ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/טור א

הטור הראשון

בנין הפעלים יבנה בשמונה טורים

הטור האחד הוא בנין הקל, והוא יסוד הפעלים. ונקרא כן כי לא נוסף בו אות על האותיות היסודיות כי אם לשמש לצורך בנינו, לנמצא ולנסתר ולמדבר-בעדו ולנקבה ולרבים ולרבות. והאות המשמשת אינה תוספת, אחר שהוא לצורך השמוש ולהורות על הנדבר. אבל הה"א והמ״ם הנוספת בבנין הִפְעִיל וכן בשאר הבנינים ההיא תקרא תוספת, כי אינם מורות על הנדבר ואינם משמשות רק הם להכרת הבנין.

והנדברים הם בשלשה דרכים – נסתר, נמצא, מדבר-בעדו.

ומנהג הלשון הוא לדבר בהם כאחד לפעמים, כמו "שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם" (מיכה א, ב), "וְאוּלָם כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא" (איוב יז, י), "לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם" (ש"א ו, ד), "כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם" (ישעיהו א, כט), "הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה" (ישעיהו לג, ב) והדומים להם. ועוד נכתבם בנחי למ"ד בשרש "מחה".

ואבני הטור הזה שלשים ושנים כמספר נתיבות החכמה

אבן א'

האבן הראשה היא בת שלש אותיות יסודיות, והמשל לך מלת פָּעַל. כי היא בת שלש אותיות לבד, כי הנח שבין הפ"א והעי"ן איננו יסודי כי אם להרחיב המוצא, כי לא תוכל להוציא שתי אותיות בתנועה אחת מבלתי נח ביניהם אם לא תדגש השנית^[1], וזה לא יתכן להדגש^[2], כי על כן נקרא "קל", כי כל אות דגושה יכבד עליך מוצאה, אך מבלי דגש תוציאנה בנחת ובקלות מבלי עמל. והנה לך עדים נאמנים על הנח שבין הפ"א והעי"ן כי איננו יסודי, העתידים שהם אֶפְעַל יִפְעַל כי הפ"א בשוא וכן כֻלם, כי אבד הנח בהם. ואלו היה קיים היינו אומרים אֶפָעַל יְפָעַל, הפ"א בקמץ. הנה לך כי אבן הראשה בת שלש אותיות יסודיות. ויש פעלים שתנוח אחת מהם או תחסר, והנני עתיד לבאר האבנים אבני גזית אחרי אבנים שלמות.

פָּעֵל

ותצא אבן הראשה על ג' פנים.

האחד פָּעֵל – שיהיה הפ"א בקמץ-גדול והעי"ן בקמץ-קטן. כמו "כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב" (בראשית לד, יט), "כִּי לֹא חָמֵץ" (שמות יב, לט). וכן לרבים בהפסק – "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵ֑לּוּ" (שופטים ה, ז),^[3] ודגש הלמ"ד לתפארת המלה.

כי כן דרך העבריים לחזק קריאת האותיות בדגש לתפארת הקריאה בהפסק הטעמים. וכן "וּרְעֵבִים חָדֵ֑לּוּ" (ש"א ב, ה), "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵ֔לּוּ" (ירמיהו ט, ד), "לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵ֑לּוּ" (איוב כט, כא), "לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁ֑תָּה" (ישעיהו מא, יז), "לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק מֹרָ֑טָּה" (יחזקאל כא, טו), "וְהִיא מֹרָ֔טָּה" (יחזקאל כא, טז).

וכן דרכם לחזק קריאת האותיות בדגש לתפארת הקריאה גם בלא הפסק, והוא שתהיה האות שוָאית. כמו "מִקְּדָשׁ" (שמות טו, יז); "וָאֶכְּרֶהָ לִי" (הושע ג, ב); "וּבְעַצְּבַת לֵב" (משלי טו, יג); "וכל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ" (ישעיהו נח, ג); "נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי" (תהלים קמא, ג); "נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" (משלי ד, יג); "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" (שמות ב, ג); "יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה" (דניאל ח, ט); "נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ מִן הָעִיר" (שופטים כ, לב); "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ" (ש"א א, ו); "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ" (ויקרא כה, ה); "מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה" (נחום ג, יז); "עִשְּׂבוֹת הָרִים" (משלי כז, כה); "עִקְּשׁוּת פֶּה" (משלי ד, כד); "עִקְּבֵי סוּס" (בראשית מט, יז); "עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ" (תהלים פט, נב); "וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ" (תהלים עז, כ); "וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת" (ישעיהו ה, כח); "וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" (תהלים לז, טו); "הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ" (תהלים פט, מה); "בְּנוֹת מְלָכִים בִּיקְּרוֹתֶיךָ" (תהלים מה, י); "וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מט, י); "אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן" (ש"א כח, י); "מִקְּרֵה לָיְלָה" (דברים כג, יא), ויתכן שהמ"ם לשמוש ודגש הקוף לחסרון נו"ן "מִן"; "וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי" (איוב יז, ב); "חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט); "וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם" (עמוס ה, כא). אלה הם שהדגש בהם לתפארת הקריאה.

ובא "אָז לָחֶ֣ם שְׁעָרִים" (שופטים ה, ח) עי"ן-הפֹעל בסגול שלא כמשפט, כי היה משפטו בצרי כמו "כִּי חָפֵץ" (בראשית לד, יט), "כִּי לֹא חָמֵץ" (שמות יב, לט), יהיה פֹעל-עבר או שם, והסגול בא שלא כמנהג כי לא מצאנו לו שני.

ובא שם התֹאר על משקל זה – "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה" (תהלים ה, ה), "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" (דברים טז, ג).

פָעֹל

והשני פָעֹל – שיהיה הפ"א בקמץ-גדול והעי"ן בחולם. כמו "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא" (שמות מ, לה), "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף" (בראשית מה, א), "אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כח, ס).

ובא קמץ-חטף תחת חולם במלה "וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹד" (שמות יח, כג) לפי שהיא מלרע מפני הו"ו.

ובהפסק – "גַּם־יָכֹ֑לְתִּי" (בראשית ל, ח); "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹ֑לוּ" (שמות ח, יד); "הָרִים נָזֹֽלּוּ" (ישעיהו סג, יט) – ודגש הלמ"ד לתפארת המלה.

ושם התֹאר על משקל זה – "גָדוֹל" "קָטֹן" "רָחוֹק" "קָרוֹב".

פָּעַל

והשלישי פָּעַל – שיהיה הפ"א בקמץ-גדול והעי"ן בפתח-גדול. כמו "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז, יא), "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים" (בראשית מ, כג).

וכן בהפסק לרבים או בהעמדה אבל תהיה העי"ן קמוצה – "אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְיָ שָׁמָ֔רוּ" (במדבר ט, כג); "בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָ֑נּוּ" (יחזקאל כז, יט), ודגש הנו"ן לתפארת המלה.

וכן "לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁ֑תָּה" (ישעיהו מא, יז) והדגש לתפארת המלה, כי לא ידגש "נָשָתָה" כמו "שָׁמָרָה" "זָכָרָה" בהפסק. ומבלי הפסק – "נָשְׁתָ֥ה גְבוּרָתָם" (ירמיהו נא, ל).

ושם התֹאר על משקל זה, אבל ישתנה, כי הוא כֻלו קמץ. כמו "חָכָם" "רָשָׁע" "סָכָל". וכן "עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח, יא) שם תֹאר, כלומר טרוף בפיה.

והפֹעל העובר חציו קמוץ וחציו פתוח, ואם בסוף-פסוק או באתנח – כֻלו קמוץ, כמו "פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" (בראשית כא, א), "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהלים א, א) וכן כֻלם.

ובשלשת הספרים, המקל השלישי לזרקא שהוא במקום סגולה בשאר הספרים יש לו משפט אתנח וסוף-פסוק, כמו "חָנֵּ֥נִי יְהֹוָה֘ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי" (תהלים ו, ג), "בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘ אֶשְׁכְּבָ֪ה וְאִ֫ישָׁ֥ן" (תהלים ד, ט).

ובא "הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַ֑ל" (ישעיהו לג, ט) בפתח אתנח, וכתב רבי יעקב בן אלעזר בספר השלם שחבר, כי בא בפתח לפי שאִלו היה בלא הפסק היה "קָמֵל" בצרי כמו "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" (ישעיהו יט, ו), והוסב לפתח מפני ההפסק, אבל אם היה מגזרת פָּעַל בפתח היה באתנח קמץ. וכן כתב רבי יונה, וכתב כי זה הטעם בכל מקומות שנמצא פתח באתנח וסוף-פסוק בשמות ובפעלים שהיו בלתי אתנח בצרי, וכל אשר הם מגזרת פָּעֵל בצרי ישוב פתח באתנח וסוף-פסוק, ואשר הם מגזרת פָּעַל בפתח ישוב קמץ באתנח וסוף-פסוק. וכן דעת רוב המדקדקים, אבל ראיתי כי רבי יונה יחס זה הטעם אליו ואמר כי הוא חדשהו ולא קדמהו אדם בו.

"וְשָׁם שָׁפָ֣ט אֶת יִשְׂרָאֵל" (ש"א ז, יז); "אַרְיֵה שָׁאָ֖ג" (עמוס ג, ח); "יְיָ מָ֭לָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים" (תהלים צט, א); "יְיָ מָ֭לָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ" (תהלים צז, א); "יְיָ מָלָךְ֘ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהלים צג, א); "כִּי הוּא טָרָ֖ף" (הושע ו, א); "רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָ֗ס" (תהלים קיב, י); "עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמָ֗ם" (איכה ב, יז); "כַּאֲשֶׁר זָמָם"^[4]; "שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג" (ויקרא ה, יח); "וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָ֗ל" (ויקרא ה, כג); "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָ֗ד" (יהושע י, יג); "כִּי יְיָ צְבָאוֹת יָעָ֖ץ" (ישעיהו יד, כז) – ורבי יונה הביא גם כן "דָּבָ֥ק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה" (מ"א יא, ב), ולא מצאתיו כן בכל הספרים המדוייקים, כי אם במקצת – כל אלה נכרים באו, שהם פעלים עוברים ואינם בהפסק, והם קמוצים.

וגם באו בזקף קמוצים – כי גם הזקף יש לו משפט ההפסק במקומות רבים^[5] – "לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָ֔ן" (יחזקאל יח, טז); "חֲבֹל לֹא חָבָ֔ל" (יחזקאל יח, טז); "וְתַרְבִּית לֹא לָקָ֔ח" (יחזקאל יח, יז); "אֶת בְּכֹרָתִי לָקָ֔ח" (בראשית כז, לו); "אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁ֔ק" (ויקרא ה, כג); "הוּא זִמּוֹת יָעָ֔ץ" (ישעיהו לב, ז); "וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָ֔ע" (ישעיהו מב, כה); "וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָ֔שׁ" קדמאה דפסוקא (בראשית לא, יח); "כָּרַע נָפָ֔ל" תנינא דפסוקא (שופטים ה, כז); "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָ֔ד" (ירמיהו יז, יא); "וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָ֔ד" (דה"ב לו, יג); "כִּי לֵאלֹהֵי אָבִיו דָּרָ֔שׁ" (דה"ב יז, ד); "הַצַּדִיק אָבָ֔ד" (ישעיהו נז, א); "אִם יוֹעֲצֵךְ אָבָ֔ד" (מיכה ד, ט); "מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָ֔ל" (שופטים ח, כו); "אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָ֔ל" (יחזקאל יח, ו); "עַל הֶהָרִים לֹא אָכָ֔ל" (יחזקאל יח, טו); "אֶל הֶהָרִים אָכָ֔ל" (יחזקאל יח, יא)^[6]; "אֶת הָעִיר אֲשֶׁר שָׁאָ֔ל" (יהושע יט, נ); "וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָ֔ב" (ישעיהו נח, ב); "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָ֔ךְ" (ויקרא יז, ד); "וְלֹא כְמָשְׁלוֹ אֲשֶׁר מָשָׁ֔ל" (דניאל יא, ד); "וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָ֔ךְ" (מ"ב כד, ד); "גְּזֵלוֹת גָּזָ֔ל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב" (יחזקאל יח, יב); "בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָ֔ג" (ש"ב יד, ז).

אל כל אשר תהיה שמה האבן על אחת משלשה פנים אלו שזכרנו – פָּעֵל פָּעוֹל פָּעַל – תורה על יחיד נסתר שפעלתו היתה לזמן עבר.

וקריאת המלה מלרע – "מִֽי־פָעַ֣ל וְעָשָׂה" (ישעיהו מא, ד), "אָמַר יְיָ".

וכשתבא בסמוך למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל^[7] – תהיה גם היא מלעיל. כמו "עָ֝לֵ֗ימוֹ אָ֣בַד כָּֽלַח" (איוב ל, ב); "וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ" (במדבר כז, כא); "וְקָ֥רָא ב֖וֹ" (דברים יז, יט); "קָ֣רָא לָ֑יְלָה" (בראשית א, ה); "וְכָ֣לָה זַ֔עַם" (ישעיהו י, כה); "וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם" (במדבר כ, ב); "וְנָשָׂ֤א עָנָף֙ וְעָ֣שָׂה פֶ֔רִי" (יחזקאל יז, כג).

וכבר באו מהם על זה הדרך מלרע – "מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה" (ישעיהו מ, כו); "וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לֹֽא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם" (מ"א יז, ז); "בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לֹא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָרֶץ" (ירמיהו יד, ד); "כִּי לֹֽא־הָיָ֖ה דֶּֽשֶׁא" (ירמיהו יד, ה); "וְלֹא־הָיָ֥ה לֶ֖חֶם לְעַם הָאָרֶץ" דירמיה (ירמיהו נב, ו), ודמלכים (מ"ב כה, ג) פליגין עליה.

ודסמיך למלה זעירא – "הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו" (מ"ב ה, א), ובמקצת ספרים הוא מלעיל; וכן מלרע "וְהָיָ֥ה צֶ֖דֶק" (ישעיהו יא, ה); "וְאָמַ֣ר אָ֑פֶס וְאָמַ֣ר הָ֔ס" (עמוס ו, י); "בַּל־לָמַ֣ד צֶ֔דֶק" (ישעיהו כו, י); "אֲשֶׁר לֹֽא־נָשַׁ֖ק לֽוֹ" (מ"א יט, יח); "אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙" (דברים כ, ו); "נָטַ֥ע אֹ֖רֶן" (ישעיהו מד, יד); "אָתָ֥ה בֹ֖קֶר" (ישעיהו כא, יב); "וְאָכַ֨ל לֶ֧חֶם לְפָנָיו תָּמִיד" (ירמיהו נב, לג); "מִֽי־יָצַ֥ר אֵ֖ל" (ישעיהו מד, י); "וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּהּ" (בראשית לח, כו).^[8] אבל "וְלֹא־יָ֤סַף עוֹד֙ מַלְאַךְ יְיָ" (שופטים יג, כא) הוא מלעיל.

וגם באו מלעיל בלתי סמיכות מלה זעירא או מלה שהיא מלעיל – "הִנֵּה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩" (מ"ב ז, ו), "שָׁאוֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ" (בראשית מג, ז).

ומצאנוה בנו"ן נוספת – "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ" (תהלים קיח, יח), "דָּנַנִּי אֱלֹהִים" (בראשית ל, ו) – כי הדגש בשניהם להבלעת הנו"ן הנוספת, כן דעת קצת המדקדקים. ויתכן שהדגש באלה לתפארת הקריאה ולא לחסרון נו"ן, והוא הנכון.

אבן ב'

והשנית בת ארבע אותיות עם התי"ו הנוספת בסופה, להורות על יחיד נמצא שפעֻלתו לזמן עבר. והנמשל פָּעַלְתָּ, הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה וכן התי"ו קמוצה והוא מלעיל. וכן כל פָּעַלְתָּ ופָּעַלְתִּי ופִּעַלְתָּ ופִּעַלְתִּי והִפְעַלְתָּ והִפְעַלְתִּי ופוֹעַלְתָּ ופוֹעַלְתִּי, נִפְעַלְתָּ ונִפְעַלְתִּי ופֻעַלְתָּ ופֻעַלְתִּי והָפְעַלְתָּ והָפְעַלְתִּי והִתְפָעַלְתָּ והִתְפָעַלְתִּי – כֻלם מלעיל – "אָמַ֙רְתִּי֙ הִנֵּנִי" (ישעיהו סה, א); "אֲנִי יְיָ דִּבַּ֒רְתִּי֒" (במדבר יד, לה); "שִׁבַּ֖רְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים" (תהלים עד, יג); "הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַי" (ישעיהו נד, ח); "הִשְׁמַ֚דְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי" (עמוס ב, ט); "הִרְכַּ֥בְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ" (תהלים סו, יב); "וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַ֔עְתִּי" (ש"א כא, ג); "בִּי נִשְׁבַּ֖עְתִּי" (בראשית כב, טז); "הָשְׁבָּ֑רְתִּי קָדַ֕רְתִּי" (ירמיהו ח, כא); "פֻּקַּ֖דְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי" (ישעיהו לח, י); "הִ֝תְעַבַּ֗רְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ" (תהלים פט, לט) – כֻלם מלעיל והעי"ן פתוחה.

וכשתכנס עליהם וא"ו השימוש ישובו מלרע ברוב – "וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת חֻקָּיו" (דברים ד, מ); "וּבָחַרְתָּ֙ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט); "וּפָקַדְתִּ֨י עֲלֵיהֶם" (ירמיהו טו, ג); "וְאָכַלְתָּ֣ אֶת כָּל הָעַמִּים" (דברים ז, טז); "וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶם" (ויקרא כו, ד); "וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵךְ" (זכריה ב, יד); "וְדִבַּרְתִּ֚י מִשְׁפָּטַי" (ירמיהו א, טז); "וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣" (ירמיהו א, יז); "וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶם" (שמות יח, כ); "וְהַעְתַּרְתִּ֣י אֶל־יְיָ" (שמות ח, כה); "וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת הָעֵדָה" (במדבר כ, ח); "וְהִכִּיתָ֥ אֶת כָּל זְכוּרָהּ" (דברים כ, יג); "וְהִכִּיתָ֜ה אֶת עֲמָלֵק" (ש"א טו, ג); "וְהַעֲלֵיתָ֖ אֶת נֵרֹתֶיהָ" (שמות מ, ד); "וְצִפִּיתָ֚ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר" (שמות כה, יא); "וְצִוִּיתָ֥ה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" (במדבר כז, יט); "וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י); "וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל לח, כג).

ויבאו עם הו"ו מלעיל ויורו לעָבָר רובם – "וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם" (ויקרא י, יט); "וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל הַנְּבִיאִים" (הושע יב, יא); "הִגְדַּ֚לְתִּי וְהוֹסַפְתִּי" (קהלת א, טז); "וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי" (משלי ל, ט); "וְהִכִּ֣יתָ בַצּוּר" (שמות יז, ו); "וְעָבַ֣דְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה" (ש"ב ט, י); "וְלָקַ֣חְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָ֑תִּי" (יחזקאל יז, כב).

ואשר למ"ד הפעל נחה בהם מן הקל כֻלם מלעיל, עם הו"ו וזולתה^[9] – "וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל הַמָּקוֹם" (בראשית יח, כו); "וּמָצָ֩אתָ֩ שְׁנֵי אֲנָשִׁים" (ש"א י, ב); "וְנָשָׂ֜אתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה" (ישעיהו יד, ד); "וְעָשִׂ֜יתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (שמות כט, לה); "וּבָנִ֨יתָ מִזְבֵּחַ" (שופטים ו, כו); "וְקָנִ֥יתָ בַקְבֻּק" (ירמיהו יט, א); "וְרָאִ֙יתָ֙ בַּשִּׁבְיָה" (דברים כא, יא).

ובא אחד מלרע – "וְאָפִיתָ֣ אֹתָהּ" (ויקרא כד, ה). וכן "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ" (במדבר לא, כז) בפשט אחד לבד לקריאת בן-נפתלי, ולקריאת בן-אשר הוא מלעיל בשני פשטין. וכן "וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת" (זכריה ו, יא) לבן-נפתלי הוא מלרע.

וכשיהיו השלמים בהפסק יהיו לעולם מלעיל בו"ו ובזולתה, והעי"ן קמוצה – "לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָֽלְתָּ" (בראשית ג, יא); "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָֽׁבְתָּ" (דברים ח, יב); "מִמִּי נָעָ֑מְתָּ" (יחזקאל לב, יט); "וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָֽלְתִּי" (בראשית לא, לח) וכן רבים בקמץ.

וכבר באו מהם בהפסק בפתח – "הִנֵּה נָא זָקַ֑נְתִּי" (בראשית כז, ב); "וַאֲנִי זָקַֽנְתִּי" (בראשית יח, יג) "נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַ֑עְתִּי" (תהלים לה, טו); "לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַֽלְתִּי" (נחמיה ה, יד); "לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַ֑דְתָּ" (תהלים קב, כו); "וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּֽרְתָּה" (תהלים פט, מה); "וַאֲנִי אֵלֶיךָ יְיָ שִׁוַּ֑עְתִּי" (תהלים פח, יד); "וְעָרִים נָתַ֑שְׁתָּ" (תהלים ט, ז); "כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַ֑כְתִּי" (תהלים כו, א); "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַ֑רְתִּי" (משלי כד, ל); "וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַ֑בְתִּי" (משלי ל, ט); "אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַ֑רְתִּי" (איוב ט, כב); "כִּי אָמַר אִיּוֹב צָדַ֑קְתִּי" (איוב לד, ה); "עַד כֵּן לֹא הִגַּֽדְתִּי" (נחמיה ב, טז); "כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּֽׁרְתִּי" (תהלים קיט, קכח); "אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַֽפְתָּ" (ש"א יז, מה); "בִּשְׂפָתַי סִפַּ֑רְתִּי" (תהלים קיט, יג); "וְלִי לֹא הִגַּ֑דְתָּה" (שופטים יד, טז); "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּ֑לְתִּי" (תהלים קיט, צט); "כָּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּֽתִּי" (ישעיהו כא, ב); "פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַֽתִּי" (בראשית יט, יט); "הֵידָד הִשְׁבַּֽתִּי" (ישעיהו טז, י); "וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַֽדְתָּ" (איוב יד, יט); "וְאֶת־עֲמָלֵק הֶחֱרַֽמְתִּי" (ש"א טו, כ); "עַל־כֵּן אֶמְאַס וְנִחַ֑מְתִּי" (איוב מב, ו); "וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּֽנְתָּה" (תהלים קלט, ג). וכן על פי המסורת כל "שִׁבַּרְתָּ" ו"שִׁבַּרְתִּי" ו"דִּבַּרְתָּ" ו"דִּבַּרְתִּי" ו"הִצַּלְתָּ" ו"הִצַּלְתִּי" פתחין באתנח וסוף-פסוק.

ופעמים יכתב בה הנח שאחרי התי"ו הנוספת. כמו "הִסְכַּנְתָּה" (תהלים קלט, ג), "מִגַּרְתָּה" (תהלים פט, מה), "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" (בראשית ג, יב), "אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בראשית כא, כג) וזולתם רבים.

אבן ג'

והשלישית בת חמש אותיות עם התי"ו והיו"ד הנוספות, להורות על יחיד מדבר-בעדו או יחידה מדברת-בעדה שפעֻלתם לזמן עבר. והנמשל פָּעַלְתִי – הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה.^[10]

אבן ד'

והרביעית בת ארבע אותיות עם הו"ו נוספת בסופה, להורות על רבים זכרים או נקבות נסתרות שפעֻלתם לזמן עבר. והמשל – פָּעֲלו – קמוץ הפ"א, והעי"ן בשוא-ופתח. כמו "כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי" (ירמיהו ב, ה), "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ" (שמות יב, ו).

ואם בהפסק העי"ן בקמץ – פָּעָלו – באתנח וסוף-פסוק וזקף. ופעמים בא עם הטרחא – "אִם לְשָׁלוֹם יָצָ֖אוּ... וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָ֖אוּ" (מ"א כ, יח), "עַד יַעְזֵר נָגָ֖עוּ" (ישעיהו טז, ח) וזולתם. וכן בשלשת הספרים הנעימה הסמוכה לסוף-פסוק דינה כמו הטרחא ופעמים קמוצה, כמו "בְּרֶשֶׁת זוּ טָ֝מָ֗נוּ" (תהלים ט, טז). וכן עם התביר – "כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָ֛אוּ" (ירמיהו ט, ב).

וכאשר הוא מגזרת פָּעֵל שהעי"ן בקמץ-קטן, כן בהפסק העי"ן בקמץ-קטן. כמו "מֵאֲרָיוֹת גָּבֵֽרוּ" (ש"ב א, כג), "לֵאמֹר שָׁמֵ֑מוּ" (יחזקאל לה, יב), "וְאֹיְבַי חַיִּים עָצֵ֑מוּ" (תהלים לח, כ), "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵֽעוּ" (דברים כו, יב).

וכן לגזרת פָּעוֹל בהפסק בחולם – "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹ֑לוּ" (שמות ח, יד).

ומצאנוהו בנו"ן נוספת – "אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן" (דברים ח, טז), "צָקוּן לַחַשׁ" (ישעיהו כו, טז).

ופעמים יפול כנוי הרבים על אחד מהם. כמו "וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ" (שמות כא, כב) – ונגף אחד מהם; "כִּי אִם יִפֹּלוּ" (קהלת ד, י) – אם יפול אחד מהם; וכן "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ, יד) – את אחת מהן, והיא אשר לקח בעברה; וכן "בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם" (ש"א יח, כא) – באחת משתים; "אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה" (יונה א, ה) – אל אחת מהירכתים; "וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד" (שופטים יב, ז) – באחת מערי גלעד; "וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט) – בן אחת מהאתונות, והדומים להם. וכן "עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ" (דברים ו, ט) – על אחת מהמזזות – לפי הקבלה.

וכאשר יבוא לשון יחיד על רבים או לשון רבים על יחיד, הוא דרך קצרה. והוא מנהג הלשון הנוהג בהרבה מקומות, כמו "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ" (יהושע ב, ד); "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות י, ג); "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כג); "עָדָיו יָבוֹא וְיֵבֹשׁוּ" (ישעיהו מה, כד); "וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם" (מ"ב ז, י) – רצונו לומר אֶל כָּל שֹׁעֵר, והם היו רבים, כמו ו"לָהֶם"; וכן "וַיּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים" (מ"ב ז, יא); "וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן" (שמות י, ח); "וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח" (משלי כח, א); "וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ" (ישעיהו ה, כג); "וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים" (יחזקאל יד, א); "נִלְכְּדָה הַקְּרִיּוֹת, וְהַמְּצָדוֹת נִתְפָּשָׂה" (ירמיהו מח, מא); "לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו" (תהלים לז, לא); "כִּי מִצָּפוֹן יָבוֹא לָהּ הַשּׁוֹדְדִים" (ירמיהו נא, מח); "וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ" (ישעיהו נט, יב); "וְעֵינָיו קָמָה" דעלי (ש"א ד, טו); "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א, כ) שהוא כמו תרון; "חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה" (שופטים ה, כט); "שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה" (ירמיהו מח, טו); "בָּנוֹת צָעֲדָה" (בראשית מט, כב) והדומים להם.

וכן לשון רבים על יחיד – "מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ" (מ"א ה, יז); "כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה" (שמות א, י); "בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת" (ישעיהו כח, ג); "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה" (שופטים ה, כו); "יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂישׂ בְּכֹחַ" (איוב לט, כא); "נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע" (משלי כח, א); "הַר גַּבְנֻנִּים" (תהלים סח, טז); "מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ" (תהלים קיט, קג) והדומים להם.

ויש לתת טעם בהם למה באו כן, כמו שאני עתיד לבאר במלת "וַתִּצְפְּנוֹ" בשרשו בחלק הענין, והמשכיל יבין כל אחד ואחד לפי מקומו.

ויש שיבואו בלשון תפארת ליחיד. כמו "תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר" (איוב יח, ב); "נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם" (איוב יח, ג); "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" (שה"ש א, ד); "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה" (שה"ש א, ד); "נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן" (שה"ש א, ד); "וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה" (ש"ב טז, כ).

ויש מפרשים כן "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו). ואדוני אבי ז"ל פירשו כי הוא מדבר נגד ארבעה יסודות, כי אמר בשאר הבריאות "תּוֹצֵא הָאָרֶץ" (בראשית א, כד), "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" (בראשית א, א), "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (בראשית א, כ), ובאדם רצה לתת בו רוח עליונה, לפיכך אמר "נַעֲשֶׂה", וכן "בְּצַלְמֵנוּ" – הרוח בצלם עליונים והגוף בצלם תחתונים.

וכן יבא בלשון תפארת בארמי – "וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם מַלְכָּא" (דניאל ב, לו) ואחרים זולתו, וכן מנהג בשאר הלשונות לדבר בלשון תפארת ליחיד.

ויש שיבא לשון יחיד על רבים, והוא דרך כלל. כמו "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר" (בראשית לב, ו); "כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וגו'" (מ"ב ז, י); "וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" (שמות ד, כ); "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ" (שמות ח, ב); "וַתְּהִי הַכִּנָּם" (שמות ח, יג); "כֹּה תֹאמְרוּן לְאִישׁ יָבֵישׁ גִּלְעָד" (ש"א יא, ט); "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ" (ש"א יד, כד); "וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ" (ויקרא כב, יא); "מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף" (במדבר ג, נ); "סֹחֵר צִידוֹן עֹבֵר יָם מִלְאוּךְ" (ישעיהו כג, ב); "כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה" (שופטים כא, טז); "לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שמות ה, כא); "קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן" (תהלים ה, י); "נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ" (יחזקאל ז, יט); "לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ" (ויקרא כא, ה) – אלה והדומים להם דרך כלל בלשון יחיד ידבר על רבים ואין באלה ובדומיהם חסרון ענין כלל.

אבן ה'

והחמישית בת חמש אותיות עם התי"ו והמ"ם הנוספת בסופה להורות על רבים נמצאים שפעֻלתם לזמן עבר. והנמשל פְּעַלְתֶם – הפ"א בשוא והעי"ן בפתח והתי"ו בסגול.

ובחירק מקום הפתח – "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ" (דברים יא, לא), "וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם" (מלאכי ג, כ), והראוי בתשלומו "ופְיִשְתֶם" – היו"ד בחירק.

ובסגול – "הֲלֹא שְׁאֶלְתֶּם עוֹבְרֵי דָרֶךְ" (איוב כא, כט), "וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם" (ש"א כה, ה), "הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם" (ש"א יב, יג). וכתב רבי יעקב בן אלעזר כי אלה מן "שָאֵל" "יָרֵש" בצרי, כי הצרי והסגול והחירק קרובים ויבֹא זה תמורת זה. אבל אשר הם מגזרת פָּעַל יבֹאו פתח לעולם והוא לעולם מלרע, זולתי הו"ו ועם הו"ו.

ומצאנוה להורות על נקבות נמצאות – "כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" (רות א, ח), "וּבִידֵיכֶם מִלֵּאתֶם" (ירמיהו מד, כה).

ונקדו פ”א פְּעַלְתֶּם ופְעַלְתֶּן בשוא שלא עשו כן בשאר העוברים, שלא להרבות התנועות בהרגשת חמשה תנועות (צ"ל: אותיות) ושלשה מהן בתנועה, והקלו המלה ואמרו הפ"א בשוא.

אבן ו'

והששית בת חמש אותיות עם הנו"ן והו"ו הנוספות להורות על רבים זכרים או על נקבות מדברים-בעדם שפעֻלתם לזמן עבר. והנמשל פָּעַלְנוּ – הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה. והוא לעולם מלעיל, בלתי הו"ו ועם הו"ו. ואם בהפסק תהיה העי"ן קמוצה, וכן כל פָּעַלְנוּ והִפְעַלְנוּ ונִפְעַלְנוּ כֻלם משפט אחד להם.

ובאו מהם בהפסק בפתח – "וַאֲמַרְתֶּם נִצַּ֑לְנוּ" (ירמיהו ז, י), "מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּ֑לְנוּ" (ש"א ל, כב), "וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַֽמְנוּ" (ש"א טו, טו).

אבן ז'

והשביעית בת ארבע אותיות עם הה"א הנוספת בסופה להורות על יחידה נסתרת שפעֻלתה בזמן עבר. והנמשל פָּעֲלָה – הפ"א קמוצה והעי"ן בשוא-ופתח. ואם בהפסק כֻלו קמוץ – "חָלָב נָתָ֑נָה" (שופטים ה, כה).

ואם לגזרת פָּעֵל בצרי – "צָהֲלָה וְשָׂמֵֽחָה" (אסתר ח, טו).

ובאה עם התי"ו להורות על הנקבה. כמו "כִּי אָזְלַת יָד" (דברים לב, לו); "וְנִשְׁכַּחַת צֹר" (ישעיהו כג, טו); "וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת" (בראשית כ, טז); "וְקָרָאת אֶתְכֶם" (דברים לא, כט); "הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ" (תהלים קיח, כג); "אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ" (בראשית לג, יא); "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה" (ויקרא כה, כא); "וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא" (יחזקאל מו, יז). והאות שלפני התי"ו קמוצה כאשר נכתב אחריה נח כמו "וְקָרָאת" וחבריו, וכאשר לא נכתב אחריה נח – פתח. אבל "וְעָשָת" הוא ברוב הספרים בקמץ, וכן זוכר אותה בן-נפתלי קמץ, וכן הוא משפטו קמץ. כי "וְעָשָת" משפטו "וְעָשְתָה", ובנפול הה"א נשארה תנועת התי"ו בשי"ן לפיכך נקמצה השי"ן. אבל "וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא" התי"ו במקום ה"א, ואם היה ה"א היה קמץ, וכשהומרה הה"א בתי"ו נקדו הבי"ת בפתח לפי שהתי"ו נח נראה.

ובא באל"ף במקום ה"א הנקבה – "עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ" (יחזקאל לא, ה).

ומצאנו במקומות לנקבה בלשון זכר – "אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ" (ש"א כה, כז); "כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה" (מ"ב ג, כו); "וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה" (דברים כא, ג); "וְהָיָה הַנַּעֲרָ" (בראשית כד, יד); "וְהָיָה הָעַלְמָה" (בראשית כד, מג); "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה" (דברים כב, כג); "וַיְהִי בִּרְכַּת יְיָ" (בראשית לט, ה) – ובלשון הויה יבוא זה ברוב, כי רוצה בו על הענין; "וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה" (מ"א ח, לא); "פִּלֶגֶשׁ כָּלֵב מַעֲכָה יָלַד שֶׁבֶר וְאֶת תִּרְחֲנָה" (דה"א ב, מח); "אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ" (ש"ב יט, כז); "וּבָא עָלַיִךְ רָעָה" (ישעיהו מז, יא); "וּבָא בַשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה" (ירמיהו נא, מו); "תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַייָ" (ש"א ב, כ); "וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר" (משלי ח, יט); "וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר" (משלי ח, י); "וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו" (מלאכי ב, ו); "תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ" (ירמיהו מט, טז); "וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע" (ירמיהו נ, מו); "וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (קהלת ז, ז); "אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה" (שמות יא, ו); "וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה" (ויקרא ב, ח); "יֵעָשֶׂה מְלָאכָה" (שמות לא, טו); "וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ" (ישעיהו יד, ג); "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה " (ישעיהו יד, יא); "הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי " (ש"ב יד, י); "וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל " (ירמיהו ג, ה); "וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם" (ישעיהו נז, ח); "תְּהִי נַעֲלָמָה" (נחום ג, יא); "עַד מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ" (ירמיהו ד, יד); "וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ" (יחזקאל כב, ד); "נְמִבְזָה וְנָמֵס" (ש"א טו, ט); "וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח" (ישעיהו ח, כב); "וְאַתְּ שָׁדוּד" (ירמיהו ד, ל); "שְׁבִי דוּמָם" (ישעיהו מז, ה); "לְאֶבֶן דּוּמָם" (חבקוק ב, יט); "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה" (מ"א כב, לו). כל אלה והדומים להם אשר תמצא לשון זכר לנקבה.

או לשון נקבה לזכר, כמו "וַתְּכַל דָּוִד" (ש"ב יג, לט); "אָמְרָה קֹהֶלֶת" (קהלת ז, כז); "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה" (קהלת ח, יא); "עֲמַל הַכְּסִילִים תְּיַגְּעֶנּוּ" (קהלת י, טו); "אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד" (יחזקאל יב, כה).

לא שיהיה לשון זה נופל על זה, אלא בכל אחד מהם דבר נסתר נופל, וסמך הכתוב על המבין בהיות הדבר ההוא הנופל נזכר בענין או מובן ממנו. כמו שעשה בפסוק "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שמות לד, כה), רוצה לומר לא תשחט הזבח ולא תזרוק דמו על חמץ, ואחז המקרא דרך קצרה כי כן דרך המקרא במקומות רבים.

ופירוש "וַתְּכַל דָּוִד" – ותכל נפש דוד, או אשת דוד, והוא פֹעל-יוצא. וכן אמר "תְּיַגְּעֶנּוּ" על הענין, כאילו אמר יגעת כסילים. וכן אמר "נַעֲשָׂה" לשון נקבה – כי מפני מלת "אֵין" נאמר כי "נַעֲשָׂה" בינוני לנקבה, שאִלו היה נפעל עבר לזכר היה אומר לא נעשה, כי מלת "אֵין" לא תפול על העוברים כמו שאנו עתידים לבאר בחלק הענין בשרש "אין" בעזרת האל, ואמר "נַעֲשָׂה" לשון נקבה על הרעה שזכר שהיא לשון נקבה. ופירוש "אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ", לשון "הֵבִיא" נופל על אחד מהנערים המביאים המנחה, ואמרה "שִׁפְחָתְךָ" עמו כי היא עקר ההבאה, כאילו אמרה נער שפחתך. ופירוש "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ", כי יהיה הדבר הזה של הנערה בתולה. ובענין כנסת ישראל ידבר לשון זכר כנגד העם ולשון נקבה כנגד הַכְּנֵסָה, והכל אחד. ופירוש "אָמְרָה קֹהֶלֶת", בעבור שכִּנָּה שלמה בשם "קֹהֶלֶת" לפי שנקהלה בו החכמה ואמר "קֹהֶלֶת" שהוא שם לנקבה לפי שנפשו המשכלת היא המאספת החכמה, לפיכך אמר "אָמְרָה". ופירוש "וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ", לפי ש"חֲמוֹר" כולל הזכר והנקבה המיוחדת בשמה "אָתוֹן", לפיכך אמר "עָלֶיהָ" לפי שהיתה אתון וקראה "חֲמוֹר" על דרך כלל. או לשון "עָלֶיהָ" על הבְּהֵמָה שהוא לשון נקבה, והחמור יקרא "בְהֵמָה". וכן "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כב, כה), פירוש הבגד, ואף על פי שזכר "שַׂלְמַת רֵעֶךָ" לשון נקבה, לפי ש"שַׂלְמָה" ו"בֶּגֶד" אחד הם. וכן "אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה", כי ה"קוֹל" הוא ה"צְעָקָה" וה"צְעָקָה" הוא ה"קוֹל", לפיכך אמר בלשון זכר ובלשון נקבה. וכן "כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים" (קהלת ט, ט); "כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם" (ויקרא כה, לג) – כמו שאנו עתידים לבאר. וכן כל אחד מהם תפרש לפי מקומו, וכֻלם נכוחים למבין.

אבן ח'

והשמינית בת ארבע אותיות עם התי"ו הנוספת בסופה הנקודה בשוא, להורות על יחידה נמצאת שפעֻלתה לזמן עבר. והנמשל פָּעַלְתְּ – הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה והלמ"ד והתי"ו שואים והתי"ו דגושה.

ואם למ"ד-הפֹעל גרונית גם היא בפתח – "וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים" (מ"א יד, ג), "בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ" (ישעיהו נז, י), "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי" (רות ב, ח).

אבן ט'

והתשיעית בת חמש אותיות עם התי"ו והנו"ן הנוספות, להורות על רבות נמצאות שפעֻלתן לזמן עבר. והנמשל פְּעַלְתֶן, וניקודו וקריאתו כמו פְּעַלְתֶּם. ומצאנוה להורות על הזכרים – "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה" (יחזקאל לג, כו).

אבן י'

והעשירית בת שלש אותיות מבלי תוספת, הפ"א נקודה בחולם והעי"ן בקמץ-קטן, להורות על יחיד נסתר או נמצא או מדבר-בעדו שפעֻלתם בזמן הוה. והנמשל פֹּעֵל, והנח שבין הפ"א והעי"ן פעם יכתב ופעם לא יכתב.

ופעמים העי"ן בחירק, כמו "אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז, ה), "הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ" (ישעיהו לח, ה), "הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא" (ישעיהו כט, יד).

ואם למ"ד-הפֹעל גרונית^[11], יולד נח בקריאה בין העי"ן והלמ"ד – "פּוֺתֵחַ" "זוֺרֵחַ" "שׁוֺמֵעַ" "יוֺדֵעַ" ודומיהם.

ופעמים העי"ן בפתח להקל על הקריאה, כמו "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע" (תהלים צד, ט), "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם" (תהלים קלו, ו), "וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה" (ויקרא יא, ז).

ובא מלת "אֹבַד עֵצוֹת" (דברים לב, כח) בפתח, אף על פי שאין הלמ"ד (צ"ל: הדל"ת) מאותיות הגרון.

וקריאת המלה מלרע אף על פי שתסמך לה מלה זעירא או מלה שהיא מלעיל, לפי שאם תהיה המלה מלעיל תהיה העי"ן בפתח קטן, כמו "חֹדֶשׁ" "קֹדֶשׁ" "חֹשֶׁך" "גֹרֶן" "שֹׁרֶשׁ" "חֹפֶשׁ" "חֹרֶשׁ" והדומים להם שהם שמות הפעלים, וידמה הפֹעל לשם, וצריך להפריש ביניהם ולהבדיל כמו שענינם מובדל.

אבל בנחי הלמ"ד שהלמ"ד שלהם ה"א שהוא נקוד גם כן בסגול כשהוא מלרע – ואף על פי שיש מהם בצרי – לא ישוב סגול בשובו מלעיל כמו השלמים. ועוד כי אין דרך לטעות בהם, כי לא נמצאו בנחי הלמ"ד שמות מלעיל במשקל הבינוני. לפיכך יבא מלעיל בהסמכו למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל. כמו "וַיְהִי בֹּנֶה עִ֔יר" (בראשית ד, יז), "בֹּ֣נֶה חַ֔יִץ" (יחזקאל יג, י), "עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא" (שמות טו, יא), "עֹ֥שֶׂה חָֽיִל" (במדבר כד, יח), "כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן" (בראשית מו, לד).

וכן הפעלים שלמ"ד שלהם אל"ף שהם נקודים בצרי לעולם – זולתי אחדים נמצאו בסגול – לא ישוב בסגול בשובו מלעיל, ויהיה מלעיל בהסמכו למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל. כמו "וּב֣וֹרֵא רָ֑ע" (ישעיהו מה, ז), "הִנְנִי רֹ֣פֶא לָ֔ךְ" (מ"ב כ, ה). אבל "וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ" (ישעיהו מה, ז) מלרע.

ואם יהיה בשלמים מלעיל יהיה מאריך גם כן בעי"ן-הפֹעל להעמיד הצרי, כמו "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּֽדֵֽר־גָּדֵר֩" (יחזקאל כב, ל).

ומצאנוהו בה"א נוספת בסופה – "כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵ֖רָה" (הושע ז, ד), לפי שהמלה מלעיל נֹאמר כי הה"א נוספת ולא באה סימן לנקבה, ועוד כי "תנור" מצאנוהו בלשון זכר – "תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ" (ויקרא יא, לה).

וכן בשמות – "לַיְלָה"; "נַ֣חְלָה מִצְרָיִם" (במדבר לד, ה); "נַ֝֗חְלָה עָבַר עַל נַפְשֵֽנוּ" (תהלים קכד, ד); "אַ֣רְצָה מִצְרָיִם" (שמות ד, כ); "הַשָּֽׁעְרָה" (דברים כב, טו); "הֶחָ֑דְרָה" (שופטים טו, א); "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּֽגְבָּה" (בראשית יב, ט); "בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַ֔רְסָה" (שופטים יד, יח); "מִלִּפְנֵי הַשַּׁעַר הַתַּחְתּ֜וֹנָה" (יחזקאל מ, יט); "וְאֶת־מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַֽחִיצ֔וֹנָה" (מ"ב טז, יח); "הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵֽבָה" (שמות ג, א); "וַיָּבֹא דָוִד נֹ֔בֶה" (ש"א כא, ב); "וּדְדָ֖נֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ " (יחזקאל כה, יג) והדומים להם שהם מלעיל – הה"א נוספת.

ותבוא גם בתוספת יו"ד. כמו "שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג, טז); "חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ" (ישעיהו כב, טז); "חֹקְקִי בַסֶּלַע" (ישעיהו כב, טז); "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קכג, א); "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה" (בראשית מט, יא); "עֹזְבִי הַצֹּאן" (זכריה יא, יז); וכן "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ" (תהלים קא, ה); "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל" (תהלים קיג, ז); "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת" (תהלים קיג, ט); "הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת" (תהלים קיג, ה); "הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת" (תהלים קיג, ו) – היו"ד בהם נוספת.

וכן בשמות – "וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" (בראשית מט, יא), "אֲדֹנִי צֶדֶק" (יהושע י, א), "מַלְכִּי צֶדֶק" (תהלים קי, ד).

אבן י"א

והעשתי עשרה בת חמש אותיות עם היו"ד והמ"ם הנוספות להורות על רבים זכרים נסתרים או נמצאים או מדברים-בעדם שפעֻלתם לזמן הוה. והנמשל – פּוֹעֲלִים.

ואם בסמוך, תסור המ"ם ותשאר היו"ד, ולמ"ד-הפֹעל נקודה צרי, כמו "פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים צב, י), "שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ג, כח). והוסרה היו"ד מהמכתב ונשארה במבטא בפגישת שני יו"דין – "וְקוֹיֵ יְיָ" (ישעיהו מ, לא), וכן "בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים" (ירמיהו לח, יא) – והיו"ד והמ"ם שהם סימן הרבים נפלו מהם.

ופעמים יפילו המ"ם ותשאר היו"ד בלתי הסמיכות – "מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר... מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף" (ישעיהו ה, יא); "אֹהֲבֵי לָנוּם" (ישעיהו נו, י); "יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר" (ישעיהו יד, יט); "וְאֶת הַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי אֹתִי" (ירמיהו לג, כב); "עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין" (איוב יח, ב); "הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (איוב ח, יא); "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא" (תהלים פד, ז); "גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם" (ישעיהו כח, ט); "לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם" (יחזקאל יג, ב), "הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב" (ירמיהו כג, כג); "וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ" (שופטים ה, י) והדומים להם. ויתכן שיהיו כֻלם סמוכים על אותיות השמוש, כמו שאנו עתידים לבאר בשער המלין.

אבל מצאנום גם כן בלא אות השמוש – "חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים" (מ"א ו, ד); "נִטְעֵי נַעֲמָנִים" (ישעיהו יז, י); "אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר" (יחזקאל כג, יד); "אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל" (שופטים יט, כב); "בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים" (בראשית נ, כג); "בְּנֵי רְבִעִים" (מ"ב י, ל); "מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים " (מ"א י, טו); "מֵי הַמָּרִים" (במדבר ה, יח); "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן" (עמוס ו, ו); "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" (תהלים עח, מט).

ויש שיבואו בחירק כמו שיבואו עם המ"ם – "יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי" (ש"ב כג, ח), שהוא כמו השלישים; "שָׁמָּה נְסִיכֵי צָפוֹן כֻּלָּם וְכָל צִדֹנִי" (יחזקאל לב, ל) – כמו צידונים; "לַכָּרִי וְלָרָצִים" (מ"ב יא, ד) – כמו לכרים; "וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי" (ש"ב כב, מד) – כמו עמים; וכן: "הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי" (תהלים קמד, ב); "הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי" (איכה ג, יד).^[12]

ויש שיבואו בפתח בהֵראות היו"ד, ובא כמו עם כִנוי היחיד – "וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי" (ירמיהו כב, יד) – כמו חלונים; "הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי" (דה"ב לג, יט) – כמו חוזים; "וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ" (ירמיהו יז, יג) – כמו וסורים. ויש לפרשו שהיו"ד לכִנוי, רוצה לומר סורים ממני, והוא מאמר הנביא בדבר האל, כמו שימצא זה בדברי הנביאים. או יהיה מאמר הנביא על עצמו, כאילו אמר סורים ממני – מהדרך הטובה אשר אני אוחז בה. וכמוהו "אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ" (יהושע א, ז). "וַחֲשׂוּפַי שֵׁת" (ישעיהו כ, ד); "וְאֹרְגִים חוֹרָי" (ישעיהו יט, ט); "עַל כָּל אַצִּילֵי יָדַי" (יחזקאל יג, יח); "יוֹצֵר גֹּבַי" (עמוס ז, א); "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר" (שופטים ה, טו).

ויש שיבואו עם המ"ם לבדה בחסרון יו"ד בכתיבה – "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם" (בראשית א, כא); "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם" (בראשית א, כא); "צַדִּקִים אַתֶּם"(מ"ב י, ט){{הערה|א"א: זהו טעות, כי חסר בו יו"ד קדמאה, והיה לו להביא "וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ" (יחזקאל כג, מה). וכן כל "גוֹיִם" שבמקרא, וכן "לְוִיִּם", חסרי יו"ד הרבים, מפני פגישת שני היו"דין, ולפי שנשתמשו בהן הרבה. וכן: "וּמְשַׁכֶּלֶת גוֹיִַך" (יחזקאל לו, יג); "וְגוֹיִַך לֹא תְשַׁכְּלִי עוֹד" (יחזקאל לו, יד) – חסרי יו"ד הרבים. וכן "וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם" (צפניה ב, ט), חסר יו"ד הכִנוי מהמכתב ונשאר במבטא. וכן "כֵּאלֹהֵי גּוֹיֵ הָאֲרָצוֹת" (דה"ב לב, יז) – חסר יו"ד הרבים מהמכתב ונשאר במבטא. וכן "יֶחְרְדוּ הָאִיִּן" (יחזקאל כו, יח) – חסר יו"ד הרבים.

וכן תחסר יו"ד הרבים פעמים עם הכינויים, כמו "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג, יג); "כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ" (יהושע א, ח); "בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי" (תהלים קיט, לז); "וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ יְיָ" (תהלים קיט, מא); "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ" (תהלים קיט, צח); וכן "לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ" (תהלים קיט, טז). והמסורת עליו: י"ג חסרים. וכן: "וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד, ד); "עַל לִבְבֵהֶן" (נחום ב, ח); וכן "וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ" (תהלים עז, יג), כי מפני מלת "בְכָל" ידמה שהוא לשון רבים.

ויש שיבואו היו"ד והמ"ם מקובצים ממלה שהיא בלשון נקבה, כמו מן "שָׁנָה" – "שָׁנִים"; "חִטָּה וּשְׂעֹרָה" (דברים ח, ח) – "חִטִּים וּשְׂעֹרִים" (ירמיהו מא, ח); "לְבֵנָה" – "לְבֵנִים"; "סְאָה סֹלֶת" (מ"ב ז, א) – "שְׁלֹשׁ סְאִים" (בראשית יח, ו); "פִּנָּה" – "שַׁעַר הַפִּנִּים" (זכריה יד, י); "מִלָּה" – "אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים" (איוב טז, ד); "שִׁבֹּלֶת" – "כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים" (ישעיהו יז, ה); "אֲלֻמָּה" – "מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" (בראשית לז, ז); "יוֹנָה" – "עֵינָיו כְּיוֹנִים" (שה"ש ה, יב); "אֵימָה" – "עָלָיו אֵמִים" (איוב כ, כה); "אֵלָה" – "אֵלִים"; "יַעֲלָה" – "יְעֵלִים"; "נְמָלָה" – "נְמָלִים"; "דְּבוֹרָה" – "דְּבוֹרִים"; "יַעֲנָה" – "יְעֵנִים"; "דְּבֵלָה" – "דְּבֵלִים".

וכן בפֹעל – "וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים" (ירמיהו מד, יט) – שהוא מאמר נשים. ויש שיבואו היו"ד והמ"ם לקבוץ השנים בלבד והראיה בהנקדו, כמו "שְׁנָיִם" "שָׁמָיִם" "מָיִם" "כְּנָפָיִם" "יָדָיִם" "עֵינָיִם" "אַפָּיִם" "רַגְלָיִם" "רֵחָיִם" והדומים להם.

ואם יאמר ביותר משנים, לא יאמר אלא על הזוגות, כמו "אַרְבַּע רַגְלָיִם" (ויקרא יא, כג), "וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם" (יחזקאל א, ו), "שִׁבְעָה עֵינָיִם" (זכריה ג, ט) – "רַגְלָיִם" "כְּנָפַיִם" "עֵינָיִם" הם זוגות.

ויש שיבואו היו"ד והמ"ם עם הסמיכות, כמו "טוּרִים אָבֶן" (שמות כח, יז); "אֲמָרִים אֱמֶת" (משלי כב, כא); "סִגִים כֶּסֶף הָיוּ" (יחזקאל כב, יח); "אֵילִים צָמֶר" (מ"ב ג, ד); "שְׁנַיִם טוּרִים רִמּוֹנִים" (דה"ב ד, יג); "לְאַדִּירִים עָם" (שופטים ה, יג); "בִּמְצִלְתַּיִם נְחֹשֶׁת" (דה"א טו, יט); "וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף" (מ"ב ה, כג) והדומים להם. וב"כִּכְּרַיִם כֶּסֶף" יש בו סימן אחד לסמיכות, והוא שוא הכ"ף, כי זולת הסמיכות יאמר "כִּכָּרָיִם" בקמץ הכ"ף, כמו: "הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם" (מ"ב ה, כג). ובדרך הזה הוא סמיכות "שְׁנֵים עָשָׂר" "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה" – כי הם סמוכים עם היו"ד והמ"ם, ויש בהם אות לסמיכות – צרי הנו"ן והתי"ו, כמו "שְׁנֵי עָשָׂר" "שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה". ויתכן שיהיה חסר הנסמך באלה שזכרנו סמוכים עם המ"ם, ומשפטם אֲמָרִים אִמְרֵי אֱמֶת, טוּרִים טוּרֵי אָבֶן, סִגִים סִיגֵי כֶּסֶף וכן כֻלם. וכן "אֶת קוֹל הָרָצִין הָעָם" (מ"ב יא, יג) – הָרָצִין רָצֵי הָעָם. וכן בשנים עוד עם המ"ם בסמיכות מ"ם הרבים – "מַיִם בִּרְכָּיִם" (יחזקאל מז, ד); "וּמַיִם לַחַץ" (מ"א כב, כז).

ויש שבוא נו"ן במקום מ"ם הרבים – "לַמְחוֹת מְלָכִין" (משלי לא, ג); "חִטִּין וּשְׂעֹרִים" (יחזקאל ד, ט); "אֶת קוֹל הָרָצִין" (מ"ב יא, יג); "וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה" (מיכה ג, יב); "וְלֹא יַאֲמִין בַּחַיִּין" (איוב כד, כב); "יֶחְרְדוּ הָאִיִּן" (יחזקאל כו, יח); "וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין" (איוב לא, י); "כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין" (איכה א, ד); "לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין" (מ"א יא, לג); "לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב, יג). וכן "מִלִּים" ו"מִלִּין", במ"ם ובנו"ן.

ויש שיבואו היו"ד והמ"ם בלשון תפארת על היחיד – "אֲדֹנִים קָשֶׁה" (ישעיהו יט, ד), וכן "הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ" (בראשית מב, ל), "אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן" (מ"א טז, כד). וכן עם הכִנוי – "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה" (שמות כא, ד). וכן עם כל הכנוים – זולתי מדבר-בעדו כדי שלא יתחלף עם השם הנכבד – אבל לרבים יאמר כן: "הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי" (בראשית יט, ב). ויש הפרש בנקוד, כי "אֲדֹנַי" שהוא לשון רבים עם כנוי המדבר הוא בפתח אם לא בהפסק – ונמצא בזקף קמץ בדבר גדעון והוא לשון רבים ליחיד, כי לא היה יודע עדיין גדעון שהוא מלאך ואמר "בִּי אֲדֹנָ֔י בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו, טו) ואמר לשון רבים לתפארת, וזה לבדו הוא שבא כן בלשון רבים בכנוי המדבר ליחיד – ו"אֲדֹנָי" שהוא שם הנכבד נקוד בקמץ.

וכן בלשון תפארת – "וְלָקַח בְּעָלָיו" (שמות כב, י); "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ" (ישעיהו נד, ה); "וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי" (איוב לה, י); "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו" (תהלים קמט, ב); "בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם" (ישעיהו מב, ה); "כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא " (יהושע כד, יט).

ויבא גם בלא תפארת ליחיד – "בְּסֵפֶל אַדִּירִים" (שופטים ה, כה), "פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם" (יחזקאל מו, ו). ויש לפרש כי "בְּסֵפֶל" הוא סמוך ל"אַדִּירִים", רוצה לומר ספל הראוי לשתות בו גדולים ואדירים, ו"תְּמִימִם" רוצה לומר שה"פַּר" וה"בָּקָר" תמימים. ורז"ל פירשו כי אמר "תְּמִימִם", לפי שקרבן ראש חדש בשני פרים, כמו שכתוב בתורה (במדבר כח, יא), ואמר יחזקאל "פַּר" להורות שאם לא מצא שנים יביא אחד (מנחות מה, א).

אבן י"ב

והשתים עשרה בת ארבע אותיות עם הה"א הנוספת או התי"ו להורות על יחידה נסתרת או נמצאת או מדברת-בעדה שפעֻלתה בזמן הֹוה, והנמשל פּוֹעֲלָה. או פּוֹעֶלֶת, וכֻלו בסגול. ואם בהפסק העי"ן בקמץ – "וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָֽׁבֶת" (יהושע ב, טו), "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת" (קהלת א, ד).

וכבר באו מהם בהפסק בלתי קמץ – "אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת" (עמוס ט, יא), "וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת" (רות ד, טז), "וַאֲחֹתוֹ הַמֹּלֶ֑כֶת" (דה"א ז, יח).

ואם למ"ד-הפֹעל גרונית יהיה פתוח כֻלו – "וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ" (במדבר לא, יז), "וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע" (ויקרא יא, ג), "בֹּרַחַת כָּל הָעִיר" (ירמיהו ד, כט), "וְשָׂרָה שֹׁמַעַת" (בראשית יח, י).

ובא "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַֽחַת" (בראשית טז, ח) פתח כֻלו, אף על פי שהוא סוף-פסוק.

ונוספה בו יו"ד – "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַ֙בְתִּי֙ לִי" (מיכה ז, ח), "אֹהַ֣בְתִּי לָדוּשׁ" (הושע י, יא) – לפי שהם מלעיל נאמר כי היו"ד נוספת, ואִלו היה לכִנוי היה הטעם בתי"ו. ועוד כי ב"אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ" אין בו ענין לכִנוי. אבל ב"אֹיַבְתִּי" יש בו ענין לכִנוי, ואפשר שתהיה היו"ד לכִנוי אף על פי שהוא מלעיל, ובא מלעיל מפני "לִי" שהיא מלה זעירא ואף על פי שאינה נופלת עליה כי היא בשני פשטין. וכן "וְתֵרֶא אֹיַ֙בְתִּי֙" (מיכה ז, י) בשני פשטין ואינה סמוכה למלה זעירא.

ובאה הנקבה בצרי על דרך היחיד – "וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ" (ירמיהו ג, ח); "נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים" (שה"ש א, ו); "כְּצִירֵי יוֹלֵדָה" (ישעיהו כא, ג); "אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה" (מיכה ד, ו); "וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו כט, ו); "מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו לג, יד); "וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה" (ישעיהו לד, ט); "וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה" (ישעיהו כט, ח) – משפטם בשוא – "בּוֹגְדָה" "נוֹטְרָה", כמו: "הֹלְכָה הִיא" (ירמיהו ג, ו); "שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ד, ד); "אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דברים ד, כד); "הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ" (ישעיהו מז, ח); "הַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ" (ירמיהו מט, ד). או יהיה "בֹּגֵדָה" "נֹטֵרָה" "יוֹלֵדָה" "צֹלֵעָה" "אוֹכֵלָה" "בֹּעֵרָה" תֹאר במשקל "שׁוֹמֵמָה" (ישעיהו נד, א) שכֻלם בצרי – "שֹׁמֵם" (איכה ג, יא), "שׁוֹמֵמִים" (איכה א, טז), "שׁוֹמֵמָה" (ישעיהו נד, א), "שֹׁמֵמוֹת" (ישעיהו מט, ח). וכן "עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת" (תהלים סח, כו).

אבן י"ג

והשלש עשרה בת חמש אותיות עם הו"ו והתי"ו הנוספות להורות על רבות נסתרות או נמצאות או מדברות-בעדן שפעֻלתן בזמן הוה, והנמשל פּוֹעֲלוֹת.

והו"ו והתי"ו שהן סימן הרבות יבֹאו פעמים ממלה שהיא לשון זכר, כמו מן "אָב" – "אָבוֹת"; "מִזְבֵּח" – "מִזְבְּחוֹת"; "מִשְׁכָּן" – "מִשְׁכָּנוֹת"; "שָׂדֶה" – "שָׂדוֹת"; "בְּכוֹר" – "בְּכוֹרוֹת"; "מָקוֹם" – "מְקוֹמוֹת" והדומים להם.

אבן י"ד

והארבע עשרה בת שלש אותיות, הפ"א נקודה בקמץ-גדול והעי"ן בשורק, להורות על יחיד נסתר או נמצא או מדבר-בעדו שפעֻלתו עשויה בזמן הוה. והנמשל – פָּעוּל. והנח שבין העי"ן והלמ"ד, פעם יכתב ופעם לא יכתב.^[13]

ואם למ"ד-הפֹעל גרונית – "נָטוּע" (קהלת ג, ב) "שָׁלוּחַ" (מ"א יד, ו) "סָרוּחַ" (שמות כו, יג) – בהולד נח בקריאה בין העי"ן והלמ"ד.

ואם בסמוך ינקד הפ"א בשוא – "בּוֹא בְּרוּךְ יְיָ" (בראשית כד, לא), "זְעוּם יְיָ יִפָּול שָׁם" (משלי כב, יד), "נְבוּב לֻחֹת" (שמות כז, ח).

ואם פ"א-הפֹעל גרונית, הפ"א בשוא-ופתח, כמו "חֲבוּר עֲצַבִּים" (הושע ד, יז); או בשוא-וסגול, כמו "עֱרוּךְ מִלְחָמָה" (יואל ב, ה).

אבל "תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף" (חבקוק ב, יט), "חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה" (שופטים יח, יא), "חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (ש"א ב, יח), שהם קמוצים, אינם סמוכים כאשר ידמה הענין, אלא יחסר בי"ת השימוש. ומשפטם תפוש בזהב וכסף, חגור בכלי מלחמה, חגור באפוד בד. ועל זה הדרך: "לָבֻשׁ בְּגָדִים" (זכריה ג, ג), "הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים" (יחזקאל ט, ג), "לָבֻשׁ שָׁנִים" (משלי לא, כא), "קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ" (ש"ב טו, לב).

אבן ט"ו

והחמש עשרה בת חמש אותיות עם היו"ד והמ"ם הנוספות, להורות על רבים נמצאים או נסתרים או מדברים-בעדם שפעֻלתם עשויה בזמן הוה, והנמשל פְּעֻלִים.

ואם בסמוך תסור המ"ם ותשאר היו"ד ולמ"ד-הפֹעל נקודה בצרי, כמו "גְּאוּלֵי יְיָ" (תהלים קז, ב).

אבן ט"ז

והשש עשרה בת ארבע אותיות עם הה"א הנוספת בסופה, להורות על יחידה נסתרת או נמצאת או מדברת-בעדה שפעֻלתה עשויה בזמן הוה, והנמשל פְּעוּלָה, ולמ"ד-הפֹעל קמוצה.

ואם בסמוך, תהפך הה"א בתי"ו ולמ"ד-הפֹעל בפתח, כדרך כל ה"א נקבה שתהפך תי"ו בסמיכות. כמו "וַעֲצוּבַת רוּחַ" (ישעיהו נד, ו); "וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" (ישעיהו נא, כא) – ויחסר הנסמך, ופירושו ושכֻרת הצרות ולא מיין. או בא כן בלתי סמיכות בתי"ו ובפתח למ"ד-הפֹעל, כמו שמצאנו גם כן בפעלים ובשמות שיבא התי"ו שלא בסמיכות. כמו "רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ" (תהלים קכג, ד); "רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי" (תהלים קכט, א); "רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה" (תהלים סה, י); "לַמְנַצֵּחַ עַל נְגִינַת לְדָוִד" (תהלים סא, א); "עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת" (תהלים פח, א); "מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה" (ישעיהו יד, ו); "חָכְמַת וָדָעַת" (ישעיהו לג, ו); "שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה" (מלכים ב ט, יז); "שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" (תהלים פא, ו); "מְזוּזַת רְבֻעָה" (יחזקאל מא, כא) "אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי" (תהלים קלב, ד); "כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר" (ישעיהו ט, ב); "חַלַּת מַצָּה אַחַת" (ויקרא ח, כו); "חֲמַת לָמוֹ" (תהלים נח, ה); "קִרְיַת חָנָה דָוִד" (ישעיהו כט, א); "אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ" (תהלים עד, יט); "אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ" (איכה ב, יח); "עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה" (ירמיהו מח, לד) "אַף גִּילַת וְרַנֵּן" (ישעיהו לה, ב); "וְתוֹעֲבַת לְאָדָם לֵץ" (משלי כד, ט); "לְמִשְׁפַּחַת לִבְנֵי קְהָת" (דה"א ו, נה) "וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ" (דה"א כג, כח).

ובאו בקמץ עם התי"ו – "הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר" (תהלים ס, יג); "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" (שמות טו, ב); "אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּת קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי" (ירמיהו מט, כה); "אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי" (תהלים טז, ו); "עַל כֵּן יִתְרָת עָשָׂה" (ירמיהו מח, לו); "וַיְהִי מִמָּחֳרָת" (שמות יח, יג).

ובסמיכות בקמץ – "מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ" (תהלים סג, יא); "וּמְנָת הַמֶּלֶךְ מִן רְכוּשׁוֹ" (דה"ב לא, ג), וכן כל "מְנָת"; "וּלְמִקְצָת הַיָּמִים" (דניאל א, יח); "וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה" (דניאל א, טו); "וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים" (דניאל א, ב).

ובא עם הה"א בסמיכות – "סְאָה סֹלֶת" (מ"ב ז, א); "כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים" (רות ב, יז); "וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ" (ישעיהו מב, כה); "וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר" (ישעיהו כד, כב); "טַלְטֵלָה גָּבֶר" (ישעיהו כב, יז); "וְעַנְוָה צֶדֶק" (תהלים מה, ה); "עֶרְיָה בֹשֶׁת" (מיכה א, יא); "אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ" (דברים טז, כא); "אֶת צֵדָה הָעָם" (שופטים ז, ח); "מַחֲלָה לֵב" (משלי יג, יב). ויתכן להיות "מַחֲלָה" מפעילה, לא שתהיה שם.

ופעמים נוספת בו יו"ד – "גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה" (בראשית לא, לט), ואִלו היה היו"ד לכִנוי היתה הבי"ת קמוצה. וכן בתֹאר שהוא כדמות פעול – "מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט" (ישעיהו א, כא) – היו"ד נוספת.

אבן י"ז

והשבע עשרה בת חמש אותיות עם הו"ו והתי"ו הנוספות, להורות על רבות נסתרות או נמצאות או מדברות-בעדן שפעֻלתן עשויה לזמן הוה, והנמשל פְּעוּלוֹת.

אבן י"ח

והשמנה עשרה בת שלש אותיות מבלי תוספת, והיא על שלשה פנים; הפ"א נקודה בקמץ-גדול או בשוא והעי"ן בחולם, או הפ"א נקודה בשוא והעי"ן בפתח גדול. והנמשל – פָּעוֹל או פְּעֹל או פְּעַל^[14]. והנח שבין העי"ן והלמ"ד פעם יכתב ופעם לא יכתב.

פָּעוֹל – "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח); "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא, כב); "וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (ש"א ב, כח); "עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" (שמות כא, כב); "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם" (דברים א, טז).

ויש אומרים כי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" ציווי, וכן "תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי" (תהלים יז, ה); "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה, יב); "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז, א); "הָלֹךְ וְקָרָאתָ" (ירמיהו ב, ב).

ואפשר שיהיה המקור גם כן פָּעֵל – הפ"א בקמץ והעי"ן בצרי, כמו "וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל" (בראשית כו, יג), וכן "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם" (שמות יב, ט), או יהיו שֵם תֹאר.

פְּעוֹל – "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" (משלי יז, כו), "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב" (שמואל א טו, כב), "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל" (שופטים ד, כ).

ובמקף ישוב החולם לקמץ-חטף – "לִפְנֵי מְלָךְ־מֶ֖לֶךְ" (בראשית לו, לא), "כִּי טוֹב אֲמָר־לְךָ֗ עֲלֵה הֵנָּה" (משלי כה, ז), "בַּעֲנָשׁ־לֵ֭ץ יֶחְכַּם פֶּתִי" (משלי כא, יא), "וְהָיָה בִּקְרָב־אִ֔ישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ" (ש"ב טו, ה).

פְּעַל – כמו "שְׁלַח אֶצְבַּע" (ישעיהו נח, ט), "אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב יד, כב).

ונוספה יו"ד במלת "לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר" (עזרא י, טז) שלא כמשפט, והיא מלה יחידה לא אראה לה שנית במקרא להיות נוספת אות נעה בין שלש אותיות השרש. ואפשר שהיא מלה מורכבת ואנכי לא ידעתי.

ובא המקור בתוספת יו"ד בסוף – "לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים" (תהלים קיג, ח) שהוא כמו להושיב.

ופעמים רבות בתוספת ה"א, ופ"א-הפֹעל בקמץ-חטף^[15]. כמו "וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים ל, כ); "לְמָשְׁחָה בָהֶם" (שמות כט, כט); "לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה" (שמות לו, ב); "וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמָרְטָה" (יחזקאל כא, טז). וכן עם הכִנוים, שתשוב הה"א לתי"ו – "וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ" (שמות מ, לב); וכן "כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ" (ישעיהו ל, יט), כי הנפרד "שָמְעָה" בפלס "דָבְקָה". ויש אומרים שהוא שם בפלס "חָכְמָה", וזה וזה יכשר. "וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה" (שמות ל, יח). והוסב הקמץ-חטף תחת החי"ת במלת "לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי" (יחזקאל ח, ו), והוא לתפארת הקריאה.

ובשורק פ"א-הפֹעל – "לְחֻמְלָה עָלָיִךְ" (יחזקאל טז, ה). וכן עם הכִנוי – "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ" (הושע ז, ד).

ואלה שהם בקמץ-חטף או בשורק, הם מן פְּעוֹל בחולם.

ומן פְּעַל בפתח יבוא בתוספת ה"א ופ"א-הפֹעל בחירק. כמו "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא" (דברים כח, נח), "לְרִבְעָה אֹתָהּ" (ויקרא כ, טז), וכמו "לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב, כה).

ואם פ"א-הפֹעל גרונית יהיה פתח מקום החירק, כמו "לְאַשְׁמָה בָהּ" (ויקרא ה, כו).

ואם עי"ן-הפֹעל גרונית יפתח פ"א-הפֹעל ועי"ן-הפֹעל בשוא-ופתח, ובא כן להרחיב על האות – "לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל, ו), "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה" (תהלים קיט, כ), "וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד" (ירמיהו לא, יא), "וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים" (הושע ה, ב), "לְרַאֲוָה בָךְ" (יחזקאל כח, יז). ובזקף – "הַעְמֵ֣ק שְׁאָ֔לָה" (ישעיהו ז, יא), הפ"א בשוא והעי"ן בקמץ. או הוא ציווי.

ומצאנוהו גם בתוספת נו"ן – "בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (אסתר ח, ו), והדל"ת פתוחה; "וְהֶרֶג וְאַבְדָן" (אסתר ט, ה). ומלת "וְאַבְדָן" מהדגוש, כי משפטו "וְאַבְּדָן" בדגש הבי"ת כי הוא יוצא, והוקל כמו שהוקלו רבים מהדגוש כמו שאנו עתידין לבאר. וכן "הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ" (תהלים פה, ד) הוא מקור בתוספת נו"ן. והוצרכנו לזה בעבור כי "הֱשִׁיבוֹת" פֹעל יוצא והפעול הוא "אַפֶּך".

והאבן הזאת תורה על יחיד או יחידה או רבים או רבות, בין בזמן עבר ובין בזמן עתיד.

אבן י"ט

והתשע עשרה יש שהוא בתוספת ויש מבלי תוספת, והוא שֵׁם הַפֹּעַל. כאשר תאמר מן פָּעַל – "וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ" (ישעיהו ה, יב). ובתוספת ה"א – פְּעֻלָּה. ובסמוך – "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר" (ויקרא יט, יג).

ובשער השמות יתבאר כל אחד על משקלו.

אבן כ'

והעשרים בת שלש אותיות, הפ"א נקודה בשוא והעי"ן בחולם או בפתח, והנמשל פְּעוֹל או פְּעַל.

וכשתחטוף מלת פְּעוֹל במקף תחטף העי"ן בקמץ-חטף מקום החולם, כמו "זְכָר־נָא" (מיכה ו, ה), "סְעָד־נָא לְבָבְךָ" (שופטים יט, ח), "שְׁמָר־תָּם" (תהלים לז, לז), "הֲרָס־שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ" (תהלים נח, ז).

וכשיבא פְּעַל בהפסק יהיה בקמץ, כמו "לֹא קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָ֑ב" (ש"א ג, ה), "לֹא קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָֽב" (שם, פסוק ו).

וגם בזקף קמץ – "אִם תִּגְאַל גְּאָ֔ל" (רות ד, ד), "קְרַב אַתָּה וּֽשֲׁמָ֔ע" (דברים ה, כד). והמסורת עליו: חמשה קמצין זקפין, וסימן קְרַב קוּם (במדבר כג, יח) הַטֵּה דמלכים (מ"ב יט, טז) הַטֵּה דישעיה (ישעיהו לז, יז) הַטֵּה דדניאל (דניאל ט, י). וכן "חֲזַק וֶאֱמָ֔ץ" (יהושע א, ט) קמץ בזקף, "אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָ֔ח" (ש"א כא, י); ובזקף גדול – "וְדָ֕ע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה" (קהלת יא, ט).

ובא בסגולתא, שהיא אחר הזרקא, קמץ – "וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל לֵךְ שְׁכָב֒" (ש"א ג, ט). וכן בסגולתא "חֲזַק וֶאֱמָץ֒" שנים קמוצים (דברים לא, פסוק ז ופסוק כג).

ובא גם בלי הפסק קמץ – "סְעָ֧ד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם" (שופטים יט, ה), לא כמשפט.

ופעמים רבים בתוספת ה"א בסוף. כמו "שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם" (דה"א כט, יח); "זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה" (נחמיה ה, יט), הפ"א בקמץ-חטף. ונמשך הפ"א בטעם והוסב לקמץ-רחב – "שָֽׁמְרָ֣ה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי" (תהלים פו, ב).

ואם עי"ן-הפֹעל גרונית יבא חולם תחת הקמץ להרחיב, כמו "זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג, ז).

וכן פְּעַל בפתח, כשיבא בתוספת ה"א נאמר "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי" (בראשית מג, ח), "שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית לט, ז) – הפ"א בחירק.

ואם בהפסק – "יָם וְדָרוֹם יְרָֽשָׁה" (דברים לג, כג), "הַעְמֵק שְׁאָ֔לָה" (ישעיהו ז, יא), הפ"א בשוא והעי"ן והלמ"ד קמוצים. ובא הפ"א בקמץ-חטף – "בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּֽסֳעָ֑דָה" (מ"א יג, ז). ובלא הפסק – "אֲדֹנָי שְׁמָ֙עָה֙ אֲדֹנָי סְלָ֔חָה" (דניאל ט, יט), אבל הם בהעמדת טעם. וכֻלם מלעיל. ובא מלרע – "רְפָאָ֥ה נַפְשִׁי" (תהלים מא, ה).

ויצאו אלה מדברי חבריהם – "קָרְבָה אֶל־נַפְשִׁי גְאָלָהּ" (תהלים סט, יט) שהוא מגזרת פְּעַל ובא בקמץ-חטף, והיה ראוי להיות קִרְבָה בחירק, כי בלא ה"א תאמר "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע" (דברים ה, כד). וכן "נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי" (תהלים קמא, ג) הוא מגזרת פְּעֹל – "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהלים לד, יד), ובא בחירק ומשפטו בקמץ-חטף. וכן "מִכְרָה כַיּוֹם" (בראשית כה, לא). וכן "אֶסְפָה לִּי" (במדבר יא, טז), "עֶרְכָה לְפָנַי" (איוב לג, ה), היו ראויים אָסְפָה עָרְכָה בקמץ-חטף כי הם מגזרת פְּעֹל – "אֱסֹף אֶת הָעָם" (במדבר כא, טז), וכן עֲרֹך מן "הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ" (איוב לו, יט), כי הציווי הולך אחר האית"ן ברוב אם בחולם אם בפתח, וכן בא המקור בחולם – "לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה" (ש"א יז, ח), ובאו "אֶסְפָה" "עֶרְכָה" בסגול שהוא כמו החירק לגזרת פְּעַל בפתח. ומצאנוה גם בתוספת נו"ן – "וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם" (במדבר כג, יג). ואף על פי שיתכן לומר בו פנים אחרים אזכרם בפעלי הכפל אם יעזרני יוצרי.

והאבן הזאת תורה על יחיד נמצא המצוּוֶה על הפעולה ההיא.

ופעמים איננה על דרך מצוה רצונית, כי אם דרך גזום. כמו "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" (קהלת יא, ט), רוצה לומר שמח בחור ותראה מה יקרך באחריתך. וכן "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם" (איכה ד, כא); וכן "בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ" (עמוס ד, ד); "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱיִ אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ" (יחזקאל כ, לט), ויתכן לפרשו כמשמעו, כלומר טוב הוא שתעבדו גלוליכם לבד ולא תביאו לי מתנותיכם ותעבדו גלוליכם, כי זה הוא חלול השם.

ויבא גם כן בענין שהיה כאומר לחברו עשה מה שתעשה כי לא יועילך, כמו שאמר "עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם" (ירמיהו ז, כא).

ויהיה ציווי לפעמים לא לאדם מיוחד אלא למי שיהיה, והוא על דרך מליצה. כמו "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי" (בראשית כז, כז), "אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ" (ירמיהו יג, יח), "קוֹל אֹמֵר קְרָא" (ישעיהו מ, ו), "חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת" (ישעיהו לה, ג), "אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב" (ישעיהו לה, ד), "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ" (ישעיהו נז, יד) והדומים להם.

אבן כ"א

והאחת ועשרים בת ארבע אותיות עם הו"ו הנוספת בסוף, להורות על רבים נמצאים המצוים על הפעולה ההיא. והנמשל פַּעֲלוּ – הפ"א בפתח לפי שעי"ן-הפֹעל גרונית, והעי"ן נקודה בשוא-ופתח – "וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב, כא), "רַחֲקוּ מֵעַל יְיָ" (יחזקאל יא, טו). ובסגול הפ"א ועי"ן-הפֹעל בשוא-וסגול – "אֶהֱבוּ אֶת יְיָ כָּל חֲסִידָיו" (תהלים לא, כד), "וְאֶהֱבוּ טוֹב" (עמוס ה, טו), "אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים" (שה"ש ב, טו).

ואם עי"ן-הפֹעל איננה גרונית הפ"א בחירק, כמו "שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר" (שמואל ב יח, יב); "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב); "וְלַגְּבָעוֹת נִפְלוּ עָלֵינוּ" (הושע י, ח); "כִּרְתוּ עֵצָה" (ירמיהו ו, ו); "מִֽשְׁכ֗וּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן" (שמות יב, כא), והמ"ם מועמדת בגעיא; וכן "נִֽדֲר֣וּ וְשַׁלְּמוּ" (תהלים עו, יב); "וְיִֽצְק֥וּ עַל הָעֹלָה" (מ"א יח, לד).

או בקמץ-חטף – "חָרְבוּ מְאֹד" (ירמיהו ב, יב); "מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל הֲמוֹנֶיהָ" (יחזקאל לב, כ); "וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם" (ירמיהו מט, כח).

ואם בהפסק בחולם – "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹֽרוּ" (מלכים א ג, כו); "אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹ֔דוּ" (יחזקאל כ, לט); "אֶת אֲדֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹ֔רוּ" (נחמיה ד, ח). ובא גם כן בטרחא שגם הוא יש לו במקומות מנהג הפסק, כמו "עִמְדוּ עֲמֹ֖דוּ וְאֵין מַפְנֶה" (נחום ב, ט).

או בקמץ-גדול בהפסק אשר הם מגזרת פְּעַל בפתח – "וְהִתַּמְּהוּ תְּמָ֑הוּ" (חבקוק א, ה), "הַחֵרְשִׁים שְׁמָ֑עוּ" (ישעיהו מב, יח). וכן בזקף – "הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּֽשֲׁמָ֔עוּ" (ישעיהו מח, יד). ובא גם כן בטרחא – "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָ֖יוּ" (ישעיהו כא, יב).

ובא מלת "וּמִכֹּחֲכֶם שִֽׁחֲד֥וּ בַעֲדִי" (איוב ו, כב) בחירק אף על פי שהחי"ת גרונית, אבל נמשך בטעם להרחיב על החי"ת.

אבן כ"ב

והשתים ועשרים בת ארבע אותיות עם היו"ד הנוספת, להורות על יחידה נמצאת המצוּוָה על הפעלה ההיא. והנמשל פַּעֲלִי – הפ"א בפתח והעי"ן בשוא-ופתח.

ואם עי"ן-הפֹעל איננה גרונית תנקד הפ"א בחירק, כמו "לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ" (ישעיהו נב, א), "שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר" (רות ג, יג). ובא מועמד בגעיא – "לִֽקְחִי־נָ֥א לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ" (מ"א יז, יא).

או בסגול הפ"א – "חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל " (ישעיהו מז, ב). ובא בסגול הפ"א והעי"ן בקמץ-חטף והיא גרונית – "וְאֶחֳזִי־בָהּ" (רות ג, טו).

או בקמץ-חטף הפ"א – "לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ" (שופטים ט, י).

ובהעמדה – "גִּילִי וּשְׂמָ֔חִי" (יואל ב, כא) בזקף, "הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָ֑בִי" (ישעיהו מד, כז) באתנח, "עֲלִי הַלְּבָנוֹן וּֽצֳעָ֔קִי" (ירמיהו כב, כ) בזקף. והפ"א בשניהם בקמץ-חטף לתפארת, והעי"ן בקמץ-רחב מפני ההעמדה. ובא גם כן בזקף והעי"ן בחולם – "כִּתִּים קוּמִי עֲבֹ֔רִי" (ישעיהו כג, יב) – לגזרת פְּעוֹל.

ונהפך קמץ-חטף בעי"ן-הפֹעל במלת "קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב" (ש"א כח, ח) לתפארת המלה.

אבן כ"ג

והשלש ועשרים בת חמש אותיות עם הנו"ן והה"א הנוספות להורות על רבות נמצאות המצֻווֹת על הפעֻלה ההיא, והנמשל פְּעַלְנָה – הפ"א בשוא והעי"ן בפתח ונו"ן הרבות קמוצה. כמו "כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר יְיָ" (ירמיהו ט, יט), "צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה" (ירמיהו מט, ג).

או פּעֹלְנָה – הפ"א בשוא והעי"ן בחולם – "חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה" (ירמיהו מט, ג).

ופעמים תעלם הה"א מהמכתב ותשאר במבטא – "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א, כ).

ומצאנוהו בתוספת נו"ן לבדה – "קִרְאֶן לוֹ" (שמות ב, כ). ובא הקו"ף בחירק בהתמעט התנועות, כמו פִּקְדוּ פִּקְדִי^[16]. וכן בתוספת נו"ן לבדה "שְׁמַעַן קוֹלִי" (בראשית ד, כג).

גם בתוספת ה"א לבדה – "רְגָזָה בֹּטְחוֹת" (ישעיהו לב, יא). ויש אומרים כי "רְגָזָה" מקור בתוספת ה"א. וכן "פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה" (ישעיהו לב, יא).

ומצאנוה בלשון זכרים – "חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו לב, יא), ובא כן כי ענינו על העם שבתוך הערים השאננות.

אבן כ"ד

והארבע ועשרים בת ארבע אותיות עם תוספת אל"ף בתחלתה להורות על יחיד מדבר-בעדו או יחידה מדברת-בעדה שפעֻלתם לזמן עתיד, והנמשל – אֶפְעוֹל, והנח שבין העי"ן והלמ"ד פעם יכתב ופעם לא יכתב, והאל"ף הנוספת בסגול והעי"ן בחולם.

ובמקף ובסמוך למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל, בקמץ-חטף – "אֶשְׁמָר־ל֣וֹ חַסְדִּי" (תהלים פט, כט), "הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ־בּ֔וֹ" (ישעיהו מב, א).

ושאר הנוספות זולתי האל"ף הם בחירק, והיתה האל"ף לבדה בסגול, שלא להתערב עם יו"ד^[17].

או אֶפְעַל – העי"ן בפתח.

ויש פעלים ימצאו מיוחדים עתידיהם בחולם, כמו "יִשְׁמֹר" "יִזְכֹּר" "יַעֲבֹר" "יִמְשֹך" ודומיהם. ויש בפתח, כמו "יִשְׁכַּב" "יִרְכַּב" "יִרְפַּד" "יִרְבַּץ" "יִגְדַּל" ודומיהם. ויש פעלים ימצאו בהם שני הפנים, כמו "מַה־תִּפְעָל־בּוֹ" (איוב לה, ו) שהוא בקמץ-חטף מקום החולם מפני המקף, ובפתח – "אַף יִפְעַל אֵל" (ישעיהו מד, טו). וכן "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן" (יהושע ה, יב) – "לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ו, ג); "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ" (יחזקאל יח, לב) – "וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ" (תהלים לז, כג); "פֶּן יִטְרֹף" (תהלים ז, ג) – "זְאֵב יִטְרָף" (בראשית מט, כז); "יִדּוֹד מִמֵּךְ" (נחום ג, ז) – "וַתִּדַּד שְׁנָתִי" (בראשית לא, מ); "וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד" (מלאכי ב, טו) – "מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו" (מלאכי ב, י); "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ" (קהלת י, יא) – "כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ" (משלי כג, לב); "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר" (קהלת ה, ד) – "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר" (במדבר כא, ב).

ואשר למ"דיהם גרונית יהא פתח לעולם להקל, כמו "יִשְׁמַע" "יִשְׁלַח" "יִגְבַּהּ" ודומיהם. וגם אשר ע"יניהם גרונית יהיו פתח ברוב, ויבואו מהם בחולם, כמו "וּמָה אֶזְעֹם" (במדבר כג, ח), "וְיִנְהֹם עָלָיו" (ישעיהו ה, ל).

ואשר הם בפתח, אם בהפסק, העי"ן בקמץ. וכן בשלשלת – כי יש לה משפט הפסק – "וַיִּשְׁחָ֓ט׀ וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ" (ויקרא ח, כג). ובאו מהם בהפסק בפתח^[18] – "אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַֽל־תֶּחֱרַֽשׁ" (תהלים קט, א); "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל" (בראשית ג, ו). וכן כל "וַיֹּאמַר" "וַיֹּאכַל", פתח באתנח וסוף-פסוק^[19], וכל "וַיֵּלַך" וכל "וַיֵּרַד". "רָאִיתָה יְיָ אַֽל־תֶּחֱרַ֑שׁ" (תהלים לה, כב); "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ" (שמות טז, כ); וכן "תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַ֑ח" (דה"א כט, כג).

וגם באו מהם קמוצים זולתי הפסק – "אִם־אֶ֭צְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי" (איוב ט, כ); "הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע֙" (יחזקאל ג, כז); "הִקְשַׁבְתִּי וָֽאֶשְׁמָע֙" (ירמיהו ח, ו); "וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָ֗ע" (ישעיהו ו, י); "אוֹ בֵן יִגָּ֖ח" (שמות כא, לא); "וַייָ מִצִּיּוֹן יִשְׁאָ֗ג" (יואל ד, טז); "שָׁאֹג יִשְׁאָג֙" (ירמיהו כה, ל); "וְאִם־לֹ֨א יִגְאַָ֜ל הַגִּידָה לִּי" (רות ד, ד); "כִּי תְאֵנָה לֹֽא־תִפְרָ֗ח" (חבקוק ג, יז); "וַתֶּחֱנַָ֖ף אֶת הָאָרֶץ" (ירמיהו ג, ט) "אֵי זֶה יִכְשָׁר֙" (קהלת יא, ו); "כַּמָּה נֵר רְשָׁעִים יִדְעָ֗ךְ" (איוב כא, יז); "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּ֗ע" (ויקרא יב, ד); "וַיִּישָׁ֕ן וַיַּחֲלֹם" (בראשית מא, ה); "הֲיִצְלָ֤ח הֲיִמָּלֵט" (יחזקאל יז, טו); "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ" (ויקרא טז, ד); "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּ֖ץ" (ישעיהו כז, י); "וַיִּקְרַָ֧ם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה" (יחזקאל לז, ח); "וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם" (ויקרא ח, טו).

ויש זקפין קמוצין, כמו "וַיִּבְעָ֔ט" (דברים לב, טו); "יִרְאֶה יִשְׂבָּ֔ע" (ישעיהו נג, יא); "וְלֹא יִשְׂבָּ֔ע" (חבקוק ב, ה); "כָּמוֹנִי יִבְרָ֔ח" (נחמיה ו, יא); "עַד אֲשֶׁר אֵדַָ֔ע" (שמואל א כב, ג); "נָקָם אֶקָּ֔ח" (ישעיהו מז, ג); "וְאֹתְךָ אֶקַָּ֔ח" (מלכים א יא, לז); "בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם יִקָּ֔ח" (הושע י, ו); "אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּ֔ח" (שמואל א ח, יא); "וְתַרְבִּית לֹא לָקָ֔ח" (יחזקאל יח, יז); "בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח" (במדבר ג, מז); "וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח" (יחזקאל ה, ד); "כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָ֔ק" (ירמיהו כ, ח); "רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָ֔ע" (מלכים א יא, יג); "עָלַיִךְ לֹא יִצְלָ֔ח" (ישעיהו נד, יז); "וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָ֔ח" (זכריה ו, יב); "לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָ֔ק" (ישעיהו טו, ה); "אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַָ֔ט" (ויקרא יז, ג); "אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָ֔ב" (ויקרא יח, יד); "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָ֔ע" (ויקרא כה, ד); "הֵן לֹא נִזְרָ֔ע" (ויקרא כה, כ); "בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָ֔ל" (במדבר יח, כ); "וּבוֹ תִדְבָּ֔ק" (דברים י, כ); "מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָ֔ד" (דברים כח, סז); "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָ֔ר" (דברים טז, טז); "טוֹב יִגְאָ֔ל" (רות ג, יג); "זְאֵב יִטְרָ֔ף" (בראשית מט, כז); "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָ֔ע" (ויקרא כא, י); "בַּמֶּה יִשְׁכָּ֔ב" (שמות כב, כו); "קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי לֹא תִרְחָ֔ק" (ישעיהו מו, יג); "עַתָּה תִצְמָ֔ח" (ישעיהו מג, יט); "וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּ֔ב" (שמואל ב יב, ג); "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָ֔ב" (בראשית כד, יט); "כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָ֔ע" (זכריה ז, יג); "וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָ֔ע" (מלאכי ג, טז); "וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָ֔ע" (הושע יג, ד); "הַקּוֹנֶה אַל־יִשְׂמָ֔ח" (יחזקאל ז, יב); "מִקּוֹלָם לֹא יֵחָ֔ת" (ישעיהו לא, ד); "וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָ֔ג" (ירמיהו יז, ח); "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶֽאֱמָ֔ץ" (בראשית כה, כג); "זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָ֔שׁ" (זכריה יא, יז); "כִּי הוּא יִשְׁאַָ֔ג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם" (הושע יא, י); "בַּשּׁוֹפָר יִתְקָ֔ע" (זכריה ט, יד); "וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָ֔שׁ" (ישעיהו נד, ג); "וּמִפְּנֵיהֶם אַל־תֵּחָ֔ת" (יחזקאל ב, ו); "כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָ֔ל" (ישעיהו נז, כ); "תְּפַתֶּה וְגַם־תּוּכָ֔ל" (מלכים א כב, כב); "מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָ֔ב" (ישעיהו לד, י); "הוּא לְכָל מִבְצָר יִשְׂחָ֔ק" (חבקוק א, י); "עַל סוּס לֹא נִרְכָּ֔ב" (הושע יד, ד); "וְעַל קַל נִרְכָּ֔ב" (ישעיהו ל, טז); "הָאֹמְרִים תֶּחֱנָ֔ף" (מיכה ד, יא); "וְהֶחָדֵל יֶחְדָּ֔ל" (יחזקאל ג, כז).^[20]

ופעמים רבות תבוא בתוספת ה"א, כמו "אֶשְׁמְרָה דְרָכַי" (תהלים לט, ב), "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי" (בראשית לב, ו), והעי"ן בשוא.

ויש שהם בקמץ-חטף והם מגזרת פָּעֹל בחולם, וכשנוספה הה"א הוסב החולם לקמץ-חטף כמשפט. ובאו הרוב בשוא להקל, והמעט מהם בקמץ-חטף. כמו "אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה" (ישעיהו יח, ד); "וָאֶשְׁקֳלָה לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף " (עזרא ח, כה); "אֶפְשֳׂעָה בָהּ " (ישעיהו כז, ד); "אֶשֳּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי" (מלכים א יט, כ); ובמקצת ספרים "וָאֶשְׁמֳעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר" (דניאל ח, יג) בקמץ-חטף, וכן כתבו הנגיד.

וכן עשו בהתחברם עם הכנויים העי"ן בשוא, אשר הם לגזרת יִפְעֹל בחולם שהיה משפטם בקמץ-חטף, כמו שבאו בקמץ-חטף מעטים מהם – "בְּאַוָּתִי וְאֶסֳּרֵם" (הושע י, י); "הוּא יֶהְדֳּפֵם מִפְּנֵיכֶם" (יהושע כג, ה); "וְאֶצֳּרֶנָּה עֵקֶב" (תהלים קיט, לג); "אֲשֶׁר פִּי יְיָ יִקֳּבֶנּוּ" (ישעיהו סב, ב); וכן "וְדָם יִרְדֳּפֶךָ" (יחזקאל לה, ו) לקריאת בן-אשר, אבל לקריאת בן-נפתלי בשוא-ופתח.

וכן באו בעתידי בנין הדגוש עי"ן-הפֹעל בקמץ-חטף בתוספת ה"א ובכִנוי, אף על פי שאין המנהג לבא בבנין הדגוש האית"ן ממנו בחולם, באו אלה בקמץ-חטף – "וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים" (רות ב, ב) "אֲלַקֳּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים" (רות ב, ז). וכן עם הכִנוי – "וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ" (ישעיהו מד, יג). ובהעמדה העי"ן בחולם – "וַאֲנִי בַּייָ אֶעְל֑וֹזָה" (חבקוק ג, יח), "אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּֽנָה" (תהלים נה, ז), "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְֽנַחְקֹ֔רָה" (איכה ג, מ).

ואשר הם לגזרת אֶפְעַל בפתח, בהעמדה בקמץ – "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָ֑עָה" (תהלים צה, ו), "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶֽהֱמָיָ֑ה" (תהלים עז, ד), "יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָֽבָה" (ישעיהו מא, א).

ובא פתח-קטן תחת קמץ-גדול במלת "וָאֶקְרָאֶה לְךָ" (שמואל א כח, טו), וכן "יְדַשְּׁנֶה סֶלָה" (תהלים כ, ד). ולפי שיצאו אלה על משקל נחי הלמ"ד שהם בסגול, יצאו אלו כמו כן בסגול.

ומצאנו נו"ן נוספת בסופה – "כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיהו כב, כד) – משפטו אנתקנך, הנו"ן הראשונה נבלעת בדגש והנו"ן אחרונה נוספת. ואמרו כי כן מנהג הלשון להוסיף נו"ן אחרונה עד שהבליעוה בדגש בכ"ף הכנוי כשיבא בהפסק, כמו "אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א), "וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו, כה).

אבן כ"ה

והחמש ועשרים בת ארבע אותיות בתוספת יו"ד בתחלה להורות על יחיד נסתר שפעֻלתו לזמן עתיד, והנמשל יִפְעֹל בחולם או יִפְעַל בפתח.

וכשהוא בחולם ותסמך המלה במקף על מלה זעירא או על מלה שהיא מלעיל, תחטף העי"ן בקמץ-חטף במקום החולם. כמו "וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל־בָּ֔ם" (ישעיהו יט, ד); "לִבּוֹ יִקְבָּץ־אָ֥וֶן לוֹ" (תהלים מא, ז); "אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף־אָ֑לֶף" (יהושע כג, י); "יִֽתְמָךְ־דְּבָרַ֥י לִבֶּךָ" (משלי ד, ד); "הֵן לְצֶדֶק יִמְלָךְ־מֶ֑לֶךְ" (ישעיהו לב, א).

ונשאר החולם עם המקף במלת "כִּי יִגְנֹֽב־אִישׁ֙" (שמות כא, לז), ובא כן מפני המאריך שנשתתף עמו. וכן יבא עם המקף בחולם כשהמלה איננה זעירא ולא מלעיל, כמו "יִגְבֹּל אֹתוֹ" (יהושע יח, כ). אבל "יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ" בא בקמץ, לפי שהיו"ד מעומדת בגעיא.

ומצאנו נו"ן נוספת בסופה – "חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ" (ירמיהו ה, כב), "כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ" (תהלים עב, טו), "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" (תהלים נ, כג), "יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ" (דברים לב, י).

ותבא בתוספת ה"א, כמו "יְמַהֵר יָחִישָׁה" (ישעיהו ה, יט).

אבן כ"ו

והשש ועשרים בת ארבע אותיות בתוספת תי"ו בתחלה, להורות על יחיד נמצא שפעֻלתו לזמן עתיד. והנמשל תִּפְעַל בפתח או תִּפְעוֹל בחולם.

ובמקף בקמץ-חטף – "אִם חָטָאתָ מַה־תִּפְעָל־בּ֑וֹ" (איוב לה, ו), "וַתִּכְרָת־לָ֣ךְ מֵהֶם" (ישעיהו נז, ח), "וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל־בָּ֑הּ" (זכריה ט, ב).

ופעמים בתוספת ה"א – "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (ישעיהו ה, יט), "וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם" (יחזקאל כג, כ), "וַתַּעְגְּבָה עֲלֵיהֶם" (יחזקאל כג, טז), "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א, כ) – אלה התי"ו לנקבה. ובתי"ו לזכר – "תָּעֻפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה" (איוב יא, יז).

אבן כ"ז

והשבע ועשרים בת ארבע אותיות עם תוספת נו"ן בתחלה, להורות על רבים או רבות מדברים-בעדם שפעֻלתם לזמן עתיד. והנמשל נִפְעַל בפתח או נִפְעוֹל בחולם.

ובמקף בקמץ-חטף – "כִּי תֹאמְרוּ מַה־נִּרְדָּף־ל֑וֹ" (איוב יט, כח).

ופעמים רבות בתוספת ה"א.

אבן כ"ח

והשמנה ועשרים בת חמש אותיות עם תוספת יו"ד בתחלה ווא"ו בסופה להורות על רבים נסתרים שפעֻלתם לזמן עתיד, ופעמים רבות בתוספת נו"ן בסופה, והנמשל יִפְעֲלוּ.

ואם בהפסק, אשר הם לגזרת יִפְעוֹל יהיו בחולם ומלעיל.

ובאו זולתי הפסק בחולם, אבל הם בהעמדת טעם – "וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּ֖לוּ" (יואל ב, ח), "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹ֖דוּ" (בראשית טו, יד), "וּבִגְדֵיכֶם לֹא־תִפְרֹ֙מוּ֙" (ויקרא י, ו), "וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙" (דברים יג, ה) – כֻלם מלעיל.

אבל כשנוספה בהם הנו"ן קריאתם מלרע – "עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙" (רות ב, ט), "וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתֽוּן" (שמות לד, יג), "יִדֹּדוּן יִדֹּד֑וּן" (תהלים סח, יג).

ובא העי"ן בשוא בהפסק – "עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּל֑וּ" (תהלים מה, ו).

ובא שורק תחת חולם במלת "יִשְׁפּוּטוּ הֵם" (שמות יח, כו), והוא מלרע.

ואשר לגזרת יִפְעַל בפתח, בהפסק בקמץ, וכן בזקף – "וְאִם בְּאַחַת יִתְקָ֑עוּ" (במדבר י, ד), "וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָֽרוּ" (בראשית מב, לד), "לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָ֔חוּ" (במדבר יג, ב). ובאו זולתי הפסק קמוצים אבל הם בהעמדת טעם – "כָּל שֹׁלְלֶיהָ יִשְׂבָּ֖עוּ" (ירמיהו נ, י); "חֲרָדוֹת יִלְבָּ֙שׁוּ֙" (יחזקאל כו, טז); "וְהָיָה טֶֽרֶם־יִקְרָ֖אוּ" (ישעיהו סה, כד); "לֹא יִרְעָ֙בוּ֙ וְלֹא יִצְמָ֔אוּ" (ישעיהו מט, י); "רָאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָ֣עוּ׀" (ויקרא י, ו); "הֵמָּה אֶת עֲרֵלִים יִשְׁכָּ֖בוּ" (יחזקאל לב, כט). אבל "יִשְׁלָ֤יוּ אֹהָלִים" (איוב יב, ו) שבא בקמץ בלא העמדת טעם הוא להקל על קריאת היו"ד, וכן "חָסָ֥יוּ בוֹ" (דברים לב, לז), "בְךָ חָסָ֪יָה נַפְשִׁי" (תהלים נז, ב), וכֻלם קריאתם מלעיל.

אבל כשנוספה בהם נו"ן, קריאתם מלרע – "וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּב֑וּן" (יהושע ב, ח), "אֵלָיו תִּשְׁמָעֽוּן" (דברים יח, טו).

וכן בלא הפסק – "אִם־תִּבְעָי֥וּן בְּעָיוּ" (ישעיהו כא, יב), "אֲשֶׁר יִשְׁאָל֨וּן בְּנֵיכֶם" (יהושע ד, כא), "תֶּאֱהָב֣וּן רִיק" (תהלים ד, ג). ובאו קמוצים מפני אות הגרון.

ובצרי בהפסק לגזרת פָּעֵל – "צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵז֔וּן" (ישעיהו יג, ח).

וכן מבלי תוספת נו"ן – "כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵ֑רוּ" (תהלים קמה, יא), "צַק לָעָם וְיֹאכֵ֔לוּ" (מלכים ב ד, מא).

ובאו מהם בהפסק פתוחים – "קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּֽתּוּ" (ישעיהו לג, יב), "אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּ֑שׁוּ" (איוב מא, ח).

אבן כ"ט

והתשע ועשרים בת חמש אותיות בתוספת תי"ו בתחלתה ווא"ו בסופה להורות על רבים נמצאים שפעֻלתם לזמן עתיד, ופעמים רבות בתוספת נו"ן בסופה, והנמשל – תִּפְעֲלוּ. ואם בהפסק תִּפְעָלוּ או תִּפְעוֹלוּ, כמו שכתבנו.

אבן ל'

והשלשים בת ארבע אותיות בתוספת תי"ו בתחלתה להורות על יחידה נסתרת שפעֻלתה לזמן עתיד, והנמשל תִּפְעַל או תִּפְעוֹל.

ובא שורק תחת חולם במלת "וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם" (משלי יד, ג), שהיה ראוי עם הכנוי קמץ-חטף, כמו שכתבנו שיבֹאו עם הכנוים פעמים בקמץ-חטף מקום החולם, ובא השורק במקומו.

ומצאנו נו"ן נוספת בסופה – "תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (בראשית כז, יט), הנו"ן הנכתב סימן המדבר והנוסף נבלע בדגש. או יהיה מבלי תוספת והדגש לתפארת הקריאה, והוא הנכון.

אבן ל"א

והשלשים ואחת בת חמש אותיות בתוספת תי"ו בתחלתה ויו"ד בסופה, להורות על יחידה נמצאת שפעֻלתה לזמן עתיד, והנמשל תִּפְעֲלִי.

ובא מפואר בקמץ-חטף – "וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם" (יחזקאל טז, לג).

ואם בהפסק תִּפְעֹלי בחולם ומלעיל, כמו "אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי" (ישעיהו נד, ב), "אֵיךְ תִּשְׁקֹ֔טִי" (ירמיהו מז, ז). ובא שורק תחת חולם במלת "לֹא תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּה" (רות ב, ח), והוא מלרע.

ואשר הם לגזרת יִפְעַל בהפסק קמוצים ומלעיל – "כָּעֲדִי תִלְבָּ֔שִׁי" (ישעיהו מט, יח), "וּלְתֵימָן אַל־תִּכְלָ֑אִי" (ישעיהו מג, ו), "כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּ֔חִי" (ישעיהו נד, ד).

ומצאנו נו"ן נוספת בסופה – "וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי" (רות ב, ח), "אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין" (רות ג, ד), וכן "וּלְאִשָּׁה מַה תְּחִילִין" (ישעיהו מה, י).

אבן ל"ב

והשלשים ושתים בת שש אותיות עם תוספת תי"ו בתחלתה ונו"ן וה"א בסופה להורות על נמצאות או על נסתרות שפעֻלתן לזמן עתיד, והנמשל תִּפְעֹלְנָה בחולם, או תִּפְעַלְנָה בפתח.

ובא מלת "וַתִּגְבְּהֶינָה" (יחזקאל טז, נ) שלא כמנהג, שהראוי "וַתִּגְבַּהְנָה". ושניהם נכונים בלשון, כמו "וַתָּבֹאנָה" (בראשית מא, כא) – "וּתְבוֹאֶינָה" (ירמיהו ט, טז). ויו"ד "וַתִּגְבְּהֶינָה" "וּתְבוֹאֶינָה" נוספת למשך, וכן יו"ד "תְסֻבֶּינָה" (בראשית לז, ז).

ואם בהפסק תִּפְעָלְנָה בקמץ. ובאו מהם בפתח – "וְאָזְנֵי שֹׁמְעִים תִּקְשַׁבְנָה" (ישעיהו לב, ג); "אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה" (מיכה ז, טז); "וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה" (ישעיהו ה, טו); "וּבְנֹתֶיהָ בָּאֵשׁ תִּצַּתְנָה" (ירמיהו מט, ב); "וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה" (ישעיהו סו, יד); "שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה" (משלי ל, טו); "בַּדֵּי שְׁאֹל תֵּרַדְנָה" (איוב יז, טז); "וְהֵנָּה בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה" (יחזקאל ל, יז).

ופעמים לא תכתב הה"א – "כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים" (ש"ב יג, יח)^[21]; "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן" (בראשית יט, לו).

ובא בדגש הנו"ן בנו"ן-ה"א הנקבה הפעולה – "עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ" (מיכה ז, י), אולי בא כן לפאר המלה מפני חטיפתה של מלה זעירא אשר בצדה.

אבל "בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ" (יחזקאל לב, טז) שהביא בעל המסורת, אינו כן לפי דרך הדקדוק, כי דגש נו"ן "תְּקוֹנֵנָּה" לחסרון נו"ן הכפולה ב"וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ" (דה"ב לה, כה), ונו"ן הכתובה היא נו"ן הרבות.

ומצאנוה ביו"ד בתחלתה ונו"ן וה"א בסופה – "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת" (ש"א ו, יב), "וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (בראשית ל, לח), "מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה" (דניאל ח, כב).^[22]

גם מצאנוה כמו רבים נסתרים וכמו נמצאים. בנסתרים – "יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (אסתר א, כ), "אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ" (שופטים כא, כא). ובנמצאים – "וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ" (יחזקאל לז, ז), "וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ" (ירמיהו מט, יא).

עד הנה נשלמו אבני הטור הזה ל"ב

ויש פעלים אשר לא ימצאו מהם כי אם עשרים ושמנה כי יחסרו מהם הפעולים, והם הפעלים העומדים, בעבור כי הם עומדים בעצמם לא תצא פעֻלתם אל אחר, והם הפועלים והפעולים. לא תאמר מן "עָמַד" "עָמוּד" ולא מן "הָלַך" "הָלוּך" ולא מן "יָשַב" "יָשוּב" ולא מן "נָפַל" "נָפוּל", אבל כשתאמר "עוֹמֵד" הוא הפעול והוא הפועל, ואין צריך לומר "עָמוּד", וכן כֻלם.

ויש פעלים שתאמר בהם הפועֵל או הפעוּל איזה מהם שתרצה. כמו שתאמר "שׁוֹכֵן" "שׁוֹכְנִים" או תאמר "שָׁכוּן" "שְׁכוּנִים", כמו "הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (שופטים ח, יא). וכן "בּוֹטֵחַ" ו"בָטוּחַ". והנכון להיות "הַשְּׁכוּנֵי" תֹאר במקום פועל ופעול בפלס "שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם" (יחזקאל כא, כח), וכן "כִּי בְךָ בָּטוּחַ" (ישעיהו כו, ג) נאמר שהוא תֹאר, וכן "בָּרוּךְ יְיָ" (בראשית ט, כו) הוא תֹאר, כי לא מצאנו מן הקל מזה הענין. וכן "רַב וְעָצוּם" (שמות א, ט) תֹאר, כי הקל ממנו פֹעל עומד.

ויש פעלים שתאמר כל הבנין מהם ולא תאמר מהם לא פּוֹעֵל ולא פָּעוּל, כי יבא שם התאר מהם במקום פּוֹעֵל ופָעוּל. כמו "קָרוֹב" ו"רָחוֹק" ולא תאמר "רוֹחֵק" ולא "רָחוּק" ולא "קוֹרֵב" ולא "קָרוּב". וכן "קָטֹן" "גִבּוֹר" "חָזָק" "חָכָם" "סָכָל" "רָשָע" "צַדִּיק", לא תאמר מהם "קוֹטֵן" ו"קָטוּן" ולא "גּוֹבֵר" ולא "גָּבוּר" ולא "חוֹכֵם" ולא "חָכוּם". ומן "יָכוֹל" לא מצאנו לא פועל ולא פעול ולא תאר במקרא, אבל במשנה מצאנו התאר "יָכוֹל" "יְכוֹלִים" "יְכוֹלָה" "יְכוֹלוֹת". וכן אמרו "הָיָה רָכוּב עַל הַחֲמוֹר" (משנה ברכות ד, ה), "הָיָה תָּפוּשׂ נֵר חֲנוּכָּה וְעוֹמֵד" (שבת כב, ב), ובמקרא לא מצאנו כי אם "רוֹכֵב", והם נשתמשו בשני הפנים והאחד יספיק, או רוֹכֵב או רָכוּב. אבל רוֹכֵב ורָכוּב אין בו יוצא בפעלה אל אחר כי הוא פּוֹעַל עוֹמֵד. ופירוש "סוּס וְרֹכְבוֹ" (שמות טו, א) רוכב בו או עליו. ופירוש "הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ" (תהלים קד, ג) כמו מרכבו.

וסבת הטור הזה שהוא בנין הקל, פעמים שהוא עומד בעצמו ופעמים שהוא יוצא לזולתו.

וכאשר יהיה עומד הטור הזה שהוא בנין הקל, כמו "עָמַד" "הָלַך" וחבריהם שהם פעלים עומדים, תוציא בנין הדגוש או הִפְעִיל מהם לשני, ותאמר מן "עָמַד" "הֶעֱמִיד" יוצא לשני כמו "וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה" (ויקרא כז, יא), ומן "הָלַך" "הִלֵּך" כמו "עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ" (איוב כד, י).

וכאשר יהיה בנין הקל יוצא, כמו אָכַל פָּעַל וחבריהם שהם פועלים יוצאים, תוציא פִּעֵל הדגֻש או הִפְעִיל מהם גם לשלישי, תאמר "ראובן הֶאֱכִיל את שמעון לחם" והוא יוצא לשלישי, כי הנה ראובן מאכיל ושמעון אוכל והלחם אָכוּל, הנה מקרה האכילה יוצא אל שלשה.

ואם ימצא פֹעל יוצא בקל או בדגוש או בנוסף, והם יוצאים לפעולה אחת, הדגוש או הנוסף מורים על רוב הפעולה. כמו "הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ" (שמות לד, יא) מן הקל – "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ" (שמות כג, כט) מן הכבד וכן הדומים לו.

ובמקומות מעוטים ימצאו בנין פִּעֵל הדגֻש ובנין הִפְעִיל פעלים עומדים, וכשהם עומדים הם לחזק הפעולה, לפיכך באו בזה הבנין. וזה ההפרש בין בנין הקל עומד ובין בנין פִּעֵל או הִפְעִיל עומד. כמו "וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ" (ויקרא יג, לז) שהוא עומד מן הקל, וכן "וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יחזקאל טז, ז) מן הדגוש עומד, אלה שזה מורה על רוב הצמיחה ועל מהירותה לפיכך נשתמשו בו בבנין הדגוש. וכן "אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים" (איכה ד, ז) קל עומד, וכן "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע" (ישעיהו א, יח) הִפְעִיל עומד, אלא שזה יותר אדום.

וכאשר תמצאם עומדים אף על פי שלא תמצאם יוצאים, ותרצה לבנות מהם פֹעל יוצא, תעשה. כמו "לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר" (מ"ב ד, לא), "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ" (ישעיהו כו, יט) – שהם פעלים עומדים, אף על פי שלא מצאנום יוצא – ותרצה לומר פלוני העיר פלוני משנתו, תאמר "הֱקִיצוֹ". על כן צדקו האומרים בתפלתם "הַמֵּקיץ נִרְדָּמִים" (נשמת), ולא צדקו התופשים עליהם.

וכן אמר חכם גדול בשמוש הלשון בפיוטו: "הֱקִיצוּנִי רַעְיוֹנַי וְאִישׁוֹנַי נִרְדָּמִים" (רבי משה בן עזרא בפיוט המתחיל במילים "מפני פחד יי"), ואדוני אבי ע"ה תפש עליו ואמר כי לא יתכן שנעשה אותו פֹעל יוצא אחר שלא מצאנוהו בכל המקרא כי אם עומד. ואם תאמר אם נצטרך להעבירו לפָעוּל היאך נעשה, נאמר "הֵעִירוֹ", ונאמר בלשון אחד היוצא ובלשון אחד העומד. ודומה לו לשון שָׁתָה והִשְׁקָה, שלא תאמר "הִשְׁתָּנִי" מן שָׁתָה ולא "שָׁקִיתִי" מן הִשְׁקָה, אלא בלשון אחד הוא ה"שׁוֹתֶה" ובלשון אחר הוא ה"מַשְׁקֶה".

ואני אומר כי אף על פי שחזק אדוני אבי ע"ה, טענת התפישה איננה טענה. ואינו דומה ללשון שָׁתָה והִשְׁקָה, כי לא מצאנו הִשְׁתָּה ולא מצאנו שָׁקָה במקרא בשום ענין לא עומד ולא יוצא, אבל הֵקִיץ, אחר שמצאנוהו עומד נעשה אותו יוצא, ויהיה בנין אחד עומד ויוצא אם נצטרך, כי אין בנין זולתו לעשותו. וכן "וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יחזקאל טז, ז) שהוא פֹעל עומד, אם נצטרך לעשותו יוצא, נעשהו.

ואל יטעון הטוען, אחר שמצאנוהו עומד איך נעשהו יוצא ויהיה בנין אחד עומד ויוצא. הנה הראינו לו רבים בבנין אחד עומד ויוצא. כי מצאנו בבנין הקל עומד ויוצא, כמו "הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה" (שמות י, ה) פֹעל עומד, "יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים" (קהלת ב, ו) פֹעל יוצא. וכן "אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס" (שופטים ה, כב) – "הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי" (משלי כג, לה) – יוצא. ובבנין הִפְעִיל – "כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ כִּי לֹא יַצְמִיחַ" (ש"ב כג, ה) עומד, "וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ" (ישעיהו נה, י) יוצא. וכן רבים אחרים נמצאים זולת אלה. וכן בדגֻש – "קֹדֵר הִלַּכְתִּי" (איוב ל, כח) עומד, "עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ" (איוב כד, י) יוצא. אבל בבנין הקל, אם לא מצאנוהו יוצא לא נאמר ממנו יוצא, אחר שנוכל לומר מבנין הדגוש או מהנוסף שהם יוצאים ברוב.

נימוקי רבי אליהו בחור

1. א"א המדקדק: היה לו לומר או אם לא תנקד השנית בשוא נח, כמו "אַבְרָהָם".
2. א"א המדקדק: גם לא יתכן להנקד בשוא, כי אין שוא לפני נח נראה, והיינו האות שבסוף התיבה בלי ניקוד.
3. א"א: וכן לנקבה – "וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה" (איוב כט, י), ודווקא בהפסק.
4. א"א: לא נמצא "כַּאֲשֶׁר זָמם" רק בפתח. וכן "כַּאֲשֶׁר זָמַם יְיָ צְבָאוֹת" בראש זכריה (זכריה א, ו) אינו קמוץ. גם במסורה גדולה לא חשיב רק "עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמָם" (איכה ב, יז) ודו"ק.
5. א"א: במסורה גדולה א"ב מן חד חד קמץ בזקפ' והוא הוסיף עליהם עוד. ועוד הביא מהן הרבה במלת אֶפְעוֹל ע"ש.
6. א"א: ברוב ספרים "אָכַל" הראשון פתוח, והב' "לֹא אָכל" קמוצים. וכן במסורה: דאכל פתח פומיה, ודלא אכל קמץ פומיה, ודו"ק.
7. לא היה צריך לומר אלא "מלה שהיא מלעיל", כי מלה זעירא פשיטא שהיא מלעיל. וכן מה שאומר "או מלה שהיא מלעיל" וכו' אינו צודק, כי יש שני מיני מלעיל, הא' כשהטעם בראש התיבה כמו אלה שהביא והב' כשהטעם באמצע המלה, וזה הב' אינו משיב הטעם לאחור מהמלה שהיא מלרע להיותה מלעיל. והמשל – "כִּי כַּאֲשֶׁר יָ֨קוּם אִ֤ישׁ" (דברים כב, כו) הוא מלעיל בעבור מלת "אִ֤ישׁ", אבל "עַל מִי לֹא־יָק֥וּם אוֹרֵֽהוּ" (איוב כה, ג) אע"פ שהטעם ב"אוֹרֵהוּ" מלעיל תחת הרי"ש לא היה טעם "יָקוּם" מלעיל, לפי שאין הטעם תחת האל"ף. לכן היה לו לומר או כשהטעם בראש המלה. וזכור זה כי הוא כלל גדול ולא קדמני אדם בו.
8. א"א: ספק לי אם הביא את כל היוצאים מן הכלל או מקצתן, אך מאחר שלא כתב "ודומיהם" נראה שהביא את כולן.
9. א"א: אבל "וְהוֹצֵאתָֽה" "וְהוֹצֵאתִֽי" הם מלרע כדינם, כי הם מבנין הִפְעִיל.
10. א"א: ונקודתה מבוארת למעלה במלת פָּעַלְתָּ.
11. א"א אין זה אלא בחי"ת ועי"ן, כי כשלמ"ד-הפֹעל אל"ף לא יולד נח לעולם, גם עם ה"א לא יולד נח בבינוני, רק ב"מהמה" וב"להלה" בא "לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שמות יב, לט) "כְּמִתְלַהְלֵהַּ" (משלי כו, יח), ואין עוד.
12. א"א: כן במסרה: ג' כתיבין עמי וסבירין עמי, והני הך.
13. א"א וקריאת המלה מלרע, ואם תסמך למלה מלעיל תשוב גם היא מלעיל, כמו "אֲנִי קָֽרוּא־לָהּ." (אסתר ה, יב)
14. א"א: משקל פָּעוֹל בא על הרוב דבוק עם הפעלים כמו "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים ו, יז), "וְאִם אָמֹר יֹאמַר" (שמות כא, ה). אבל משקל פְּעוֹל או פְּעַל לא יסמכו לעולם לפעלים.
15. א"א: זה דווקא עם למ"ד השמוש ולא זולתה, כי אם מעט מזער, כמו "וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים" (הושע ה, ב), "הַעְמֵק שְׁאָלָה" (ישעיהו ז, יא) דלמטה וכמעט אין עוד.
16. א"א: כי זה לבדו נמצא בשלמים, כנ"ל.
17. א"א: ויותר נכון לומר – לפי שהיא גרונית.
18. א"א: כל בכל ספר פתוחים באס"ף על פי המסורת, וקראו להן "פתחין דספרא".
19. א"א: ק"ל כי לא נמצא "וַיֹּאכַל" באס"ף רק זה לבדו, ואיך אומר "וכן כל ויאכל", וצ"ע.
20. א"א: ובמסורה גדולה א"ב דכל חד וחד זקפין בקמץ, ועיין בהגהה במלת פָּעַל דלעיל. וגם כאן הוסיף הרבה על הא"ב הנ"ל, ותמה אני למה לא הביאום בעלי המסורת, וצ"ע.
21. א"א: כי זה לבדו בא מן השלמים, אבל מן שאינן שלמים נמצאים הרבה, כמו "וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ" (שמות כח, כא), "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, יז), "וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת" (בראשית לג, ו) ודומיהם.
22. א"א: ובעלי המסרה קראו לאלה השלשה "מלות אנדרוגנוס" א"ב א"ב א"ב.