדדי כדמוכח התם והא דלא משני הכא מעיקרא לחלק בין שיעור הכשר סוכה ליתר מכאן כבר ישבו שם התוס' ואין להאריך בדבריהם כאן אלא דלענ"ד אדרבא מסוגיא דהכא משמע כן ובהכי אתי לי שפיר כל הסוגיא דשמעתין דהא דמקשה הכא מעיקרא ומי מהני תנאי היינו משום דמעיקרא הוי משמע ליה דאם התנה קאי דוקא אסיפא דסוכת החג דסמיך ליה ומדלא נקיט ואם התנה ברישא משמע לתלמודא דע"כ דבסוכה דעלמא לא מהני שום תנאי במוקצה מחמת איסור וא"כ אף למאי דמוקי לואם התנה אסיפא נמי לאו לאשתרויי בי"ט קאי דאכתי הו"ל מוקצה מחמת איסור אע"כ לאשתרויי בח"ה איירי וממילא דבלא תנאי אסור אף בח"ה אפי' בנפלה דהא בנופלת איירי דומיא דרישא ומדאסרי' בח"ה אפי' בנפל' בלא תנאי אלמא דע"כ בשיעור הכשר סוכה איירי כמו שהוכחתי מל' התוס' דשבת וא"כ מקשה הש"ס שפיר דבשיעור הכשר סוכה לא מהני תנאי אפי' בח"ה דהא מקרא ילפינן דאסורין כל שבעה כמו חגיגה וממילא דתו לא מהני תנאי כדפרישית. אבל לבתר דמשני ר' מנשיא דאיירי בסוכה דעלמא וע"כ סובר דמהני תנאי במוקצה מחמת איסור וא"כ בכה"ג גופא הו"מ לאוקמי אפי' בסוכת החג נמי ובין ארישא ובין אסיפא קאי שפיר ואפילו בי"ט מהני תנאי וביותר משיעור הכשר סוכה אע"כ מדמסיק ר' מנשיא אבל בסוכה דמצוה לא מהני תנאי פשיטא ליה דבסוכת החג לא מתוקמא כלל דלא מהני שום תנאי במוקצה מחמת מצוה ולא שני ליה בין שיעור הכשר סוכה ליותר מכשיעור וע"ז מקשה הש"ס שפיר ולא מהני תנאי והתניא סיככה כהלכתה דמהני ונהי דמפשטא דברייתא לא קשיא ליה לתלמודא מי מהני תנאי כדפשיטא ליה מעיקרא מדאיתקיש לחגיגה דשפיר הוי ידע לחלק בין עצי סוכה דאסורין מדאורייתא ובין נויי סוכה דלא מיתסר אלא מדרבנן משא"כ לשינוי' דר' מנשיא דאפי' ביותר משיעור הכשר סוכה פשיטא ליה דלא מהני תנאי ע"ז מקשה שפיר ולא מהני תנאי דהא יותר מהכשר סוכה דמי לגמרי לנוי סוכה דכולהו שרי מדאורייתא ואסירי מדרבנן והא דלא מסיק הש"ס באמת לחלק בכה"ג היינו משום דסתמא דתלמודא סובר דלענין מוקצה מחמת איסור לא מהני וסוף סוף האי ואם התנה לא מצי לאוקמי לאשתרויי בי"ט אלא בח"ה וע"כ בשיעור הכשר סוכה איירי ואפ"ה מהני תנאי דאיני בודל והיינו דמשני לחלק בין תנאי לתנאי כנ"ל לשיטת התוספת כאן וכפירוש מהרש"א אלא דמל' התוספת פרק כירה לא משמע כן ועוד יבואר בסמוך בלשון התוס':
בד"ה אבל עצי סוכה וכו' ותירץ ר"ת וכו' ור"י פי' דכל זמן שהסוכה וכו' עכ"ל. כבר כתבתי דמל' התוספת פרק במה מדליקין מוכח דר"ת ור"י תרווייהו אית להו דהדדי דתרתי שינויי איצטריכו ובחדא לא סגי לחלק בין האי דנפיק מקרא ובין האי דלא מיתסר מקרא דחג הסוכות דאכתי קשה אמאי איצטריכו תרי טעמי דטעמא דביזוי מצוה וטעמא דאיתקצאי למצוה דהו"ל מדרבנן והו"ל תלתא טעמא אע"כ דמקרא לא ילפינן אלא בהכשר סוכה ובעומדת דוקא ואסור כל שבעה משא"כ בנפלה אפי' בשיעור הכשר סוכה שרי מדאורייתא ואסור מדרבנן משום דאיתקצאי ואכתי ביותר מכשיעור אפי' בעומדת לית לן למיתסר אלא משום ביזוי מצוה דנהי דבי"ט גופיה בלא"ה אסור משום מוקצה מחמת איסור סתירה אכתי בח"ה הוי שרי ואיצטריך טעמא דביזוי מצוה לאסור ביותר מכשיעור בח"ה ולפ"ז קשה להתוספות דהכא במאי קמיפלגי ר"ת ור"י מ"ט מר לא אמר כמר נהי דר"י לא רצה לפרש כפי' ר"ת דהכא איירי ביותר מכשיעור ובעומדת דא"כ אמאי מפיק ליה בלשון איתקצאי אדרבה הו"ל למימר טעמא דביזוי מצוה דהא ל' איתקצאי לא שייך כלל בח"ה למאי דלית ליה שיטת רש"י ומש"ה מפרש לה בנפלו דשייך לשון איתקצאי אפי' בחול המועד משום מוקצה מחמת מצוה אבל לר"ת ודאי קשה מאי דוחקיה לאוקמי בעומדת דהא בלא"ה הכא בנופלת איירי האי ברייתא דלא מהני תנאי ועוד קשיא לפירושו לשון איתקצאי הו"ל למימר משום ביזוי מצוה ולכאורה היה נ"ל לפרש דלא רצה לפרש כפירוש ר"י משום דקשיא ליה א"כ מעיקרא אמאי לא משני בפשיטות כה"ג ומאי מקשה מי מהני תנאי ות"ל דהכא איירי בנופלת מש"ה איצטריך לחלק בין כשיעור הכשר ליתר מכשיעור דלפ"ז היינו האי דמשני הש"ס במסקנא לחלק בין נוי סוכה ובין עצי סוכה וממילא שזה החילוק ביותר מכשיעור דדמי לנוי סוכה כמו שפי' ר"ת להדיא בפ' במה מדליקין ומעיקרא דמקשה הש"ס היינו משום דמשמע ליה ואם התנה אפי' בכשיעור הכשר כמבואר שם להמעיין היטב ואין להאריך כאן בדקדוק לשון ר"ת להשוות הפירושים אבל אכתי היא גופא קשיא כיון דר"ת נמי מודה דבנפלה לא אסור אלא מדרבנן א"כ מאי מקשה מעיקרא ומי מהני תנאה ותיפוק ליה דהכא בנפלה איירי ושפיר יש לחלק:
והנראה מזה דר"ת ור"י לדינא פליגי דר"ת סובר דבנפלה מותר בח"ה אפי' בעצי סוכה ממש ומשום הכי א"א לפרש איתקצאי לשבעה לענין נפילה דאם כן בח"ה מותרין אלא ע"כ דבעומדת איירי ואפ"ה לא מיתסרי אלא מדרבנן משום דביותר מכשיעור איירי ומדרבנן מיהא איירי אפי' בח"ה כמו נוי סוכה אע"ג דברייתא דואם התנה בנפלה איירי היינו לענין י"ט גופיה והא דנקט הכא איתקצאי לשבעה לאו אברייתא קאי אלא בעלמא אתי לאשמעי' דאפי' ביותר מכשיעור דלא מיתסר אלא מדרבנן אפ"ה איתקצאי לשבעה בעומדת ולא מהני ביה תנאה. ומתוך מה שכתבתי נ"ל ליישב ג"כ אגב גררא סוגיא דפרק כירה דמ"ה בהא דדייקינן התם ולית ליה לר"ש הוקצה למצותו והתניא סיככה כהלכתה וכו' וממאי דר"ש היא דתני רבי חייא בר"י אין נוטלין עצים מן הסוכה וכו' והסוגיא תמוה' דמעיקרא הו"ל לאתויי ברייתא דר"ח בר"י כמו שדקדקתי שם בחידושינו וכתבתי ליישב ע"ש אמנם מתוך מה שכתבתי כאן יש ליישב עוד בדרך אחר משום דבלאו הכי יש לדקדק בהא דקאמר וממאי דר"ש היא ומהיכי תיתי נאמר דר"ש פליג במוקצה מחמת מצוה כיון דלא אשכחן דפליג אלא במוקצה מחמת איסור וקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אע"כ דהוי סבר דכיון דפליג במוקצה מחמת איסור שבת דחמיר כ"ש דפליג במוקצה מחמת מצוה דקיל וליכא למימר דמחמת מצוה חמיר טפי הא ליתא דע"כ מוקצה מחמת מצוה קיל טפי דהא מהני ביה תנאי משא"כ מחמת איסור לא מהני כמ"ש התוס' כאן ולפ"ז לא מצי לאתויי מעיקרא מברייתא דושוין בסוכת החג דאיכא למימר דשאני התם דהוקצה למצותה והוקצה נמי לאיסורא משום סתירת אהל ונהי דבברייתא קמא מוכח דאיירי אפי' בח"ה כמו שדקדק רש"י שם מ"מ האי דושוין איכא למימר דלא איירי אלא בי"ט לחוד ולא בח"ה ואי תיקשי אי בי"ט איירי היאך קתני עלה ואם התנה איכא למימר דמהני תנאי לענין איסור אבל מדמייתי מעיקרא דבמחמת מצוה מהני תנאי ומסיק עלה וממאי דר"ש היא משום דקיל טפי ולפי סברא זו ע"כ משום דמחמת איסור לא מהני תנאי וא"כ ע"כ האי דושוין איירי בח"ה מדמהני תנאי א"כ מייתי שפיר. ומה שיש לדקדק בבעל הלכות גדולות ומפרשים שהביא מהרש"ל ז"ל בס' יש"ש בשמעתין שכתב לחלק באיסור טלטול דנוי סוכה שנפלו דבשבת אסורין באכילה ובטלטול ובי"ט אסורין באכילה ושרי בטלטול וגם מה שהקשה מהרש"ל על הב"י יבואר בק"א:
במשנה מביאין עצים מן השדה מן המכונס וכו' ופרש"י דבמכונס כיון דגלי דעתיה דעלייהו סמיך אינן מוקצה אבל מפוזרין מוקצה וכתב יש"ש על זה דלפ"ז ע"כ מתוקמא מתניתין כר"י בי"ט ומש"ה רוצה לפרש טעמא דמתניתין משום מגבב כמ"ש הר"ן ז"ל בשם מפרשים אחרים דמיחזי כמגבב מיהו כיון דמל' רש"י והתוס' לא משמע כן וסוגיא דשמעתין נמי משמע דטעמא דמתניתין משום מוקצה מדאמר רבא ואי אתנח מנא מאתמול עלייהו שפיר דמי ע"כ היינו כפירש"י משום דדעתיה עלויה דאי מטעמא דמגבב לא הוי מהני שפיר הא דאתנח מנא עלייהו מעי"ט א"כ לפ"ז צריך ליישב מה שדקדק מהרש"ל דלהאי פירושא הוי משמע דמתוקמא מתני' כר"י בי"ט וזה דוחק גדול אלא דלע"ד לא ידענא מי הכריחו למהרש"ל לומר כן דאדרבא הוי קשיא לי איפכא על פרש"י והתוס' דאפי' לר"י מה צד איסור מוקצה שייך כאן לאסור עצים מן המכונס דהא לא הוי מוקצה מחמת איסור לפי שיטתם ולבהמה שנתנבלה דאוסר ר"י נמי לא דמי כיון דבנבילה ודאי מאתמול לא הוי קיימי לכלבים וטעמא דר"י דאין מסיקין בשברי כלים היינו משום נולד ולא משום מוקצה משא"כ הכא לא שייך נולד ומוקצה דהא סתם עצים להסקה עומדין אע"כ דלרש"י והתוס' כיון שאין דרך להסיק בעצים אם לא שכנסן מתחילה לשם כך והכא כיון דלא אספן מאתמול הוי דמיא למדבריות דסוף מכילתין דדמיא לגרוגרות וצמוקין דאפילו ר"ש מודה בהו או אפשר דכל עצים מפוזרין על פני השדה ולא הניחם ליבשם לא אמרי' בהו סתם עצים להסקה הן עומדין אלא לבנין או לעשות מהם כלים סוף סוף יהיה מאיזה טעם שיהיה לא תליא הך מילתא בפלוגתא דר"י ור"ש כלל כן נ"ל בשיטת רש"י והתוס' ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בסמוך:
בתוס' בד"ה מן הקרפף אפי' מן המפוזר תימא דהא הוי מעמר דהוי אב מלאכה וכו' עכ"ל. כ' הר"ן ז"ל על זה אפי' אי הוי אב מלאכה אפ"ה שרי מדאורייתא כיון שהוא באוכל נפש אלא דאפ"ה כתב ליישב שיטת המפרשים דמיחזי כמעמר לצורך מחר אלא דמלשון התוס' כאן שכתבו תימא הא הוי מעמר משמע דלא נחתו להך סברא והיינו משום דמשמע להו בפשיטות דמעמר בעצים לא מיקרי אוכל נפש בעצמו אלא מכשירי אוכל נפש ואם כן הוי מכשירין שאפשר לעשותם מאתמול דאפילו ר"י מודה דאסור וכמו שאבאר לקמן במשנה דאין מבקעין. ועוד נ"ל דסברת התוס' דאי הוי אב מלאכה ודאי הוי אסור אפי' באוכל נפש עצמו כמו כל המלאכות שקודם לישה דהא אפי' טחינה אסורה וקי"ל האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן וכ"ש מעמר דמקמי טחינה הוא כדמשמע מל' רש"י בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) גבי האי מאן דעביד חלתא ע"ש ודו"ק:
שם פיסקא איבעיא להו היכי קאמר כל שסמוך לעיר וכו' ופרש"י דלא גרסינן רבי יוסי לקולא קאמר או לחומרא וכ"כ התוס' והאריכו מאד בזה. מיהו בספרי הרב אלפס נמצא מבואר דגריס ר"י לקולא קאמר או לחומרא ובסוף הסוגיא נמי לא גריס ש"מ ר"י תרתי לקולא קאמר כדמשמע מגירסת רש"י והתוספות אלא ש"מ ר"י לקולא קאמר ע"ש וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו בהלכות יום טוב. ובאמת נלע"ד דהנך חילופי גירסאות ופי' הסוגיא דשמעתין הא בהא תליא דלכאורה מ"ש התוס' דלא גרסינן ר"י לקולא או לחומרא כיון דבמילתא דרבי יהודה נמי מספקא ליה נלע"ד שאין זו ראיה מוכרעת למחוק גירסת הרב אלפס דבפשיטות מצינן למימר דלא איכפת ליה לבעל האיבעיא למיבעיא אליבא דרבי יהודה כיון דקי"ל ר"י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי משו"ה לא מיבעיא ליה אלא אליבא דרבי יוסי ותדע דהא אפילו לגירסת רש"י והתוס' נמי לא נזכר שמו של רבי יהודה בל' האבעיא ונראה דהיינו מטעמא דפרישית לכך נראה דעיקר ראייתן של תוס' היינו משום דגרסי בסוף הסוגיא ש"מ רבי יוסי תרתי לקולא קאמר וכבר כתבתי שאין זו גירסת הרב אלפס א"כ לפ"ז ממילא משמע דעיקר האבעיא אינו אלא אליבא דרבי יוסי אי לקולא קאמר או לחומרא ובהא פשיט שפיר דרבי יוסי לקולא קאמר. ובר מן דין אף שאין תלמיד קטן כמוני מכריע בין הרים גדולים מ"מ לע"ד הסוגיא מכרעת יותר כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והיינו לפמ"ש התוס' בכמה דוכתי דלית לן לאוקמי פלוגתא דתנאי בסברות הפוכות מיהו כבר כתבתי בחידושינו בפרק כיצד מברכין ובכמה דוכתי דאשכחן בש"ס טובא דפליגי תנאי ואמוראי בסברות הפוכות והיינו היכא דפשיטא לן הך מילתא אבל אכתי לא מסתבר שיסתפק הש"ס בל' איבעיא בכה"ג דודאי כל כמה דאית לן למימר דפליגי שפיר בלא סברות הפוכות א"כ מהיכי תיתי נסתפק לאידך גיסא אי פליגי בסברות הפוכות ואם כן בהאי דשמעתין דלפרש"י והתוספות האיבעיא בכה"ג גופא אם נאמר דלרבי יהודה הך סברא דסמוך לעיר עדיף טפי מפותחת דפותחת לא מהני וסמוך מהני ולרבי יוסי איפכא דסמוך לא מהני ופותחת מהני ואם כן טפי אית לן למימר דלא פליגי בסברות הפוכות אלא לכו"ע פותחת עדיף מסמוך ולרבי יהודה בסמוך נמי סגיא ולרבי יוסי דוקא פותחת בעינן וא"כ שפיר משמע כגירסת הרי"ף דמספקא ליה לבעל אבעיא אי רבי יוסי לחומרא קאמר ובהא פשיט שפיר דרבי יוסי לקולא קאמר והיינו דרבי יהודה תרתי בעי ורבי יוסי בפותחת לחוד סגי:
ולפ"ז נתיישב ג"כ הא דאיצטריך ר"י למימר בסוף הסוגיא דהלכה כרבי יוסי פשיטא דהלכה כר"י לגבי ר"י ועוד דנימוקו עמו וכ"ש דלא איצטריך לאסוקי במילתא דהלכה כרבי יוסי להקל כיון דבעל איבעיא נמי לא מספקא ליה בהכי ופשיטא ליה דר"י להקל משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל א"ש דהיא גופא אתי ר"י לאשמעינן דרבי יוסי לקולא ואגב אורחא אשמעינן דאפ"ה הלכה כרבי יוסי כנ"ל לשיטת הרי"ף והרמב"ם ולשיטת רש"י והתוספות צ"ע:
שם במשנה אין מבקעין עצים וכו' אלא בקופיץ וכתב הרא"ש דמה שהתיר לבקע עצים ע"י שינוי היינו עצים גדולים שאינו מלאכה גמורה כיון שלא תלשן מן המחובר אלא בתלוש משו"ה לא הוי תולדה דקצירה משא"כ לבקע לעצים קטנים אסור כדאמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן עכ"ל הרא"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בשם תוס'. ונראה בכוונתו דכיון דהוי תולדה דטוחן אין להתיר בשביל שמחת י"ט כיון דטחינה עצמה אסורה בי"ט כמ"ש התוספת לעיל בר"פ אין צדין דלא הותרה באוכל נפש אלא מלישה ואילך וכ"ש הכא דאינו אוכל נפש בעצמו אלא מכשירין ואם כן הוי מכשירין שאפשר לעשותם מעי"ט דאסור אפילו לר"י. מיהו הר"ן ז"ל כתב בשם הראב"ד דבקוע עצים הוי כאוכל נפש עצמו והוסיף לפרש הטעם כיון שראוין לעשות מדורה להתחמם בהו ע"ש. ואף דאפשר דלפ"ז בקוע עצים הוי כמו לישה שאין מחוסר מלאכה אחרת אלא דאפ"ה יש לאסור בעצים קטנים דהוי מלאכה שלא לצורך כן נראה לי ואפשר שלזה נתכוונו רש"י והתוס' בסמוך בד"ה והאמרת רישא שכתבו אין מבקעין מטעם מלאכה וטרחא יתירא והנראה בזה דלא פסיקא להו אי הוי מלאכה גמורה או משום טרחא גרידא כנ"ל ודו"ק:
במשנה בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל מקום הפחת ופרש"י ולא אמרינן מוקצה מחמת איסור הן וכו' ע"כ. ונראה דאע"ג דרש"י גופא כתב לקמן דף ל"ג גבי והלכתא יבישתא שרי דאנן כר"ש ס"ל במוקצה וכו' ע"ש אפ"ה ניחא ליה לפרש מתני' דהכא אליבא דכ"ע כיון דר"י איירי ברישא דמתניתין דקתני מביאין עצים והך מתניתין נמי דאין מבקעין דסמוך למתניתין דהכא מוקי לה רב נחמן בריש מכילתין כר"י ומשו"ה הוצרך רש"י לפרש מתני' דהכא נמי אפילו אליבא דר"י ועוד י"ל דאפילו אליבא דר"ש נמי הוצרך רש"י לפרש כן משום דר"ש גופא לא שרי מוקצה אלא בעומד ומצפה משא"כ הכא אינו עומד ומצפה ולא משמע ליה לרש"י לפרש דמתני' איירי בבית רעוע דשייך ביה לומר יושב ומצפה כיון דמתני' סתמא קתני אלא שזה דוחק דהא לקושטא דמילתא בלא"ה מוקמינן למתני' דוקא באוירי דליבני א"כ כ"ש דאית לן טפי לאוקמי בבית רעוע כדמשמע נמי לישנא דונפחת דמשמע מאיליו ואם כן מסתמא איירי ברעוע אלא כיון דלקושטא דמילתא בלא"ה ע"כ איצטריך לאוקמי מתני' באוירי דליבני משום מילתא דר"מ דקאמר פוחת לכתחילה א"כ לפ"ז שפיר הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה לא מיתסר משום מוקצה כיון דליכא איסורא דאורייתא שום דאי הוי איסורא דאורייתא אפילו לר"ש הוי אסור משום מוקצה כיון דדחינהו בידים אתמול מדלא פחתן מעי"ט כמ"ש רש"י לעיל גבי עכו"ם שהביא דורון ולא שייך נמי לומר אדם יושב ומצפה כיון דאיסור סתירה רכיב עלייהו כן נ"ל בכוונת רש"י וכן משמע ג"כ מלשון הרא"ש ז"ל ע"ש ועיין עוד בסמוך:
מיהו מל' הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות כתב בענין אחר דלא שייך כאן כלל איסור מוקצה כיון שאין המוקצה בפירות עצמן אלא מחמת סתירת הבית שמונעו מליטול הפירות עיין בל' הר"ן שכתב כן בשם הרמב"ן ז"ל וכתב ג"כ דמה שהכריחו להרמב"ן לפרש כן היינו משום דלא משמע ליה לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא לדרבנן כפרש"י דא"כ אפי' בלא אוירי דליבני נמי ליכא בסתירה זו איסור דאורייתא כיון דאינו סותר ע"מ לבנות (ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך) ועוד הביא ראיה ממטה שיש עליה מעות וממעות שעל הכר דאפילו באיסור דרבנן נמי שייך מוקצה מחמת איסור ועיין מה שכתבתי בזה שם בפ' כירה (שבת ד' מ"ה: ) בתוס' בד"ה ונפחת נוטל ממקום הפחת וכו' ומ"מ קשה דהכא הפחת הוי בעולם וכו' לכנ"ל דאתיא האי סתמא כר"ש דלית ליה מוקצה עכ"ל. אף שכבר כתבתי בסמוך בל' רש"י דבכה"ג אפי' לר"ש הוי מוקצה מ"מ סברת התוס' אינו כן היינו משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת דלר"ש לא הוי מוקצה משום דיושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותו א"כ כ"ש דהכא שייך לומר דיושב ומצפה שמא יסתרנה עכו"ם או חש"ו כדי ליטול הפירות וכ"ש למאי דמוקמינן באוירי דליבני ואפילו לפי סברת המקשה דלא אסיק אדעתיה דאיירי באוירי דליבני אפ"ה לא הוי קשיא ליה במילתא דת"ק דלא אסר הפירות משום מוקצה משום דאיכא לאוקמי בבית רעוע כן נ"ל ודו"ק:
בגמ' אמאי והא קא סתר אהלא. נראה דהא דמקשה בפשיטות והא קא סתר אהלא ולא ניחא ליה לאוקמי כר"י דמתיר במכשירי אוכל נפש כיון דר"י גופא לא שרי במכשירין שאפשר לעשותן מאתמול והכא נמי אפשר לעשותן מאתמול ולא ניחא ליה נמי לאוקמי מילתא דת"ק כר"א דר"פ תולין דמתיר אפילו במכשירין שאפשר לעשותן מאתמול כיון דלא קי"ל כוותיה ועוד שכבר כתבו שם התוס' בר"פ תולין דר"א גופא לא שרי אלא באיסורא דרבנן ואע"ג דה"נ ליכא אלא איסורא דרבנן כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ן ז"ל משום דלא הוי סותר ע"מ לבנות מ"מ כבר כתבתי לעיל בדף הקודם גבי אין נוטלין עצים מן הסוכה דהך מילתא דסותר ע"מ לבנות תליא בפלוגתא דאמוראי בפ' ב"מ דף ל' ע"ב. ואף לפמ"ש לעיל דאפ"ה לר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל אין בסתירה זו אלא איסורא דרבנן אפ"ה מקשה שפיר כיון דלא קי"ל כר"א דר"פ תולין אלא כר"י דאפילו באיסורא דרבנן לא שרי במכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט וע"ז משני הש"ס שפיר דאיירי מתני' באוירי דליבני ומסיק רבי זירא דבי"ט אמרו וכו' והיינו דכיון דבאוירי דליבני איכא תרתי דרבנן משו"ה שרי משום שמחת י"ט כמ"ש לעיל (דף ח' ע"א) בסוגיא דאפר כירה כנ"ל נכון ודוק היטב:
במשנה אין עושין פחמין ופירש"י דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב עכ"ל. ולכאורה אין לשון רש"י מדוקדק לפי סוגית הש"ס בסמוך דהא במאי דהוי כלי לצורפי זהב מקשה בגמרא פשיטא למאי חזי ומש"ה הוצרך לאוקמי כדתני רבי חייא דהיינו למוסרן לאוליירין וא"כ בפשיטות הוי מצי רש"י לפרש דהוי כלי להך מילתא גופא לאוליירין. והנראה בזה בכוונת רש"י דאי לא הוי חזי אלא לאוליירין לחוד אכתי לא דמי לכלי ולמתקן מנא משו"ה הוצרך רש"י לפרש דעיקר מלאכת הפחמין היינו לצורפי זהב וא"כ דמי שפיר לכלי משו"ה אסרו חכמים אפילו למוסרן לאוליירין משום דמיחזי כמתקן מנא וכעושה פחמין לצורפי זהב:
אלא דלפ"ז יש לדקדק במ"ש התוס' בפ' כירה (שבת דף ל"ט ע"ב) בד"ה מתירין דמוכח מסוגיא דשמעתין דלעשות הבערה כדי להזיע שרי מדאורייתא טפי מרחיצה ע"ש באריכות ובחידושינו ולמאי דפרישית אין דבריהם מוכרחים דשפיר מצינן למימר דאסור לעשות הבערה מדאורייתא להזיע כמו ברחיצה ואפ"ה א"ש סוגיא דשמעתין דהא דמוקמינן לה למוסרן לאוליירין לאו בעושה הבערה בי"ט לצורך פחמין איירי אלא בענין שהאש מובער מעי"ט ובי"ט מטיל הפחמין לתוכו ועיקר האיסור אינו אלא משום דמיחזי כמתקן מנא. ולולי פירש"י היה נראה דאין עושין פחמין לאו משום תיקון מנא אסרוהו משום דאפילו לצורך הצורפין נמי לא דמי לכלי ממש וכ"ש למאי דקי"ל אין בנין בכלים אלא בכלי גמור אלא דעיקר איסור עשיית פחמין היינו משום שעושה הבערה בשבילן כדמשמע מל' התוס' בפרק כירה ועדיין צ"ע:
מיהו לשיטת רש"י יש ליישב מ"ש שהוא כלי לאו משום בנין שעושה כלי אסרינן לה אלא משום דהוי גמר מלאכתו בכך ואסור משום מכה בפטיש ולפ"ז הא דנקיט רש"י דהוי כלי לצורפי זהב ולא נקיט דהוי כלי לאוליירין היינו לפי סברת המקשה בסמוך דלא אסיק אדעתין הך דלאוליירין ועיין מ"ש מ"ז ז"ל כיוצא בזה בלשון התוס' ד"ה אין פוחתין ודו"ק:
בפירש"י ד"ה שרקין ליה תנורא וכו' ותימא לן מילתא משום דגיבול טיט תולדה דלישה הוא עכ"ל. ואע"ג דלישה עצמו מותר בי"ט היינו משום שהוא אוכל נפש עצמו משא"כ האי סתימת פי התנור אינו באוכל נפש עצמו אלא במכשירין ואפשר דגרע מינה כיון דאפשר לעשותה מעי"ט או לסתום פי התנור בדבר אחר במידי דלא הוי מלאכה כלל וא"כ יפה כתב רש"י דעיקר תמיהתו דרבינא אדרב אשי היינו משום דכיון דגיבול טיט במים הוי מלאכה גמורה אם היא לצורך בנין והיינו משום דתולדה דלישה הוא כדמשמע בכמה דוכתי במסכתא שבת א"כ מה"ט יש לאסור אף בי"ט כן נ"ל בכוונת רש"י ועמ"ש בל' התוס' בסמוך:
בתוס' בד"ה וקטמא שרי פרש"י לגבלן וכו' ותימא דאמרי' בשבת וכו' עס"ה. מיהו למאי דפרישית בסמוך נתיישב פירש"י לנכון כיון דעיקר פירושו במ"ש דגיבול תולדה דלישה הוא היינו בגיבול טיט ומים שהוא לצורך בנין דבכה"ג הוי מלאכה דומיא דגיבול סממנים שהיה במשכן וכן בנתינת מים לתוך האפר דחייב משום לש היינו ע"כ כשעומד לעשות בו איזה מלאכה המתקיימת וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י דכיון דקטמא לאו בר גיבול הוא ואינו ראוי לבנין כי אם לכביסה מש"ה מתיר רבינא לסתום בו פי התנור כיון דאין זה דבר המתקיים דסתימת עראי הוא וכ"ש הכא דצורך אוכל נפש הוא כן נ"ל ברור בכוונת רש"י וכן מבואר להדיא בלשון הרב אלפס ז"ל שכתב וז"ל אמר רבינא וקטמא שרי שהאפר אינו בת גיבול ולפיכך מותר לגבלו בי"ט לטוח בו פי התנור על הלחם או על הצלי הרי מבואר להדיא כמו שפירשתי אלא שהר"ן ז"ל הוסיף בו דברים וכתב דהא דתמה רבינא אדרב אשי בטיט ומים היינו משום דאע"ג דלצורך אוכל נפש הוא אפ"ה יש לאסרו כיון דנראה כמגבל לצורך בנין והיינו טעמא דרבינא דשרי בקטמא כיון דאינו ראוי לבנין. ועיין בספר יש"ש שהשיג על הר"ן ז"ל בזה. אלא דלע"ד דברי הר"ן ז"ל מוכרחים דע"כ אפילו בטיט ומים לא מיתסר אלא משום דנראה כמגבל לצורך בנין דאי משום גיבול עצמו לצורך סתימת פי התנור אפילו את"ל דלא משתרי משום מכשירין מהנך טעמי דפרישית אפ"ה לישתרי דכיון שהותרה לישה לצורך ממילא דמותר אף שלא לצורך ואפילו לשיטת התוס' דבעינן צורך היום קצת הכא נמי בסתימת פי התנור איכא צורך היום קצת ומשמע נמי דלענין מתוך אין לחלק בין אפשר לעשותו מעי"ט או לא כדמוכח מל' התוס' לעיל בפ"ק דף י"ב גבי השוחט עולת נדבה ובפרק במה מדליקין גבי שריפת קדשים וכן משמע ג"כ מלשון התוספות לעיל בר"פ אין צדין אע"כ כשיטת הר"ן דעיקר טעמא משום דנראה כמגבל לצורך בנין ודו"ק:
בגמרא ת"ר אין סומכין את הקדרה בבקעת וכו' לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה וכתב מהרש"א ז"ל דאף לפמ"ש התו' לעיל דף ל"א ע"ב בשם הריצב"א דהתירו טלטול מוקצה משום אוכל נפש אפ"ה אסרינן הכא דסמיכת הקדרה לאו משום טלטול אסרוהו אלא משום שנהנה מן האיסור הוי כמוקצה לאכילה וכו' ע"ש שהאריך. ולע"ד דבריו תמוהים דא"כ בטלת עיקר דין טלטול מוקצה לצורך גופו בי"ט שהרי כל שהוא לצורך גופו הרי הוא נהנה מן המוקצה אלא הא דאסרינן הכא היינו משום דהאי טלטול דסמיכת הקדרה לאו משום אוכל נפש עצמו הוא אלא לצורך מכשירי אוכל נפש ולא דמי לגריפת תנור וכירים שע"י הגריפה נאפה הפת וכה"ג בבית שהוא מלא פירות באוירי דליבני דלעיל אבל במכשירין ודאי ריצב"א גופא מודה דאסור כדמוכח כל הסוגיא דאפר כירה דפ"ק דף ח' כן נ"ל ודו"ק:
מיהו כל זה לפי מאי דמשמע מסוגיא דשמעתין דסמיכת הקדרה דאסרינן הכא היינו משום טלטול מוקצה די"ט גופא משא"כ לסוגיא דפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד) דהאי דסמיכת קדרה ב"ש היא דגזרינן י"ט אטו שבת ובשבת ודאי אסור כיון דליכא תורת כלי עליו א"כ בלא"ה אין מקום לקושית מהרש"א ז"ל ועיין בסמוך:
שם לימא ר"א בר"ש כאבוה ס"ל דלית ליה מוקצה. ולכאורה לשון לימא אינו מדוקדק דהא ודאי בלא"ה מילתא דפשיטא הוא דר"א בר"ש כאבוה ס"ל לענין מוקצה ואדרבה מיקל טפי כדאיתא בפרק כירה (שבת דף מ"ד) בהא דקאמר ר"א בר"ש מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף אפילו בשעה שהנר דולק ע"ש אלא דלשון לימא דקאמר הכא כך פירושו לימא דטעמא דר"א בר"ש דמתיר להנהיג הבהמה במקל בי"ט היינו משום דשמע לת"ק דאסר ליה משום מוקצה מש"ה פליג עליה משום דכאבוה ס"ל ובהא משני שפיר דטעמא דת"ק לאו משום מוקצה קאסר ליה אלא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא וכן נראה מלשון רש"י:
בתוס' בד"ה והלכתא יבשתא וכו' פירש"י דהלכתא אקבע ודוחק הוא לומר וכו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה בס' מג"ש ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב שיטת רש"י בענין אחר משום דבלא"ה הך הלכתא דהכא לא אקבע שפיר אלא לפי שקלא וטריא דהנך אמוראי דהכא דמשמע דטלטול עצים שלא לצורך הסקה אסור משום מוקצה די"ט גופא משא"כ לסוגיא דפרק כל הכלים למאי דמסיק ר"פ התם דברייתא ב"ש היא וטעמא דאסור משום דגזרינן י"ט אטו שבת א"כ אין לחלק בין רטיבתא ליבשתא וכולהו שרי וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ת אלא בהא דמסיק הרא"ש דאפ"ה מתוקמא שפיר הך הלכתא דהכא דרטיבא אסור אפילו אליבא דר"פ ונראה מדבריו דבכה"ג דלא חזי אפילו להסקה אפילו ב"ה מודו דגזרינן י"ט אטו שבת ולע"ד כולה סוגיא דפרק כל הכלים לא משמע הכי דהא ארומיא דמתניתין דמשילין פירות אמתני' דאין בין י"ט לשבת מייתי לה וא"כ משמע דב"ה בכל ענין לא גזור י"ט אטו שבת וא"כ ע"כ לר"פ הך דבקעת ב"ש היא וראיתי להר"ן ז"ל בשמעתין דסוגיא דהכא פליגי אסוגיא דפרק כל הכלים ואפ"ה פסק כסוגיא דהכא ודלא כר"פ דהתם אלא כרב יוסף וגם זה דוחק כיון דר"פ בתראי הוא לגבי רב יוסף ועוד דאוקימתא דרב יוסף מסיק לה סתמא דתלמודא בקושיא וא"כ לפ"ז בפשיטות מצינן ליישב שיטת רש"י שסובר דסוגיא דפרק כל הכלים עיקר כן נ"ל נכון ודו"ק:
בד"ה דרש רבא וכו' ודוחק הוא לומר דהש"ס קיימא דלא כהלכתא וכו' עי' במהרש"א ובס' מג"ש למ"ז ז"ל. ולע"ד נראה דעיקר קושית התוס' במאי דמייתי סתמא דתלמודא האי דדרש רבא דמשמע דהלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה ותיפוק ליה דבהאי טעמא דמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים בהדיא פליגי ר"י ור"ש גופייהו בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ט) ובשילהי שבת מייתי הש"ס פלוגתא דר' אחא ורבינא בכולהו מוקצה אי הלכה כר"ש או כר"י וא"כ לא הו"ל סתמא דתלמוד' לאתויי כלל הך דרשא דרבא וע"ז כתבו התוס' שפיר דנפקא מיניה מיהו בהך דרשא דרבא לענין רישא דמילתא דאשה לא תכנס לדיר משום תיקון מנא ומילתא דרבא גופא הכי דייק דאי ס"ד דתרווייהו משום מוקצה תרתי למה לי אע"כ דרישא לאו משום מוקצה אסר להו רבא דאפשר דלית ליה הך סברא דלא נתנו עצים אלא להסקה (וכ"ש למאי דפרישית לעיל דמסקנא דפ' כל הכלים עיקר ומוקמינן להך מילתא דעצים דהסקה כב"ש) אלא דאפ"ה אסור משום תיקון מנא כן נראה לי נכון בכוונת התוס' אלא דרש"י ודאי לא נחית להכי ומשמע ליה דבתרווייהו כר"י ס"ל והיינו מדמקשה הש"ס בפשיטות למימרא דרבא כר"י ס"ל דהא איכא למימר דרבא במוקצה ס"ל כר"ש ובנולד ס"ל כר"י אע"כ דהאי למימרא ארישא דמימרא דרבא קאי אבל סברת התוס' דהא דאמר רב נחמן בריש מכילתין מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד הלכה פסוקה היא מדמקשה מיניה סתמא דתלמודא בפרק כירה (שבת דף מ"ה ע"ב) אדר"י (ועיין מ"ש שם ובריש מכילתין בחידושינו) וכ"ש לרבא דתלמידו דרב נחמן הוי כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:
במשנה רא"א נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ שיניו ופרש"י דמשלפניו לאו דוקא ומשום רבנן נקיט לה לרבותא מיהו לר"א לא ניחא ליה לרש"י לפרש לחלק לקושטא דמילתא בין משלפניו ובין מן החצר והיינו משום דסתמא דלישנא דאמר ר"א כל מה שבחצר מוכן הוא משמע ליה לרש"י דמוכן הוא לכל דבר ומה שהקשו בתוס' על פירש"י מסוגיא דפרק המוציא כבר כתב מ"ז ז"ל ליישב שיטת רש"י לפי גירסת הספרים שלנו בפ' המוציא דמקשה מברייתא וממילתא דחכמים דפליגי אדר"א ואמרו לא יטול אלא מאבוס של בהמה וכו' ע"ש. ואף שדברי מ"ז נכונים ליישב עיקר תמיהת התוס' על פירש"י מ"מ אפשר דאכתי קושיי' התוספות במ"ע כיון דלמסקנא דפרק המוציא משמע דדוקא משלפניו שרי ולא מן החצר משום דאדם קובע לו מקום לסעודתו א"כ מאי דוחקין לומר דמשלפניו דר"א לאו דוקא ואי משום לישנא דמוכן הוא נמי איכא למימר דאינו מוכן אלא להדלקה שכן דרך בני אדם לגבב מן החצר ולהדליק אבל לחצוץ בו שיניו בעי הכנה מש"ה לא שרי אלא משלפניו ובכה"ג אשכחן גבי הא דאמר רב יהודא מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו ודרש מר זוטרא והוא שייחד לו קרן זוית כן נראה לי ודו"ק:
שם אין מוציאין את האור לא מן העצים וכו' ופירש"י משום דמוליד הכי איתא בגמרא. והרמב"ם ז"ל הוסיף בדברים דאסור משום דאפשר להוציא מעי"ט וכוונתו מבואר דאל"כ הוי שרי דסתם אור לצורך מכשירי אוכל נפש הוא וכן נראה מל' הרב המגיד (ועיין בט"ז ריש סי' תק"ב) אלא דלפ"ז נראה דהאי דאין מוציאין מדברי חכמים דלעיל הוא דאי לר"א ודאי שרי דהא שמעינן לר"א בר"פ תולין דאפילו מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט מתיר כדאיתא התם בגמרא ובזה יש ליישב מה שהקשו רש"י והתוס' לקמן בדף הסמוך במשנה ועוד אמר ר"א דקשיא להו לשון ועוד כיון דאפסיקו במילתא אחריתי ולמאי דפרישית בשיטת הרמב"ם א"ש דלא הוי הפסקה במילתא אחריתי כיון דחכמים דר"א גופייהו הוא דמסקו לה האי בבא דאין מוציאין ודו"ק:
בא"ד לכן נ"ל דטעמא דרבנן וכו' גזירה שמא יקטום וכן מסיק נמי בגמרא עכ"ל. וכתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש שיש לתמוה על דברי התוס' בזה דבגמרא לא אמרינן לקמן אלא דגזרינן קטימה להריח אטו קטימה לחצוץ שיניו אבל לאסור לחצוץ שיניו בלא קטימה לא אשכחן בגמרא דגזרינן. ולע"ד נראה שאין כאן מקום תימא דאדרבה נראה שדברי התוס' נכונים דכיון דאשכחן מיהא בגמרא דגזרינן קטימה דלהריח אטו קטימה דלחצוץ שהיא גזירה רחוקה חדא דהא לחצוץ שיניו אמרינן בפ' המוציא יין דאדם קובע מקום לסעודה ומסתמא הכין וקטם מעי"ט וכמ"ש התוס' עצמם בדיבור הקודם משא"כ בקטימה דלהריח לא שייך האי טעמא ועוד דבלא"ה אין הטעמים שוין כיון דאיסור קטימה דלחצוץ היינו משום תיקון כלי א"כ הכל יודעין דלא שייך הך מילתא בקטימה להריח וכיון דאפ"ה אמרינן בגמרא לקמן דגזרינן א"כ כ"ש דשייך לגזור טפי לחצוץ שיניו לכתחילה משום גזירה דשמא יקטום שישכח שהוא י"ט וכמ"ש התוס' לעיל בריש מכילתין גבי גזירה שמא יתלוש ע"ש ועוד דבפ' חבית (שבת דף קמ"ו) אמר טבות רישבא משמיה דשמואל דאסור לסתום נקב שבחבית בטרפי דאסא משום גזירה שמא יקטום והביא רש"י שם ראייה מסוגיא דשמעתין לקמן כן נראה לי ליישב שיטת התוס' ודו"ק:
בגמרא אמר ליה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי וכו' ופרש"י כלומר תשובה גדולה וכו' אם מצאת ברייתא אומרת לחצוץ בו שיניו פטור אבל אסור וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא על פירש"י מי הכריחו לפרש כן דאברייתא אחרת קאי ואמאי לא מפרש בפשיטות דארישא דהאי ברייתא גופא קאי דקתני להדיא לא יקטמנה להריח ופטור אבל אסור פירש"י דהא דאסור היינו משום גזרה דלחצוץ שיניו א"כ כ"ש דלחצוץ מיהא אסור. והנלע"ד בזה משום דמבבא דרישא משמע ליה לרש"י דלא פסיקא לאקשויי דאיכא למימר דהא דאסור לקטום להריח היינו משום דהוי כמוליד ריחא כמו שפירש"י כיון דמקום הקטימה לח וריחו נודף וכדמשמע להדיא לעיל דף כ"ג אהא דאסרינן התם בי"ט מילתא דמוליד ריחא ומקשינן עלה מאי שנא ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו ומשמע דעיקר הקושיא היינו מקוטמו ומריח כמו שפירש"י כאן ונהי דמשני הש"ס התם דקטימה נמי לא הוי אלא כמוסיף ריחא ולא כמוליד ריחא נראה דהיינו דוקא לפי המסקנא דהכא דאיסור קטימה להריח היינו משום גזרה דלחצוץ שניו דמה"ט מסקינן בסמוך דתנאי היא משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דלחצוץ נמי שרי באוכלי בהמה כדאמר ר' יהודא א"כ ע"כ הוי מוקי הך ברייתא דפטור אבל אסור לקטום להריח היינו משום דהוי כמוליד ריחא כן נראה לי בכוונת רש"י:
מיהו לולי פירש"י היה נראה לי לפרש סוגיית הש"ס כדפרישית מעיקרא דהא דקאמר השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי היינו מהאי ברייתא גופא דלפ"ז שוב אין כאן מקום למה שהקשו התוס' דלישנא יתירא הוא ולאלתר הוי מצי לשנויי כי תניא ההיא בקשין ולמאי דפרישית א"ש דלא מצי לשנויי בקצרה כי תניא ההיא בקשין דודאי אי הו"מ לפרש האי דפטור אבל אסור דרישא משום דהוי כמוליד ריחא והיינו ע"כ בלחין דהא קשין לאו בני מלילה ולאו בני קטימה להריח נינהו וא"כ ע"כ הא דקתני עלה בסיפא לחצוץ בו שיניו לא יקטמנה היינו נמי בהנך לחין גופא ובכה"ג לא שייך למימר חסורי מחסרא אלא משום דלקושטא דמילתא פשיטא ליה לר' יהודא דהאי פטור אבל אסור לאו משום מוליד ריחא היא אלא משום דגזרינן קטימה דלהריח אטו קטימה דלחצוץ וא"כ הך קטימה דלהריח ברישא ע"כ נמי איירי בקשין וא"כ שפיר קתני עלה לחצוץ בו שניו לא יקטמנה ואם קטמן חייב חטאת והיינו נמי בהנך קשין גופייהו דמציעתא כן נראה לי נכון ודוק היטיב:
בתוס' בד"ה פטור אבל אסור וכו' ועוד קשה דמשמע דבקשין מתסר לר' יהודא ובסמוך מתיר ר"י וכו' עס"ה. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דודאי הא דמפשח ר' יהודא ויהיב לן אלותא אלותא היינו משום דסבר כחכמים דאפי' בקוטם לחצוץ שיניו אינו אלא משום שבות ומש"ה להריח מותר לכתחילה משא"כ הך ברייתא דהכא מוקי לה כר"א שכן הוא האמת מש"ה להריח פטור אבל אסור וצ"ע ועיין בחידושי מהר"ם שי"ף ודו"ק:
בגמ' תנן התם דרסה או שטרפה בכותל וכו' בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחטה בי"ט מי מחזקי' ריעותא וכו' ופירש"י דבשלמא בשאר בהמות סמכינן ארובא וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי מאי קמיבעיא להו דמאי שנא מבהמה מסוכנת דתנינן לעיל בפ' אין צדין (ביצה דף כ"ה) דמותר לשחטה בי"ט אם יש שהות לאכול ממנה כזית אע"פ דאתיליד ריעותא טובא דהא קי"ל בחולין דף ל"ז דבהמה מסוכנת אסורה עד שתפרכס בשעת שחיטה וכל כמה דלא קים לן שפרכסה בודאי הוי ספק נבילה ואפ"ה מותר לשחטה בי"ט אע"ג דאתרע לה רובא מיהו אפשר דשאני התם דהא דמותר לשחטה היינו משום הפסד ממון דמתיירא שמא תמות אם ישהנה לשחטה עד לאחר י"ט משא"כ הכא לענין ספק טרפות לא שייך לומר כן דלאחר שכבר שהתה מעת לעת ולא מצרכינן לה בדיקה אלא משום דחיישינן לפסיקת חוט השדרה או נשתברו רוב צלעותיה כמו שפירש"י וכיון דלא הוי אלא ספק טרפה הא קי"ל דטרפה חיה י"ב חדש א"כ ליכא פסידא אם ימתין לשחטה עד לאחר י"ט ולבודקה מספק טרפות הללו כן נראה לי. מיהו נראה דלא שייך הך איבעיא אלא בכה"ג שטרפה או דרסה בכותל דוקא דכיון שכבר שהתה מעת לעת ורוב בהמות שנתרסקו אבריהם קים להו לרבנן דאינה חיה מעת לעת א"כ איקלשא הך ריעותא טובא מש"ה מיבעיא להו אי אפ"ה מחזקינן ריעותא או לא משא"כ בשאר ספק טרפות שצריכה בדיקה אחר שחיטה אפשר דפשיטא דאסור לשחטה בי"ט כיון דאיתרע טובא הך רובא דרוב בהמות כשירות הן מתוך מה שכתבתי יש ליישב מ"ש בש"ע בהלכות י"ט סי' תצ"ח דעגל שנולד בי"ט אע"פ דקים לן שכלו לו חדשיו אסור לשחטו בי"ט עד שתפריס על גבי קרקע והקשו כל האחרונים שהיא נגד סוגיא דשמעתין דהכא עיין בד"מ ומהרש"ל ובט"ז שנדחקו ליישב ולמאי דפרישית שפיר מצינן לחלק בין האי דהכא דתו לא אלים הך ריעותא כיון שכבר שהתה מעת לעת משא"כ בעגל שנולד בי"ט דלא שייך לומר כן מש"ה סברו הנך פוסקים דאסור לשחטו בי"ט אא"כ הפריס ע"ג קרקע ועיין מ"ש שם בשם הב"ח כן נראה לי ודו"ק:
משנה ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה והקשו רש"י והתוספות דבערובין דף כ"ג משמע דלא שייך למיתני ועוד היכא דאפסקה במילתא אחריתי והכא אפסקה במילתא טובא כבר כתבתי במשנה הקודמת דלפי' הרמב"ם הך דאין מוציאין את האור לא הוי הפסקה במילתא אחריתא כיון דלר"א מותר להוציא את האור דלא גרע ממכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט ומה"ט גופא נראה דמתיר ר"א ללבן את הרעפים אלא דלפירש"י והתוס' שכתבו לעיל דהאי אין מוציאין את האור לא הוי טעמא משום דאפשר לעשותן מעי"ט אלא כפשטא דלישנא דגמרא דאסור משום דמוליד אור והיינו משום איסור נולד אפ"ה נראה דלא הוי הפסקה במילתא אחריתי דכולה חדא מילתא היא והכי קאמר דאע"ג דמיקל ר"א לענין מוקצה דעצים אפ"ה מודה דאין מוציאין את האור משום דהוי נולד גמור כן נראה לי:
בתוספות בד"ה הוא אומר מכאן אני נוטל. מקשה בירושלמי מחלפא שיטתייהו דב"ש וכו' אבל קשה מחלפא שיטתייהו דב"ה דלעיל קאמר מכאן אני נוטל למחר סגי ולכאורה לשון אבל קשה תמוה דהא בירושלמי גופא מקשה נמי הך קושיא דמחלפין שיטתן דרבנן וכן במ"ש התוס' דלעיל קאמר מכאן אני נוטל למחר סגי והא ליתא דהא לעיל במשנה קאמרי ב"ה להדיא זו"ז אני נוטל ובהאי לישנא מקשה לה בירושלמי. ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי בירושלמי משמע ליה משנה דלעיל כפשטה דלב"ה לעולם צריך שיאמר זו"ז אני נוטל משום דס"ל אין ברירה והיינו כשינויא קמא בתלמודא דידן לעיל בפ"ק דבמת בבית ולו פתחים הרבה נמי סברי ב"ה דאין ברירה אלא מה שמטהר הפתחים היינו מכאן ולהבא דוקא א"כ לפ"ז מקשה בירושלמי שפיר משום דמשמע ליה זה וזה אני נוטל עדיף טפי מהא דקאמרי חכמים הכא שיאמר מכאן ועד כאן והיינו משום דכשאומר זו"ז אני נוטל הרי שבירר בפירוש מה שצריך לו ורוצה לאוכלן בי"ט ולא יותר כמ"ש הש"ע שם דבזימון כל השובך לא מהני והוא מל' רבי' ירוחם וע"ש בט"ז ובמ"א משא"כ הכא שאומר מכאן ועד כאן נראה שהכין יותר ממה שצריך לו ועוד דאפשר דאיכא דחזי ואיכא דלא חזי ואפ"ה סגיא בהכי לחכמים א"כ מקשה בירושלמי שפיר דמחלפי שיטתייהו דהתם לב"ה בעינן דוקא שיאמר זו"ז אני נוטל ועל זה משני שפיר בירושלמי דלב"ה נמי מוקצה דב"ח חמירי טפי אלא דבהא פליגי אדב"ש לענין שאין צריך לנענעו מבע"י נמצא דכל זה לפי שיטת הירושלמי דס"ל כשינוייא קמא דלעיל בפ"ק משא"כ דברי התוס' כאן הם להיפך והיינו לפי המסקנא דלעיל בפ"ק דמסיק רבא דלב"ה ודאי הוי סגי במכאן אני נוטל למחר כיון דלרבא ס"ל ב"ה יש ברירה מדמטהרי במת בבית ולו פתחים הרבה אפי' למפרע אלא הא דבעי ב"ה זו"ז אני נוטל ביוני שובך היינו משום חששא דמשתכחי כחושים דמטלטל שלא לצורך וא"כ לפ"ז מקשו התוס' הכא שפיר דמחלפו שיטתייהו דב"ה לאידך גיסא דכיון דבעלמא מכאן אני נוטל סגי דיש ברירה וא"כ למה החמירו כאן במשנתינו שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ואמאי לא סגי להו באומר מכאן אני נוטל כל זה נראה לי נכון וברור ליישב שיטת התוס' ושיטת הירושלמי כל אחד לפי שיטתו. ולפ"ז בחנם נדחק המפרש לירושלמי וכתב דהכא דמשני הירושלמי אליבא דב"ה סיומא דקושיא היא ודו"ק. מיהו כל זה לפי סברת התוס' דמשמע להו דפלוגתא דר"א וחכמים במשנתינו בענין ברירה ממש פליגי כדמשמע נמי מפירש"י ומש"ה הוצרכו התוס' לחלק בין מוקצה חמור למוקצה קל לענין ברירה וזה דוחק גדול דהוי דלא כסוגית הש"ס לקמן בכמה דוכתי בדיני ברירה כמ"ש יש"ש ולולי דבריהם היה נראה לי עיקר כמ"ש מהרש"ל אלא שלא פירש דבריו היטב והם כמעורבבים ולע"ד נראה להוסיף על דבריו דפלוגתא דר"א וחכמים דהכא היינו נמי מה"ט גופא דמסקינן לעיל בפ"ק ביוני שובך דהא דבעי לב"ה זו"ז אני נוטל היינו משום חששא דכחושים ושמנים ואסור לטלטל מידי דלא חזי ליה מש"ה מצרכו חכמים נמי הכא שירשום ויאמר מכאן ועד כאן דכיון דהכא באחזי ולא אחזי איירי איכא נמי הך חששא גופא דמטלטל ושביק לחזור אחר אותן שנגמרו וראוין לאכילה ביותר והיינו כסברת ב"ה לעיל ור"א לא מצריך כולי האי אלא מכאן אני נוטל סגי ואפ"ה לא מחלפי שיטתייהו אדב"ש דלעיל דהא מוקמינן לעיל לדב"ש בבריכה ראשונה דוקא ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה מהרש"א ז"ל בחידושיו בהא דלא מייתי לעיל בפרק אין צדין הך מתניתין דהכא למיפשט מינה דיש מוקצה לחצי שבת למאי דלא אסיק אדעתיה הך אוקימתא דאחזי ולא אחזי ולמאי דפרישית א"ש דודאי הוי ידע שפיר דכיון דמתניתין דהכא ע"כ באחזי ולא אחזי איירי וכדפרישית דעיקר פלוגתייהו היינו משום חששא דלמא מטלטל ושביק ולאו משום מוקצה א"כ תו ליכא למיפשט מידי לענין מוקצה לחצי שבת משא"כ בהך ברייתא דהתם דקתני לא יאכל מהם עד שיזמין ולשון לא יאכל ע"כ היינו משום איסור מוקצה ומש"ה לא הוי משמע ליה לאוקמי הך ברייתא באחזי ולא אחזי משום דקס"ד דבכה"ג לא בעי הזמנה כיון דאיכא אינשי דאכלי ליה תו לא הוי מוקצה ואפ"ה דחי התם שפיר דאפי' בכה"ג דאחזי ולא אחזי נמי בעי הזמנה ודו"ק:
בפירש"י בד"ה תינוקות שטמנו וכו' ואע"ג דקי"ל אין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו אכילת עראי עד שיראה וכו' בב"מ בהשוכר את הפועלים וכו' עס"ה. האי לישנא דלאוכלו אכילת עראי ליתא התם בסוגיא דפ' הפועלים דכולה סוגיא דהתם לענין חיוב מעשר מדאורייתא איירי דבהכי פליגי ר' ינאי ור' יוחנן דלר' ינאי בעינן פני הבית דוקא ולר' יוחנן בפני החצר סגיא וא"כ לענין חיוב דאורייתא לא שייך לחלק בין אכילת קבע לאכילת עראי דאפילו אכילת קבע מותר קודם שראה פני הבית או פני החצר כמו שפירש"י להדיא בברכות בר"פ אין עומדין ובפסחים דף ט' גבי הא דאמר ר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה ע"ש וזה ברור בכמה דוכתי בש"ס אלא כיון דלקושטא דמילתא מדרבנן אסור' אכילת קבע אפילו קודם שנקבע למעשר כלל אלא דאכילת עראי מותר כל זמן שלא נקבעו במעשר בא' מהדברים שקובעין במעשר דאיירי בהו כולה שקלא וטריא דשמעתין לכך הוצרך רש"י לפרש כאן דבאכילת עראי איירי והא דבעי למיפשט בסמוך ממתניתין דהכא דשבת קובע ולא מוקי לה לענין אכילת קבע נראה דכיון דבאחזי ולא אחזי איירי כולהו אכילת עראי מיקרי ועוד דא"כ תיקשי מאי איריא בשבת אפילו בחול נמי כדמדייק הש"ס בסמוך כן נראה לי ודו"ק:
בד"ה מהו שתקבע מוקצה היינו לא נגמרה מלאכתו וכו' לישנא יתירה הוא וכו' עס"ה. ולכאורה טפי הו"ל לרש"י למימר דמוקצה לישנא יתירה הוא מיהו למאי דפרישית בסמוך שפיר שייך לישנא דמוקצה בדבר שלא נגמרה מלאכתו דנראה דעיקר איבעיא דרבא מרב נחמן אמוקצה דמתניתין קאי דאיירי באחזי ולא אחזי דלעולם אכילת עראי היא ומספקא ליה נמי אי איכא למיפשט הך מילתא ממתניתין או לא כן נראה לי ודו"ק:
בגמ' ואימא שבת דומיא דחצר מה חצר וכו' ולכאורה טפי הו"ל למימר ואימא שבת דומיא דבית דהא ראיית פני הבית מדאורייתא הוא אליבא דכ"ע ואפ"ה אינה קובעת אפילו מדרבנן אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כי האי דר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה אלא כיון דהכא בשמעתין לענין חצר איירי כדקאמר ותנן נמי המעביר תאנים בחצרו דבני ביתו אוכלין מהן עראי דמינה שמעינן דאין קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו מש"ה קאמר שפיר ואימא שבת דומיא דחצר דלענין בית לא קתני לה בהדיא במתניתין אלא מדר' אושעיא שמעינן לה. ועוד דאפשר דר' אושעיא גופא לא איירי אלא בחצר אלא דלקושטא דמילתא ממילא משמע דאין חילוק בין בית לחצר דאפי' בית אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדמשמע בכמה דוכתי:
בגמ' ורמינהו היה אוכל באשכול ופירש"י וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא ואפ"ה אמר ר' יהושע דלא יגמור דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו. ולכאורה נראה דוחק לאוקמי מילתא דרבי יהושע לגבי דר"א דלא כהלכתא ועוד דהא רבא מקשה לעיל בפשיטות לרב נחמן ואימא שבת דומיא דחצר משמע דבחצר פשיטא ליה דאין קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וע"כ היינו משום דסתם מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו דלעיל קתני הכי ואי ס"ד דר"א ור"י פליגי בהכי א"כ הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם בתרי מסכתא וכ"ש דר"א לגבי ר"י לאו מחלוקת מיקרי כיון דשמותי הוא כמ"ש התוס' לעיל בשמעתין וא"כ לא הוי מקשה רבא בפשיטות כל כך עליה דרב נחמן וליכא למימר דרבא אמימרא דר' יוחנן דלקמן סמיך דהא ודאי ליתא דא"כ טפי הו"ל למיפרך להדיא משבת גופא ולפ"ז טפי הוי לן למימר דאשכול מיקרי דבר שנגמרה מלאכתו כגון שלא היה בדעתו לדורכן ולא תלשן אלא לצורך אכילה ואפ"ה סובר ר"א דיגמור דחצר ושבת אינן קובעין כלל אפילו בדבר שנגמרה מלאכתן. ואין לתמוה בכך אליבא דר"א דבלא"ה נמי הכי משמע כיון דר"א שמותי הוא ובפ"ד דמעשר תנן להדיא דאפילו בכלכלת שבת ב"ש פוטרין (ויש ליישב ע"פ פי' הירושל' דהא דב"ש פוטרים בכלכלת שבת היינו אם רוצה לאוכלה בע"שבת) וא"כ כ"ש דאית לן למימר הכי בחצר כדמשמע ממימרא דרב נחמן לעיל דשבת קובע טפי מחצר ועוד קשה האיך אפשר לומר דחצר קובע לר' יהושע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא אפילו בבית דעדיף מחצר נמי פשיטא לן בכולה תלמודא דאין קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כדפרישית לעיל מהאי דר' אושעיא דאמר מערים אדם ומכניסה במוץ שלה ובברכות בר"פ אין עומדין אמרינן דהא דר' אושעיא הלכה פסוקה היא משמע דליכא מאן דפליג עליה. ועוד דמקרא מלא הוא דכתיב ראשית דגנך והיינו לאחר שנתמרח בכרי ונראה שמחמת כל אלו הקושיות גרס הרמב"ם להיפוך לקמן בבבא דסיפא דחשכה ליל שבת ר"א אומר לא יגמור ר"י אומר יגמור ומש"ה הוי ס"ד מעיקרא דר"א ור"י פליגי בשבת גופא ובסברות הפוכות דלר"א חצר אינה קובע כלל ושבת קובע בנגמרה מלאכתו ולרבי יהושע איפכא ואפ"ה מקשה הש"ס הכא שפיר מדר"א אדר"א דמשמע מיהא דלא פליג ר"א אדר"י לענין שבת אלא בנגמרה מלאכתו דוקא אבל בלא נגמרה מלאכתו מודה ועל זה משני הש"ס שפיר התם כדקתני טעמא דהאי יגמור ולא יגמור לענין מוצאי שבת איירי וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דלענין שבת גופא כ"ע מודו כן נראה לי בשיטת הרמב"ם ז"ל מיהו לרש"י לא ניחא ליה לפרש כן ולכך כתב בסמוך שגירסת ספרים אחרים משובשת היא כן נראה לי ודו"ק:
בתוס' בד"ה ר"א אומר יגמור וכו' וא"ת מאי שנא מתינוקות וכו' עס"ה. לפי סברת המקשה דאיירי בשבת לא הוי קשיא להו מ"ש מתינוקות דאסורין אפילו במ"ש משום דהוי פשיטא להו לחלק בין האי דאשכול שלא נגמרה מלאכתו להאי דתינוקות שנגמרה מלאכתו כמ"ש בסוף הדיבור דהא בלא"ה עיקר קושית המקשה היא בענין זה בהא דבעי למימר דלר"א דהאי דתאנים לאו דוקא היא אלא אפילו באשכול שלא נגמרה מלאכתו נמי קובע ואהא מקשה ממתניתין דאשכול דאמר ר"א יגמור משום דשני ליה בין תאנים שנגמרה מלאכתן לאשכול שלא נגמרה מלאכתו אבל על סברת התרצן קשיא להו שפיר דמשמע להו השתא דכי היכי דלא שני ליה לר"א בשבת גופא בין נגמרה מלאכתו לשלא נגמרה א"כ ה"נ יש להשוותם לענין מוצאי שבת ומש"ה הוצרכו לתרץ בענין אחר לחלק בין יחדום ללא יחדום דביתדום אחשבינהו טפי לאסור אף למוצאי שבת משא"כ בלא יחדום מיהו בתירוצם השני שכתבו אי נמי משמע להו דנהי דלענין שבת גופא לא שני לר"א בין נגמרה מלאכתו או לא מ"מ לענין מוצאי שבת שני ליה ומה שהוצרכו לכך ולא סגיא להו בתירוצם הראשון נראה דהיינו משום דאי ס"ד דיש לחלק בין יחדום ללא יחדום אם כן לא הוי מקשה מעיקרא מידי דר"א אדר"א דהא מהאי סברא גופא דיחדום שייך לחלק אפי' בשבח גופא כן נראה לי בכוונת התוספו':
בד"ה א' שבת אינו קובע וכו' וא"ת מאי נפקא מיניה כיון דאינו קובע וכו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל דבל דבריהם בזה שפת יתר הם שכבר כתבו כן לעיל בד"ה הא בשאר שני שבוע לא דכללא דשמעתין בהכי איירי. ולע"ד נראה ליישב קצת דהכא קשיא להו טפי במימרא דר' יוחנן דאמר אחד שבת וא' תצר וכו' דבחצר לא משמע להו לומר דעיקר מימרא דר' יוחנן היינו דתצר קובעת אפילו בלא ראיית פני הבית דהא לר' יוחנן ראיית פני חצר היינו ראיית פני הבית אפילו מן התורה כדאמר ר' יוחנן להדיא בפרק הפועלים דף פ"ח ויליף לה מקרא דואכלו בשעריך ושבעו ופליג אדר' ינאי דמצריך ראיית פני בית דוקא ועל זה תירצו התוס' שפיר דהא גופא אתי ר' יוחנן לאשמעינן דכיון דבחצר שקובע מדאורייתא אפ"ה אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אפילו מדרבנן כדאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה אם כן כ"ש בשבת ותרומה ומקח שעיקר קביעתן אינן אלא מדרבנן אם כן פשיטא דאין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כן נראה לי ודו"ק:
בד"ה שבת לאפוקי מהלל ובדין הוא דהו"מ למינקט לאפוקי מדר"א וכו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל דיש לתמוה בדבריהם דהא אכתי הוי מצי למימר טפי דאתא לאפוקי מר' יהושע וכו' ע"ש ולע"ד גם בזה יש ליישב דבריהם דודאי ניחא ליה לתלמודא טפי לומר דר' יוחנן אתא לאפוקי מדהלל לאשמעינן דר"י מתיר אפילו בשבת עצמו בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא הלל דאוסר לעצמו היינו בשבת עצמו משא"כ אי הוי אמר דר"י לאפוקי מדר"א ור"י לא הוי שמעינן אלא דלר' יוחנן מותר במ"ש דבהכי איירי פלוגתא דר"א ור"י וא"כ לפ"ז מה שכתבו התוס' דהו"מ למימר לאפוקי מדר"א לאו אר"א דמתני' דתרומות קאי אלא אר"א דמתני' דהכא בשמעתין קאי דמסקינן לעיל דדיוקא דר"א בשאר שני שבוע היינו אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואיירי בשבת עצמו כי האי דהלל כן נראה לי בכוונת התוס'. מיהו לולי דבריהם היה נראה לי ליישב בענין אחר דהא דאמר ר"י דשבת אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו היינו דוקא בלא יחדום והיינו דומיא דהאי דהלל ומש"ה קאמר לאפוקי מדהלל אבל ביחדום לשבת דומיא דאיירי במתניתין בכולה שקלא וטריא דשמעתין איירי ביתדום ובהא אפשר דמודה רבי יוחנן לדרב נתמן שתלמוד ערוך היה בפיו דבכה"ג שבח קובע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כן נראה לי ועיין ביש"ש באריכות ודו"ק:
סליק פרקא