ערוך השולחן אורח חיים רפא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רפא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר התפילה בשבת שחרית
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן רפא סעיף א

גרסינן במגילה (כ"ג.): בשבת ממהרין לבא לבית הכנסת, שכבר תקנו הכל מערב שבת, ויפה למהר ביאתן לקרות שמע כוותיקין, (רש"י) וממהרין לצאת משום עונג שבת (שם). ובמסכת סופרים (פרק י"ח הלכה ד') אומר: בשבת ממהרין לבא, כדי לקרות קריאת שמע כוותיקין, ומאחרין לצאת, כדי שישמעו פירוש של הסדר, כלומר פרשה של הסדרה.

ולפי זה יש להתפלא על רבינו הרמ"א שכתב בסימן זה: "ונוהגים שבשבת מאחרים יותר לבא לבית הכנסת מבחול, משום דבתמיד של חול כתיב: 'בבוקר', ואצל שבת נאמר: 'וביום השבת', דמשמע איחור" עכ"ל, וזהו כנגד הגמרא והמסכת סופרים.

ואולי סבירא ליה דזה שאמרו 'ממהרים לבא' - אינו על כנגד ימי החול, דלא הזכיר בגמרא ימי החול, אלא כנגד יום טוב, שאומר שם 'מאחרין לבא', משום דצריך להכין לסעודת יום טוב - כנגד זה אמר דבשבת 'ממהרין לבא', כלומר יותר מביום טוב, אבל כנגד ימי החול מאחרין.

וזה שכתב הטעם מהא דכתיב 'וביום השבת' - הוא רמז בעלמא, דהא במוספין כתיב, אלא משום דכתיב 'על עולת התמיד', דמשמע סמוכים זה לזה. ועיקר הטעם משום דבשבת יש[י]נים יותר מבימות החול, וכן הוא במקור הדין במרדכי פרק כל כתבי ע"ש, משום דשינה בשבת תענוג. (עיין ב"ח ומג"א, ולפמ"ש אתי שפיר הכל. וצ"ע על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור, שהשמיטו הך דמגילה)

סימן רפא סעיף ב

נכנסים לבית הכנסת ומסדרים ברכות השחר ועקידה ופרשת הקרבנות ומשנת 'איזהו מקומן' כבימות החול, ורק בהקרבנות אומרים 'וביום השבת', משום דאין קורין בתורה מוסף של שבת, מה שאין כן ביום טוב, דקורין פרשת המוספין בתורה.

וזה שבראש חודש אומרים 'ובראשי חדשיכם' אף שקורין בתורה - יש לומר משום דלאו כולי עלמא באים לבית הכנסת בימות החול, ואין שומעין קריאת התורה. אבל בשבת ויום טוב - כולם באים לבית הכנסת. וזה שאנו אומרים בשבת 'וביום השבת' קודם שחרית, והוא קרבן מוסף - כדי להזכיר כל הקרבנות ביחד, התמיד והקטרת והמוספין.

סימן רפא סעיף ג

ויש לי שאלה, הא בכל הקרבנות תקנו לומר על שם 'ונשלמה פרים שפתינו', ולמה לא תקנו להזכיר פרשת הבזיכין בשבת, והיינו לחם הפנים והבזיכין והקטרתן שבסוף פרשת אמור.

ונראה לי הטעם, משום דאמרינן ביומא (ל"ג.) באביי סידר סדר המערכה, דמוספין קודמין לבזיכין, משום דבבזיכין כתיב שני פעמים 'ביום' - לאחר ע"ש. ואמרינן בריש 'תמיד נשחט', דמאן דסבירא ליה כן - קרבו המוספין בשש שעות ובזיכין בשבע ע"ש, ולפי זה לא היו מקטירין הבזיכין קודם חצות. ולכן אי אפשר לאומרם בשחרית, דזהו כמי שאומר הקרבנות קודם אור היום.

ולפי זה מה שראיתי באיזה סידורים שהדפיסו פרשה בזיכין קודם קידוש היום בשבת שחרית - ואינו נכון, וזהו רק כשמקדש אחר חצות היום, והרי אסור להתענות בשבת עד חצי היום, כמ"ש בסימן רפ"ח.

סימן רפא סעיף ד

מוסיפין בפסוקי דזמרה כמה מזמורים: השמים מספרים, ולדוד בשנותו, ותפילה למשה, ויושב בסתר, והללו את שם ד', והלל הגדול, ורננו צדיקים, ומזמור שיר ליום השבת, וד' מלך גאות לבש. והספרדים מוסיפים עוד מזמור שירו לד' שיר חדש וד' שיר המעלות ו'האדרת והאמונה' ולא חשו למ"ש מהרי"ל שלא לומר האדרת והאמונה בצבור זולת יום הכיפורים. (מג"א סימן תקס"ה סק"ה)

והאשכנזים אומרים המזמורים אחר 'ברוך שאמר', לפי שגם בחול אומרים 'הודו' לאחר 'ברוך שאמר', והספרדים שאומרים בחול 'הודו' קודם 'ברוך שאמר' - אומרים גם המזמורים מקודם, לבד 'מזמור שיר ליום השבת' שאומרים אותו תיכף אחר 'ברוך שאמר', כמו שאומרים 'מזמור לתודה' בחול אחר 'ברוך שאמר'.

ובשבת אין אומרים 'מזמור לתודה', לפי שתודה אינה קריבה בשבת. והטור מתרעם בזה, לפי שאין אומרים זה לשם קרבן אלא לשם הודאה (ב"י), ומכל מקום כך המנהג הפשוט ואין לשנות.

סימן רפא סעיף ה

ואחר שירת הים מוסיפין 'נשמת' שהוזכרו בה נסי יציאת מצרים, ולכן אומרים זה בשבת ויום טוב. וכן אומרים 'שוכן עד' 'ובמקהלות'. ויש להאריך ולהנעים בזמירות, ואין למחות במאריך בהם, אף על פי שהמוחה מכוין משום ביטול תורה, אך לא כאריכת החזנים שאין דעת חכמים נוחה מהם. (מג"א סק"ד)

ואומרים 'הכל יודוך' ו'אל אדון', ושני חרוזים הראשונים בני ה' תיבות והשאר בני ד' תיבות, ובסופו בני ו' תיבות ואין לשנות. (זוהר תרומה) וגירסת הספרדים 'שרפים וחיות ואופני הקדש', וכן הוא בתקוני זוהר. וכן נראה, דהא אופנים למטה מחיות, כמבואר במרכבה דיחזקאל. ומכל מקום האשכנזים אומרים: 'שרפים ואופנים וחיות הקדש', דכן הוא בזוהר תרומה (דף קל"ב.), וכן אנו אומרים ביוצר: 'והאופנים וחיות הקדש'.

ונראה לי הטעם משום דהאופנים אין להם התנשאות מעצמם, וכל חיותם הוא מהחיות, כדכתיב ביחזקאל: "כי רוח החיה באופנים, ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם וגו'". ולכן מקדימין האופנים, לא מפני שקודמין במעלה, אלא אדרבא, כמו שאומרים האופנים התלוים בחיות הקדש, לא שיש להם כח מעצמן.

סימן רפא סעיף ו

ואומרים 'לאל אשר שבת', וכתב רבינו הרמ"א דכל דבר אם לא אמרו - אין מחזירין אותו, לבד אם לא אמר 'לאל אשר שבת' - מחזירין אותו ע"ש.

והטעם יש לומר, דבכל השבחות לא נזכר שבת מפורש, אלא משום דיום השבת הוא יום מנוחה וקדושה - הוסיפו בו שבחים. מה שאין כן 'לאל אשר שבת', דעיקר קדושת שבת הוזכר שם, לפיכך מחזירין אותו.

ותמהו עליו, האם זה הוזכר בגמרא, ועוד דהטור כתב דבטוליטולא אין אומרים אותו ע"ש, ואיך נאמר דאם לא אמר - מחזירין אותו. (מג"א) אמנם גם רבינו הרמ"א אין כוונתו שיחזור לראש הברכה, אלא כלומר יאמרנו במקום שעומד. (שם) ושארי הזמירות, כיון שעבר מהמקום שאומרים אותו ולא אמרו - שוב אינו אומרו כלל.

סימן רפא סעיף ז

ומתפללים ג' ראשונות שהם רק שבח, וברכה אמצעית. והעיקר הוא ברכת 'רצה במנוחתינו... מקדש השבת', אלא שמקדימין לפניה 'ישמח משה', כמו שבערבית מקדימין 'אתה קדשת'.

וכוונת 'ישמח משה במתנת חלקו' - כי הוא בחר יום השבת למנוחה בעודם במצרים, כדאיתא במדרשים, וכאשר נצטוו על השבת, שמח משה במתנת חלקו, שבחר הקב"ה בחלק שבחר הוא. ויש בו נ"ה תיבות, כנגד נ"ה תיבות שיש מ'אך את שבתתי תשמרו' עד 'ויתן אל משה'. (טור)

סימן רפא סעיף ח

ואם לא הזכיר של שבת - מחזירין אותו: אם עקר רגליו - חוזר לראש התפלה, ואם לא עקר רגליו - חוזר לשל שבת (שם).

וחוזר ש"ץ התפלה, ובקדושה מוסיפים 'אז בקול' ו'ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך וכו', ואומר ברכת כהנים וקדיש שלם, ואומרים 'אין כמוך וגו'. והספרדים אומרים 'אתה הראית וגו', לפי שזה נאמר על קבלת התורה שניתנה בשבת (שם).

והספרדים אומרים השיר של יום אחר שחרית, ונכון הוא, שהרי של מוסף היה שיר אחר, 'הזי"ו ל"ך', כדאיתא בראש השנה (ל"א.), ואיך אנו אומרים אותו אחר מוסף. ותמיהני שבמסכת סופרים פרק י"ח ופרק י"ט חשיב שם שירי המוספים, ולא הזכיר של שבת. וגם הנוהגים לומר בראש חודש אחר מוסף 'ברכי נפשי', שהוא שיר מוסף של ראש חודש, וכן בכל רגל ורגל, אומרים השיר השייך למוסף יום זה כמו שנדפס במחזורים, למה לא הוזכר כלל שיר מוסף של שבת, וצ"ע.

ודע, שאצלינו בשחרית אין אומרים 'ישמחו במלכותך' אלא מתחילין 'עם מקדשי שביעי', ובמוסף מתחילין 'ישמחו'. והספרדים מתחילין גם בשחרית 'ישמחו', אלא שאין מסיימין 'זכר למעשה בראשית' בשחרית, ואין הטעם ידוע. ואין לשחות בנשמת בעת שאומר 'לך לבדך אנחנו מודים', לפי שאין לשחות בתפ(י)לה אלא במקום שאמרו חכמים, ולא יותר. ומה ששוחין בעלינו ב'ואנחנו כורעים' מפני שהוא אחר התפ(י)לה, ואומרים שאנחנו כורעים, וכן בהגבה(ה) כורעין לפני הספר תורה, אבל לא בתפ(י)לה.

(המפרשים טרחו בפירוש 'ראה והתקין צורת הלבנה', ונראה פשוט על שם שהקטין אורה, כמבואר במדרש, ולעתיד תתמלא. וזהו 'והתקין' - שתקנה על לעתיד ועתה הקטינה, ועיין בטור)