עירובין לו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רבא אמר התם תרי חזקי לקולא והכא חדא חזקה לקולא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי אמר רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאורייתא היא קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן ואיבעית אימא הא דידיה הא דרביה דיקא נמי דקתני א"ר יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים שספק עירוב כשר ש"מ רבא אמר התם היינו טעמא דרבי יוסי העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר במקוה שלא נמדד תניא אכיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת וכן בפירות ספק מבעוד יום נתקנו ספק משחשיכה נתקנו זה הוא ספק עירוב כשר אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו אין זה ספק עירוב כשר מאי שנא תרומה דאמר העמד תרומה על חזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו לא תימא ספק מבעוד יום נתקנו אלא אימא ספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה נדמעו בעא רב שמואל בר רב יצחק מרב הונא היו לפניו שתי ככרות אחת טמאה ואחת טהורה ואמר עירבו לי בטהורה בכל מקום שהיא מהו תיבעי לרבי מאיר תיבעי לר' יוסי תיבעי לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ התם דליכא טהורה הכא הא איכא טהורה או דילמא אפילו לרבי יוסי לא קאמר אלא התם דאם איתא דהיא טהורה ידע לה אבל הכא הא לא ידע לה אמר ליה בין לר' יוסי בין לרבי מאיר בבעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא בעא מיניה רבא מרב נחמן ככר זו היום חול ולמחר קדש ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל געירובו עירוב היום קדש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל דאין עירובו עירוב מאי שנא א"ל לכי תיכול עליה כורא דמלח' היום חול ולמחר קדש מספיקא לא נחתא ליה קדושה היום קדש ולמחר חול מספיקא לא פקעא ליה קדושתיה מיניה תנן התם לגין טבול יום שמלאו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירבו לי בזה הלא אמר כלום אמר רבא זאת אומרת סוף היום קונה עירוב
רש"י
עריכה
רבא אמר - גבי נגע באחד נמי אפילו יש שני כיתי עדים חלוקות אחת אומרת קודם שנגע בו מת ואחת אומרת עכשיו מת הוי נמי ר"מ מטהר ואפילו הכי לא תיקשי:
התם תרי חזקי נינהו - לטהר ומשום הכי אזלינן לקולא דאוקי תרי לבהדי תרי והעמד מת על חזקתו ראשונה כל הלילה וחי הוה ועוד העמד נוגע על חזקתו ראשונה וטהור היה:
הכא - במתניתין חדא חזקה הוא דאיכא למימר העמד תרומה על חזקתה ומשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי הלכך אזלינן לחומרא:
קשיא דר' יוסי - דברייתא דקתני בספק טבל ובספק לא טבל ובטומאה דרבנן אכל אוכלין כו' ורבי יוסי מטמא ומתני' קתני ספק עירוב כשר ואפילו תחומין דרבנן תיקשי:
הואיל ויש לה עיקר מן התורה - דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא:
שבת נמי דאורייתא היא - אתחומין פריך למימר דתחומין דאורייתא וכר' עקיבא במס' סוטה (דף ל:):
ומשני קסבר רבי יוסי תחומין דרבנן - ומשום דלא ליתו לזלזולי בשאר ספיקות דמלאכת שבת ליכא למיגזר דלא דמו מלאכות לתחומין אבל טומאות דמו להדדי:
דידיה - מחמיר אפילו בספק דרבנן ומתניתין דרביה אבטולמוס היא:
העמד טמא על חזקתו - כוליה חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתניתין איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואמר לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן:
שלא נמדדה - מתחילתה ולא עמדה בחזקת כשרות:
עירב בתרומה - טהורה ונטמאת משהניחה שם:
ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת - אמרינן אוקמיה בין השמשות אחזקת' קמייתא וטהורה הואי והשתא משחשיכה הוא דאיטמי:
וכן בפירות - של טבל:
ספק מבעוד יום נתקנו - לאחר שהניחן שם:
ספק משחשיכה נתקנו - ולא קנה עירוב כדתנן במתני' אבל לא בטבל ולקמן פריך בהאי מה חזקת כשרות איכא דמכשר רבי יוסי דהא איכא למימר העמד טבל על חזקתו:
ספק טמאה ספק טהורה - דקודם שהניחה שם נולד לה ספק ולא היה שם חזקת הכשר עירוב מעולם:
מאי שנא תרומה - דרישא ספק מבעוד יום ניטמא ספק משחשיכה דמכשר ר' יוסי משום חזקה קמייתא:
פירות - ספק מבעוד יום נתקנו ספק משחשיכה נוקמינהו נמי אחזקה קמייתא דטבל הוו וליפסול:
נדמעו - חולין הוו מעיקרא מתוקנין ונפלה בהן תרומה ונדמעו והאי תנא סבר לה כסומכוס דאמר (לעיל דף כו:) אין מערבין לישראל בתרומה הלכך אם מבע"י נדמעו אע"ג דחזי לכהנים אין עירובו עירוב ל"א נדמעו שנפל לתוכן טבל דלא חזי אפילו לכהן:
עירבו לי בטהורה בכל מקום שהיא - והניחום שתיהן יחד בסוף התחום ובככרות של תרומה עסקינן דאי בחולין חולין טמאין מותרין הן דלאו כל אדם אוכל חוליו בטהרה:
דליכא טהורה - ודאית דשמא מבעוד יום נטמאת:
או דילמא אפילו ר' יוסי - לא מכשר במתני' אלא משום דאי טהורה היא הא ידע לה היכא היא ואיזו היא סעודתו ומשום ספק טומאה לא מיפסלא דאמר אוקמא אחזקה:
אבל הכא לא ידע - הי ניהו סעודתו:
בעינן סעודה הראויה מבע"י וליכא - ואין עירובו כלום דאפילו חמר גמל לא הוי דבשלמא מתני' סעודה הראויה הואי והשתא הוא דאיתיליד בה ספק:
ככר זו כו' - אמר על ככר אחת בע"ש היום יהא חול ולמחר יהא קדש ועירב שלוחו בה:
מהו - הואיל ובין השמשות ספק הוא חיישינן דילמא קודם קניית עירוב חל עליה הקדש ואין מערבין בהקדש או לא אמרינן הכי:
היום תהא קודש ולמחר תהא חול - על מעות שיש לי בבית מהו מי אמרינן כי מטא בין השמשות נפק ליה מקדושתיה וקנה עירוב או לא:
ומאי שנא - הא בין השמשות ספיקא הוא מאי שנא הכא לקולא והכא לחומרא:
לכי תיכול עלה כורא דמילחא - לכשתמדוד כור של מלח על דבר זה ותתנהו לי אומר לך טעמו:
היום חול ולמחר קודש - ובין השמשות דקניית עירוב ספיקא הוא ומספיקא לא תפקיה ממילתיה קמייתא וכן סיפא:
של מעשר - ראשון שהיה עדיין טבל שלא הפריש הלוי ממנה תרומת מעשר והרי הוא במיתה בעודו טבל ואפילו לכהנים ולא חזי לעירוב ולגבי לגין טבול יום בעודו טבל לא פסיל דטבול יום מותר בנגיעה לחולין ולמעשר ואע"ג דפתיכא ביה תרומה שלא הורמה ואמר הרי זו שבלגין תרומת מעשר על החבית לכשתחשך ויעריב שמשו שתהא כשרה לתרומה:
דבריו קיימין - והתרומה טהורה:
ואם אמר עירבו לי בלגין זה לא אמר כלום - הואיל וכי מטא בין השמשות אכתי טבל הוה:
סוף היום - תחילת בין השמשות שהוא סוף היום של ע"ש:
קונה עירוב - וסוף היום אכתי טבל הוא:
תוספות
עריכה
הכא בשתי כיתי עדים. דר' מאיר לית ליה אוקי תרי בהדי תרי כו' אע"ג דבפרק שני דכתובות (דף כ.) אמרינן אוקי תרי בהדי תרי אפילו בדאורייתא הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא:
אדרבה העמד מקוה על חזקתו. הוה מצי לשנויי הרי חסר לפניך כדאמר פר' קמא דנדה (דף ב.) אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר:
במקוה שלא נמדד. וא"ת והא רבי יוסי מטמא אפילו טהרות אם נגע בהן דלענין דאמרינן ליה זיל טבול אפילו ר"מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה ברשות הרבים וא"כ אדרבה נימא אוקי טהרות על חזקתן וי"ל דבספיקא דרבנן כי הכא לא אמרינן זיל טבול לרבי מאיר ופליגי אגברא אי בעי טבילה אבל טהרות מודה רבי יוסי דלא מטמאינן וכן איתא במסכת מקואות (פ"ב משנה ב) דקתני ורבי יוסי מטמא שספק ליטמא טמא לטמא אחרים טהור:
אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה. כגון שהיו ב' ציבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב באחד מהן דליכא חזקה כלל:
ספק נדמעו. נראה כפ"ה בלשון שני נדמעו טבל בחולין ולא כסתם דימוע שבהש"ס אבל לשון ראשון שפירש נדמעו תרומה בחולין ואתיא כסומכוס אין נראה דהא קתני בברייתא דמערבין בתרומה ודוחק לומר דמיירי בתרומה לכהן:
מאי שנא. ואם תאמר והא רבא גופיה קאמר בסמוך זאת אומרת סוף היום קונה עירוב ואם סוף היום קונה עירוב אתיא דרב נחמן שפיר ואמאי קמיבעיא ליה מאי שנא ויש לומר דע"כ דרבא אית ליה דתחלת היום קונה עירוב דהא פסיק בריש ביצה (דף ד:) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה וטעמא דרב משום הכנה ומאן דאית ליה הכנה סבר תחילת היום קונה עירוב כדמוכח בפירקין (דף לח:) ורבא דאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב אליבא דברייתא קאמר וליה לא ס"ל:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ג (עריכה)
עט א ב מיי' פ"ו מהל' עירובין הלכה ט"ו, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ד סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' ת"ט סעיף י':
פ ג ד ה מיי' פ"ו מהל' עירובין הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ו סעיף ט':
ראשונים נוספים
ופריק רבה ורב יוסף משנתינו בב' כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאת התרומה ואחת אומרת משחשיכ'. ופירק רבא פירוק אחר.
התם תרי חזקה לקולא חדא העמד חי על חזקתו ואימור לא היה מת באותה שעה שנגע בו. שניה העמד טהור על חזקתו ואימור לא נטמא [והכא] אמרינן ספיקו טמא דאדרבה העמד גברא על חזקתו ואימור לא עירב בסעודה הראויה.
קשיא דר' יוסי אדר' יוסי הכא במתני' קתני ספק עירב [כשר] והתם בברייתא קתני ספק טומאה (כשר) [טמא] ופרקינן שאני טומאה דאפילו טומאה קלה יש לה עיקר מן התורה.
לפיכך א"ר יוסי אפילו ספיקו טמא. אבל בעירוב תחומין דרבנן נינהו. אי [בעית] תימא הא דידיה ומתני' דרביה ופשוטה היא. רבא א' בשלמא התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל שלא נתבררה טבילתו כהוגן. אבל הכא מאי אית לך למימר העמד גברא על חזקתו ואימור לא עירב הרי עירב. מאי איכא שמא משחשכה לא אתי שמא ודאי. מקוה נמי א"ת העמד מקוה על חזקתו ואימור לא חסר. איכא למימר הכי במקוה (שלא נמדדה) [שנמדדה] אבל במקוה (שנמדדה) [שלא נמדדה] ונמצאת חסרה היכי יכלת למימר הכי לפיכך קתני טמא:
ת"ר כיצד א"ר יוסי ספק עירוב כשר. עירב בתרומה ספק נטמאת ספק לא נטמאת וכן בפירות ספק נדמעו וספק לא נדמעו אבל עירב בתרומה ספק נטמאת מבעו"י ספק משחשכה נטמא. וכן בפירות ספק מבעו"י כו'.
אין זה ספק עירוב כשר:
היו לפניו ב' ככרות אחת טמאה ואחת טהורה. ואמ' עירובי בטהורה כ"מ שהיא אסיקנא בין לר"מ בין לר' יוסי אינו עירוב בעינן סעודה הראויה מבעו"י וליכא.
בעא מיניה [רבא] מר"נ ככר זה היום חול ולמחר קודש וא' עירובי בהן מהו. ופשט ליה קנה עירוב מ"ט בתר יומא (שרירן) [שדינן] ליה. פי' הולכין אחר עת העירוב [היום קדש ולמחר חול לא קנה עירוב] מ"ט בעת שעירב קודש היתה ואמרינן מ"ט כל חדא וחדא בתר יומיא שרינן ליה. היום חול ולמחר קודש מספקא שמא ישאר למחר ותתקדש לא נחתא לה קדושה.
היום קודש ולמחר חול מספיקא [לא] נפקא קדושתה.
תנן התם לגין שהוא טבול יום שמילאו מחבית של מעשר טבל. פי' שלא הורם ממנו תרומת מעשר ואמר הרי זו תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירובי בה לא אמר כלום. פי' טבול יום פוסלת התרומה וזה הלגין אע"פ שהוא טבול יום פוסל התרומה כיון שבעת שמילאו מן הטבל הטבול תרומת מעשר לא הזכיר עליו שם תרומה מעכשיו אלא לכשתחשך. משתחשך וערב השמש נטהר הלגין ותרומת מעשר שבו טהורה.
א"ר אבא זאת אומרת סוף היום הוא ע"ש שקנה עירוב דייק מדקתני אם אמר עירובי בה לא אמר כלום ש"מ סוף היום הוא דקונה עירוב והנה סוף היום טבל טבול לתרומת מעשר היה ואין מערבין בטבל לפיכך לא אמר כלום.
שבת נמי יש לה עיקר מן התורה: כלומר: דתחומין דאורייתא כר' עקיבא, ומשום דאוקימנא לר' מאיר דאית ליה תחומין דאורייתא הוי מדקדק ואזיל דילמא ר' יוסי נמי בהא כר"מ סבירא ליה, ופריק דר' יוסי תחומין דרבנן סבירא ליה, ובהא הוא דתליא פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי. וכבר כתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (יז, ב ד"ה אמר) דאיכא מאן דדייק משמעתין דהכא דמאן דאית ליה תחומין דרבנן אין להם עיקר מן התורה כלל, דאילו היה להם עיקר ואפילו בתחומין של שנים עשר מילין כמחנה ישראל היה ר' יוסי מחמיר בהן, כמו שהחמיר בטומאה דרבנן משום דיש ליה עיקר בדאורייתא.
והראב"ד ז"ל נשמר מזה, ופירש: דהני טומאות דקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, משום טומאה דאורייתא גזרו עלייהו כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יד, א) אכל אוכלין טמאין משום דזמנין אכל אוכלין טמאין ושתי משקין של תרומה לתוך פיו ומטמא להו וכן כולן, והלכך כשל תורה הן והלך בהן ר' יוסי לחומרין כשל תורה. אבל תחומי אלפים אמה לאו משום לתא תחומין דשנים עשר מיל גזרו עליהו, דרחוקין הן זה מזה מאד, אלא דרבנן הן לגמרי דאסמכינהו אתחומי ערי מקלט לערי הלוים ואסמכינהו אגזירה שוה כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (נא, א). והלכך דרבנן גרידא הוא ולקולא.
ועוד אני מוסיף בה דברים דבטומאה דרבנן יש לה עיקר מן התורה שיקלו בה לעתים, אם נקל אנחנו בהא יאמרו אשתקד מי לא טהרנו ספק טבל ספק לא טבל, אף כאן נטהר, והם לא ידעו כי זו דרבנן וזו דאורייתא. אבל בתחומין הניתרין ע"י עירוב, אי אפשר לבוא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו אם יבואו להתיר לערב בתרומה טמאה שנטמאת מבעוד יום, מאי איכא תחומין דרבנן בלחוד, דתחומי שנים עשר מיל אינן ניתרין לעולם ע"י עירוב ואי אפשר ליגע בהן מחמת קולת הספק הזה, כך נראה לי.
אבל תרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירוב כשר: ואם תאמר הכא נמי אמאי לא, דהא ספק בדרבנן הוא. יש לומר דשאני הכא דאיכא חזקה דגברא ואמרינן אוקי גברא אחזקת ביתיה.
ספק נדמעו ספק לא נדמעו: יש מפרשים שנדמעו בתרומה שנפלו לתוך החולין, דלהאי הוא דקרינן דימוע בכל מקום. ולפי פי' זה אמרוה להא בשעירבו בה לישראל וכסומכוס (לעיל כו, ב) דאמר מידי דחזיא להו בעינן. ויש מפרשים שנדמעו בטבל גמור שנפל לתוכן, ואתיא ככולהו תנאי דאין מערבין בטבל (לעיל לא, א).
אמר ליה מאי שנא: איכא למידק טובא מאי קאמר מאי שנא, הא ודאי שנא ושנא, דדילמא ר' נחמן סוף היום קונה עירוב ס"ל, והלכך היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב משום דאכתי חול הוא, והיום קודש ומחר חול אינו עירוב דאכתי קודש הוא ואין מערבין בהקדשות. ורבא גופיה נמי משמע בסמוך דסוף היום קונה עירוב ס"ל, כדקאמר גבי טבול יום זאת אומרת סוף היום קונה עירוב.
ויש לומר דרבא על כרחך לטעמיה דנפשיה תחילת היום קונה עירוב ודאי ס"ל, דהא איהו פסק בפרק קמא דביצה (ד, ב) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה, ואנן מוקמינן טעמיה דרב לקמן משום דאית ליה הכנה דרבה, ומאן דאית ליה הכנה דרבה על כרחו אית ליה למימר דתחילת היום קונה עירוב כדאיתא לקמן (לח, ב). והא דקאמר גבי לגין טבול יום זאת אומרת קאמר ולא סבירא ליה, וסתמא דמילתא ר' נחמן נמי הכין סבירא ליה, דאי לאו דשמעה מרביה לא הוי אמר לה. והלכך קא מתמה הכא מאי שנא, דבשלמא היום קודש ולמחר חול אינו עירוב אף ע"ג דתחילת היום קונה עירוב, משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, אלא היום חול ולמחר קודש אמאי עירובו עירוב, דהא מכל מקום תחילת היום קונה עירוב וההיא שעתא קודש היה. ומכל מקום אכתי לא ניחא לי דלא ידענא עיקר בעיין דרבא מאי, וכיון דהכין הוי ס"ל מעיקרא ולא ידע להאי טעמא דר"נ ולא רמי ליה אנפשיה מאי קא גריס ליה למיבעי כי האי. וצריך לי עיון.
היום קודש ולמחר חול: פירש רש"י ז"ל: ולמחר יהא מחולל על מעות שיש לי בתוך ביתי. ונראה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, משום דקדושה בכדי לא פקעה. ומסתברא לי שלא היה צריך לכך דהא משמע בפ"ג דנדרים (כט, א) גבי קונם נטיעות הללו עד שיקצצו דלכולי עלמא קדושת דמים בכדי פקעה.
זאת אומרת סוף היום קונה עירוב: איכא למידק אמאי, לימא משום דמספיקא לא נחית לה קדושה, וכדאמר ליה ר' נחמן לעיל בהיום חול ולמחר קודש. ותירצו בתוספות דהתם בקודש הוא דלא ניחא ליה דליחית ליה קדושה מספק, אבל הכא דבעי לתיקוני טבלים אנן סהדי דכל היכי דמצי לאקדומיה תיקוניה ממהר ומתקן. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, אלא מסתברא דר"נ גופיה לא קאמר אלא בלמחר, דמחר זמן ברור מחוור משמע, אבל כל כשתחשך מודה הוא.
רבא אמר התם תרי חזקי לקולא הכא חזק לקולא: פי' דגבי נגע באחד בלילה איכא תרי חזקה לקולא חזקת נגע וחזק' מת דקאי מעיקרא בחזקת חי דהא ודאי חי הוה אבל במשנתינו ליכא אלא חדא חזקה לקולא דקאי עירוב בחזקת טהור פרש"י ז"ל וכיון דכן התם גבי מת אפי' בשתי כתי עדים אלימי תרי חזקי לאפוקי מידי כת האומרת שהיה מת ולא אמרינן בהא תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל כמשנתינו דליכא אלא חדא חזקה לקולא לא אלימא ההיא חזקה לאפוקי מידי כת האומרת שנטמאת וכל. תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. ותימא מי הזקיקו לרש"י ז"ל לפ' דברי רבא בדאיכא הכא והתם שתי כתי עדים: תירצו בתוס' דס"ל לרש"י דכל היכא דליכא עדים הא וודאי אלימא טובא חזקת העירוב שהיה בחזקת טהור ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא דהוה קאי בחזקת ביתיה וכדהוה ס"ד בסבר' דמקשה מעיקרא וכדפרש"י ז"ל לעיל אבל כשיש כת שמעידה כנגד' לא משגחי' בתר חדא חזקה דלקולא. והר"ם בר שניאור ז"ל נתן טעם לדבר למה אלימא חזקת העירוב שבכל מקום אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שהספק בא ממנו וכן גבי מקוה אמרי' העמד אדם על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרו' על חזקתן ואני פירשנו במס' נדה דטעמא דלא אזלינן בתר חזקת טהרות משום דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקה מינייהו וכדאמרי' גבי שליא בבית:
שבת נמי יש לה עיקר דאורייתא: פרש"י ז"ל כרבו עקיבא דאמר תחומין דאורייתא וק"ל מנא ליה דרבי יוסי כרבי עקיבא ס"ל ודלא כרבנן. וי"ל דס"ד דכיון דאוקימנא לרבי מאיר כרבי עקיבא ה"ה נמי לרבי יוסי דאי בתחומין פליגי לפלוגי בעלמא. ופרקי' דודאי רבי יוסי תחומין דרבנן ס"ל ויש ללמוד מכאן דמ"ד תחומין דרבנן אין להם שום עיקר מן התורה ואפי' ביותר משנים עשר מיל כדברי הירוש' דאי יש להם עיקר מן התורה הדרא קושיין דר' יוסי אדר' יוסי אבל הראב"ד ז"ל תירץ דלא דמי שבת לטומאה דהני טמאו' דוקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכל ראשון והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין משום טומאה דאורייתא גזרו עליהם כדאי' בפ"ק דשבת דדילמא אכיל אוכלין טמאין אלו ושדי' משקין דתרומה לתוך פיו וכן בכלם לפי' עשאם רבי יוסי כשל תורה ממש אבל תחומי אלפים אמה לא גזרו בהם משום תחומין די"ב מיל דהא רחוקים הם זה מזה אלא דרבנן אסמכינהו לגמרי אתחומי ערי הלויים ואסמכינהו אג"ש כדאי' לקמן בפרק מי שהוציאו והילכך גזרה דרבנן גרידא חשיבא לקולא. ול"נ דכי פרכינן שבת נמי יש לה עיקר מן התורה בתחומי שנים עשר מיל ופרקי' דקסבר רבי יוסי תחומין דרבנן לגמרי ואפילו של שנים עשר מיל התם היינו טעמא דרבי יוסי קסבר העמד טמא על חזקתו פי' אבל במשנתינו העמד עירוב על חזקתו דקאי בחזקת טהור ובתר חזק' העירוב אית לן למיזל דעלה אתיא למידן ולא בתר חזק' גברא והיינו דפרכי' דא"כ התם נמי אדרבה העמד מקוה על חזקתו בחזקת שלם כי עכשיו עליו נולד לנו הספק והוא האחרון ופרקינן דמתני' במקוה שלא נמדד. פרש"י ז"ל שלא נמדדה. מתחלה ולא עמדה בחזקת כשרות ולי נראה פי' במקוה שלא נמדד מזמן מרובה דחסר ואתאי כדאמרי' בפ"ק דנדה.
אימא ספק נדמעו: פי' דקאי עירוב מעיקרא בחזקת חולין ואיכא חזקת דכשרו' וא"ת וכי נדמעו ודאי מאי הוי דהא קי"ל דמערבין לישראל בתחומא. תירץ רש"י ז"ל דהא הא מתנייתא סומכוס היא דסבי' ליה שאין מערבין אי נמי דהכא שנדמעו בטבל קאמר וקי"ל שאין מערבין בטבל ואע"ג דלא אמרי' לשון דמוע אלא בטומאה הכא לא דייקי' בלישנא ובתוס' פירשו שנדמעו בתרומ' טמאה דאפי' לכהן לא חזי':
אחת טמאה ואחת טהורה: פי' ואינו ניכר איזו היא טמאה ואיזו היא טהורה. אמר עירבו לי בה פי' שיערבו בטהורה שבהן בכל מקום שיהיה ויניחו שתיהן לעירוב ונקט האי לישנא מפני שרוב המערבין בפת עושין ע"י שליח שאלו ע"י עצמן ברגליהם מערבין ומחשיכין שם תיבעי לרבי מאיר תבעי לר' יוסי פי' אע"פ שאין הספק הזה דומה לספק עירוב שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יוסי מ"מ כיון דאינהו איירי בשום ספק עירוב ומר מקל בעירוב ומר מחמיר דבעירוב תלי בעייה בדידהו:
בעי' סעודה הראויה מבעוד יום וליכא: פי' דכיון דטהורה לא יביאה ואפי' למי שמערבין לו הא לא מצי אכיל עירובו והא דנקט מבעוד יום קושטא דמלתא נקט ולמפלג אפי' כשנתברר ספיקא בבין השמשות. ומ"ש פי' דהא בין בהא בין בהא לא הויא חולין כל בין השמשות הוא מן היום וסיפא הוא משל מחר. והקשו בתוספת היכי קאמר מ"ש דהא ודאי שנא דאשכחן ליה לרבא בסמוך דקאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב וא"כ היום חול ולמחר קדש עירובו עירוב דהא בסוף היום הקדש היה ואין מערבין בהקדשות. ותרצו דמ"ד סוף היום קונה עירוב אינו אלא להחמיר דבעי' נמי סוף היום אבל ה"ה שלא יהא עירוב דכשאומר היום חול אין לנו תחלת היום בחולין וכשאומר היום קדש אין לנו סוף היום בחולין. ור"י ז"ל תירץ דהא דאמר רבא בסמוך זאת אומר' סוף היום קנה עירוב אליבא דההוא תנא קאמר אבל לדידיה ס"ל תחלת היום קונה עירוב דהא אשכחן ליה דפסק במסכת י"ט הלכה כרב דאמר נולדה בזה אסור' וטעמיה דרב משום הכנה דהא ס"ל דשתי קדושות הם פסק לקמן הלכה כד' זקנים דאמרי שתי קדושות הם:
וכל מאן דאית ליה הכנה דרבה אית ליה תחלת היום קונה עירוב כדאי' לקמן בפרקין. וא"ת מ"מ לא הוה ליה למימר. ומ"ש אלא דלימא דאדרבא איפכא מסתברא. י"ל דה"ק בשלמא היום קדש ולמחר חול לאקשיא לי למה אין עירובו עירוב. דאע"ג דסבי' לן דתחלת היום קונה עירוב אפשר דסבירא לן דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום אבל היום חול ולמחר קדש למה עירובו עירוב דהא תחלת היום קונה עירוב וא"כ בין בזו ובין בזו היה לך לומר שאין עירובו ערוב. ומ"ש וא"ת כיון דרבא הוה סבר דתחלת היום קונה עירוב ובעינן סעודה הראויה מבעוד יום מה הוצרך לזה כלום מרב נחמן רבו דהא מסתמא להכי אמר ליה ומ"ש משום דאיהו מרביה קבלה דתחלת היום קונה עירוב וי"ל דבעי למילף מרב נחמן רביה אי אית ליה בהני בעיי' שום טעמא אחרינא שיהא כדברי הכל ולהוציא זה מלבו בעה מיניה וא"ל נמי ומאי שנא. ורב נחמן א"ל דודאי שנא ושנא דהיום חול ולמחר קדש מספקא לא נחתה לה קדושה ולפי' אפי' למ"ד דתחלת היום קונה עירובו עירוב היום קדש ולמחר חול קדושה מספקא לא פקעה ולפיכך אין עירובו עירוב ואפי' למ"ד סוף היום קונה עירובו וס"ל נמי דלא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום כנ"ל:
והא דאמרי' ולמחר חול: פרש"י ז"ל למחר יהיה מחולל על מעות שיש לי בביתי ולא דק דהא קי"ל במסכת נדרים גבי נטיעות הקדש עד שיקצצו דקדושת דמים פקעה בכדי. הילכך בלא שום חלול יהא למחר חול כיון שהתנה. לגין טבול יום פי' לגין שהיה טמא והוא טבול יום ואינו פוסל במעשר אלא בתרומה שמלאהו מן החבית מעשר טבל. פי' שמלאהו מן החבית שהיה לו ממעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר. ואמר הרי לגין זה תרומת מעשר על שאר החבית לכשתחשך דבריו קיימין. ולכשתחשך יהא מה שבלגין תרומת מעשר והשאר חולין ואם אמר ערבו לי בו לא אמר כלום:
אמר רבא זאת אומר' סוף היום קונה עירוב דאי ס"ד תחלת היום קונה עירוב אמאי לא אמר כלום: פירש דבשלמא א"א סוף היום ק"ע לפי' לא אמר כלום דסוף היום היינו דתחלת בין השמשות ועד תחלת היום שהוא סוף בן השמשות לא הוה חשכה ולא נעשה תרומה ועדיין בסוף היום טבל הוא ואין מערבין במעשר הטבול לתרומה ולא עוד אלא דאפי' תימא דבתחלת בין השמשות נעשה תרומה מ"מ לא נטהר הלגין עד סוף בין השמשות והויא לה תרומה טמאה אבל אי אמרת דבתחלת היום קונה עירוב למה לא אמר כלום דהא בסוף בין השמשות כבר הוכנה וכבר נטהר הלגין ג"כ ותרומה טהורה היא שמערבין בה לכהן אפי' לסומכוס ולרבנן אפילו לישראל. והקשו בתוס' ודילמא לעולם אימא לך תחלת היום ק"ע. וא"ה לא אמר כלום דמספקא לא נחתא ליה ללגין קדושה תרומה ועד שיעבור כל בין השמשות עומדת בטבילה ואין מערבין בטבל. כדאמר רב נחמן לעיל ותירצו דשאני הכא דטבל איסורו מעצמו ואיהו בעי לתקוניה ואנן סהדי דכל היכא דמצי לאקדומי תקוניה ממהר ומתקן מה שאין כן בהקדש דמדעתיה מקדיש לה ולא ניח' ליה דתיחות ליה קדושה מספק וכי אמר היום קדש ולמחר חול כיון דמדעתיה מקדיש ליה לא בעי דתפקע קדושיה מספק. ואי נמי דהתם כיון דמצי למימר מעתה קדש אי נמי מכשתחשך קדש כי אמר ולמחר קדש דעתו על יום ברור ומחוור אבל מכאן מפני שקודם לא היה יכול להקדישו כדי שלא תטמא התרומה ע"י הלגין לפי' אמר כשתחשך ודעתו לומ' כי מיד שיטהר הלגין ולא יפסול בתרומה שיהא נעשה תרומה דהיינו בסוף בה"ש:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ג (עריכה)
כבר ביארנו שהרבה מפרשי' נחלקו בתחומין אם הם מן התורה או מדברי סופרי' ונחלקו בה לשלש כתות מהם שאמרו שתחום אלפים אמה עד שנים עשר מיל מדרבנן ומשנים עשר למעלה דאורייתא. וכן כתבוה גדולי הפוסקי' בסוף פרק ראשון. וכן נראית בתלמוד המערב שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ומה שאמרו בכל התלמוד בתחומין ואליבא דר' עקיבא שמשמע שכל האחרים סוברים מדרבנן פירושו על אלפים אמה אבל שנים עשר מיל מדאורייתא. ומה ששאלו בפרק מי שהוציאוהו [נא.] הני אלפים אמה היכא כתיבן. אסמכתא בעלמא הוא והראיה שהרי בתחבולות הם באים עליה גמרינן מקום ממקום וניסה מניסה וגבול מגבול וחוץ מחוץ (וכו' עד) [דכתיב] ומדותם מחוץ לעיר [וכו'] ר"ל אל יצא איש ממקימו מושמתי לך מקום אשר ינוס שמה ואחר כך מניסה וגבול והיא מגבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה ואחר כך מגבול וחוץ שבפסוק ומדותם וכן דעת גדולי המחברים אלא שבתשובת שאלה כתבו שאף שנים עשר מיל אינה מן התורה אלא במהלך ברשות הרבים כמחנה ישראל. וזה תמה שכל שיצא מחוץ לתחום מה לי אם יצא דרך רשות הרבים או דרך כרמלית או רשות היחיד כל שיצא חוץ מעבורה של עיר ואדרבה מחנה ישראל רשות [היחיד] היה קרוי ומחנה לויה רשות הרבי' כמו שהתבאר במסכת שבת. ויש חולקין לומר שאף תחום אלפים אמה דאורייתא כר' עקיבא וממה ששאלו היכא כתיבן ואין זה כלום. והדעת השלישי הוא שאף תחומי שלש פרסאות דרבנן וראיה גדולה להם מה שאמרו כאן שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה והקשה שבת נמי (יש לה עיקר מן התורה) [דאורייתא היא] ותירץ קסבר תחומין דרבנן. אלמא שתחומין אין להם עיקר מן התורה כלל שאילו היה מהם עיקר מן התורה היינו גוזרין בו אף במה שאינו מן התורה כענין טומאה. ומכל מקום נראה לי לתרץ בה שכך הוא אומ' שאני טומאה שיש לה עיקר מן התורה והדבר קרוב לטעות בו מה שאין כן בתחומין שאעפ"י שיש להן עיקר מן התורה אין הטעות מצויה בין אלפים אמה לשלש פרסאות וכן מה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק כלל גדול [סט.] דידע בתחומין ואליבא דר' עקיבא. ואם שלש פרסאות מן התורה היה לו לומר בהן ולדברי הכל ובאחרון של שבת [קנג:] שאמרו לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר. לא תחומין ואליבא דר' עקיבא. הבערה ואליבא דר' יוסי. וכן באחרון של יום טוב [לו:] ואין רוכבין (וכל) [וכו'] שמא יצא חוץ לתחום שמעת מינה תחומין דאורייתא וחזרו ופרשו שמא יחתוך זמורה. ומכל מקום כבר תירצנוה לדעתנו בראשון של יום טוב שלא היה לו לחוש ליציאת שלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבה לעסקים ביום טוב ליכא. ואף באחרות אני מפרש שלא חשש בהזכרתן מפני שאין השגגה מצויה בהן ומכל מקום לדעתם אתה צריך לשאול אל יצא איש ממקומו היאך יפרשוהו אלא שהם מפרשים אל יצא איש עם משאו ולעיקר הוצאה ואף הם שואלים לעצמם בסוף פרק ראשון שאמרו במחנה פטורים מלערב ואמרו ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין כלומר אף לאלפים אמה ומדתני ר' חייא לוקין על תחומין דבר תורה אף באלפים אמה היאך פרשו משנתנו לדעת יחיד שלדעתנו לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פירושו על שלש פרסאות ואמר שמאחר שתחום שלש פרסאות מן התורה בני מחנה חייבין בעירובי תחומין של אלפים אמה אלא לדעתם שתחום יתר מאלפים אמה ותחום שלש פרסאות הכל אחד ולוקין על עירובי תחומין פירושו כל שמאלפים ולמעלה ועל כרחך אליבא דר' עקיבא היאך העמידו משנתנו לדעת יחיד. תירצו בה מפני שאף הם סוברים כמוהו. ובפרק מי שהוציאוהו אמרו שר' עקיבא ור' חייא ור' אלעזר בר' יוסי ור' מאיר כלם סוברים תחומין דאורייתא ואף [ר'] ינאי כדעתם ואעפ"י שנתיחסה בכל התלמוד לר' עקיבא מפני שהוא אמרה תחלה והביאה מן המקרא במסכת סוטה [ל.] ואף בסברא לחוד דרך התלמוד הוא כמו שתראה בדין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שנתייחס בכל התלמוד לר' מאיר והרבה סוברים בו כמותו ואף ר' עקיבא כדאיתא ביבמות [צג:] וכן מצינו בהרבה מקומות ואחת מהן בקדושין [סב:] באם תלד אשתך נקבה הרי היא מקדשת לי לא אמ' כלום ופירשה ר' חנינא בשאין אשתו מעוברת הא במעוברת דבריו קיימין וכר' אליעזר בן יעקב ואין הלכה כן. וכן כמה בתלמוד. וזה שאמ' דתני ר' חייא לוקין וכו' ולא אמ' דהא אמ' ר' עקיבא תחומין דאורייתא מפני שר' חייא פרסמה יותר שאמ' לוקין עליה ומדברי ר' עקיבא היינו יכולין לדחות ולפרש דאורייתא דרך סמך עד שבא הוא ופרשן למלקות. ודעתם שמאחר שאין הלכה כר' חייא וכר' עקיבא אף בני מחנה פטורין בעירובי תחומין. וקצת חכמי הדור ראיתי מפרשי' אף לשטתם שר' ינאי לדברי הכל אמרה ומשום דעירובי חצרות ענינם קל ביותר ואינו אלא היכר בעלמא שאלו היה טלטול מחצר לחצר אסור לגמרי לא היה ניתר בעירובי חצרות אבל עירובי תחומין שהם קנין בית לגמרי ושביתה גמורה ואף לדברי האומר דאורייתא עירוב מועיל בו לא פטרם וזהו שהביאו זו של ר' חייא שתחומין דאורייתא אף ללקות עליהן ואעפ"י כן עירוב מועיל בהן ואחר שהעירוב מועיל כל כך אין להקל בהם וסוף הדברי' דעת ראשון עיקר וכבר פסקנוה כן בראשון של יום טוב:
כבר ביארנו במשנה שלא בכל ספק עירוב אמרו כשר וכיצד הוא הדין עירב בתרומה ובשעה שהניח את העירוב ודאי טהורה היתה ונטמאת אחר כן ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה וכן בפירות המתוקנים ואחר כך נדמעו בעירוב טבל שאם בתרומה הרי ראוי לכהנים ספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה הרי זה עירוב העמד תרומה על חזקתה העמד פירות על חזקתן אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו אינו עירוב שלא היתה הסעודה ראויה בשעה שהניחה. וכן הדין בשתי ככרות של תרומה אחת טמאה ואחת טהורה שנתערבו ולא הוכר איזו טהורה ואיזו טמאה ואמ' יתערב לי בטהורה איזו שהיא והניח את שתיהן אינו עירוב שמכל מקום אין הסעודה ראויה מבעוד יום בשעת הנחה. ומכאן למדו גדולי הדור שאם עירב בין השמשות אינו עירוב כמו שכתבנו למעלה:
מי שאמר ערב יום טוב או ערב שבת ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב לו בה עירובו עירוב שאעפ"י שבין השמשות ספק לילה ושמא תאמר בשעת קניית העירוב קדש הוא הרי מכל מקום ספק יום הוא ומספק אין מורידין לה קדושה [ואעפ"י] שאמרו שתחלת היום קונה עירוב ובתחלת היום כבר היה קדש פירושו סוף בין השמשות [מ"מ כיון] ועדיין אין זה עצומו של יום שתהא קדש. ואעפ"י שמכל מקום אינה סעודה ראויה מכל מקום העמידוה על חזקתה אבל אם אמ' היום קדש ולמחר חול ר"ל שתתחלל על מעות שיש לי בביתי אינו עירוב שאעפ"י שבין השמשות ספק לילה אף הוא ספק יום והעמידוה על חזקת היום שהוא קדש ואין רואין אותה יוצאת מקדושתה עד שיקדש היום בודאי והרי לסעודה הראויה מבעוד יום אנו צריכי':
לגין שנטמא והטבילוהו והוא צריך עדיין הערב השמש עד שלא יניחו תרומה בתוכו שהרי כל טבול יום פסול לתרומה והיה ללוי מעשר טבל ר"ל מעשר ראשון שלא נטלה תרומת מעשר שבו והיה ערב שבת ורוצה לשתות ממעשרו בשבת ומלא לגין זה מיין החבית ומצד שהיה הלגין טבול יום לא רצה לקרות לו שם תרומה עד שתחשך ולהמתין בהפרשה עד שתחשך אי אפשר שאין מתקנין טבל בשבת ומתוך כך מלאהו ערב שבת ואמר לגין זה יהא תרומת מעשר על החבית לכשתחשך דבריו קיימין שמאחר שהופרש מערב שבת אעפ"י שלא נתקן עד השבת תקון מאליו הוא ומסתפק מאותה חבית בשבת ומכל מקום אם עירב הלוי באותה חבית אינו עירוב ולא מפני שסוף היום קונה עירוב ועדיין אינו מתוקן אלא אעפ"י שתחלת היום קונה עירוב וכבר נתקנה מכל מקום סעודה הראויה בסוף היום אנו צריכים כמו שביארנו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה