ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קצג ב
"שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי" (ישעיהו כב ד), מִמְּךָ, ובמ"ם אחת: מֵהֶם, מִכֶּם, והמדברים-בעדם: מִמֶּנּוּ, והנו"ן בדגש כמו לנסתר לחסרון מִן,[1] והענין מבדיל בין מדברים-בעדם לנסתר. ובא עם הנסתר במ"ם אחת לבדה והכנוי בה"א-ו"ו: "מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ" (תהלים סח כד), המ"ם בחירק והנו"ן בסגול. ובא המ"ם בסגול והנו"ן בשוא והוא מוקל: "וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ" (איוב ד יב).
נָא – אין בו קבוץ וכנוי. וכן עַתָּה, והעי"ן בפתח והוא מלרע, ואם בהפסק מלעיל.
עִם, עִמּוֹ, עִמְּךָ בשוא המ"ם וקמץ הכ"ף, ובהפסק בקמץ המ"ם ושו"א הכ"ף. ובא גם בלא הפסק: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּ֗ךְ" (בראשית כח טו). וכן לנקבה עִמָּךְ – "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה" (בראשית ל טו). והדגש לחסרון מ"ם הכפל. ומצאנו לכנוי המדבר-בעדו עִמָּדִי, לא נדע אם יעשו ממנו שאר הכנויים.
עוֹד – בא עמו כנוי המדבר וכנוי הנסתר והנסתרות בנו"ן: עוֹדֶנִּי, עוֹדֶנּוּ, עוֹדֶנָּה, ולנקבה הנמצאת בקמץ הדלי"ת ובשוא הכ"ף: "עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ" (מ"א א יד).
פֶּן – בסגול, פֹּה – אין בהם קבוץ וכנוי.
פַּעַם – כלו פתח, ובקבוץ: פְּעָמִים.[2]
רַק – בפתח.
תּוֹך, תּוֹכוֹ, תּוֹכְךָ, תּוֹכִי, תּוֹכָם, תּוֹכְכֶם, תּוֹכֵנוּ, תּוֹכָהּ, תּוֹכֵךְ, תּוֹכָן או תּוֹכָנָה, ועם ה"א הנקבות הקודם לנו"ן: "וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה" (יחזקאל טז נג). והנכון כי היא מלה מורכבת מן יחידה ורבות. ובהכנס על תּוֹךְ אות השמוש הוא תוספת ביאור, כי יספיק בזולתה.
ויש מלות שלא מצאנום בלתי אותיות בכל"ם ולא נשתמש בלתם, כמו בִּגְלַל, בַּעֲבוּר, לְמַעַן – כלו פתח.
ואותיות בכל"ם ישמשו בפעלים ובשמות כאשר הודעתיך בטור הראשון בשלמים. וגם ישמשו במלות לבדם עם הכנויים:
נימוקי רבי אליהו בחור
עריכה- ^ וכתב רא"ע כי בספרי אנשי מזרח נו"ן סמן הרבים רפה כדינה.
- ^ ונמצא בלשון זכר גם בלשון נקבה: "אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה" (שופטים טז כח), "זֹאת הַפַּעַם" (בראשית ב, כג).