עיקר תוי"ט על חלה ד

משנה חלה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

.אין פירוש למשנה זו

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(א) (על המשנה) וקב אורז וכו'. ירושלמי אלו תנן אורז ולא תנן תרומה. הוה אמרינן אורז ע"י שאינו ממינו אינו מצטרף. ואלו תני תרומה ולא תני אורז ה"א תרומה ע"י שאין נגררת אינו מצטרף. כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה. הר"ש:

(ב) (על המשנה) באמצע. נושך זה בזה. הר"מ והר"ש:

(ד)

(ג) (על הברטנורא) כך מפרש בירושלמי מכח קושיא דכמו דחטין וכוסמין שהן ב' מינים ע"י שהן דומין מצטרפין. חדש וישן לא כ"ש. ואסורא דאין תורמין מן החדש כו' תנן לה במשנה ה' פרק קמא דתרומות:

(ד) (על הברטנורא) דאי לא תימא הכי תקשה דידיה אדידיה ממ"ג פ"ב ירושלמי:

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(ה) (על הברטנורא) ותימה לפירושו דהרי ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד ע"ה ומאי ספק חלה איכא. והר'ש כתב ז"ל תימה. דבלוקח עיסה או לחם מע"ה. היכן מצינו דנחשדו ע"ה על החלה. והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומ"ש חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דסברי דלא הוי במיתה כו' וי"ל דחלת דמאי היינו שלקח תבואה מע"ה וטחנה ואפאה והוציא ממנה חלה. והחלה אסורה לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי כו'. ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה כו' וע"ע. והת"ח מישב מלת דמאי. תרומת מעשר של דמאי שביד כהן כיון שאינו ודאי תרומה חייב להפריש ממנה חלה. וכן מע"ש שביד ישראל דקי"ל מעשר שני פטורה מן החלה לר"מ דס"ל ממון גבוה הוא. אבל במעשר שני של דמאי הוה ספק:

(ז)

(ו) (על הברטנורא) וטעמא מפרש בירושלמי לפי שהיה דוד מניח ספרי א"י ומכבש ספרי ח"ל. אבל אלו כבש כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבשן היה כבושו כמו א"י לכל דבר. ומפרש הר"מ כיון שהיה מלך ישראל ועל פי ב"ד הגדול היה עושה שא"י הוא מכבוש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל ואם יחיד או שבט כבשו אפילו בארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת א"י כדי שינהגו בה כל המצות:

(ז) (על המשנה) שתי חלות. ולא מצינו בתרומה שיאמרו להפריש שתי תרומות משום דבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח תורת חלה משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות. תוספ':

(ח) (על הברטנורא) טומאת ארץ העמים. פירוש שחכמי המשנה בימי הבית גזרו טומאה על ארץ העמים בימיהם. משום שהעמים ההם לא ידעו בדרך ארץ ולא חששו לקברי מתיהם במקום מיוחד כאשר בימים אלה. אם כן היה כל ארצם ספק קבר ומטמא טומאת בית הפרס. עיין ביורה דעה (סי' שס"ט סק"ב) וזה לשונו. וכל ארץ העמים כו' פירוש בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה היה אסור לכהן לילך (או להוציא טהרות) מארץ ישראל לארץ העמים שהיה חוצה לארץ. שהיו העו"ג קוברים מתיהם בכל מקום:

(ח)

(ט) (על הברטנורא) ובדין שלישי פירש שארץ העמים טמאה ממש וע"ל משנה י':

(י) (על הברטנורא) ואף המקומות שכבשו עולי בבל אינה מן התורה ואפילו בימי עזרא דרשינן בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם (ואפילו הכי אין צריך אלא חלה אחת הואיל ואין הארץ טמאה. תוי"ט):

(יא) (על הברטנורא) ודבר תמוה דמ"ש מדין השלישי דכתב בו א' ממ"ח (ואפשר להגיה טהורה במקום טמאה). תוי"ט וע"ע:

(יב) (על הברטנורא) אין לה שיעור. ובסימן שכ"ב כתב הרמ"א דבזה"ז אין מפרישין רק חלה א' ובלא שיעור. ונוהגין ליטול כזית. ת"ח:

(יג) (על הברטנורא) ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר"ב בטבל לקריו ויש לדקדק הך אסורא דזבים כו' במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמורה קאסרי בשאינו טבול. כ"ש הני כו'. ואי בדטבלי נמי אסרי קשה מ"ש דגבייהו אסרי בדטבלי ולא כן בבעל קרי והלא שניהם צריכים הערב שמש. ושמא י"ל הואיל וטומאתן חמירי החמירו לאכול אף חלת חוץ לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. תוי"ט וע"ע:

(ט)

.אין פירוש למשנה זו

(י)

(יד) (על הברטנורא) נראה דלא קשיא דאף הר"מ לא קאמר אלא במי שלא קבל עליו דברי חבירות לענין טומאה וטהרה וזה אפילו בתלמיד חכם כמו שמפורש במ"ג פ"ב דדמאי ולמי שלא קבל עליו קרי ליה עם הארץ בההיא מתניתין. תוי"ט:

(טו) (על המשנה) ולעיל במ"ח בדין הג' מפרש דטומאת ארץ העמים היא טומאה ידועה דדוקא אותו חלק שלא כבשו עולי בבל מקרי טומאה שאינה ידועה, ונ"ל דאע"ג דכשהיה בארץ העמים הויא טומאה ידועה ונשרפת מכל מקום כשהובאה לארץ ישראל מקרי אינה ידועה דלאו כ"ע ידעי מאיזה מקום הובאת אם מארץ העמים אם מהארץ שלא כבשו עולי בבל. תוי"ט:

(יא)

(טז) (על המשנה) ולא קבלו. ובירושלמי פריך אמאי לא קבלו והתנן במנחות שאם הביא קודם לשתי הלחם כשר. ומשני שנייא היא שהדבר מסוים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם. אי נמי משום דמנכרא מלתא טובא ע"כ הר"ש:

(יז) (על המשנה) ולא קבלו. בירושלמי פריך ולא תנן בספ"ג דתמורה ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייא הוא שהדבר מסוים שלא יקבע הדבר חובה כנזכר לעיל ועיין בגמרא דתמורה סוף פרק ג':

(יח) (על המשנה) שבירושלים. ומ"מ תרומה אין מביאין מסוריא דבתרומה חוששין שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו לח"ל אבל הבכורים הבעלים מחוייבים להביאם לירושלים: