סידור בית יעקב (עמדין)/התא
התא
עריכה- (מלשון תא ואתא) למנצח. ובא לציון גואל. קדיש שלם
(א) תקנו לומר למנצח בסיום התפילה, לפי שאתה מוצא י״ח מזמורים מראש ספר תהלים עד פרשה זו. ו"אשרי" ו"למה רגשו" חד פרשה הוא, כדאיתא פרק קמא דברכות (ואף על פי כן לא דבר ריק הוא בפרשה הלזו, שהיא אחת ונחלקת לשתים, אלא שהיא רומזת לברכת המינין, שהיא פעם נסתרה ופעם נמצאה כמ״ש שם בס״ד. ונכון הדבר), כנגד ח״י ברכות התפילה, כאדם האומר לחברו: "תתקבל צלותך" (ירושלמי תענית ב ב). וגם מדבר מזמור זה מעניין הקץ. ותשעה פסוקים (מלבד הפסוק הראשון שהוא הודעת שם המחבר. ומשלים למניין עשרה השלם בכל מקום) יש בו. כנגד תשעה חדשים, זמן עבורה של אשה. לאשה מקשה לילד אומרין [מדרש תילים ילקוט רעג תר״פ דברים רבה פ״ב]: מאן דעני לאמך בעדן קשיותה, יענה יתיך בעידן קשיותך (לכן הוא מסוגל לאומרו לאשה היושבת על המשבר, ובכל צרה שלא תבא). כך ביעקב אבינו ע״ה כתיב: "האל העונה אותי ביום צרתי". אמר להם דוד לישראל: מי שענה ליעקב אביכם בעת צרתו, הוא יענה אתכם ביום צרתכם. "יענך וגו' ישגבך שם אלהי יעקב". ויש בו שבעים תיבות כנגד שבעים צירי יולדה (שאינה יולדת עד שנותנת ע׳ קולות. כמש״ל שמפתחות חיה לפנים משבעים מדרגות שהם הכתרים), וש״י אותיות כנגד ש״י עולמות לצדיק. ובספר הזוהר (משפטים דף קיט) ובגין דא ל״מ נצח. תמן ל״מ דאינון ע׳ (כצ״ל) קלין דצווחת אילת השחר על בנהא. דאתתקף עלייהו קדרותא בגלותא בשבעין שנין בשבעין (כצ״ל) כתרין. בההוא זימנא יתקיים בישראל, "כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה׳". ו"על כן נקוה לך ה׳ אלהינו". ובהון אעילת רישה בין ברכהא. רישא איהו צדיק. ברכהא אינון נצח הוד. ואומי לה ביה למפרק לבנהא בבוקר דאיהו אריה (נ״ל דסמוך אקרא דכתיב "ואריה כבקר") בקר ימינא דאברהם. משיח בן דוד דנפיק מיהודה דאתמר ביה "גור אריה". ובגין דא "חי ה׳ שכבי עד הבוקר", ובה מוליך לימין משה כו׳ דרועא שמאלא איתמר ביה שמאל דוחה וימין מקרבת. ע״כ:
(ב) רמוז בר״ת ד׳ פעמים יב״ק (סודו מפורש לעיל כמה פעמים) יענך יי ביום צרה. קדשו בגבורות ישע. ואנחנו קמנו ונתעודד. יעננו ביום קראנו:
(ג) בלבוש ומנהגים משמע שדין למנצח ואל ארך אפים שוה. ועכשיו נהגו עוד שאין אומרים למנצח בערב יום טוב ולא באסרו חג :
(ד) אין אומרים למנצח בראש חודש וחנוכה. ופורים קטן וגדול ב׳ ימים. ושבת ויו״ט וחול המועד. וערב פסח וערב יום כיפור. ותשעה באב אפילו נדחה. ובבית האבל אפילו שלא במקום שמת. אבל במילה אומרים (ד״ח):
א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. ב יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. ג יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ. ד יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה. ה יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא. ו נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְהוָה כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. ז עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ. ח אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. ט הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. י יְהוָה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ. (תהלים כ)
למנצח. נתבאר לעיל: ישגבך. יסתירך כמו במבצר משגב חזק: אלהי יעקב. עיין לעיל בפתיחה, והוא אשר פדה את אברהם: מקודש. חכמה עילאה. קודש ראשית. גם נקרא יש כנודע. והוא כמספר אותיות שבמזמור כנ״ל, המוכנים לצדיק יסוד עולם. זהו ומציו״ן (עיין לעיל בפירוש המחזיר שכינתו לציון), יוס״ף הצדיק ותולדות יעקב, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. הוא הסועד הל״ב ודאי. ודעת לנבון נקל: יזכור. יריח הקטרתך, כמו "אזכרתה לה׳ ריח ניחוח" (ויקרא ו, ח). וזהו מנחותיך דייקא: ידשנה. ה״א נוספת בסגול, כמו "ואקראה לך" (שמואל א כח, טו). ופירושו ישימה דשן, שישלח אש הקדושה לשרפה ולקבלה ברצון. ואולי יהיה ביאורו כמו "חלב ודשן" (תהלים סג, ו), רוצה לומר: יחשבה עולת מחים תמיד. אף על פי שלא השיגה ידך להביא שמנה. גם בהגהות לשרשים נתתי טוב טעם לשיתוף שם דשן בשני ההוראות ע״פ חכמת הטבע, יע״ש: יתן. אויביך תחתיך: כלבבך. כחפץ לבבך: עצתך. עצה וגבורה למלחמה: בישועתך. ישועת משיחו. וישראל עם נושע בה׳. או נרננה הוא לשון בקשה אל ה׳. ורוח הקודש משיבה, ימלא ה׳: נדגול. נרים דגלינו: כל משאלותיך. כי הוא יודע לבבך הישר, שכל משאלותיך לטוב וליושר: עתה. יאמר כל אחד מישראל בימי הישועה: כי הושיע ה׳ משיחו. תחת אשר חרפו עקבות משיחו. "רבים אומרים... אין ישועתה לו באלהים סלה" (תהלים ג, ג): יענהו. בעת יענהו: בגבורות ישע ימינו. שיהיו ממותקות בימינו, ימין ה׳ רוממה, על דרך "וגבורה בימינך": אלה. האויבים: ברכב. כי רב: ובסוסים. כי עצמו. בוטחים: בשם אלהינו נזכיר. שמו, וננצח. או נקטיר לשמו: כרעו. לטבח: ונפלו. תחת הרוגים: קמנו. כי נפלנו קמנו: ונתעודד. נתרומם: ה׳ הושיעה. קריאת הצועקים במלחמה ובצרה: המלך. מלך העולם:
ובא לציון
עריכה(א) גרסינן בפרק עגלה ערופה. מיום שחרב בהמ״ק אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. ועלמא אמאי קאי? אקדושה דסידרא (ואיש״ר דאגדתא), היא קדושה זו שאנו מתרגמין בסילוק סדר התפלה. ומימי תמהתי על זה. מאי קושיא ומאי פרוקא? ומאי עדיפותא דקדושא דסידרא מקדושא דיוצר ודעמידה? וכי אין בהם קדושה גדולה מאד? ואם הם לא הועילו, למה תועיל זו האחרונה? (פירש״י דחוק). ונראה שמפני זה אמרו המפרשים שבעת גזירה נתקנה. לפי שגזרו אויבים שלא לומר הקדושה תוך התפילה, והעמידו עליהם שומרים עד אחר עבור שעת התפילה. אז קבעו לומר אלו הפסוקים ולתרגמן. ועל פי זה יובן היטב קושיית "ועלמא אמאי קאי", רוצה לומר: מאחר שאין מניחין לומר קדושת הש״י; ומשני שפיר: "אקדושה דסידרא", שיכלו לאמרה בשעה שלא הרגישו בהם. זזה היה נראה נכון, אבל אינו נראה אמיתי בפשט הגמרא, וק״ל. ומה שכתבו המפרשים מעניין הגזרה הלזו, באמת לא נודע לה שורש, מאין לקחו דבר זה. אבל יראה יותר אמיתי שהדבר מתוקן בחכמה גדולה. והעניין הוא כך לדעתי. משום שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, כמו שאמר הכתוב: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי". ולפיכך אין לך יום שאין קללתו מרובה, אחר שאין תפילה נשמעת. אבל גדולה תשובה שמקרעת גזר דין ועד כסא הכבוד מגעת. לכן עתה באנו בתחבולה אחרת לתת לנו משפט בעלי תשובה על כל פנים. זהו שמקדימין לומר "ולשבי פשע", לפיכן בדין הוא שנהיה נשמעין בתפילתנו. ועוד הוספנו לזכור ברית התורה, לומר שאם לא הספיק התפילה עם התשובה, הרי יש בידינו עוד זכות התורה, שאינה בטלה על ידינו. וכיון שבאנו למדה זו, יש לנו להורות בפועל ממש, לסמוך לכאן איזה לימוד החביב ולעשותו על צד היותר טוב מיד. על כן קורין פסוקי הקדושה ומתרגמין אותן, למען ישמעו וילמדו המון העם והקטנים ויבינו במקרא על ידי פתרון התרגום. זהו פשטן של דברים. ועל פי דרך הסוד גם כן מיושב מאד בדרך זה, כי ידוע שמכאן ואילך הוא בסוד ירידת העולמות והמוחין מסתלקין. וזהו הגורם שאין לך יום כו', מפני שאין הזיווג מתמיד כמו בזמן הבית. ותיקונים אלו שאנו מוסיפין, הוא כדי להשהות (בסוד משהין עצמן כו' זשונין בטהרות שלא להפריד אלוף) ולהאריך המשכת השפע. זהו שהקשו: "עלמא אמאי קא"י. מאחר שמיד בסילוק התפילה מסתלק השפע, שבסיבת זה כל יום קללתו מרובה. ואם כן חס ושלום יחרב לגמרי. ותירץ יפה, "אקדושה דסידרא", שמעכב הסתלקות השפע וממשיכו עוד שעה יתירה. ובזוהר (תרומה דף קלג) מבואר שהוא לתוספת קדושה על קדושות הראשונות. וגם זה יש להטעים יפה בנגלה. כי בארתי במכתב אלהים היטב, הא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. למצוה עצמה דוקא, אבל להדור מצוה, מה שמוסיף האדם משלו יותר על החיוב, על זה ודאי יש לו שכר גם בעולם הזה, יע״ש דברי טעם לשבח, ואין כאן מקום להאריך. ולפי זה מוטעמים גם כן דברי הגמרא הנ״ל בטוב טעם ודעת לנבון נקל, ואין להאריך עוד:
(ב) ב"ובא לציון" תכוין שעתה יוצא השפע מהמלכות ויורד למטה:
(ג) מכאן ואילך לא אטפל לבאר ירידת פלאים. הלואי ונהיה כדאים להיוה מעלין בקודש ולא נהגה אך נכאים:
ובא. (ישעיהו נט, כ): ובא לציון גואל ולשבי פשע. ראשי תיבות ולגוף. שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. אם בגפ״ו יבא גואל בקרוב שכן טוב (שמו. כנ״ל ג״פ) מאח רחוק: פשע. פירוד ש״ע נהורין שישובו ביעקב. דשופריה משופריה דאדם הראשון. והבן: ואני. הוא זאת בריתי. והיא אותם. זאת אות הברית כי אות היא ביני וביניכם: אמר ה'. תהיה לעדה. כי בוא יבוא ולא יאחר. והמופת על אמיתת זה, רוחי ודברי שלא ימושו עד עולם, הרי ראיה ברורה שאין להכחישה. כי היא ברית אשר לא תופר: ומפי זרע זרעך. עד ג' דורות צריך אדם לבקש רחמים שלא תפסק תורה מזרעו (בבא מציעא דף פה.). מכאן ואילך לא צריך. תורה מחזרת על אכסניא שלה:
[(א) כשהציבור אומרים ואתה קדוש, אפילו היחיד עומד במקום אחר (באופן שמותר להפסיק, פוסק ואומר עמהם, ואחר כך מתחיל ממקום שפסק. והלשון תרגום אומרים בלחש (והאריז״ל לא חשש לזה). ואסור לצאת קודם ואתה קדוש:
(ב) אומר ואתה קדוש בכוונה ובשמחה. ומועיל לקיום העולם, ולהמשיך עליו קדושה, ולהשלים כבוד ה׳ מעלה ומטה. וניצול מגיהנם, ושורה עליו רוח הקדש, ובא לידי השגה (של׳׳ה):
(ג) יזהר לומר ואתה קדוש בציבור. והש״ץ ימתין בואתה קדוש עד שהציבור יגיע לו, ואז אומרו עם הציבור. וביחיד אומרו בטעמים, כקורא בנביאים:]
וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְֹרָאֵל: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ | קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יהוה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין וְאָמְרִין. קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָּאָה בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ. קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּהּ. קַדִּישׁ בְּעָלַם עָלְמַיָּא. יהוה צְבָאוֹת מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵהּ: וַתִּשָּאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד יהוה מִמְּקוֹמוֹ: וּנְטָלַתְנִי רוּחָא. וּשְׁמָעִית בַּתְרַי קַל זִיעַ סַגִּיא דִּמְשַׁבְּחִין וְאָמְרִין: בְּרִיךְ יְקָרָא דַיהוה מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ: יהוה יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: יהוה מַלְכוּתֵהּ קָאִים לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא: יהוה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְֹרָאֵל אֲבוֹתֵינוּ שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ: אין אומרים בשבת ויום טוב (ויש אומרים דמותר) וְהוּא רַחוּם | יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ: צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם: בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם | יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה: יהוה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְֹגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: יהוה צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ: יהוה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ: כאן תקבץ ב' ציציות המונחים לאחוריך ותחזירם לפניך. תאמר ברוך אלהינו, בכוונה ובשמחת הלב, שזכינו לכל זה (ויזכה לרוח הקודש ויבא להשגה גדולה)
בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ. וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים. וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת. וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ. וְיָשֵֹם בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. וְלַעֲשֹוֹת רְצוֹנוֹ. וּלְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם. לְמַעַן לֹא נִיגַע לָרִיק. וְלֹא נֵלֵד לַבֶּהָלָה: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יהוה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁנִּשְׁמוֹר חֻקֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה [לִשְׁנֵי] (לִ)יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: לְמַעַן | יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדּוֹם יהוה אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוה וְהָיָה יהוה מִבְטַחוֹ: בִּטְחוּ בַיהוה עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יהוה צוּר עוֹלָמִים: וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דּוֹרְשֶׁיךָ יהוה: יהוה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:יי אֲדוֹנֵינוּ. מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ: חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַיי:
יושב. מתעכב וממתין על תהלות ישראל (מדרש תלים יט; ש״ר פכ״א) עד שתגמור כנסיה אחרונה סדרן. ואמרו (בב״ר פמ״ח): בכל שבח שישראל משבחין להקב״ה, משרה שכינתו עליהם. ולמדוהו מפסוק זה:
קדוש קדוש קדוש. מפורש לעיל: ומקבלין. נוטלין רשות: בשמי מרומא עלאה. נראה לי שהיא בריאה, דהיא בית שכינתיה, אימא מקננא בכורסיא: קדיש על ארעא. היא עשיה. שם אופן אחד בארץ. והסתכל שהוסיף תיבת עובד, שהיא תרגום עשיה, והוא גבורה הקשה, כנודע: בעלם עלמיא. היא היצירה, עולם של שני עולמות שעליו. וסרס הסדר, כי עולם ברור ראה, ת״ת דאצילות מקנן ביצירה כנודע (כי הוא כמלך במדינה, כשמש בעולם, קבוע באמצע שצ״ם חנכ״ל שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה, להאיר לכולם בשוה), כדי לתקוע בו תכלית המחשבה. והרני זה דבר נפלא מיושב מאוד. וסמוך לו ה׳ צבאות מליא כל ארעא. הוא שכינה בתחתונים עמנו פה:
ותשאני. (יחזקאל ג יב): ברוך כבוד ה׳ ממקומו. נתבאר לעיל: [ונטלתני. טי״ת קמוצה למ״ד פתוחה תי״ו רפויה (בשו״א), עיין לו״א (ולא בפת״ת שו״א פת״ח ובת׳ דגושה כרז״ה): ושמעת. קמ״ץ המ״ם. ומאן דאמר בחיר״ק השי״ן ומםס שואי״ת לא משתביש, עיין לו״א]: זיע. תנועה, מלשון הכתוב "ולא זע" (אסתר ה, ט):
ה׳ ימלוך. (שמות טו יח): קאים. צריך עיון, מאי טעמא שינה המתרגם הלשון לזכר. ומפורש מצינו (דניאל ד כג) "מלכותך לך קימא". אולי כוון לסוד, ואנכי לא ידעתי. שמא קאים אינו תואר (ער זאל שטיין) אלא פעל (ער זאל מאכין שטיין) כמו "ומאמר אסתר קים", וזה נכון:
ה׳ אלהי. (דברי הימים א כט יח): אברהם יצחק וישראל. כתבתי במכתב אלהים, שהם אלף הרים המצמיחים חציר לבהמה העליונה שרועה אותם בכל יום, שהם קרויים "הרים מוסדי ארץ", וכן היא גימטריא שלהם, אלף ושלשה במספרם: שמרה זאת. סדר הקדושה שעשינו: ליצר מחשבות. שיועיל להטות יצרם ולבבם אליך:
יכפר עון. אם אירע שבא מכשול עון בתפלתנו, שלא נהגנו בה כראוי לה חלילה, לא יחשב לנו עון: כל. מאומה: לכל קוראיך. אף אם לא יצאנו ידי חובה כל הצורך:
צדק לעולם, קיימת. לפי שתורתך אמת, תכון לעד, שעליה העולם עומד. ונראה לי שהוא כעין צידוק הדין, על שאנו מיוסרים בעולם הזה. כי צדק דינו לעולם, והם לטובתנו, כמו שלמדנו מן התורה קל וחומר משן ועין. זהו ותורתך אמת, כעניין שדרשו בו (ברכות ה׳) "מתורתך תלמדנו" (תהלים צד, יב). עוד יש לומר, שאנו מבקשים רחמים עם זה, שלא יבואו עלינו יסורין קשין לבטלנו מן התורה חלילה. זהו שאמר ותורתך אמת. תקום, כדרך יסורי אהבה, כל שאין בהם ביטול תורה:
תתן אמת. הואיל וזכר אמת, המשיך העניין בו: אמת גימטריא
אהיה פעם אהיה אהיה פעם אהיה שווה 441: אמת ליעקב. ידוע שהוא מדתו, אי״ש ת״ם. גם אמת גימטריא
י׳ פעמים ד״ם י׳ פעמים ד״ם שווה 440 כמניין מת, והאל״ף דאמת ממתקה (כמו שכתבתי לעיל בפירוש פרשת שירה, יע״ש) ונותן להם חיים. לכן הדובר אמת לעולם אינו מת בלא זמנו, לכן אמרו (דף ה:): יעקב אבינו לא מת: חסד לאברהם.
ח׳ פעמים אל ח׳ פעמים אל שווה 248: נשבעת. רומז ליצחק הנעקד, שכתוב שם "בי נשבעתי(בראשית כב, טז). והסתיר מדת הדין. מכל מקום כללו בלאבותינו:
ברוך ה׳ יום יום. הם ימי קדם (שזכרם עכשיו), גבעות עולם, שנזונית מהם: יעמס לנו. להשפיענו: האל. הברוך בכל, אל למושעות, הוא ה׳ צבאות, אות בצבא, הוא משגב, כנ״ל ביוצר:
שבראנו לכבודו. כל הנקרא בשמו – לכבודו בראו, ככתוב: והבדילנו. "ואבדיל אתכם מן העמים": חיי עולם. מפורש לעיל בברכת התורה: יפתח לבנו. לב בשר, הסגור בחומר עב, המונע מלהביט אל אור תירה הבהיר: וישם בלבנו אהבתו ויראתו. אע״פ שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מכל מקום האדם צריך סיוע עליון, כמו שכתבנו כמה פעמים. ומקרא מפורש בידינו, "ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי" (ירמיהו לב, מ): ולעבדו בלבב שלם. שני לבבות כאחד, ביצר טוב ויצר הרע. וכענין שצוה דוד המלך ע״ה לשלמה בנו: "ועבדהו בלבב[1] שלם" (דברי הימים א כח ט): לא ניגע לריק. כמיועד, "לא ייגעו לריק" וגו׳ (ישעיהו סה, כג), לא ייגעו בנגעי בני אדם הנולדים על ידי קר״י (כאותן המשחיתים דרכם ה׳ ישמרנו. לרי״ק יגיעם בלי פחד אלהים). אז לא ילדו לבהלה, כי יולידו זרע ברך ה׳, ונודע בגוים זרעם לשם ולתהלה:
יהי רצון שנשמור חוקיך. יפה אמר בעל סדר היום, שהוא דומה לברכה שמברכין בני מערבא כדמסלקי תפילייהו (ברכות מד ב), שציוונו לשמור חוקיו. ולכן יש החולצין תפיליהן כאן. אבל יותר נכון להמתין עד קדיש בתרא לפחות: שנשמור חוקיך בעולם הזה ונזכה ונירש. כי מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת? ואין זה כמשמש הרב על מנת לקבל פרס. אלא בקשת עזר על קיום המצות לעשותן כתקונן ולשמן, באופן שנהיה ראויים לקבל עליהן שכר, כי נאמן בעל הגמול שאינו מקפח שכר כל בריה. ולהוציא עשיית מצוה שלא לשם שמים, או עם לכלוך העוונות, שלא די שאינו מקבל עליהן שכר, אלא שעונשו חמור. כמו שאמר הכתוב: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי", ומוטב לו שלא נברא: ונירש טובה לימות המשיח. לומר שאנו מצפין לישועה הקרובה לבוא. לידע מה להשיב לשואל בעניין: למען יזמרך כבוד. הנפש נקראת כבוד, "עורה כבודי" (תהלים נז, ט). שהיא חלק הכבוד העליון יתברך: ולא ידום. על ידי שנזכה לימות המשיח ולעולם הבא, להישארות נצחי:
אשר יבטח בה׳. בהשגת מבוקשו על ידי תפילתו אליו, ולא לבקש צרכיו מבשר ודם: בטחו בה׳ עדי עד. בג׳ גליות. דהתחילו בהתחלת אלף הרביעי, שימשכו עם אלף השישי, ובכלל הם כמו ג׳ אלפים שנה. שלש עולמות: ה׳ חפץ. דכאו לאוהבו: למען צדקו. כבר נתבאר לעיל. ועל ידי זה יגדיל תורה ושכרה, כאמור: מה אדיר שמך. על ידי התורה, שהיא שמו. על כן חזקו ואמצו, אל תיראו חרפת אנוש, ומגדפותם אל תערצו:
קדיש תתקבל
עריכה(א) עניין הקדיש, עיין לעיל קודם ברוך שאמר, ואחר ישתבח. וכאן נציג לשון ספר הזוהר (תרומה דף קכט):
(ב) קדושתא דא איהי סלקא בכל סטרין דלעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא. ותבר מנעולין וגושפנקין דפרזלא וקליפין בישין, לאסתלקא יקרא דקב״ה על כולא. ואנן בעינן למימר לה בלישנא דסטרא אחרא, לאתבא בחילא תקי״ף אמן יהא שמיה רבא מברך. בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ויסתלק קב״ה ביקריה כו׳ ואדכר לבנוי ולשמיה. ע״כ:
(ג) עוד שם (פרשת נח דף סב): בזימנא דישראל אתיבו אמן יהא שמיה רבא בכ״ח, קב״ה אתמלי רחמין וחייס על כולא, עכ״ל:
(ד) אומר ש״ץ קדיש שלם [וכשיש מוסף, אומר רק חצי קדיש. ואם לא שמע מהש״ץ קדיש, רק מהצבור אמן, ויודע על מה עונים, עונה גם כן. אבל שמע אמן מהיחיד לבד, לא יענה. ומיד שאמר הש״ץ "ואמרו אמן" עונה אמן, ולא ימתין לסיום הניגון של ואמרו אמן, כשמאריך הרבה בניגון (סימן נ״ו):
(ה) לא יענה בכל מקום אמן חטופה (הא׳ בחטף שו״א, או קודם שסיים הש״צ) ולא קטופה (שמחסר הנו״ן, או מפסיק באמצע התיבה) ולא קצרה, (אלא מאריך כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן ולא יותר. וכשיש מאריכין, אין צריך להמתין עליהם). ועונה בקול רם, ולא יותר מהמברך. ויכוין בכל אמן מעניין הדבר שעונה עליו אמן. וכשאומר קדיש (וכל דבר שבקדושה), יעמוד עד ואמרו אמן]:
(ו) יתגדל. כבר נתבאר היטב למעלה לפני יוצר, ויע״ש. ואף על פי כן נחזור ונזכיר כאן בקצרה מה שראוי לזכרו ביותר עם איזה תוספת [נדפס קודם איזהו]:
[הש״ץ אומר: יתגדל עד בעלמא ואמרו אמן, והקהל עונין: קבל ברחמים וברצון את תפילתנו.] חזן [כורע] תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל [זוקף] קדם אבוהון די בשמיא. ואמרו אמן [עונין אמן יהי שם יי מבורך מעתה ועד עולם.] חזן: יהא שלמא עד ואמרו אמן [עונין: אמן עזרי מעם יי עושה שמים וארץ.] חזן: עושה שלום כו׳. עונין אמן:
פתיחה לשיר של יום
עריכה(א) מנהג ספרדים לומר כאן מזמור פ״ו. לפי שכתוב בו "הורני ה׳ דרכך". והזהיר האר״י ז״ל לאומרו:
(ב) [ביום שאין אומרים תחנון אין אומרים "תפילה לדוד", ומתחיל "בית יעקב". וביום שאין אומרים "אל ארך אפים", גם "בית יעקב" אין אומרים, ומתחיל שיר של יום (של״ה)]:
א תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה יְהוָה אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. ב שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ. ג חָנֵּנִי אֲדֹנָי כִּי אֵלֶיךָ אֶקְרָא כָּל הַיּוֹם. ד שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא. ה כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ. ו הַאֲזִינָה יְהוָה תְּפִלָּתִי וְהַקְשִׁיבָה בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי. ז בְּיוֹם צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ כִּי תַעֲנֵנִי. ח אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ. ט כָּל גּוֹיִם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ. י כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ. יא הוֹרֵנִי יְהוָה דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ. יב אוֹדְךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי בְּכָל לְבָבִי וַאֲכַבְּדָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם. יג כִּי חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה. יד אֱלֹהִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם. טו וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. טז פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי תְּנָה עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ. יז עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה יְהוָה עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי. (תהלים פו)
תפילה. חיברה בברחו משאול, והיה עני עד ששאל לחם מאחימלך:
עני. ונשבר לבי. וקרוב אתה לנשברי לב:
חסיד אני. נגד רודפי. שהיטבתי עמם לפנים משורת הדין:
הבוטח. קאי על עבדך:
היום. הימים:
אשא. כל בטחוני ורוחי וחיוני, עליך הטלתי:
קוראיך. אפילו רשעים, ולכן האזינה כו׳:
ביום. תמיד כשתבוא עלי צרה אקראך. לפי שתענני תמיד. לכן אבקשך ענני גם עתה:
באלהים. בשרי מעלה:
ואין. מי שיעשה חסד ורחמים כמוך:
כל גוים. עוד יבוא עת, שכל גוים שבראת יכירוך ויביאו להשתחוות ולהודות לפניך, ויחלקו כבוד לשמך ויאמרו שגדול אתה ואין עוזרך בכל נפלאותיך שתעשה:
הורני. אחר שנתן שבח לבוראו, חוזר לבקשתו ואמר: למדני דרכיך ואדבק בם ואלך באמתך:
יחד. הסר ממני דאגת עמל ויהיה לבי מיוחד ליראתך:
כי. בעבור שחסדך כו׳:
תחתיה. משל לעומק הצרה:
זדים. דואג וסיעתו:
עריצים. שאול וגיבוריו:
עזך. שאוכל לסבול כל הצרות:
אמתך. זכר אימו להיוושע בזכותה, שעבדה ה׳ כאמה לאדוניה:
אות. סימן שידעו הכל שאתה חפץ בטובתי:
ויבושו. על שדברו עלי כזב. לפי שהכל יראו שעזרתני בדרך נס:
ונחמתני. על ימי הרעה:
בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה. (ישעיהו ב, ה) כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. (מיכה ד, ה)
"יהי", אמר שלמה המלך אחר תפילתו. מלכים א ח:
נז יְהִי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ. נח לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ. נט וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהוָה קְרֹבִים אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. ס לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד. (מלכים א ח, נז-ס)
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל. ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם. ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ. ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם. ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ. ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (תהלים קכד)
הערות
עריכה- ^ בנוסחנו: בלב, ועיין ברש"י על אתר