ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/פתיחה לגזרות החסרים
פתיחה לגזרות החסרים עריכה
ואלה האבנים אבני גזית
אמר דוד בן יוסף בן קמחי ז"ל. דע, ישכילך האלהים, כי רוב פ"אי הפעלים הנבלעות הן נו"נין. כמו נו"ן הנבלעות ב"הִגִּישׁ" "הִבִּיט" ורעיהם. ופעמים היו"ד נבלעת, כמו מן "יצב" – "הִצִּיב" ומן "יצק" – "הִצִּיק"[1]. והלמ"ד מצאנוה נבלעת בשרש "לקח", ולפי שנשתמשו בו העברים הרבה חסרו הלמ"ד פ"א-הפעל והבליעוה בדגש להקל מעליהם. וברוב הפילו גם הדגש להקל – "יִקְֿחוּ" "תִּקְֿחוּ". וכן בחסרי הנו"ן מצאנו רפים להקל – "יִשְֿׂאוּ" "יִסְֿעוּ"; "נִסְֿעָה וְנֵלֵכָה" (בראשית לג, יב); "וַתִּתְֿצוּ הַבָּתִּים" (ישעיהו כב, י); וכתב רבי יעקב בן אלעזר, כי בספר הללי אשר בטולידול"א מצא "וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְֿרוּ לַייָ" (דברים יב, יא) – הדל"ת רפה.
ויש מהפעלים האלה – חסרי הפ"א – פעלים שאין לעמוד על בירורם ועל אמתת פ"איהם אם הוא נו"ן או יו"ד, כמו "הִצִּיג" "הִגִּיד" "הִשִּׂיג" "הִגִּיר" "הִנִּיחַ" "הִסִּיג" "הִזָּה", ונגזור עליהם אל הקרוב והישר אליהם.
כמו "הִנִּיחַ" – כי קרוב הוא להיות שרשו "ינח" מלהיות שרשו "ננח" לפי שלא נשתמשו בפעלים כפולי הפ"א והעי"ן כי אם מעט מזער, ועוד כי כבד הוא על המבטא, ולכן הקרוב והישר ששרשו "ינח".
"הִצִּיג" – אם נשקלהו במאזני "הִצִּיב" ו"הִצִּיק" ששניהם עי"ניהם גם כן צד"י נאמר ששרשו "יצג", ויוכל לומר האומר שהוא מבעלי הנו"ן.
"הִגִּיד" – נגזר עליו ששרשו "נגד", לפי שמצאנו שרש "נגד" בשני ענינים ואף על פי שאינם מענינו, כמו "נֶגֶד יְיָ" (ש"א יב, ג), "לְנָגִיד עַל עַמּוֹ" (ש"א יג, יד), ויתכן לומר ששניהם קרובים בענין כמו שאנו עתידים לפרש בחלק הענין בשרשו בעזרת האל, ולא מצאנו שרש "יגד" בשום ענין בעולם.
"הִשִּׂיג" שרשו "נשג" שחסרי הנו"ן הם רבים.
"הִגִּיר" שרשו "נגר", ואף על פי שלא מצאנו במקרא לא "נגר" ולא "יגר" יותר קרוב הוא להיותו מחסרי הנו"ן כי הם הרבים.
"הִסִּיג" שרשו "נסג", וממנו לדעת רבי יונה "וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ" (ישעיהו נט, יג) על משקל "וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס" (אסתר ו, ט). והנכון אצלי שהוא מנחי העי"ן והנו"ן לבנין נִפְעַל בפלס "נָכוֹן" ו"נָבוֹן", כי זה הענין הוא משרש "סוג" – "יִסֹּגוּ אָחוֹר" (תהלים לה, ד), "לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ" (תהלים מד, יט).
"הִזָּה" שרשו "נזה" כי חסרי הנו"ן הם הרבים.
ויש פעלים חסרי הלמ"ד והם נו"ן, כמו "אזן" "אמן" "שכן" "טמן" "לון" וחבריהם, כשיתחברו עם נו"ן הרבים או הרבות תחסר הנו"ן למ"ד-הפֹעל ותבלע בדגש בנו"ן הרבים או הרבות. כמו "הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי" (בראשית ד, כג) שמשפטו הַאְזֵנְנָה, "וְלַנּוּ בַגִּבְעָה" (שופטים יט, יג) היה ראוי וְלָנְנוּ במשקל "וְקָמְנוּ" "בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה" (יחזקאל יז, כג) היה ראוי תִּשְׁכּוֹנְנָה. ובא "עַל צַד תֵּאָמַנָה" (ישעיהו ס, ד) רפה הנו"ן ועיקרה להדגש לחסרון נו"ן השרש.
וכן בפעלים שלמ"דיהם תי"ו כמו "שחת" "שרת" "שת" "מת" "צמת" "בעת", כשיתחברו עם תי"ו הנמצא או הנמצאים או המדבר-בעדו תחסר התי"ו למ"ד-הפעל, ותבלע בדגש בתי"ו-השמוש. כמו: "וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים" (משלי כג, ח); "וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במדבר לב, טו); "כִּי לֹא נִצְמַתִּי מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ" (איוב כג, יז); "וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי" (דניאל ח, יז); "וָמַתִּי" (בראשית יט, יט); "שַׁתָּ עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ" (תהלים צ, ח). ובמלת "אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ יְיָ" (ש"ב א, טז) נפלה התי"ו הכפולה ונבלעה בדגש, כי המלה מן המרובע. ואף על פי שאין דרך שתפול אות המרובעת, נפלה זאת, לפי שהיו במלה שלשה ת"וין כאחת. וכן יאמר מן "שֵׁרֵת" – "שֵׁרַתִּי" "שֵׁרַתֶּם". וכן חסרה התי"ו בלא הבלע במלת "מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ" (מ"א א, טו), שהוא כמו מְשָׁרֶתֶת, וכן יאמר "מְשָׁחַת" כמו "מְשַׁחֶתֶת".
וכן מן הפעלים שהעי"ן והלמ"ד שלהם דומות זו לזו נמצא בהם ברוב ההבלע כמו שאנחנו עתידים לפרש, והם הנקראים "בעלי הכפל". ואף על פי שיש בהם מבלי הבלע, הרוב נבלעות.
וכאשר נכתבו בתיבה שתי אותיות הדומות, אם תקדם להם תנועה-גדולה ינועו שתיהן, כמו "סָבְבוּ אֶת הָעִיר" (יהושע ו, טו), "כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו, יז), "מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה" (ירמיהו ח, ה) והדומים להם. וכשתקדם להם תנועה-קטנה יבליעו האחת, ולא יבארו קריאת שתיהן אלא יקראו שתיהן כאחת בחטיפות. כמו: "רִבְבוֹת אֶפְרַיִם" (דברים לג, יז); "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא, כג); "כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב" (איוב כ, ה); "הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ" (ירמיהו ג, כב); "חִקְקֵי אָוֶן" (ישעיהו י, א). וכן בארמית – "לִבְבֵהּ" (דניאל ד, יג); ו"לִבְבָךְ" (דניאל ב, ל).
ופעמים יבארו שתיהן אף על פי שתקדם להם תנועה-קטנה אבל ישימו מאריך עם התנועה הקטנה, ובאות הראשונה מן הדומות שוא-ופתח. כמו: "צִלְלֵי" "מִֽלֲלַ֡י גִּֽלֲלַ֡י" (נחמיה יב, לו)[2] "הַֽמֲלַֽקֲקִ֤ים בְּיָדָם" (שופטים ז, ו); "קוֹל יִֽלֲלַ֣ת הָרֹעִים" (זכריה יא, ג); "רִֽבֲב֖וֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, לו); "בְּרִֽבֲב֖וֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן" (מיכה ו, ז); "קִֽלֲלַ֖ת יוֹתָם בֶּן יְרֻבָּעַל" (שופטים ט, נז) "כֵּן קִֽלֲלַ֥ת חִנָּם" (משלי כו, ב).
ופעמים לא ישתתפו עם השוא פתח אחר התנועה הגדולה. כמו: "בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי" (הושע ה, טו); "אָז יִקְרָאֻנְנִי" (משלי א, כח); "יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי" (משלי א, כח). וכן אחר התנועה הקטנה – "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" (תהלים נ, כג).
ופעמים יהיו שתי אותיות הדומות סמוכות, ויקראו הראשונה ולא השניה כלל. כמו "מַחְצְצרִים בַּחֲצֹצְרוֹת" (דה"א טו, כד), "וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל" (בראשית ד, יח), "יִרְאִיָּיה בֶּן שֶׁלֶמְיָה" (ירמיהו לז, יג) וכן "יִשָּׂשכָר" לקריאת בן אשר.[3]
וכאשר נפגשות שתי אותיות הדומות זו בסוף המלה וזו בראשית המלה אשר בצדה, כתב הגאון רב סעדיה ז"ל: יש מן העברים שקוראים אותם בהבלע ויש שקוראים אותם בלא הבלע. כמו: "בִּן נוּן" (שמות לג, יא); "בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב" (משלי יח, י); "וְאֹזֵל לוֹ" (משלי כ, יד); "זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט" (רות ב, ז); "צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ" (הושע ד, יט); "שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ" (תהלים קה, כח); "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה" (ישעיהו לה, א); "הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ" (תהלים לד, ו) והדומים להם. ויש אומרים כי לכן שמו שני טעמים ב"וְאֹ֣זֵ֥ל" וב"צָ֣רַ֥ר" וב"שָׁ֣לַֽח" – להפריש ביניהם. ואין זה טעם נכון כי לא ימנע בעבור זה ההבלע, ושני הטעמים מצאנום גם בלא אותיות דומות, כמו: "עֹ֣רֵֽף כֶּ֔לֶב" (ישעיהו סו, ג); "גָּ֣רֵֽשׁ לֵ֭ץ" (משלי כב, י); "פּ֣וֹטֵֽר מַ֭יִם" (משלי יז, יד); "יִֽקַּֽח־לֵֽב" (הושע ד, יא); "הַֽנַּֽח־לֽוֹ" (הושע ד, יז); "מִי חָכָם וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה" (הושע יד, י) וזולתם הרבה.
וכתב רבי יונה ז"ל (ספר הרקמה שער כב) כי יתכן ההבלע, וחזק דבריו בזה בעבור כי רבותינו (ברכות טו, ב) הזהירו בקריאת שמע על האותיות הדומות לבארם ולהפסיק ביניהם, כמו "עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו), "עַל לְבַבְכֶם" (דברים יא, יח), "בְּכָל לְבַבְכֶם" (דברים יא, יג) – דומה כי בזולת זה יכשר ההבלע. וכתב כי גם כן יתכן שתי אותיות שהן ממוצא אחת אף על פי שאינן דומות, אחר שהן קרובות במוצא יתכן ההבלע ביניהן. כמו "וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כג, ט) – יתכן להבליע נו"ן "וְיִתֶּן" בלמ"ד "לִי" אם ירצה. וכן "לֵךְ אֶל נְמָלָה" (משלי ו, ו), "אַל נָא" (בראשית יג, ח) – יתכן להבליע הלמ"ד בנו"ן אם ירצה. וכן "יַחְפֹּץ זְנָבוֹ" (איוב מ, יז), "מֵאֶרֶץ זִכְרָם" (תהלים לד, יז) – יתכן להבליע הצד"י בזי"ן. וכן "בְּכֶסֶף וְזָהָב" (תהלים קה, לז) והדומים להם. וכן בתוך התיבה, כמו "וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם" (יחזקאל כט, טו), "וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים" (דברים טו, ו), "וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה" (ש"א יד, לד).
והנראה בעיני בכל זה כי הבאור הוא הטוב וההבלע לא יכשר. ומה שהביא רבי יונה ראיה מדברי רבותינו ז"ל בהזהרתם על קרית שמע איננה ראיה שמותר ההבלע בזולתו, אבל הזהרתם בכל עת שיקרא אדם בתורה ובנביאים ובכתובים. אבל הזהירו בקרית שמע והוא הדין לכל קריאה, כי הקריאה בתורה ובנביאים ובכתובים היא חובה עלינו ואחר שהיא חובה ומצוה עלינו יש לדקדק באותיות ולבאר קריאתם. ומה שהזהירו בקרית שמע הוא לשתי עלות, האחת מפני שיש באותן הפרשיות יחוד השם וקבלת עול מצות, והאחרת שכל ישראל קוראים אותם פעמַיִם ביום חכמים ועמי הארץ לפיכך היו צריכין להזהיר עליהם מפני עמי הארץ שאינם רגילים בקריאה. והנה עוד הזהירו בביאור האותיות שלא תדמה אחת לאחרת כמו שאמרו צריך להתיז זי"ן של תזכרו שלא תדמה סמ"ך (ירושלמי ברכות ב, ד), היאמר האומר כי התירו לקרוא בתורה בקריאה אחרת זולתי קריאת שמע שיקרא אדם "תסכרו" וישחית התיבה וענינה חלילה. ועוד כי גם כן הזהירו בזולתי קרית שמע כשיקרא אדם, שאמרו צריך להתיז סמ"ך "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" שלא תדמה זי"ן. וכן הזהירו בקרית שמע שצריך לבאר עי"ן "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֵיכֶם" (דברים יא, כא) שלא ידמה אשר נשבה (ירושלמי שם), היאמר האומר שהתירו בזולת קרית שמע שלא לבאר חלילה. ועוד הלא ראינו כמה תיבות נשתנו מהמנהג לתיקון הקריאה כמו שכתבנו.
אבל הנראה בעיני בקריאה שצריך אדם להזהר על כל פנים בעוד שיקרא בתורה ובנביאים ובכתובים לבאר התיבות והאותיות ולהפריש בין הדומות, אף על פי שיהיו הדומות בתיבה אחת ותנועה-קטנה לפניהם כמו שהקדמנו, או שיהיו שתי תיבות עם מקף, אף על פי שנקראת בחטיפה צריך לבאר כדי שידמה ששתי אותיות קרא אף על פי שנקראות כאחת. כי גם רבותינו ז"ל כשאמרו צריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון "עַל־לְבָבֶֽךָ" "בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם", לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמ"דין כאשר הוא, אלא אף על פי שיקראם במקף יתן ריוח והבדל ביניהם בלשון שידמה כי שני למ"דין קרא. כי הנה "בְּכָל לְבַבְכֶם", "בְּכָל" הוא נקוד בקמץ מפני המקף, ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם, וזה לא אמרו רבותינו ז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני. וכן "עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ" (דברים יא, טו), "הַכָּנָף פְּתִיל" (במדבר טו, לח), אף על פי שהאחת רפה והשנית דגושה צריך לתת הבדל ביניהם בלשון שאם לא יעשה כן ידמה שלא קרא אלא אחת כי הרפה נבלעת בדגושה. וכן צריך להזהר בכל קריאה שיקרא אדם פסוק בכל עת שיקרא, אבל בדבריו בדברו בלשון קדש גם בזוכרו פסוק על פה שלא בתפלה, אפשר שיותר לו זה להבליע אות באות מן הדומות ולדבר בהן כאשר ירצה. ואף על פי כן הביאור בכל יותר טוב ושירגיל אדם על לשונו הביאור.
וכל שכן קריאת האותיות שצריך להזהר בהן שלא תדמה הזי"ן סמ"ך והסמ"ך זי"ן כמו שביארנו, ולא אל"פין עי"נין ולא עי"נין אל"פין ולא ה"הין ח"תין ולא ח"תין ה"הין, כי אם לא יבאר ולא יפריד בלשונו ביניהם פעמים יבא לידי חרוף וגדוף. כמו שאמר רבי חייא לרבי שמעון ברבי שהיה עלג בלשונו ואמר לו: כשאתה מגיע אצל "וְחִכִּיתִי לַייָ" (ישעיהו ח, יז) לא נמצא מחרף ומגדף כמוך (מגילה כד, ב), שהיה עושה מן החי"ת ה"א. ואף על פי כן העלג, אף על פי שהוא אנוס צריך להזהר בכל כחו ושימעט בדבורו בדברים שהוא עלג באותיותיהן. וכן צריך אדם להזהר ולהבדיל בין ו"ו ובי"ת רפה ובין סמ"ך לצד"י ובין כ"ף לקו"ף ובין תי"ו דגושה לטי"ת, שקריאתם קרובה.
והארכתי כל זה בענין הזה לפי שראיתי רבים נכשלים בקריאה ואינם קפדים בקריאתם על דמות האותיות זו לזו ועל הבלעם – הבליעם אותם במקום שאינו ראוי.
נימוקי רבי אליהו בחור עריכה
- ^ אין זה רק בפעל שעי"ני פעליהם צדי"ק. כמו "יצע" "יצר" "יצב" "יצג" ודומיהם. ובספר הבחור כתבתי הטעם למה באו כן עם הצדי"ק ולא עם שאר אותיות, ע"ש.
- ^ כי זה הוא טעות המחוקקים שחשבו ש"צִלְלֵי" ו"חַלְלֵי" ו"גֶלְלֵי" הם, נמצאים בירמיה ו' (פסוק ד) ונ"א (פסוק מט) ויחזקאל ד' (פסוק יב), ואינם אלא שני שמות של בני אדם בספר נחמיה בסימן י"ב, שנאמר "וְאֶחָיו שְׁמַעְיָה וַעֲזַרְאֵל מִלֲלַי גִּלֲלַי", ועליהם דבר המחבר שהם בחטף-פתח, אבל "חַלְלֵי" אינה מן המנין.
- ^ אין להביא ראייה מן "מְחִיָּיאֵל" ומן "יִרְאִיָּיה" שכן דרך אותיות יהו"א לפעמים לנוח. ולא נמצאו רק בשלמים "מַחְצְצרִים" ו"יִשָּׂשכָר".