שולחן ערוך יורה דעה רא א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם עדיין היא בטומאתה וחייבים עליה כרת עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי אמקוה או מעיין שיש בהם מ' סאה.

ושיעורה אמה על אמה על רום שלש אמות במרובע בבאמה בת ששה טפחים וחצי אצבע ואם הוא רחב יותר ואינו גבוה כל כך כשר אם יכולה להתכסות כל גופה בהן בבת אחת וצריך שיעלה בתשבורת מ"ד אלף וקי"ח אצבעות בגודל ועוד חצי אצבע (ד"ע בב"ה) וצריך שיהיה החריץ שבו המים גדול יותר משיעור זה כדי שכשתכנס הטובלת ויפחתו המים ישארו שם מ' סאה (תוס' פ' ערבי פסחים):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(א) במי מקוה כו'. היינו מי גשמים שנקוו לגומא ואע"פ שאינן מים חיים שאין צריך מים חיים אלא לזב (דכתיב ביה מים חיים) ולא לנדה ולזבה. טור ופוסקים. אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור (לכל דבר) כמ"ש מהרי"ק והב"י בשם ת"ה ובתשובת הרמב"ן סימן רל"א ע"ש:

(ב) או מעיין כו'. כתב ב"י משמע שאם המים משוכים כגון מעיין שהוא זוחל ואין בשום מקום ממנו מ' סאה אבל כשתצרף כל המים שמתחלה ועד סוף הם מ' סאה טובלין בכל מקום ממנו שגוף הנטבל מתכסה בו בין אדם בין כלי עכ"ל והביא ראיות ומביאו ד"מ ופשוט הוא:

(ג) מ' סאה כו'. אבל אם חסר כל שהוא פסול. ב"י. ופשוט הוא ואפי' גופה קטן שמתכסה בפחות ממ' סאה אין טביל' עולה בו עד שיהא מ' סאה. טור והפוסקים.

(ד) ואינו גבוה כ"כ כו'. ע"ל סימן קצ"ח סעיף ל"ו ל"ז ולקמן סעיף ס"ו:

(ה) כשר. כשיש בין הכל מ' סאה:

(ו) מ"ד אלף וקי"ח אצבעות כו'. כ"כ בב"ה ובב"י כתב מ"א אלף ותע"ב אצבעו' והחשבון ההוא מכוון באמה בת ו' טפחים שהוא כ"ד אצבעות שאמה על אמה היינו כ"ד אצבעו' על כ"ד אצבעות הוא תקע"ו אצבעות וברום ג' אמות היינו ע"ב אצבעות ע"ב פעמים תקע"ו עולה מ"א אלף תע"ב וכאן כ' דבריו ע"פ מ"ש הרשב"א דבעינן אמה שוחקת שהיא יתרה על העצבה חצי אצבע שאמה על אמה הוא כ"ד אצבעות וחצי על כ"ד אצבעות וחצי שהוא ת"ר אצבעות ורביע וברום ג' אמות היינו ע"ג אצבעות וחצי ע"ג וחצי פעמים ת"ר ורביע עולה מ"ד אלף קי"ח וחצי אצבע פחות חצי רביע אצבע ודוק ואין דבריו שבב"י סותרים למ"ש כאן בש"ע דבב"י איירי באצבעות שוחקות שהם מ"א אלף תע"ב ולכך לא זכר החצי אצבע אבל כאן מיירי באצבעות עוצבות שהם מ"ד אלף קי"ח אבל מ"מ הכל עולה לשיעור מ' סאה לא פחות ולא יותר וכדאמרינן בס"פ ערבי פסחים (ק"ט) רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע כו' כדתנן מי מקוה אמה על אמה ברום ג' אמו' ושיערו חכמים מ' סאה כו' ואמה ואצבעות דנקט התם איירי בשוחקות שהן מ' סאה. ובמע"מ דף ש"ד ע"ב כתב שבב"י לא עיין בדיוק לחשוב גם החצי אצבע יתירה שבאמה שוחקת ואל תתמה שהרי כן מצינו לרש"י ורשב"ם וגם התוס' והרי"ף בפרק ערבי פסחים כשעמדו כולם למנין ומספר שיעור רביעית כוס שהוציאו מחשבון של המקוה מ' סאה לא תמצא בשום אחד מחשבונם שהשגיחו על חצי אצבע שבמדה היתירה אבל יש לי לומר דהתם שאני שתכלית חשבונם הוא למצוא רביעית כוס דאינו אלא מדרבנן לפיכך לא היה להם לחוש לאצבע היתירה עכ"ל ותימה דהא קאמר רביעית של תורה כו' ועוד לדבריו דהכא בעינן חצי אצבע יתירה א"כ יהיו יותר ב' אלפים תרמ"ו אצבעות שהוא עולה לב' סאה ומחצה ולוג וחצי לוג בקירוב אם כן שיעור מקוה יהיה מ"ב סאה וחצי לוג ובש"ס וכל הפוסקים לא הוזכר רק מ' סאה וכן בפ"ק דעירובין (דף י"ד ע"ב) אמרינן ים שעשה שלמה היה מחזיק ק"ן מקוה טהרה מדכתיב אלפים בת יכיל ובת הוה ג' סאין ואם איתא לא הוי לה אפילו ק"מ מקוואות אלא נקוט האי כללא בידך דאמה ואצבעות שבש"ס ופוסקים בענין זה איירי בשוחקות ועל זה כתב הרשב"א שהן יתירות חצי אצבע על העוצבות וכשתעשה מהן עוצבות יעלו מ"ד אלף קי"ח אצבעות וכמ"ש המחבר הלכך אנן חשבינן לכולי עוצבות ובעינן מ"ד אלף קי"ח אצבעות וכן הסכים הגאון אמ"ו ז"ל וכל זה ברור ועיין בתשובת מבי"ט חלק ב' סי' קמ"ג דף ס"ח ס"ט. ובתשובת מהרי"ו סי' ע"ה כתב דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה וע"ש וע"ל ר"ס רע"ב כתבתי בשם הרמב"ם אגודל כמה הוא:


ט"ז

או מעיין כו'. היינו לאדם אבל לכלים מטהר מעיין בכל שהוא לדברי הכל כמ"ש הטור:

[ (א) ] ואפי' עלו עליה כל מימות כו'. זה ל' הרמב"ם ובטור כתוב או עלו כו' וצריך ליישב דה"ק ל"מ אם רחצה במרחץ ובידיה רחצה עצמה בכל גופה אלא אפילו עלו עליה דרך שפיכה דזה מועיל לענין ט' קבין השייכים לתפלה הכא לא מהני:

באר היטב

(א) מקוה:    היינו מי גשמים שנקוו לגומא ואע"פ שאינן מים חיים שא"צ מים חיים אלא לזב ולא לנדה ולזבה טור ופוסקים אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור לכל דבר. כ"כ מהרי"ק והרמב"ן בתשובה.

(ב) באמה:    בתשו' הרי"ו סימן ע"ה כתב דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה וע"ש וכתב הט"ז וכל זה לאדם אבל לכלים מטהר מעיין בכ"ש לדברי הכל וכ"כ הטור.



פתחי תשובה

(א) ושיעורה אמה על אמה. עי' בתשב"ץ ח"יא סי' קכ"ט ועוד מסי' קס"ג עד סי' קס"ז במקום עגול או העשויה בתמונת חצי כדור לחלק לחצאים איך משערים אותו ע"פ דרכי המהנדסים:

(ב) מ"ד אלף. עי' ש"ך ועי' בתשו' דרכי נועם סי' כ"ה מ"ש בזה:

(ג) גדול יותר. עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט שכתב דבמי מקוה צריך שיהא החריץ גדול כ"כ בענין שכשיכנס אדם לתוכה לטבול לא ישפכו מן המים חוצה ולא כלום ואף אם יהיה בתוכה אלף סאין לא מהני לה (אף דמדברי המחבר לא משמע הכי לשיטתו אזיל לקמן ס"נ והא דלא הגיה הרמ"א מידי משום דלא מפורש בדברי המחבר להדיא וכהאי גווני מצינו בכ"מ) כמ"ש לקמן ס"נ בהגה"ה. דיש להחמיר לכתחלה אף אם ישארו מ"ס עד הסדק לסתום הנקב דלא ליהוי זוחלין ומלשון הב"ח משמע שיש להחמיר אף דיעבד וה"ה הכא יש להחמיר שתהיה המקוה גבוה כ"כ שלא יצאו מן המים חוצה בטבילת האדם הן גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו שלא יהיו זוחלין. וחכם אחד חולק עליו שזה לא מקרי זוחלין דדוקא אם המים יוצאים מעצמם ולא כשיוצאים ע"י הטובל כמבואר בש"ך סק"ל והוא ז"ל חזר והשיב לו להעמיד דבריו דדוקא אם כשיצא הטובל יחזרו המים למקומם לאו זוחלין הן משא"כ אם שוב אינם חוזרין ודאי הוו זוחלין ע"ש עי' בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סי' קל"ז:

(ד) מתערבים עם הנוטפין. [עש"ך סק"י ועי' בתשובת חתם סופר ס"ס רי"א מ"ש בזה]:

(ה) לטבול בנהרות. [עי' בתשובת חתם סופר סי' ר"ב שהאריך בזה]:

(ו) פסול מה"ת. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' פ"ה:

(ז) של מקוה. עי' באר היטב בשם ש"ך ועי' בתשובות ר' חיים שבתי ח"ג סי' כ"א דף כ"ח ע"ג מה שהקשה ע"ז מסוגיא דב"ב דף ס"ו דמבואר שם דקבעו ולבסוף חקקו לא מהני רק לענין שאיבה דרבנן אבל לא לאיסור תורה ומ"מ העלה דאין לזוז מפסק הטור וכשר לטבול בתוכו כשקבעו ולבסוף חקקו וכתב שם עוד ליישב הקושיא דלפי המסקנא לא אמרינן כהאי תירוצא דשאני לענין שאיבה אלא סברא אחרת ע"ש ועי' בספר באר יעקב מ"ש בזה [ולדינא העלה ג"כ דאין לזוז מפסק הנ"ל והסכימו עמו הגאונים חביריו וע"ש. וכן פסק הלכה למעשה מרכבת המשנה פ"ו הלכה ד' ממקואות ויובא קצת לקמן סק"י] ובספר ישועות יעקב בא"ח סי' קנ"ט סק"ז. ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קמ"ב שעמד ג"כ בקושיא זאת ולא נתקררה דעתו עד שהוצרך לומר דהטור ובעלי הש"ע לא קיימו אטבילת נדה אלא בדיני מקוה והרי גם כלים חדשים הניקחים מן העובד כוכבים צריכים טבילה ויש מהפוסקים שסוברים דעיקר טבילה זו הוא מדרבנן ואפילו לדידן דוקא כלי מתכות אבל כלי זכוכית לכ"ע דרבנן ולכן כתבו שאם קבעו אחר שחקקו פסול ור"ל אפילו לטבול בו כלי זכוכית אבל קבעו ולבסוף חקקו יש חילוק דבכלי זכוכית שרי לטבול בתוכו אבל כלי מתכות וק"ו אשה נדה אסורים לטבול בתוכו ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה וכתב דבעלת הכתם שהיא רק טמאה מדרבנן אינה טובלת בו לכתחלה אבל בדיעבד עלתה לה טבילה גם בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ל"ט דעתו דדוקא לענין מים הנמשכים דרך כלי בזה מהני קבעו ולבסוף חקקו אבל לא לענין לטבול בתוכו וכתב דאף דמדברי הטור משמע דגם לענין זה מהני וגם ברמב"ם ס"פ י"א מהל' כלים משמע הכי דאף לענין קבלת טומאה בכלי גמור בעינן עליו שם כלי בתלוש מ"מ מה נעשה כיון דבסוגיא דב"ב הנ"ל מפורש בהיפך ע"ש. [ועי' בתשו' ח"ס ס' קצ"ח וסי' ר"ה ורי"ז שהאריך מאד בזה. ושם כתב אחרי שדעת רמב"ם ורשב"א ואגודה ורא"ש וטור וש"ע ותשובת ת"ח וספר באר יעקב ומרכבת המשנה ומנהג כל ערי ישראל להתיר לטבול בכלי שקבעו ולבסוף חקקו ובתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר לענין זה ודאי דאסור לפקפק ולהרהר על הוראה זו וכתב עוד דה"ה כשהחקיקה וקביעות באים כאחת כגון שעושין קיסטי"ן מנסרים יתד ע"י עמודים שנקבעו בקרקע ובבנין וכן מותר לחלקה אח"כ ע"י הבדל חומת עץ בין מים למים אם יהיה בכל אחד כשיעור ע"ש] וכתב עוד בנו"ב שם בדבר המקוה אשר לפעמים המים מתמעטים עד שלא נשאר שיעור מקוה אם יכולים להעמיד בתוכו חבית גדולה עם נקבים בתחתיות כשפ"ה ולקבוע החבית בסיד כמעשה בנין ואחר שיתמלא המקוה יסתמו הנקבים בברזות של עץ כדי שלא ימעטו המים וכתב שאין זה נכון [אף אם נחליט דקבעו ולבסוף חקקו מהני גם לענין טבילת נדה ואף אם יפתחו הברזא בכל עת טבילה] דכיון שסותם הנקבים בברזא של עץ לא נתבטל החבית מתורת כלי ואף בעת הסרת הברזא מקרי כלי כמבואר בא"ח ס' קנ"ט ס"ה דשם בעת שנוטל ידיו דרך הברזא אז אין הברזא בחבית ואפ"ה תורת כלי עליו כיון ששוב יחזור הברזא לתוכו ולכן אם בעת שעושה הנקב בחבית תיכף היה בדעתו לסתמו בברזא לא נתבטל שם כלי מן החבית כלל אפילו קודם שתיקן הברזא כו' ע"ש וע' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' נ"ג שהשיג עליו והעלה דאף שחושב בעת עשיית הנקב לסתמו סתימה גמורה לא מהני כלל כ"ז שלא נסתם ומ"מ חושש לדברי הגאון נו"ב ז"ל לכן שפיר דמי לעשות נקב א' גדול כמוציא רמון ולסתמו בסיד וצרורות דרך בנין וזה יהיה סתום ועוד יעשה נקב כשפ"ה עם ברזא ולפתוח הברזא בכל עת שבא לטבול [ועי' עוד מזה בת' משכנות יעקב ס"ס מ"ד ובתשו' ח"ס סי' קצ"ח ור"ה ור"ן ורי"ח באורך. ולכאורה הראיה שהביא בתשו' משכנות יעקב שם מש"ס דיומא גבי בן קטין עשה י"ב דד לכיור כו' ראיה גדולה היא ואינה נדחית מפני סברת תשובת בית אפרים ותשובת ח"ס שם] וע"ש שנסתפק מה נעשה בטבילה של שבת (מיהו נ"ל דכל עיקר ספיקו ל"ש אלא למאי דס"ל מעיקרא דדי בנקב א' משא"כ השתא לא שייך זה וצ"ע שם) אם מותר לפתוח הברזא ולסתמה שהרי הנקב מבטל מתורת כלי והסתימה חוזר ועושהו כלי וצידד להתיר ועכ"פ אין להחזיר הברזא אחר שטובלין בה בחוזק רק תהיה רפויה קצת ומתנועעת בתוך החור לכאן ולכאן ע"ש. ועי' עוד בתשובת ב"ח שם שהאריך הרבה בדיני מקוה וגם בתשו' נו"ב שם בסוף התשובה ביאר י"ד פרטי דינים במקואות ע"ש:

(ח) שאין טובלין בכלים. עי' מענין זה בתשו' מאיר נתיבים בקונטרס מקוה ימים שהאריך בזה:

(ט) הלוקח כלי גדול. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"א שרב אחד רצה לומר דזה דוקא בכלי של עץ אבל בשל מתכות אף שניקב בכדי טהרתו טמא מדרבנן והוא ז"ל השיג עליו ע"ש:

(י) כגון חבית גדולה. עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' מ' במקוה שרוצים לעשותו ע"פ מי הנהר לעשות תיבה וקובה בשולים כשפ"ה והתיבה צפה ע"פ המים ומקודם פוקקים הנקב לשפוך בתוכה חמים וכשיורדים לטבול מסירים הפקק וכתב דבפשיטות דמי ממש לההיא דפ"ו מ"ה דמקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ היה כשפ"ה ומשמע דאף בנקב מן הצד דהמים שבו כשאובים מ"מ מהני כיון דהמים מקיפין מכל צד ונטהר ע"י חיבור לנהר כשפ"ה וא"כ בנ"ד אף אם פוקקים הנקב בשעה שמטיל בו חמים כיון דמסירים הפקק בשעת טבילה ומחובר כשפ"ה שרי. אולם לדעת הר"ש שם דמחלק בין כלים תלושים לקבועים דבתלושים שהוא דרך ארעי לפי שעה לא חיישינן שיזדמן שיניחנו במקום שאין מוציא המים כשפ"ה אבל בקבועים חיישינן לכך וה"נ בנ"ד כיון דהוא מלתא דקביעא י"ל כיון דבשעת סתימת הנקב נעשו תלושים לא מהני אח"כ חבור כשפ"ה אולם יש תקנה לנקוב הפקק או שולי התיבה ואף שאין בנקב כשפ"ה הא מדברי הר"ש פ"ד מבואר דנקב כ"ש בשוליו מבטלו מתורת כלי וא"כ לא נעשו המים תלושים כלל ואף דדעת הרמב"ם דאפילו נקב המטהרו לא מהני לבטלו מתורת שאובין וק"ו לטבול בו אא"כ קבעו בארץ או סתמו במעשה בנין כמ"ש בש"ע סעיף זה מ"מ בחבור לנהר כשפ"ה דאין כאן רק גזירה שמא יניחנו כו' סמכינן על שיטת הר"ש והרא"ש (לקמן סעיף מ') דאפילו נקב כ"ש ולא קבעו בארץ כשר ועוד דכיון דהרמב"ם לא ס"ל הך גזירה שכתב הר"ש הנ"ל א"כ בין להר"ש ובין להרמב"ם המקוה כשר אף דאינן מטעם אחד לא תפסינן ב' החומרות בהדדי (וכעין שכתב הש"ך לעיל סי' נ"ד סק"ט ע"ש) ואף דבש"ך ס"ק כ"ו לא הקיל רק בניקב כשפ"ה ויש לומר כו' עד אבל כאן במים מקיפו דהר"ש הוא האוסר ואיהו ס"ל דנקב כ"ש מהני ולא מצינו דאוסר לטבול בו י"ל דסמכינן ע"ז להקל בנקב כ"ש אך אעפ"כ כיון דיש לפקפק בזה טוב יותר לעשות מכסה לא בהידוק אלא ברפוי (ר"ל שלא יעשו פקק רק מכסה לכסות הנקב ויהיה רפוי ואז נחשב כאילו הנקב פתוח והוי ממש כנדון הש"ך ומפני דיש לחוש שיהיה פעם מהודק לכן יש לנקוב גם כן נקב כ"ש) ולנקוב ג"כ שולי התיבה בנקב כ"ש דבזה יש לסמוך להקל אולם עדיין יש חשש במקוה זו כיון דמיוחד לעמוד בו ולטבול הוי מיוחד למדרס ופסול להראב"ד (לעיל סי' קצ"ח סל"א) משום גזירת מרחצאות וגרע מנסרים שבמרחץ דכתבו האחרונים להקל כיון דנעשו לחברם בקרקע גם המים צפים עליו אין בו דין מדרס משא"כ בנ"ד דלא מחברו בקרקע. אך יש לצדד להקל די"ל דוקא בקבוע ע"ג קרקע דומה למרחצאות אבל בנ"ד דאינו קבוע ע"ג קרקע אלא דתלוי ע"פ המים י"ל דאין זה דומה למרחצאות וכיון דהרבה פוסקים לא ס"ל לההיא דהראב"ד וי"ל דבכה"ג גם להראב"ד שרי יש לסמוך בזה להקל ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' ר"ו שאלה כזו שעשוי מקוה ע"ג גיגית אתת תלויה בשלשלאות לתוך המעיין ומנוקבת כשפ"ה לחברה אל המעיין וסותמין הנקב בברזא כדי שלא יתקררו החמין ובשעה שהיא יורדת לטבול פותחין הברזא כדי לחבר עם המעיין וכתב שמקוה כזו כבר בא לידו ופסל אותה מטעם שאינה מחוברת בקרקע רק תלוי בשלשלאות ואז בעי מדינא שיהיה הנקב פתוח בשעת טבילה ואי לאו פסולה מה"ת וכל הנשים המשמשים המקוה העידו לפנינו שאין פותחין הברזא ממש מפני שא"א להם למצוא הנקב בתוך המים כו' וכל הני מילי לימרו משמי ברבים שאני פוסל המקוה ומכ"ש שנעשה התיבה מעיקרא לשמש הקרקע גרע טפי כו' ע"ש עוד דמצד שהגיגית נחזקה בחבושים ויתדות של ברזל אין קפידא דהחשוקים והיתדות אינם עושים את הכלי כלי מתכות ומכ"ש בנ"ד שאין הגיגית צריכה להם עתה כלל רק שלא יתקלקל לעתיד ע"י כובד המים וטובלים וכמ"ש בנודע ביהודה מ"ת סימן קל"ז (הובא לקמן ס"ק כ"ב ע"ש):

(יא) נקב המטהרו. עש"ך ס"ק כ"ג בסופו מה שהקשה על המחבר ועי' בשו"ת השיב רבי אליעזר סי' א' מ"ש בזה:

(יב) וקבעו בארץ. עי' בס' מרכבת המשנה פ"ו מהלכות מקואות דין ד' שכתב שנשאל בכלי שחיברו בקרקע אי מהני נקיבה אח"כ והשיב דזה פשוט דמהני ממ"נ אי תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי כו' עד וכיון דמותר לנקבו בעודו בקרקע שרי אח"כ לסתמו דבשעת נקיבה בטל מתורת כלי והסתימה אח"כ חשוב כצינור שקבעו ולבסוף חקקו ובהדין זה פשוט עכ"ל וכ"כ בספר באר יעקב דה"ה דמותר לקבעו בקרקע כשהוא שלם ולעשות נקב אח"כ בעודו קבוע בקרקע כשיעור שפ"ה לכל היותר ואף אם סותם אח"כ הנקב כשר דהוי כמו קבעו ואח"כ חקקו [ע"ל סכ"ה] אלא שכתב דכיון דמשמעות הפרישה אינו כן לכן לכתחלה או בדיעבד במקום דליכא הפסד כ"כ יש להוציאו ולעשות לו נקב בתלוש אבל היכא דאיכא טרחא או הפ"מ יש להתיר ע"ש שהאריך בזה ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' ל"ט דדעתו ג"כ בפשיטות דמהני נקיבה בעודו קבוע בקרקע אמנם מה שכתבו דמותר אח"כ לסתמו בזה אין דעתו כן דכיון דכבר קנה שם כלי בתלוש וע"י החיבור לארץ לא אבד שמו אלא שע"י הנקב מקרי כלי פסול ושוב כשנסתם חוזר להיות כלי אך כתב דוקא בחיברו לכלי בעודו שלם דבעידן חבורו לא הועיל כלום החבור לקרקע לבטל שם כלי ממנה בזה אף בנקבו אחר כך וחזר וסתמו הוא כמעיקרא להיותו כלי במחובר אבל אם ניקב הכלי קודם שחברו י"ל דכיון דבשעת חיבורו לא היה עליו שם כלי וכבר נתבטל ממנו שם כלי ע"י החבור בזה אף דסתמו אח"כ לא נעשה כלי במחובר והוי כקבעו ולבסוף חקקו. אמנם מ"מ לטבול בתוכו אסור רק דמים הנמשכים דרך כלי כזה כשרים (כאשר כתבתי בשמו לעיל ס"ו ד"ה בתוך הכלי) ע"ש. וכתב עוד הבאר יעקב שם בדבר המקוה שלקחו כלי גדול ועשו נקב בשוליו כדינו וקבעו בארץ בתוך בית אחד וסתמו הנקב בעץ היטב להחזיק המים אח"כ רוצים להוציא הכלי הנ"ל ולקבעו במקום אחר דזה פשוט שצריך לעשות נקב מחדש דכיון שמוציאו מבית הראשון כשהיה סתום היטב הדרא למלתא קמייתא והוי עלה שם כלי בתלוש דלא כמורה אחד שטעה בזה ע"ש:

(יג) שיצאו מהכלי. עבה"ט מ"ש ל"ש שהכלי שלם כו' ועי' בתשו' נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קל"ט שרב אחד רצה לאסור במקוה שנעשה כה"ג וכדי שלא להוציא לעז חפש למצוא היתר ע"פ דברי הש"ך בס"ק נ"ו בשם הראב"ד שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מהראשונים והוא ז"ל חלק עליו דודאי אף שהכלי מלא חוזק הקילוח הבא יורד לתוך הכלי כולו ונעשה הכל שאובים ופסולה ואפילו הנשים שכבר טבלו הם בנדתן וכל מה ששמשו היה באיסור ויטבלו עתה מחדש. וע"ש בסי' ק"מ דאם המקוה הזה שנמשכו בו המים הצפים מעל הגיגית היה מקום חפירה בקרקע והיה מעיין נובע אלא שלא היה בו אפילו כ' סאה והמים הצפים השלימו השיעור בזה הנשים שטבלו א"צ טבילה שנית וכדאי הם אותן הפוסקים לסמוך עליהן שמעיין לא נפסל בשאיבה ומטהר בכ"ש ע"ש:

(יד) להיות לה דין מקוה. [עבה"ט ובש"ך סק"ל ועי' בתשו' חתם סופר סימן ר"ט שכאריך בזה ומבואר שם שגם דעת הרמב"ם להכשיר אפילו בטלו ב' הזחילות מקום הכניסה ממעיין ומקום היציאה מ"מ שם מעיין עלה אך אין להקל נגד הראב"ד. ועכ"פ כ"ז שנקבו הזחילות פתוחים טובלים בו בלא פקפוק ואין להחמיר לגזור דילמא פסקה זחילה ולאו אדעתיה כיון דלו יהא דאיפסקה ולאו אדעתיה האיכא הרמב"ם דמכשיר מסתיין דלא נגזר ע"ש ועי' מש"ל ס"ק כ"א]:

(טו) סאה ומעיין כ"ש. [עבה"ט מ"ש וכתב הש"ך כו' עד ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' קמ"א שתמה עמ"ש ומשמע כו' כאילו אינו מפורש להדיא והרי נתפרש בדבריו בדין שהביא הש"ך בשמו בס"ק קי"ב (בבה"ט ס"ק פ"א) דהביא שם שתי דעות בזה אך באמת דעת האוסר תמוה כו' (סיום דבריו יובא לקמן סנ"ב) . ועי' בתשו' ח"ס סי' רי"ב ע"ד המקוה שניקו אותה ועמדה בלי מים כלל והיה באר מים נובע סמוך לה ומי הבאר עמוקים הרבה ממקוה והמשיכו שאובים אל הבאר עד שנתמלא על גדותיו ונתמלאה המקוה ע"י נקב כשפ"ה שפונה להבאר וכתב הנה מקוה טהורה שפה קהלתנו שנעשה ע"י חכמי הדורות כן נעשים שב' מקואות סמוכים ונקובים זה לזה כשפ"ה בעליונו וכשמנקים אחד מהם משליכים שאובים אל חברתה (ע"ש בסי' רי"ד דשם הזכיר ג"כ מעשה זאת המקוה ושם לא כתב משליכים שאובים אלא דשופכים אל השניה בהמשכה ע"י סילונות של נסרים ע"ש הטעם) עד שתתמלא עד הנקב ומשם משקה לחברתה עד שתתמלא ושוב מנקים חברתה וחוזרת ומתמלאת ע"י השניה כנ"ל ולית מאן דחש למ"ש הש"ך ס"ק מ"א וקי"ב וכמו שתמה בנודע ביהודה אך אם לא היו מי הבאר עמוקים אלא מרודדים ולא היה כל גופו של אדם עולה בהם בלי הוספת שאובים הייתי חושש לכתחלה לדעת הרא"ה בבד"ה כו' ואי היה המקוה כולו שאוב והיה בא להכשירו ע"י חיבור למעיין גם בזה מצאתי דעת הרא"ה בשיטה מקובצת י"א שכתב שאין חיבור מטהר אלא מב"מ היינו מקוה למקוה ולא מקוה למעיין (הביאו ג"כ בסי' ר"ט וכתב דהוא מאד תמוה וע"ש בס"ס רי"א) אבל הכא בעובדא דא שטיהר השאובין תחלה במעיין ושוב נבעו להמקוה אינו ענין להנ"ל. ומ"מ נ"מ היכא שחוברו אליו יחדו היינו שהמקוה מלא שאובים ורצה לחברו אל המעיין וגם המעיין אינו עמוק כ"א מרודד איכא ב' סברות הרא"ה לאיסור בודאי יש לצרף גם סברת רבינו ירוחם (שבש"ך הנ"ל) ולאסור אך במקוה הנ"ל אין חשש כלל עכ"ד ע"ש:

(טז) אבל אם פסק הראשון. [עי' בתשו' חתם סופר ס"ס רט"ז שרב אחד הקשה לו אהך דג' גומות שבמקוה דפסקו רמב"ם פ"ה מ"ש מג' לוגין מים שאובין בג' כלים שפסק אחד עד שלא התחיל השני שאינם פוסלות והשיב די"ל הגומא גדולה שהיא המקוה שבתוכו הג' גממיות הוא המחברם עושה אותם כלי א' ופשוט דבכלי אחד שיש בתוכו ג' תוכיות העשויות לקבלה ושפך ממנו למקוה שאין משגיח אי פסק תוך א' קודם שהתחיל השני כיון שהכלי גדול מצרפם וה"נ ל"ש ומה שהשמיט הש"ע דין זה בודאי יש לתמוה ע"ש]:

(יז) י"ט פעמים. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' רכ"א אות ט' וסי' רכ"ב אות כ"ה מ"ש בזה:

(יח) עד עולם כשר. עבה"ט ועי' בדגול מרבבה שכתב דבב"י מבואר שטעמו של הרמב"ם מפני מראית העין שיאמרו שכולו הוא שאוב ולפ"ז נראה דמקוה שהוא מעיין הנובע ליכא חשש שידוע לכל שמעיין זה אין דרכו לפסוק ע"ש. [ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ד ובתשו' חתם סופר סי' רי"ד מ"ש בזה]:

(יט) אבל אם נפל לתוכו יין. [עבה"ט ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ד לאחר שהאריך שם כי יש קצת פקפוק על המרבים להטיל מים שאובין חמים לתוך המקוה לחממו הרבה כתב וז"ל ולבד זה יש לחוש בזה כי לפעמים מחמת רוב הרתיחות שמרתיחין המים תמיד בכל יום משתנים מראית המים מחמת העשן והאור ודומין למי חלב ויש בזה חשש שינוי מראה ומבואר בסוטה ד' ט"ו ע"ב כו' ומה שהקשו תוס' שם מהא דמי צבע אין פוסלין בשינוי מראה נראה לתרץ דהתם המים עצמן לא נשתנו כלל רק המי צבע שנפל לתוכן גרמו לשנות וצבעא לית ביה ממשא אבל נתאכמו ע"י האור המים של המקוה עצמם נשתנו ע"י האור וזה ענין מצוי מאד עכ"ל ולענ"ד הוא חומרא גדולה ולא שמענו זאת מעולם ומש"ס דסוטה שם אין הכרח כי בפשט לשון הגמרא שם מה מים שלא נשתנו אין הכוונה כלל דאם נשתנו ה"ה פסולים אלא דסתם מים לא נשתנו דוגמת מה שאמר ג"כ במס' ע"א ל"ז ע"ב מה מים שלא נשתנו אף אוכל כו' והתם ודאי לאו לענין איסור והיתר קאמר ודברי התוס' שם אפשר לישבם וגם אין להביא ראיה מזה מהתוספתא הביא הר"ש פ"ט דפרה והמג"א סי' ק"ס סק"ב מחמת עשן או ד"א פסולים ע"ש דהתם דוקא במי חטאת איתמר דהוא חמור יותר דנפסל אפילו מעיין ואפילו נשתנו מחמת מקומם אבל הכא במקוה הרי אינו נפסל בשינוי מראה אלא אם נפל לתוכו יין כו' והטעם דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה כדאיתא בשבת דף קמ"ד ע"ב וכתב הראב"ד הובא בב"י ובתוי"ט פ"ז משנה ג' דמקואות משום דמיתחזי כמקוה של שאר משקים ומקוה מים כתיב וזה לא שייך בנשתנו ע"י האור ודמי לדלקמן סכ"ז דאם לא נפל לו דבר ונשתנה מחמת עצמו כשר ויש לעיין בכל זה]:

(כ) אבל מעיין. [עי' בתשו' משכנות יעקב ס"ס מ"ד שהקשה ע"ז]:

(כא) ולא עוד אלא אפילו. עיין בשו"ת תולדות יצחק סי' כ"ד במעשה במקוה שנעשה משלג שהביאו שלג בכלים והשליכו לתוכה ולא נמוח השלג עד שהביאו י"ח עמי"ר מים רותחים בכלים שלמים ושפכו לתוכה ועי"ז נימוח השלג וכתב דלכאורה מקוה כשר הוא דכיון דמותר לטבול בשלג הוי כמו שאר מקוה כשר שיש בו מ' סאה שאין מים שאובים פוסלים בו כדלעיל סעיף ט"ו אכן לפ"מ שפסק הש"ך כדעת הפוסקים לאסור טבילה בשלג אם לא נימוחו א"כ הני שלג הוי כמונחים שם עצים ואבנים והני מים שאובים שנשפך לשם הוי כמו ג' לוגין מים בתחלה שפוסלין המקוה אפילו הוי אח"כ מ' סאה כשרים ולכן המקוה הנ"ל פסולה [וכ"כ בתשובת חתם סופר סי' ר' דלאחר שנתמלא הגומא שלג לא יצוק עליה מים חמין כיון דקי"ל שלג שלא הופשר אין טובלין בו נמצא המים חמין השאובים פוסלין המקוה טרם שנפשר מ' סאה שלג אלא יניחו על הגומא טס ברזל מלובן וגחלים הרבה ע"ג עד שיופשר השלג ממילא וזולת זה אין להתיר בשום אופן ע"ש עוד שמביא כל השיטות בזה ומסיים מאחר שרוב הפוסקים הגדולים חולקים על הרא"ש ור"ש איך יעלה על הדעת לסמוך באיסור כרת כו' ע"ש עוד בסי' רי"ג מזה] ומ"ש עוד שכתב דאף הר"ר שמריה לא התיר לטבול בשלג שלא נמוח אלא בשלג שבבקעה או שירדו למקוה ממילא שלא בידים אבל אם הביאו שלג בידים לכ"ע בעינן שיתפשרו עד שיעשו מים ודברי הרמ"א מלתא באפי נפשיה היא כו' ע"ש:

(כב) כשר. עי' במג"א סי' ק"ס ס"ה ט"ז מ"ש בזה:

(כג) צינורות וסילונות. עי' בתשו' נ"ב מ"ת חלק יו"ד סי' קל"ו שכתב דיש להחמיר שצריך להיות במקוה מ' סאה כיון שאין המעיין הולך בלא"ה שמה ע"ש ובאמת לשון הרמ"א בסוף הסעיף שכתב דלא מקרי חיבור לנהר עי"ז משמע דבזה א"צ שיהא במקוה מ"ס:

(כד) הואיל ולא עשאו אדם בכוונה. [עי' היטב בהגהות מרדכי דקדושין סי' תק"מ ובמהרי"ק שורש נ"ו ובב"י כאן ובתשו' נודע ביהודה תניינא סימן קמ"ב בהג"ה מב"ה שם ועי' בתשו' חתם סופר סי' ר"א שהאריך בכ"ז וכתב שם דהך טעמא דלא עשאו אדם בכוונה צ"ע לפי המבואר בחולין י"ג וברמב"ם פ' י"ד מט"א וברע"ב מ"ד פ"ב דפרה וגם אפשר לומר דלדינא רוב הפוסקים יודו לחטיטה הנעשה מאליה בתלוש שפוסל ולא פליגי אהמרדכי אלא מה שנעשה ע"י רקבון מים אחרי שקבען ומטעם דקבעו ולבסוף חקקו כשר. וסיים שם דלצאת ידי כל הספיקות יעשנה של מתכות דלא שליט בהו ריקבא וכן הוא בפ"פ דמיין רק דהעושה משל מתכות יזהר שלא יבואו המים להמקוה ע"י דבר המקבל טומאה ע"פ המבואר בש"ע סעיף ל"ה ומ"ח ע"ש ושם בסי' ר"ג כתב וז"ל אודות תיקון המקוה לית טב מיניה לעשות מקוה ע"י מי גשמים דהוא כשר וישר לכ"ע בלא פקפוק ע"י סילונות של מתכות מהגגים אך סמוך למקוה יעשה צינור של עץ חלקים בפנים בשיפוי שלא יהיה בהם גומות ושום עכבת מים. ואם יומשך הדבר עד ימלא פני תבל שלג וכפור יכולים למלאות בכתף שלג וקרח ואח"כ כשיופשר יהיה מקוה כשר ומה טוב אם יעשו שתי חפירות סמוכות זו לזו והמחיצה שביניהם פרוצה למעלה שבאופן שאם תהיה אחת מלאה תתמלא האחרת ע"י פירצה הנ"ל. ואז לעולם לא יחסר המזג דכיון שנתמלא אחת מהם בהיתר ע"י מי גשמים או שלג אז ממלאים לה מים בכתף בכלים דשוב אינה נפסלת ע"י מים שאובים (כדלעיל סט"ו) וכל מה ששופכין לתוכה נעשה הכל כמקוה כשר. וכשתתמלא על כל גדותיה תתמלא גם חברתה ע"י פירצה שביניהם וכשתהיה גם השניה מלאה אזי אם ירצו לנקות אחד מהם יריקו המים ממנה וינקו אותה ואח"כ ישפכו מים בכתף להמלאה עד שתתמלא הריקנית ואחר שתתמלא הריקנית יריקו השנים וינקו גם אותה ויחזרו לשפוך בכתף לראשונה וכן לעולם וכן עושים פה במקוה הגדולה (הוזכר שם בסי' רי"ב והבאתיו לעיל סט"ו ע"ש) והוא עצה טובה והגונה אין בה פקפוק כלל עכ"ל ע"ש עוד בסי' רי"ד:

(כה) דלא מקרי חיבור לנהר. עש"ך סק"פ בסופו שכתב דאם נקובים כשפופרת הנוד הוי חיבור ותמה על הרמ"א ועי' בדגמ"ר שכתב דלא קשה מידי דלקמן סעיף ס' מבואר שאין הנזחלין מערבים וק"ו בזה עכ"ד וכ"כ בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא סי' קל"ו וכתב שם דמקוה מים שאובין שיש מ"ס וצינורות נמשכים מן המעיין אליה אם הקנים הממשיכים מים באים למקוה תוך המים ודאי שמחברין ונטהרו השאובים אבל אם הקנים גבוהים בהמים והם שופכים ממעלה למטה המקוה פסולה ע"ש [ובתשו' חתם סופר סי' ר"ח השיג עליו דהרי הש"ך שם ס"ק קכ"ט (בבה"ט סקצ"ב) כתב אין הנזחלים מערבים היינו מי גשמים ולא מי מעיין והיינו טעמא דהך דינא גופא דאין הנזחלים מערבים לא נמצא בש"ס אדרבה קיי"ל גוד אחית לכ"ע (ע"ש בסי' ר"י מזה) רק הרמב"ם הוא דפסק כהתוספתא והבו דלא לוסיף אלא במי גשמים ולא במעיין דלא נאמר אין הנזחלים מערבים ולא אין הנזחלים מחברים כו' ובסי' ר"ט שם כתב שגם הגאון מהור"ר זלמן מרגליות ז"ל השיג על הדגמ"ר בזה ע"ש וגם בסי' ר"י:

(כו) אפילו כ"ש. עש"ך לעיל ס"ק כ"ג שהקשה דזה סותר למ"ש לעיל ס"ז דשם ס"ל להמחבר דבעי נקב המטהרו ונדחק ליישב דשם איירי לענין לכתחלה ע"ש ובאמת יש עוד סתירה דשם העתיק דעת הרמב"ם בפשיטות דאפילו נקב המטהרו לא מהני אא"כ קבעו בארץ או מעשה בנין וכאן העתיק שיטת הר"ש והרא"ש דאפילו נקב כ"ש לחוד מהני אפילו לא קבעה בארץ ומשמע דאפילו לכתחלה לא בעו קבעו בארץ ובזה לא יועיל תירוץ הש"ך ועוד יש איזה סתירות ומצאתי בתשו' מאור הגולה רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן מ"ה שכתב ליישב זאת דלעיל ס"ז איירי לענין לטבול בתוכו וכאן איירי לענין לפסול המים היוצאים מכלי זו והמחבר הכריע כן מסברא דנפשיה דלענין לטבול בתוכו דהוא דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם דבעי נקב המטהרו וגם קבעו בארץ אולם לפסול המים היוצאים מכלי זו למקוה מדין שאובין כיון דלהרבה פוסקים שאובין דרבנן בזה סמכינן על שיטת הר"ש והרא"ש דמהני נקב כ"ש אפילו לא קבעו ואף דלשיטת הר"ש והרא"ש יוצא חומרא דסתימת גפת וסיד הוי סתימה מעליא וממילא לא מהני בזה קבעו בארץ דהוי כמו קבעו לחודא בלא נקב וא"כ איך פסק בס"ז דבסתמו בסיד וקבעו כשר י"ל כיון דדוקא בסיד וגפת יחד הוי סתימה אבל בחד מנהון לא א"כ בדקדוק נקט לעיל ס"ז בסיד או בגפסית אבל בסיד וגפת יחד באמת לא מהני קבעו בארץ עכ"ד ע"ש ובזה מיושב ג"כ מה דהניח הש"ך בצ"ע בס"ק פ' על הרב ע"ש וכ"כ בספר באר יעקב לחלק בהכי ע"ש: [ובתשו' חתם סופר סס"י רט"ו]:

שגיאת לואה ביחידה יחידה:פרשן_שולחן_ערוך בשורה 190: attempt to concatenate local 'commenterName' (a nil value). עי' בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ט:

(כח) יש לסמוך אמקילין. [עי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ג בדין המקואות ע"י חפירת הקרקע בעומק עד שמוצאין מים נובעין מעצמן כשרוצים לנקות אותם אם צריכים לנקוב הכלי ששואבין בו המים כשפ"ה או נאמר שהמקואות הללו דין מעיין להם ואין נפסלים בשאובים כלל והאריך מאד להחמיר בזה משני טעמים הא' שגוף דין זה דמעיין אינו נפסל בשאובין אינו דין ברור ופשוט שדעת הרבה גדולים מהראשונים ז"ל שגם מעיין נפסל בשאובין לאדם כל שהוא פחות ממ' סאה ואין להקל נגדם אם לא בעת הדחק הגדול יש לסמוך להקל בדיעבד בלא נקבו הכלי ונפלו ג' לוגין אולם אם רוב המקוה נעשה כך ודאי אין להקל בשום פנים אף בדיעבד והב' דיש לספק במקואות הנ"ל אם יש להם כלל דין מעיין דהרי מבואר בתוספתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל דהחופר בצד הים או נהר ה"ה כמקוה ומעתה נפלו כל הצדדי היתר השאובין במקואות שלנו בבירא כי מאן מפיס איזה מקוה היא באר נובע מעצמו ואינו מצד הנהר ובפרט במדינות העומדות בין הנהרות ובצעי המים ואין מעיינות מים נמצאים שם כלל והגם דבש"ע וברמ"א לקמן סעיף נ"ב סתירה מפורשת לזה באמת דברי המחבר ורמ"א שם צע"ג ולמעשה אין לנו רק דברי הרמב"ם ותוספתא. והאריך עוד בזה ומסיק הכלל העולה שבמקואות הסמוכות לנהר כל שיש לספק שאין למעיין מקור בפ"ע רק מן הנהר נמשכין לו המים מתחת לקרקע חלילה לשום מורה להקל בשום קולא של מעיין שלא לפסול בג' לוגין ומכ"ש ברוב שאובין אף בדיעבד כי הוא ספק איסור כרת והמקיל לא מצא ידיו ורגליו. ושוב מצא בתשובת מהרי"ט ח"ב שדעתו ג"כ להחמיר בכל הנ"ל ע"ש]:

(כט) דאין שאיבה פוסלת במעיין. [עי' בתשובת ח"ס סי' רט"ז אודות המקוה שבאו לתוכה ג' לוגין שאובין טרם היה בתוכה מ' סאה ונפסלה ושוב נבקע המעיין מתחתיו ועלו המים עד שהיה בתוכה כמה פעמים ארבעים סאה. ועלה על דעת השואל לפסול דמלשון הרמ"א משמע שהשאיבה אינה פוסלת במעיין שקדמו להשאובין אבל שאובין שקדמו להמעיין אין המעיין מכשיר ומ"ש המחבר לעיל סי"א בין קדמו כו' שם מיירי במעיין הזוחל למעלה דבזה אין חילוק אבל במעיין הנובע מתחתיתו יש לחלק ואם קדמו שאובין אין כח במעיין כזה להכשירם. והוא ז"ל השיב לו דז"א ולא נתכוין הרמ"א לכך ומ"מ מסיק מאחר דחזינן בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' רל"א הובא בב"י בקיצור אף דפשיטא ליה דמעיין לא נפסל בשאובים מ"מ כתב דאע"פ שנראה יותר שאין הפרש בין קדם מים בין קדמו שאובין טוב ליזהר לכתחלה וא"כ לדידן דאיכא נמי דתשו לדעת השאלתות דגם מעיין נפסל בשאיבה ע"כ אי ליכא ביטול פ"ו וגם לא הוצאה מרובה על הצבור רק משום טורח המחמיר תע"ב ע"ש]:

(ל) וטוב להחמיר. [עי' בתשו' ח"ס ס"ס רי"ד מ"ש בזה]:

(לא) לא יאחז בידו. [עי' באה"ט מ"ש והקשה המע"מ כו' ועי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ט ובסי' רי"ח מ"ש בזה]:

(לב) או שמחבר לפי הסילון. [עי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ט שכתב דצריך שיעשה הציבור באופן שיכול לעמוד ולהזחיל בלא דבר המקבל טומאה אבל אם א"א לעמוד אלא ע"י אותו דבר המקבל טומאה לא יועיל כלום דאלת"ה קשה אהרא"ש שהוציא דין זה מש"ס דזבחים כו' וכן קשה לאיזה צורך כתב בש"ע שיניח הדף מידו על הארץ מה בכך אם יאחזנו בידו רק שיצא מת"י קצת ממנו ויתכשרו המים דרך שם אע"כ כיון שהדף לא יכול לעמוד כ"א על ידו אפילו אוחז בקצהו כולו פסול ולא מהני אלא בשיכול לעמוד בלא דבר הטמא וא"כ הך סילון אי לא נעשה באופן הנ"ל אינו מועיל כלום. וע"ש עוד שרב אחד רצה לומר דהך צנור קטן צריך שיהא ארכו ג"ט שיעברו בכשרות ג"ט וכמו לעיל סמ"ה ואפשר ק"ו נמי איכא השתא בהמשכת שאובין דרבנן בעי ג"ט מכ"ש זחילת מים ע"י טהרה דאורייתא דבעי זחילה בג"ט והוא ז"ל כתב דז"א ומש"ס דזבחים מוכח להדיא דהכא לא שייך לבוד ולא בעי שיעורא כלל ע"ש עוד וכ"כ עוד בס"ס ר"א ע"ש. ושם בס"ס רי"ד כתב דהצנור וסילון של נסרים יהיו מחוברים ולא יקבעם בחבושים של ברזל דאפשר דמקבל טומאה דהכל הולך אחר המעמיד (ע"ש בסי' ר"ו והוא לעיל סוף סק"ח) וגם הנסרים יהיו עקומות בסופן באופן שכשנמשכים המים דרך סילון של מתכות לעולם לא יראו אויר מי המקוה דאויר כלי ככלי דמי והו"ל כאילו באו מהמתכות המקבל טומאה למי המקוה להדיא ע"כ יהיו עקומות כמין ארכובה בסופן ע"ש:

(לג) מחובר. עי' בדגמ"ר דדוקא בנעשה הסילון מתחלתו על דעת לקבעו בקרקע ע"ש והדברים האלה נאמרו ונישנו בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא חי"ד סי' קל"ז וסי' קל"ח ע"ש שהאריך בזה ועי' בשאלות ותשובות השיב ר' אליעזר סוס"י א' מ"ש בזה [ועי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ח אות ד' ואות י"ג ובסי' ר"ה ורי"ח מ"ש בזה]:

(לד) באה ממעין. עש"ך ס"ק ק"ח שכתב דמיירי הכא דעדיין בא ממעיין אבל כשהופסק המעיין שוב אין דין מעיין עליו עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט שביאר עוד דהא דמהני החיבור למעיין לטהר המקוה בזוחלין היינו כשיורד קילוח המעיין לתוך המקוה והמעיין זוחל אבל אם המעיין עומד או שזוחל למקום אחר ומי המקוה רק נוגעים להמעיין אינו חיבור לטהר המקוה בזוחלין כ"א לזה מועיל לענין פסול שאיבה ולטהר בכ"ש ומכ"ש אם המקוה מקלחת להמעיין שאינו מועיל החיבור וכן אם בימי הקור המים שבצינורות נגלדים ודאי מקרי מופסק מן המעיין ואפילו בימות החמה יש לגזור אטו ימי הקור ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ג עוד בשמו [ועמש"ל ס"י בד"ה דין מקוה בשם תשובת חתם סופר שדעתו דכ"ז שניקב הזחילות פתוחים טובלים ואין להחמיר לגזור כו' ע"ש]:

(לה) המקבל טומאה. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קל"ז שנשאל שאינו במקוה מי מעיין רק מי גשמים ולפי שהמים נבלעים בקרקע מעט מעט קבעו נסרים סביב וגם בקרקעיתו והנסרים קבועים ביתדות של ברזל אם יש בזה חשש דהוי המעמיד הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה והשיב דאם לקחו יתדות חדשים בודאי אין שום חשש ואפילו אם לקחו יתדות ישנים שכבר נשתמשו בתלוש כמו בתיבות וכיוצא בהן וכבר ירדה להם קבלת טומאה ואלו לא עלו מטומאתן אף שחברם בקרקע מ"מ יש להקל כיון שהמקוה לא נפרץ ובליעה זו שנבלעים בקרקע מעט מעט לא מקרי זוחלין כבסעיף שאח"ז אין הנסרים גורמים שום טהרה אלא מניעת הפסול שעתיד לבא לא מקרו זה הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' ר"ד שגדול א' הקשה ע"ז משיטת ר"ת בסוכה דף יו"ד בפירס עליה סדין והוא ז"ל כתב ליישב קושייתו ודברי הנו"ב נכונים וראוי לסמוך עליו לדינא ע"ש. ושם בסי' רי"ח אודות מקוה של מי גשמים העשויה בגיגית טמונה בקרקע כהלכה אך נקובה בשולים להוציא משם המים לנקותה והברזא מנחושת אי יש לחוש בזה משום הויה בטהרה והשיב דאין בזה שום חשש כי הברזא הלז אינו מקבל טומאה ע"ש]:

(לו) או נבלעים בקרקע. [עי' בתשו' ח"ס סי' רי"א דה"ה מה שנבלע מבין רצפת אבנים דמה לי בלוע בקרקע או באבנים כיון שאין זחילתן ניכרת ליכא למיחש ע"ש עוד מ"ש לפלפל בזה ועמ"ש לעיל סימן קצ"ח ס"ק ט"ו]:

(לז) לעולם בהכשרו. [עבה"ט שנסתפקו המפרשים כו' ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' קמ"א שתמה ע"ד האוסרים שהרי דין זה הוא ממש כמו הדין שמביא המחבר בסעיף נ"ה והוא דבר המפורש במשנה מקואות פ"ו מ"ג והרי שם בודאי כשעלו הטובלים ויצאו משם חזרו המים למקומן ואפ"ה כיון שהוכשר פ"א נשאר בהכשרו והרא"ש למד הדין הזה משם ע"ש]:

(לח) נקבים דקים כו'. עי' בשו"ת ח"צ סי' מ' שחולק על זה ע"ש [גם בספר לבושי שרד אות ר"ו האריך לחלוק ע"ז וכתב שם שמעשה כזו כבר היה בעירו של כבוד מורנו הרב החסיד מהור"ר משולם פייבוש הלוי ז"ל במקוה העומדת בצד הנהר וידוע בודאי שהמים שבמקוה נובעים מהנהר ההוא כי תמיד שוה גובה מי הנהר וגובה מי המקוה ופ"א אירע שהוצרכו לתקנה והיו מריקים המים ממנה בכל בוקר כדי לעשות מלאכתם שם והמים היו נובעים לה מהנהר כל היום ועי"ז לא היה בערב בתוכה עדיין מ"ס ורצו חכמי עירו להתיר לטבול בתוכה ע"פ הש"ע והגהת רמ"א שבכאן והוא ז"ל אסר ויצא הדבר באיסור שלא לטבול בה כ"ז שאין בה מ"ס ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה ומבואר שם שפסול המקוה הזאת הוא מארבעה טעמים. א' כי דינו של המרדכי אף שהביאו הב"י ורמ"א רוב הפוסקים פליגי עליה. ב' כי המרדכי לטעמיה דפסק דמעין מטהר בכ"ש משא"כ לדידן אין מקום לדין זה. ג' דאפילו הרמ"א שהביא דין זה דהמרדכי בסמוך לנהר התנה בו תנאי שהוא סמוך כ"כ עד שהחלחול נראה לעינים ודבר זה הוא רחוק במציאות דאפילו מקוה דנ"ד שידוע שנובע מהנהר כי תמיד שוה בגובה למי הנהר מ"מ לא מהני. דצריך שיהא נראה לעינים דוקא לא מה שמושג בשכל ולא מהני ידיעה בלי ראיה וא"כ מקוה הבנויה במחיצות של עצים או אבנים והמים נובעים ביניהם או תחתיהם אין החלחול נראה ואפילו בחפירה גרידא רחוק הדבר במציאות. ד' כי גם כל היכא דשרי לטבול בפחות ממ' סאה לא נאמר אלא לקטן ולא לאדם סתם עכת"ד ע"ש. ועמ"ש לעיל סעיף מ' בד"ה יש לסמוך בשם תשובת משכנות יעקב]:

(לט) וכן ראוי להורות. [עי' בתשו' חתם סופר ס"ס רי"ז שכתב להרב השואל וז"ל אך מ"ש שבעוגה אחת יהיה מי גשמים ובאידך כולו שאוב שיוכלו לחממו ומסתמא כוונתו להשיקם ע"י נקב כשפ"ה הנה אם הנקב פתוח תמיד ומים נושקים זא"ז אין פקפוק אך כשסותמין הנקב אע"ג כשהושקו שעה א' נזרעו והוכשרו השאובים (עבה"ט לעיל ס"ק פ"א ומ"ש שם) מ"מ כיון שהשיעור מעוט ומצומצם והדבר נמסר לנשים שנוטלים בכל לילה מהמים ושופכים לתוכו חמים ויש לחוש הרבה שיפחתו משיעור ואפילו אם נאמר שבשעת הטבילה יפתחו הנקב אין למסור זה להנשים שבאורך הזמן יזלזלו בפתיחה והוה עובדא בקהלה א' הסמוכה לכאן והיה מכשול רב ע"כ חכם שכמותו עיניו בראשו עכ"ל]:

(מ) בהם טהורים. [עבה"ט ובט"ז ס"ק ס"ט ועי' תשובת ח"ס סי' ר"ט באריכות ושם תמצא פירוש שני סעיפים אלו נ"ה ונ"ו בדברים נכונים מאד]:

(מא) ומ"מ כשר הדבר. עי' במג"א סימן ח' ס"ק י"א:

(מב) אפילו צריכה להשתטח. [עי' בספר לבושי שרד אות ר"א שכתב מלשון זה משמע דמכ"ש אם יש יותר מים שא"צ להשתטח דטובלת בו אף שאין שם זרת ממעל לטבורה וכגון שתטבול באלכסון כדף השוכב בשפוע באופן שאין נעשים בה קמטים איברא דז"א דחלילה להורות כן שהיא כמעט מהנמנע ובפרט לנשים שדעתן קלה וכן מבואר מלשון הרשב"א שהובא בב"י דאם אין גבוה לפחות עד חצי החזה אין טובלין בו אא"כ שוטח כל גופו בקרקע כו' ע"ש ועמש"ל סי' קצ"ח סעיף ל"ו בד"ה זרת]:

(מג) שניהם פחותים. עי' בתשו' נודע ביהודה חלק יו"ד סי' ס"ה שכתב דמיירי ע"כ בירדו אח"כ גשמים ונתמלאו דאל"כ בלא"ה פסול דהרי חסרים הם וכן צ"ל בסעיף ע"ב בנפלו אח"כ ג"כ ונודע לאיזה נפלו ע"כ בנתמלאו שוב שניהם מיירי ולפ"ז לדברי הש"ך בסעיף ע"ג הובא בבה"ט ס"ק ק"ח גם כאן בדיעבד כשר ע"ש:

(מד) לפי שהטמא בחזקתו. כתב הט"ז הוצרך לזה אע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא אפילו בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן הכי איתא להדיא במתניתין פ"ב דמקואות דס"ל לר' יוסי כן ע"כ ועי' במשנה למלך פ"י מהל' מקואות ריש דין ו' שכתב דדברים הללו הם שלא בהשגחה דהרי גם הרמב"ם כתב כלשון הזה ואיהו פסק בפירוש כת"ק דדוקא בטמא טומאה דאורייתא וגם המחבר שהעתיק לשונו מיירי דוקא בטומאה דאורייתא ומ"ש בב"י דהרמב"ם פסק כר"י ט"ס וצ"ל כת"ק (וכן בבאר הגולה ועיין ביאור הגר"א ז"ל ס"ק קכ"ב) גם הפמ"ג לעיל סי' ק"י בדיני ס"ס אות ך' תמה ע"ד ט"ז הנ"ל ועי' בשער המלך בהלכות מקואות בכללי ספיקא דרבנן כלל א' מ"ש בזה. וכתב עוד המל"מ שם דהא דבטמא דרבנן ספיקו טהור דוקא בולד הטומאה אבל באב הטומאה אף שהוא מד"ס כגון כו' ועי' עוד במל"מ פ"ד מהלכות בכורות הלכה א' בסוף הפסק אחר שנשא ונתן בהלכה העלה דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו רק שיש ס' אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו. אבל כל שיש ספק אם נעשה כלל דבר המתירו בכי האי ספיקו לחומרא וכתב דלפ"ז נ"ל דמה דתנן פ"ב דמקואות דספק טבל ספק לא טבל דבטומאה דרבנן ספיקו טהור מיירי דוקא דירדו לטבול וספק אם טבל כדינו דהיינו שטבל כל גופו או לא או ספק אם היה בו דבר חוצץ אבל אם מסופק אעיקרא דמלתא אם טבל אם לאו לא אזלינן לקולא אף בדרבנן ואפשר ג"כ לומר דהיכא דפשיטא ליה דירד לטבול וספק אם טבל ספיקו טהור אבל אם מספקא ליה אם ירד לטבול ספיקו טמא והדבר צריך תלמוד עכ"ד ועיין מ"ש לעיל סוס"י ק"י בדיני ס"ס אות ך' על זה:

(מה) לא יטבול בשום אחד מהן. עי' בדגמ"ר שנסתפק אם נתמלא אחד מהם והשני לא נתמלא אי תולין הג' לוגין באותו שלא נתמלא או דילמא כיון שקודם שנתמלא החזקנו שניהם בחזקת פסולים שוב לא יצאו מידי פסול ע"ש:

(מו) ומ"מ יש להחמיר כו'. [עי' בזה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' צ"ה ובספר בנימין זאב סי' קנ"ח ובתשובת חתם סופר סי' רי"ד ורי"ז ובתשובת משכנות יעקב סי' מ"ד באורך ומה שהזכיר בתשובת משי"ע שם הרבה פרטים שיש ליזהר בזה עי' בתשו' ח"ס שם ועוד בכמה תשובות שהזכרתי בסי' זה ותמצא שרוב הפקפוקים שלו אין בהם חשש כל כך]:


פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש