עירובין פה ב
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והאמצעי אסור יתיב רב ברונא וקאמר להא שמעתא א"ל רבי אליעזר בר בי רב אמר רב הכי א"ל אין אחוי לי אושפיזיה אחוי ליה אתא לקמיה דרב א"ל אמר מר הכי א"ל אין א"ל והא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהן אסורין א"ל מי סברת דקיימי כשורה לא דקיימי כחצובה א"ל רב פפא לרבא לימא שמואל לית ליה דרב דימי דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו התם רשויות דאורייתא הכא רשויות דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אמר ליה רבינא לרבא מי אמר רב הכי והא איתמר שני בתים משני צידי רשות הרבים רבה בר רב הונא אמר רב אאסור לזרוק מזה לזה ושמואל אמר מותר לזרוק מזה לזה א"ל לאו מי אוקימנא בדמדלי חד ומתתי חד זימנין דמגנדר ונפיל ואתי לאיתויי:
מתני' גהנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב דוהדר שם אינו אוסר עליו בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר רבי יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר:
גמ' אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן את עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד וכל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב המניחין בו שיתוף חוץ מאויר מבוי מאי קמ"ל תנינא הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב עירוב הוא דלא הוי הא שיתוף הוי בית שער דיחיד ואויר דמבוי איצטריכא ליה דלא תנן תניא נמי הכי הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת ובחצר ובמבוי ה"ז עירוב והתנן אין זה עירוב אימא ה"ז שיתוף שיתוף במבוי לא מינטר אימא בחצר שבמבוי אמר רב יהודה אמר שמואל ובני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום פת שעל השלחן סומכין עליהן משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף אמר רבה ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר אמר ליה אביי לרבה תניא דמסייע לך עירובי חצירות בחצר ושיתופי מבואות במבוי והוינן בה עירובי חצירות בחצר והתנן הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב אימא עירובי חצירות בבית שבחצר שיתופי מבואות בחצר שבמבוי:
רבי יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד וכו':
היכי דמי תפיסת יד כגון חצירו של בונייס בן בונייס אתא לקמיה דרבי אמר להו פנו מקום לבן מאה מנה אתא איניש אחרינא אמר להו
רש"י
עריכה
ואמצעי אסור - לקמיה מפרש טעמא דעבידא כחצובה ושניהם הבתים סמוכים ואע"ג דאיכא לאקשויי דבור דלעיל דמי לאמצעי שהרי שני הבתים סמוכין לאויר המבוי ואי משום שיש הפסק ארבעה בינו לכל אחד הכא נמי איכא הפסק כל חלל חורבה האמצעית וכולה אסורה לזה ולזה אפילו רחבה כמה אמות וגבי חלל המבוי נמי ליסרו אהדדי לא תיקשי דאלו חורבה משתמשין בה תשמישות הרבה בין בסמוך בין ברחוק אבל הכא ליכא תשמיש אלא מילוי וההוא על ידי הפלגת אויר ארבעה הוא:
אמר רב הכי - בתמיה דר"א סבר מדאמר רב אמצעי אסור ואע"פ שיש הפסק אויר חורבה בינו ולבתים ש"מ אדם אוסר על חברו דרך אויר סבירא ליה וטעמא דסמוכין מותרין משום דתשמישן קשה לחיצונים:
והא מר הוא דאמר כו' - אלמא אף על גב דשלשול נוח מזריקה הואיל דאינו ממש לאחד מהן כפתח לא שרינן ליה לחד מינייהו והכא נמי מאחר דאינו כפתח לא לזה ולא לזה אע"ג דנחת לזה מזה ליתסרו:
מי סברת דעבידי כי שורה - זו אצל זו שתהא החיצונה מפסקת בין הבית ולאמצעי דתיסק אדעתך אדם אוסר דרך אויר סבירא לי דתיקשי לך סמוכין נמי ליתסרו:
לא דעבידי כחצוב' - ושלשתן סמוכין לבתים האמצעי כנגד השתים כשלשה רגלי הקנקן הלכך הסמוכין מותרין דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר והאמצעי אסור דשניהן משתמשין בה בשלשול ורשות שניהם היא ואף על גב דשתים הסמוכות פרוצות לאמצעי האוסר לא אחמור רבנן במקום שאין לו תשמיש גמור שיהא אסור משום פרוץ:
לימא שמואל - דאמר אדם אוסר על חברו דרך אויר:
לית ליה דרב דימי - דהא מקום שאין בו ארבעה כיון דלית ביה שיעור מקום הנחה דידיה לאו הנחה היא והרי הוא כאויר בעלמא וקאמר מותר בלא שום תיקון ושמואל הוצאת זיז בעי:
רשויות דרבנן - שניהן רה"י ואין אוסרין מזה לזה אלא מדרבנן:
מי אמר רב הכי - זה משתמש בסמוך לו על ידי זריקה ואין חבירו אוסר עליו דרך אויר:
שני בתים - של אדם אחד אסור לזרוק ואע"ג דכי סגי באויר רה"ר למעלה מעשרה קא סגי וקאמר דאוסר עליו אוירן של בני רה"ר אע"פ שאין להם כאן תשמיש:
דמידלי חד ומיתתי חד - א' גבוה וא' נמוך שמא יזרוק מן הנמוך לגבוה ולא יגיע ויפול לרה"ר ולשמואל דאמר מותר לא קשיא דידיה אדידיה דאמר אדם אוסר על חבירו דרך אויר דהא אמרינן ברשויות דאורייתא שמואל מודי:
מתני' את עירובו - עירובי חצירות:
והדר שם - בבית שער שבחצר:
אינו אוסר - על בעל חצר ואין צריך ליתן את הפת דלאו דירה היא:
והדר שם - אם השאיל בעל הבית בית התבן שלו לאחר לדור שם אוסר עליו בחצר הואיל ופתוח לחצר:
אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית - שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן שם. כליו להצניע:
אינו אוסר עליו - דכל רשותא דחצר דידיה הוא כאילו דר עמו בבית:
גמ' חוץ מבית שער דיחיד - דחצר של יחיד ומתני' בבית שער דחצר דרבים עסקינן:
עירוב משום דירה - דמערב להו לבתי דירה כאילו כל בני הבתים דרין כאן הלכך אי לא חזי לדירה לא מצי שרי אבל שיתוף לאו משום דירה הוא דהא לא בתים שייכי ביה אלא חצירות הלכך לאו דירה בעינן אלא מקום המשתמר כגון חצר אבל אויר דמבוי לאו משתמר הוא:
תניא נמי הכי - דמניחין בו שיתוף:
מסובין בבית - משום עירוב: מי מינטר ל"ג דטעמא לאו משום נטירותא הוא:
בבית שבחצר - לאפוקי בית שבחצר אחרת:
בחצר שבמבוי - לאפוקי חצר שאינה פתוחה לו:
(בונייס) בן בונייס - עשיר הוה ומשאיל בתים שבחצר לאחרים והיו לו כלים בכולן שמתוך עושרו היו לו כלים הרבה:
פנו מקום לבן מאה מנה - כלומר מקום חשוב:
תוספות
עריכה
לימא שמואל לית ליה דרב דימי. פירוש רש"י נראה עיקר דקאי אההיא דבור שבין ב' חצירות דקסבר שמואל אדם אוסר על חבירו דרך אויר אע"פ שהוא תשמיש גרוע ומשני התם רשויות דאורייתא וליכא למיחש שמא מתוך כך יבא לטלטל מרה"י לרה"ר דאיסורא דאורייתא מידע ידע אבל הכא דאי לאו דאסרי אהדדי שמא מתוך כך יטלטל מחצר לחצר ור"ת פירש בע"א ואין נראה פירושו:
ומי אמר רב הכי. פי' דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר והא אתמר שני בתים כו' וקס"ד טעמא דאוסר לזרוק משום דסגי באויר רה"ר למעלה מעשרה וקאמר דאוסר עליו אוירן של בני רה"ר אף על פי שאין להם כאן תשמיש וכן פי' בקונטרס ומדשמואל אדשמואל לא מצי למיפרך דאין תשמיש דאויר הכא חשיב כההיא דלעיל אבל לרב פריך מכל שכן ורש"י פירש דלא פריך שמואל אדשמואל משום דברשויות דאורייתא מודה:
לאו מי אוקימנא כו'. בשבת פרק הזורק (דף צז.) מוקי לה הכי משום פירכא אחריתי וק"ק דהתם נמי קאמר ולאו מי אוקימנא:
בית התבן כו' הרי זה עירוב. ואפילו אין שם תבן דלענין הנחת עירוב לא בעי אלא דחזי לדירה אבל הא דקאמר בפ' הדר (לעיל ד' עב:) דבית התבן אוסר היינו דוקא כשיש שם תבן כמו שלר' יהודה אינו אוסר אלא מקום דירה והיינו דוקא כשדר שם בשבת דבעינן מקום פיתא או מקום לינה והא דקתני הכא הדר שם אוסר עליו דווקא שאין לבעל הבית שם תבן דאם יש שם תבן הוי כאילו דר עמו שם בבית לר' מאיר דחשיב בית התבן כמקום דירה בפרק הדר ולא אסרי אהדדי:
עירוב הוא דלא הוי הא שיתוף הוי. קשה דאשכחן דקרי עירוב לשיתוף בפ' הדר (לעיל ד' עא.) בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב ולקמן בפרק כל גגות (דף צא:) קאמר. מאי לא עירבו לא נשתתפו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ח (עריכה)
יח א ב מיי' פט"ו מהל' שבת הלכה ח', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שנ"ג סעיף א':
יט ג מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה ט"ז, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ו סעיף ג':
כ ד מיי' פ"ד מהל' עירובין הלכה ח', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ע סעיף א':
כא ה מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה ט"ז והלכה יז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ו סעיף א':
כב ו מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה י"ט, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ו סעיף י"א:
ראשונים נוספים
פי' כחצובה מתלת להדף כשורה עומדת על הסדר אחת עם אחת.
ומקשינן ומי אמר רב הכי והא והאתמר ב' בתים בב' צידי רה"ר רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזה לזה ושמואל אמר מותר.
ומפרקינן ולאו אוקימנא דחד מדלי וחד מיתתי וזימנין דמיגנדר ואתי לאתויי א"ל רבינא לרבא נימא שמואל דאמר גג הסמוך לרה"ר צריך סולם קבוע א) להתירו בטלטול מרשות הרבים לית ליה הא דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן מקום שאין בו אלא ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו. אמר ליה ברשויות של תורה הכי נמי דאית ליה כי קאמרי' הכא ברשות דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ותוב אמרינן ומי אמר רב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר והא איהו דאמר בב' גגין בב' צידי רה"ר אסור לזרוק מזה לזה ודחינן ולאו מי אוקימנא כגון חד מידלי וחד מיתתי כו':
[מתני'] הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב. והדר שם אינו אוסר. אמרי משמיה דרב כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר על בני חצר [הנותן עירובו שם אינו עירוב] חוץ מבית שער של יחיד ובית שער דקתני במתני' בית שער דרבים:
ירושלמי הדא את אמרת בבית שער של יחיד אבל בבית שער של רבים הרי זה עירוב והדר שם הרי זה אוסר עליו. ב) דבי ר' ינאי אמרי אפילו יתד לתלות בו מנעלו ואפי' טבלא או עשתות רב [אמר] ובלבד דבר הניטל בשבת כו'.
[וכל מקום שאמרו אין מניחין בו עירוב וכו'] בו עירוב כגון אכסדרה ומרפסת וכיוצא בהן עירוב אין מניחין בהן אבל מניחין בהן שיתופי מבוי חוץ מן אויר (למבוי) [המבוי] שאפי' שיתופי מבוי לא.
תניא נמי הכי כו'.
אמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש היום עליהם פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב. והני מילי במסובין בבית שבחצר ושיתופי מבוי בחצר שבמבוי. ר' יהודה אמר אם יש שם תפיסת יד של בעה"ב אינו אוסר עליו פי' אם יש בית בחצר שדר בן אדם אחד ויש שם באותו הבית לבעל החצר כלים או סחורה מונחין באותו הבית ומשתמש בה זכה כיון שיש שם מקצת רשות לבעל החצר הדר שם אינו אוסר עליו.
והא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שתיהן אסורות: תמיהה לי מאי שלשול דקאמר והאמר רב זה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה וזה בזריקה קאמר, ועדיפא מיניה הוה ליה לאקשויי והא לזה בזריקה ולזה בזריקה הוא ושניהן אסורין לכ"ע. וניחא לי דהכי קאמר ליה אפילו תמצא לומר דזריקה דהאי זריקה בנחת וזריקה דהא בקשה, אפילו הכי לא עדיף מלזה בשלשול ולזה בזריקה דשניהם אסורין למר.
ושני ליה: מי סברת דעבידא כשורה לא דעבידן כחצובא. כזה: והחורבה האמצעית משותפת בין שניהם הרי ראובן שבבית הצפוני משתמש מביתו דרך זריקה לחורבה שכנגדו בצד ימין, ואף ע"פ שאי אפשר לו להשתמש שם אלא דרך אויר החורבה האמצעית שהיא אסורה לשניהם, אפילו הכי שרי משום דס"ל דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר. וכן נמי שמעון בחורבה שבצד שמאל.
וקשיא לי א"כ אפילו ראובן משתמש בחורבה שבצד שמאל ושמעון משתמש בחורבה שבצד ימין, לפי שאין אחד משתמש שם אלא דרך אויר, ואין אדם אוסר על חברו דרך אויר, דומיא דבור מופלגת מכותל זה בארבעה ומכותל זה בארבעה, דשרי לרב אפילו בלא זיז ובלא קנה. וי"ל דמיירי כשחורבה שבימין מיוחדת לראובן ושל שמאל מיוחדת לשמעון, ולא אמר רב שאין אדם אוסר דרך אויר אלא באויר משותף, כההיא דבור וחורבה אמצעית ואויר רשות הרבים, אבל באויר דמיוחד לאחד מהם ודאי אוסר אפילו לרב. כנ"ל.
שלש חורבות אלו: פירש רש"י ז"ל: שהן של בעלי בתים אלו. משמע מתוך דבריו שאלו היו של בעלים אחרים היו שניהם אסורין בהן, דאף ע"ג דחורבה אינה אוסרת מ"מ אסורה היא. והכין ודאי מכרעא פשטה דההיא דפרק הדר (עד, א) גבי מבוי דאמרינן ר' יוחנן אמר אפילו חצר אחת וחורבה אחת, ואמרינן עלה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דלא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר, הכא נמי לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה. אלמא אסור לעיולי מאני דבתים לחורבה של חברו. וכן דעת הראב"ד ז"ל וכמו שכתב גבי מי שהניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו. אבל בתוספות אמרו דמסתברא דכל שאינו אוסר אינו אסור, וההיא דפרק הדר בשבית הבעלים פתוח לחורבה. וא"ת א"כ תיפוק ליה משום בית והיינו דשמואל דאמר אפילו חצר אחד ובית אחד. י"ל בשהיה הבית פתוח מצד אחד לרשות הרבים או למבוי אחר ואינו רגיל לצאת בפתח שבחורבה. וכן ודאי נראה לי מתוך הירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם ר' אלעזר בשם רב הושעיא היו שלש זה משתמש בחורבה דרך פתחו וזה משתמש בחורבה דרך פתחו והאמצעית אסורה, אימתי, בזמן שהאמצעית של שניהן אבל אם היתה האמצעית של אחד מן השוק זה משתמש באחד וזה משתמש בשתים ע"כ. ומכל מקום מהא דאמרינן בשלהי פרק הדר (עה, ב) עשרה בתים זה לפנים מזה אינו נותן עירוב אלא הפנימי בלבד, כלומר: ועל ידי עירוב של פנימי משתמשין בכל העשרה בתים, אין להביא ראיה דכל שאינו אוסר אינו אסור. דשאני התם דכיון דבית שער לפנימי ופנימי נתן את העירוב הרי זה כאלו נתנו כולן את העירוב ועל ידי העירוב הוא שהותרו לכולן.
לימא שמואל לית ליה דרב דימי דכי אתא רב דימי אמר וכו': פירש רש"י ז"ל: משום דתשמיש מקום שאין בו ארבעה על ארבעה הוי תשמישו גרוע ומותר לזה ולזה, ותשמיש שבזריקת אויר נמי תשמיש גרוע הוא ושרי. ופריק: כי אמר שמואל ברשויות דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואע"ג דרב נמי אית ליה בריש פרק חלון (עז, א) כי האי סברא דרב דימי ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן לא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. הא דשמואל עדיפא מדרב. דאלו רב לא קאמר אלא שלא להשתמש בו ממש אבל בתשמיש אויר כי הא לא גזרו.
והא איתמר שני גגין בשני צידי רשות הרבים אמר רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזה לזה ושמואל אמר מותר: וקס"ד משום דאויר רשות הרבים אוסר עליו הוא ואע"פ שזורק למעלה מעשרה טפחים. ושני ליה דלאו משום איסור האויר הוא אלא בדמדלי חד ומתתי חד דגזרינן דילמא מיגרר ואתי לאתויי, הא בשוין שרי. וכתב הראב"ד ז"ל: דבגגין משופעין אפילו שוין זה כנגד זה אסור דמשופעין עביד לאגרורי. ודוקא בכלים שאינן נשברין אבל בכלים הנשברין ככלי חרס דליכא למיחש להכי דאי נפלי מתברי ולא אתי לאיתויי, אפילו רב שרי וכאותה שאמרו לקמן בפרק המוציא תפלין (צח, ב) גבי זיז. ומיהו דשמואל אדשמואל לא קשיא וכטעמא דשנו לעיל לא אחמיר אלא ברשויות דרבנן ולא ברשויות דאורייתא. כן פירש רש"י ז"ל.
ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרב דאמר דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר. והלכך בלא זיז ובלא קנה שרי, וזה ממלא מחלונו וזה ממלא מחלונו. ולענין שלשול וזריקה קיימא לן כרב דאמר כל לזה בשלשול ולזה בזריקה כלזה בזריקה ולזה בזריקה ושניהם אסורין. ואפילו לזה בשלשול ולזה בזריקת הפלגה ושלשול. אבל לזה בזריקת הפלגה וזריקת גובה ושלשול ולזה בשלשול כלזה בפתח ולזה בשלשול דמי, כפי פירושו של רש"י ז"ל.
תוספתא (פ"ח, ה"ב): שלש (דירות) [דיוטות] זו למעלה מזו וזו למעלה מזו והעליונה והתחתונה של א' והאמצעית של אחר לא ישלשל מן התחתונה לעליונה דרך אמצעית שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות, אבל משלשל הוא מן העליונה לתחתונה שלא בדרך האמצעית. משלשל אדם קדרה של בשר ונותנה על גבי הזיז שרחב ארבעה טפחים. היתה חלון באמצע ארבעה על ארבעה טפחים אסור שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות.
ולענין רשות גגין בשני רשויות הרבים, כל שהן שוין ואינן משופעין מותר לזרוק מזה לזה אם הם שלו, ואפילו אינן זה כנגד זה, ואפילו היו שניהם בדיוטא אחת כגון ששניהם לארך רשות הרבים. והוא הדין להושיט מזה לזה בשהן בשתי דיוטות. ומה ששנינו בפרק הזורק (צו, א) המושיט פטור דמשמע פטור אבל אסור, התם כשהם של שנים ומשום שהוא מעביר את הרשויות, אבל בששניהם שלו מותר. והכין איתא התם במקומה בפרק הזורק.
בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום: כבר כתבתיה בפרק הדר (עג, ב ד"ה כאן במסובין) בסייעתא דשמיא.
לימא שמואל לית ליה דרב דימי: פרש"י ז"ל דהא תשמיש שאין בו ד' על ד' כיון שאין בו הנחה גמורה הרי הוא תשמיש גרוע וכתשמיש אויר חשוב ואפ"ה אשכחן שהוא מותר לזה ולזה בלא הכירא דזיז וקניא שאני הכא וכו' ורב למה הוא מתיר בלא היכרא דלא אשכחן ליה כי האי סברא בריש פרק חלון דרב דימי ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן חכמים עשו חזוק י"ל דרב סבר דתשמיש אויר גריע טובא ולא חשיב תשמיש כלל ולא בעי היכרא וחזוק מי אמר רבה שאין אדם אוסר לחבירו דרך אויר והא איתמר וכו' פירש ושניהם לאדם אחד רב אמר אסור לזרוק מזו לזו פירש והשתא משמע לן דכיון דמרשותו לרשות שלו הוא זורק ודרך מקום פטור שהוא למעלה מעשרה לרשות הרבים ע"כ ליכא טעמא למיסר אלא משום דאויר רשות הרבים שולט ביניהם כי בני רשות הרבים משתמשין באותו אויר לפעמים ואוסרין אותו עליו וכאלו זורק בדרך חצר המשותפת ומ"ה פרכי' מינה לרב בכל דכן דכיון דתשמיש אויר כזה אוסר עליו כ"ש תשמיש אויר דלעיל דחשיב טפי והיינו דלא פרכינן מינה דשמואל אדשמואל דלעיל אסר והכא שרי א"ל ולאו מי אוקימנא כגון דמדלי חד ומחתי חד ושמואל דלא גזר בהכין לטעמיה דאמר רב רשויות דאורייתא לא גזרינן וכן פרש"י ז"ל והלכתא כרב דהלכתא כרב באסורי והא לאו מהלכות עירוב הוא דנימא הלכה כדברי המקל וכן שהוגנין משופעין ביום כאלו מדלי חד ומחתי חד נראין דברי הראב"ד ז"ל שסובר שלא אמר רב אלא בכלים שאם נופלין בארץ אינם נשברין דאלו בכלים הנשברים ליכא למיחש דאי נפלי ומתברו דאתי לאתויי הנשברים דהתם כלים הנשברים הם כלי חרס כלי סרית דלא חייש על הנשברים וקי"ל נמי שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר הילכך א"צ אפילו קנה בבור שבין שתי חצרות כדלעיל. וק"ל נמי כרב דאויר דלזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורים אפי' בשני כחות וכח אחד וכדכתיבנ' לעיל: חוץ מבית שער דיחיד פי' שאע"פ שאינו אוסר ראוי הוא להניח בו עירוב כיון שאינו בית שער לרבים וכן הלכה אבל מניחין בו שתוף פי' דערובי חצרות לעירובי בתים הוא בא וכאלו כלם דרים בבית שהעירוב שם ולפיכך בעינן בית דירה אבל שתוף שאינו אלא לערב החצרות לא בעינן אלא שיניחוהו במקום המשתמר ושאר כל הסוגיא כבר פירשנוה בפר' הדר בס"ד.
כגון חצרו של בן בונינוס: פי' שהיה עשיר גדול וכשהיה משאיל או משכיר בתים היה מניח שם כליו בדרך קבע כל השנה וכאלו לא נתרוקנה רשותו משם דמי ולפיכך הדר שם עמו בחצר אינו אוסר ואסיקנא דאפי' לא הניח שם אלא יתד של מחרישה או כיוצ' בו מדבר שאינו ניטל בשבת שוב אין הדר שם אוסר עליה ואסיקנ' דהלכתא כר"ש דאפי' הלך אצל בתו בעיר אינו אוס' ודוק' אצל בתו אבל הלך אצל בנו וכ"ש שאר הקרובי' שבעיר הרי זה אוס' ובהולך אצל בתו וחזר אצל בתו בשבת נחלקו המפרשים ז"ל אם הוא אוסר עליהם באותו יום או אמרי' כיון שהותר' שבת הותרה וי"א שהיא אוסר דהא עובדי כוכבים ומזלות כי ליתיה לא אסר ואם בשבת אוסר וכן המבטל רשו' דקי"ל שאם הוציא במזיד אוס' ואחרי' פירשו דאינו אוס' דשאני הכ' שהסיע דירתו מדעתו לגמרי באותו שבת משא"כ בעובדי כוכבים ומזלות דלא הסיע מלבו דכיון דאפשר ליה דאתי ביומיה ומבטל רשות כיון שחזר בו הרי גלה דעתו שלא הסיע דירתו מלבו. והטעם הראשון נ"ל יותר נכון:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ח (עריכה)
ויתיב רב ברונא ואמר לי' והא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שתיהן אסורות ואעפ"י שיש כאן נחת לאחד יותר מחברו ואף באלו הואיל ואין זריקת שמעון לחורבא הסמוכה לראובן אסורה מצד עצמה שהרי אין העברתה באויר אמצעית אוסרת שאין אויר אוסר ונמצא שאין בין תשמיש שמעון לסמוכה לו לתשמישו לסמוכה לראובן אלא שלזו תשמישה בשלשול ובקושי מועט ולזה בזריקה ובקושי מרובה. ולדעתך תשמיש שוה הוא שאינך מדקדק בין קשה לקשה הימנו והיה לך לאסרם אף בסמוכות. ופירש לו שבודאי כך הוא הדין ולא התיר בסמוכות אלא בעשויות כחצובא כגון זאת הצורה# וראובן משתמש דרך זריקה מביתו לחורבה שכנגדו אל הימין וכן שמעון משתמש דרך זריקה מביתו לחורבה שכנגדו אל השמאל ואעפ"י שאין אחד מהם יכול להשתמש באחת מהחרבות אלא דרך אויר החורבה האמצעית האסורה לשתיהם אין אדם אוסר דרך אויר. ומכל מקום אין כאן לומ' שיהא שמעון יכול לזרוק בשל ראובן [וראובן] בשל שמעון שהרי אי אפשר לו לצמצם שלא להעבירה דרך רשות הרבים שבין שני הבתים או שבין שתי החורבות וכן הלכה. וגדולי הדור פרשו בה לענין פסק דוקא בשחורבא אמצעית לבד היא המשותפת אבל חורבא שבימין מיוחדת לראובן ושל שמאל מיוחדת לשמעון ולפיכך כל אחד משתמש בשלו אעפ"י שמשתמשי' דרך אויר האמצעית שאין אוסרים דרך אויר אבל אם היו החורבות החיצונות משותפות אין כאן איסור דרך אויר לבד אלא איסור רשות המשותף זה על זה וכמו ששנינו באנשי חצר ומרפסת ששכחו ולא עירבו וכו' פחות מכן לחצר ופרשו בה אף לחצר ושניהם אסורים. אלמא אעפ"י שאין בני המרפסת משתמשין אלא דרך אויר אוסרין על בני חצר שלא אמרו שלא לאסור דרך אויר אלא כשהוא משתמש דרך אויר למקום שאינו משותף אלא של הפקר או מיוחד לאחד מהן שאין אדם אוסר על חברו מלהשתמש מרשותו לרשותו דרך אויר המשותף אבל אם הוא רוצה להשתמש דרך אויר למקום שהוא משותף אעפ"י שאין משתמשין בו אלא דרך אויר אסור. וכן יש מפרשי' שלא נאמר שלא לאסור דרך אויר אלא למעלה מעשרה הא למטה מעשרה לא. ואף למעלה מעשרה לא נאמרה ברשות היחיד מקורה:
זהו ביאור השמועה לפי מה שקבלנו. וגדולי המפרשי' האריכו בה בדרך אחרת ואף אנו נמשכנו אחר דבריהם בעשויות כחצובא לפרש טעם איסורן מפני שאי אפשר לאחד לזרוק בחורבא של צד חברו מפני הפסק רשות הרבים אעפ"י שהם פרשוה בדרך אחרת וגדולי הדור מכל מקום מקשים בה שאפי' זורק דרך אויר רשות הרבים או כרמלית מה בכך והא לזרוק מגגו לגגו דרך רשות הרבים מותר אלא אם כן האחד גבוה והאחד נמוך שיש לחוש שמא יזרוק מנמוך לגבוה ולא יגיע ויפול ברשות הרבים וכן אם היו משפעים אפי' בשוים שהרי מתגלגלים הם הא כל שהם שוים ואינם משפעים זורק מזה לזה הואיל ולמעלה מעשרה הוא ואין בני רשות הרבים אוסרין דרך אויר. אלא שנראה לי בקושיא זו שלא נאמרה אלא בגגין שלו. וכן יש שואלין לדעת רב והרי הוא עצמו אמר בכותל שבין שתי חצרות שאין בו ארבעה אויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו אפי' כמלא נימא ואף בזו נראה שלא מטעם שאדם אוסר אויר על חברו אלא שכל שהוא בין שתי חצרות ואין בו ארבעה אינו חשוב להיותו רשות בפני עצמו ובטל אצל שניהם:
זה שפסקנו בבור זה שאף בלא זיז ממלאין הימנו זה מחלונו וזה מחלונו כתבו גדולי המפרשי' דוקא כשנחלק הבור מתוכו שאם לא כן אף בהוצאת זיז אוסר שאינו יכול להחליף אף דרך מקום פטור. ונמשכים בזו למה שפירשו בהוצאת זיז מפני שהוא מקום פטור והרי למדנו שאף במקום פטור להחליף מיהא אסור ומאחר שנחלק הרי הוא מרשותו לרשותו דרך מקום פטור ולדעת רב שהלכה כמותו כשנחלק מיהא מותר בלא זיז. וכן כתבו דוקא שלא יניחו הדל' על שפת הבור:
זה שאנו קורין בשלש חורבות תשמיש של שמעון לחורבא הסמוכה לראובן זריקה אעפ"י שמכל מקום מלמעלה למטה הוא. טעם הדבר מפני שכל שהוא מפליג לזרוק כנגדו שלא בסמוך לו זריקה היא כאלו זורק מלמטה למעלה ולא עוד אלא שאף בסמוך לו כל שהדבר יוצא מתחת ידו לאלתר נקרא זריקה כמו שאמרו בגט הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה ואין נקרא שלשול. אלא בסמוך לו ושאגדו בידו ולפעמים הוא תופש לשון שלשול וזריקה על דמיון תשמיש קשה לקשה הימנו:
המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הנותן עירובו בבית שער אכסדרא ומרפסת אינו עירוב ר"ל בעירובי חצרות ומפני שדינם להיותם מונחים בבית אחד מבתי החצר הואיל ולהתיר בתים זה עם זה הוא נעשה. ואכסדרא ומרפסת אינו קרוי בית שער אעפ"י שיש לו ארבע מחיצות ומקורה הואיל ובני החצר עוברים דרך בה ליכנס לבתיהם אין נותנין עירוב בתוכה ואם נתן אינו עירוב. ויתבאר בגמרא דוקא בית שער של רבים כגון בית שער זה שממנו נכנסין כלם לבתיהם אבל בית שער של יחיד כגון שבתי החצר פתוחים זה לזה ונכנסי' לבתיהם זה דרך ביתו של זה שנמצא שחיצון של פנימי ר"ל הסמוך לו נקרא בית שער של יחיד שאינו בית שער אלא לפנימי הנותן שם את עירובו הרי זה עירוב.
והדר שם אינו אוסר ר"ל הדר בבית שער אכסדרא ומרפסת אינו אוסר על בני חצר שאינה קרויה דירה ואינו צריך ליתן חלקו בעירוב. וכבר ביארנו בסוף פרק הדר שאם בית שער של רבים הוא אפי' ראוי לדירה אינו אוסר כגון בית שער של חצר או כגון חמשה בתים הפתוחים זה לזה שאינו אוסר אלא פנימי וחיצון שלו ר"ל הסמוך לו ואם בית שער של יחיד הוא אם ראוי לדירה אוסר לדעתנו. ואם כן משנתנו בבית שער שבחצר שאפי' היתה של יחיד הואיל ואינה ראויה לדירה אינה אוסרת. ויש פוסקי' שאף הראויה לדירה הואיל ושל יחיד היא אינה אוסרת כמו שביארנו שם.
בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות שבחצר כגון בית שבחצר שהיה מיוחד לאחת מאלו אם נתן עירוב בתוכו הרי זה עירוב שהרי מכל מקום לדירה הוא ובית הוא נקרא והדר שם אוסר עליו שדירה היא ואפי' הוא עשוי מענפי אילנות ומקנים שאינו בית של קבע כל כך. ודוקא כשהוא דר שם ובשעה שהוא דר שם ר"ל שקבע אכילתו לשם שמקום הפת גורם כמו שהתבאר הא אם לא היה דר שם אינו אוסר. אלא שמכל מקום לאותו בית מיהא אסור להשתמש בו. ר' יהודה אומ' אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר. פי' זו של ר' יהודה אינו מוסב על בית התבן לבד אלא על כל מי ששכר בית בחצר מבעל החצר שנמצא השוכר מצריכו בעירוב אם השאיר לעצמו תפיסת יד בבית. ר"ל רשות להצניע שם סחורתו או כליו הרי הוא כאורח אצלו ואינו מזקיקו לעירוב ואפי' השכירם לרבים הואיל והשאיר לעצמו תפיסת יד בכלם. ופרשוה בגמרא דוקא במיני כלים או סחורות שאינן ניטלין בשבת כגון טבל וכלים המוקצים. ופרשו בה אפי' היו נטלין לצרך גופם ומקומם כגון כלי שמלאכתו לאיסור. ויש מפרשי' דוקא שאינו ניטל כלל ופרשו בעששית (עששיות) של ברזל שאין עליו תורת כלי אבל כלים הנטלין בשבת אינו כלום שהרי סומך הוא ליטלם בשבת. ומכל מקום במשכיר לעכו"ם כבר ביארנו בשם התוספתא שאף בלא תפיסת יד אינו אוסר. ואם תאמר מה בין זה לזה. ישראל שכשהיא שלו אוסר מן הדין. בשוכר אוסר עד שיהא למשכיר בו תפיסת יד. עכו"ם שאף בשלו אינו אוסר מן הדין שהרי דירת עכו"ם לא שמה דירה. שוכר ושואל מיהא אין אוסרים אף בשלא השאיר לעצמו תפיסת יד ועוד שהרי כל עצמו של איסור אינו אלא שלא ילמד ממעשיו ומאחר שאין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ומכל מקום בתלמוד המערב מוכיח שכל שנכנס ברשות (אסר) [אוסר] לאחר שלשים. ומכל מקום בישראל השוכר שכתבנו שאם יש לו תפיסת יד אינו אוסר. יש מפרשי' דוקא בשאין שם דיורים אחרים האוסרים וכמו שאמרו בגמרא היכי דמי תפיסת יד כגון חצרו של בן ניאוס והוא אדם אחד שהיה עשיר ובעל חצרות והיה משכיר או משאיל בחצר שהיה הוא דר בו בתים והיה משאיר לעצמו בכלם מקום הנחת סחורות ומיני כלים אבל אם היו שאר דיורין בחצר שאוסרים ויש לו לזה באותה חצר שנים או שלשה בתים והשכיר מהם והשאיר לעצמו תפיסת יד הואיל והאחרים אוסרים עליו ואפי' בטלו לו האחרים את רשותם. ואין הדברים נראין:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא בארנוהו במשנה אלו הם:
כל מקום שאמרו חכמי' הדר שם אינו אוסר הנותן בו עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער של יחיד שאעפ"י שאינו אוסר על הדרכי' שביארנו והוא כשאינו ראוי לדירה אם נתן עירובו לשם הרי זה עירוב וכשם שאין נותנין אותו בבית שער אכסדרא ומרפסת כך אין נותנין אותו בחצר וכן לא בבית שבחצר אחרת אלא בבית שבחצר עצמה ובכל אלו נותנין בו שתוף מבוי שאף באויר החצר נותנין אותו ובלבד בחצר שבאותו מבוי ופתוחה לאותו מבוי וכל שכן בבית שהוא שמור בו יותר אבל אין נותנין אותו באויר של מבוי שאינו נשמר כלל ולא בחצר שאינה פתוחה לאותו מבוי שהרי נעשה הוא להזכיר שאין מטלטלין בו בלא שתוף וכשאינה פתוחה למבוי אין כאן שום זכר:
זה שכתבנו בעירובי חצרות בבית שבחצר ובשתופי מבואות בחצר שבמבוי ופרשנו בו שבשתוף מיהא כל שכן בבית יש חולקי' לומר שהכל נאמר בדוקא וכשם שבעירוב אם נתנו בחצר אין סומכין עליו משום עירוב כך בשתוף אם נתנו בבית אין סומכין עליו משום שתוף. ושמועת בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום שאמרו פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ר"ל הואיל וכלם יש להם רשות לאכלו ואמרי לה משום שתוף. ואמ' רבה ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר כלומ' שבמסובין בבית הואיל ודין הנחת העירוב בבית סומכין עליו משום עירוב אבל אם מסובין בחצר אינו עולה להם אלא משום שתוף. הם מפרשי' שבמסובי' בבית אין סומכין עליו משום שתוף. ומכל מקום אנו מפרשי' שבמסובין בבית סומכין עליהם משום עירוב וכל שכן משום שתוף אם אינם צריכים אלא לשתוף אבל מסובין בחצר אין סומכין בו לעולם משום עירוב. ולדעתנו שתוף מבוי בחצר שבמבוי לא נאמר אלא לרבותא כלומר שאין צריך בית והוא שאמרו כל מקום שאמרו אין מניחין בו שתוף חוץ מאויר של מבוי ואם כדבריהם היה לו לומר כל מקום שמניחי' בו עירוב אין מניחין בו שתוף ומה שאמ' ר' מאיר אין סומכין על עירוב משום שתוף פירושו כשהניחו סתם משום עירוב אבל אם הניחו בפירוש משום עירוב ומשום שתוף סומכין עליו אף משום שתוף ומה שאין כן במניחו בחצר שאין סומכין עליו לעולם משום עירוב. וכן בירושלמי אמרו שתוף אינו צריך בית אלמא אם נתנו בבית כל שכן שמועיל. וכן המנהג ליתן עוגת העירוב ועוגת השתוף יחד בבית שבחצר:
כבר ביארנו בפרק רביעי שבית של קטן מניחין בו את העירוב שאין העירוב משום קנין שנאמר שאין הקטן בר הקנאה אלא משום דירה וכל שנראין כדרים שם ואוכלים סתם לשם יחד הועיל. ובמסכת סוכה [ג:] התבאר שבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב מפני שאינו ראוי לדירה. ומכל מקום דוקא עירוב אבל שתוף מניחין בו שהרי מניחין אף באויר חצר:
במסכת גיטין פרק נזקין התבאר שהבית שהורגלו ליתן העירוב בתוכה אסור לשנות וליתנו בבית אחרת שבחצר מפני דרכי שלום. וכן ביארנו שם בפרק התקבל. דין מערב בגזל. ודין ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרת. ודין ערב לי במגדל ועירב לו בשובך. ודין מניח עירובו ברשות חברו שלא מדעתו ובפרק רביעי של מסכתא זו ביארנו שאין חולקין את העירוב ליתנו בשני בתים ואם עשו כן אינו עירוב:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה