עיקר תוי"ט על ערכין ג

(א)

(א) (על המשנה) שבישראל. אפילו תימא ר"מ דמשנה ב' פרק קמא דאמר הנכרי נערך. והא דאתני שבישראל, מילתא אגב אורחא קמ"ל כו' דאסור לאדם לומר כמה נאה נכרי זה כו'. גמרא:

(ב)

(ב) (על המשנה) חומש כו. והוא הדין דהוה מצי למימר חילוק אחר, שבשדה אחוזה אם הקדישו וגואלו אחר, מתחלק לכהנים ביובל. ובשדה מקנה אם הקדישו וגואל אחר, חוזר לכעלים ביובל. ולא נחית לפרושי אלא חילוק דשייך כשהוא עצמו פודהו. תוספ':

(ג)

(ג) (על המשנה) שלם. אפילו תימא רבי עקיבא דמשנה ח' פרק ג' דבבא קמא, דאמר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. והא דתנן בשור המועד, משום המית עבד כו' דלא משכחת בתם. גמרא:

(ד)

(ד) (על המשנה) והפגם. דאמר קרא, ונתן האיש השוכב עמה וגו', הנאת שכיבה חמישים, מכלל דאיכא מלתא אחריתי ומאי ניהו בושת ופגם. גמרא:

(ה) (על המשנה) לפי כו'. אבושת קאי. ולא קתני בושת ופגם אלא לומר דחמישים כסף לאו לכולה מלתא נינהו. וצ"ע למה לא מפרש נמי דין הפגם:

(ה)

(ו) (על המשנה) האומר כו'. ממאי [דמשום לה"ר בלבד קא יהיב לה], דלמא משום דקא גרים לה קטלא דכתיב ואם אמת וגו', אמר קרא כי הוציא שם רע, על שם רע שהוציא. גמרא:

(ז) (על המשנה) לשון. הרע. והוא מה שנאמר ויוציאו דבת הארץ. הר"מ:

(ח) (על הברטנורא) ולא משום צירוף דאחריני. רש"י: