ערוך השולחן אורח חיים רפ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רפ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מצוות עונה בשבת
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן רפ סעיף א

כתב הטור דקורא קריאת שמע בליל שבת כבשאר הלילות ע"ש.

כלומר דלא תימא כיון דאין אומרים בשבת 'שומר עמו ישראל לעד' מפני שהשבת שומר[י]נו, כמ"ש בסימן רס"ז, ואם כן גם פסוקי קריאת שמע שהם שמירה מפני המזיקין לא נאמר בשבת - קמ"ל דצריכין לומר. (ב"ח) והטעם, שאין אנו מוחזקין בשומרי שבת כראוי, ועוד שיש הפרש בין יחיד לציבור, כמ"ש שם.

סימן רפ סעיף ב

איתא בכתובות (ס"ב:): "אשר פריו יתן בעתו - זה תלמיד חכם המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת", שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף (רש"י), ועונה של תלמיד חכם משבת לשבת (שם), ומביא שם שאחד מן החכמים נענש על זה.

ולשון הרמב"ם בפרק ל': "תשמיש המטה מתענוגי שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים לשמש מטותיהם מליל שבת לליל שבת" ע"ש. ובא למעט מי שהוא חלוש בבריאותו, דאינו מחוייב בזה. וכן נתבאר לעיל סימן ר"מ, דעונת תלמיד חכם משבת לשבת, לפי שכל השבוע הוא עוסק בתורה ע"ש, ועליהם נאמר: "כה אמר ד' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", ויש רמז לזה בתורה בראשי תיבות מן תיבות של פסוקי: 'ושמרו בני ישראל את השבת'. (רא"ש סוף פרק מרובה)

ומצוה לאכול שום בערב שבת או בלילי שבת, שמרבים זרע. (שם בגמרא) ואין אנו נוהגים בזה, ואולי מפני שנמצא בספר חסידים (סימן ש"צ) דשומים מבטלים תאוה, רק שומים צלוים מרבים זרע ע"ש, ואין אנו בקיאים לצלותן. עוד כתב דכל דברים מלוחים ממעטין את הזרע, וקטניות ועדשים מבושלים כשאינן מלוחים מרבים את הזרע. ובפרק קמא דיומא (י"ח.) אומר דחלב וגבינה וביצה ויין ובשר שמן ושום מרבין את הזרע, ועוד חשיב שם דברים שאין אנו בקיאין בהם ע"ש.

סימן רפ סעיף ג

קיימא לן דמותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת. (כתובות ז'.)

ואין בזה איסור לא משום צער שיש לה בביאה ראשונה, וגם אין איסור בזה משום חובל במה שמוציא דם, לפי שדם הבתולים אינו מובלע בכותלי בית הרחם, אלא כנוס הוא שם, כמופקד בתוך הכלי, ואינו אלא כפותח הכלי שיצא הדם מתוכו. וגם אין איסור משום פתח, חדא שזהו מלאכה שאין צריך לגופה, ועוד דהוא מקלקל, שהבתולה חשובה מן הבעולה, וכל עניין זה מבואר בכתובות שם. ויש מחמירים בזה, ואין בזה טעם וריח, והמחמיר בזה הוא מן המתמיהין, (ט"ז) ועתה כולם נוהגים היתר בזה כעיקרא דדינא.

(ומה שהקשה המג"א איך עשו אוכלי על טהרת הקדש והתרומה, כיון דטבול יום אסור בהם ע"ש, ולא אבין ומה עשו הכהנים אוכלי תרומה או עובדי עבודת בית המקדש, ובאמת לא ש(י)משו מטתן בשבת, דהחוב אינו אלא על מי שיכול. וכקצת ראיה מהא דנדה ל"ח: דחסידים הראשונים שמשו מטתן מרביעי ואילך ע"ש, וקשה הא עונת ת"ח בשבת, ומאי רבותייהו, אלא דכמה מניעות היה בשבת מפני איזה טעם כמ"ש ודו"ק)