ערוך השולחן אורח חיים שסט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שסט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אם רוצים להקנות העירוב כיצד יעשו
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן שסט סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק ו' דין כ':

"נותן אדם מעה לבעל הבית, כדי שיקח לו פת ויערב לו בה. אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו 'זכה לי במעה זו' - אינו עירוב. ואם אמר לו 'ערב עלי במעה זו' - הרי זה לוקח בה פת ומערב עליו.

ואם נתן לו כלי, ואומר לו 'תן לי בזה אוכל וזכה לי בו' - הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו בו" עכ"ל, וזהו בגמרא (פ"א:)

וביאור הדברים, דכשנתן מעה לבעל הבית שיקח לו פת לעירוב - הרי הוא שלוחו לערב, ושלוחו של אדם כמותו. אבל כשנתן לחנוני או לנחתום ואמר לו 'זכה לי' - הרי לא עשאו שליח אלא קנה ממנו פת, והרי לא משך ואינו שלו.

אבל אם אמר לו 'ערב עלי' - עשאו שליח, וכן על ידי כלי - הוה קנין סודר, ונקנה לו הפת על ידי קנין. אבל אם כן הרי אין חילוק בין בעל הבית לחנוני ונחתום, שהרי גם לבעל הבית אם יאמר לו 'זכה לי' לא יועיל, ולחנוני ונחתום 'ערב לי' גם כן מועיל, ואם כן היה לו להרמב"ם לחלק בהלשון, ולא בין בעל הבית לחנוני ונחתום.

סימן שסט סעיף ב

ובאמת הטור והש"ע כתבו דבבעל הבית מהני, אפילו אמר 'זכה לי', לפי שאין דרך בעל הבית למכור פת. לכן גם ב'זכה לי' - לא היתה כונתו דרך מכירה, אלא דרך שליחות ע"ש, אבל להרמב"ם קשה.

ויראה לי דגם הרמב"ם סבירא ליה כן, אלא דאורחא דמילתא קאמר, דבחנוני ונחתום דרך לומר 'זכה לי', כלומר מהפת שלך העומד למכירה. אבל לבעל הבית איך יאמר לו 'זכה לי', הלא אינו מוכר פתו אלא מבקשו לקנות בעדו, ולא שייך לשון 'זכה לי' אלא מבקשו ליקח לו פת.

סימן שסט סעיף ג

והנה הרמב"ם כתב דין זה בעירובי תחומין ע"ש. ונוכל לומר דבעירובי חצרות ושיתופי מבואות שיש רבים, ואמר לנחתום ולחנוני 'זכה לי במעה זו', והוא זיכה לכולם משלו - הוי עירוב, דכשם דלכולם זיכה משלו - אף לזה זיכה משלו.

אבל הטור כתב דגם בכהני גווני לא מהני, דאף על גב דלכולם זיכה משלו, מכל מקום כיון שממנו נטל מעה - היתה כונתו על דרך מכירה ולא על דרך זיכוי, ולא קנה ע"ש וזהו שיטת רש"י ע"ש. והתוספות שם כתבו עוד, דאפילו אם הנחתום כיון לזכות אותו משלו - אינו מועיל, כיון שהוא נתן המעה וכיון רק שיקנה לו פת, והקנין אינו כלום ע"ש. והרא"ש דחה זה, דכיון שרצונו בעירוב - אמאי לא יתרצה בכהני גווני.

והטור והש"ע פסקו כדעת הרא"ש, וסברת התוספות גם כן ניחא, דניחא ליה יותר לעשות המצוה בממונו ולא שאחר יזכיהו. (ט"ז סק"ד) והרא"ש סובר דודאי יש לומר סברא זו, אבל כיון דבממונו אינו יכול לזכות בלא משיכה - פשיטא שטוב לו יותר שיהיה עירוב ושלא יהיה בממונו, משלא יהיה לו עירוב כלל.

(עיין מג"א סק"א שהקשה מחושן משפט סימן קצ"ט, דיין לקידוש קונה במעות בלבד, משום דהוי דבר מצוה. ולמה לא יקנה גם בעירוב במעות בלבד, ע"ש, ובאמת הבאנו שם בחושן משפט סעיף ה' שיש מפקפקים בזה ע"ש.

אמנם גם בלאו הכי אתי שפיר, דהא באמת נחלקו במשנה ר"א וחכמים, דר"א סבירא ליה דבשביל מצות עירוב קנה במעות בלבד. וחכמים פליגי עליה, וסבירא ליה דאין זו מצוה כל כך, שבשבילה נבטל תקנת החכמים שתקנו משיכה, דמאי אולמא תקנת עירוב מתקנת משיכה. ולא בטלו תקנה זו, אלא בשביל ענין של תורה כמו בד' פרקים, ששמחת יום טוב דאורייתא, וכן קידוש עיקרו דאורייתא ודו"ק)