ביאור:נדרים יג ב - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא
עריכה- לא קשיא: הא דאמר "הא קרבן", והא דאמר "הקרבן". מאי טעמא? חיי קרבן קאמר.
- קתני "לקרבן לא אוכל לך, רבי מאיר אוסר". והא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן?
- אמר רבי אבא, נעשה כאומר: "לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך":
משנה
עריכה- האומר לחבירו: "קונם פי מדבר עמך", "ידי עושה עמך", "רגלי מהלכת עמך", אסור:
גמרא
עריכה- ורמינהו: "חומר בשבועות מבנדרים ובנדרים מבשבועות. חומר בנדרים, שהנדרים חלין על המצווה כברשות, מה שאין כן בשבועות; וחומר בשבועות, שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים".
- אמר רב יהודה, באומר: "ייאסר פי לדיבורי", "ידיי למעשיהם", "רגליי להילוכן".
- דייקא נמי דקתני "פי מדבר עמך", ולא קתני "שאני מדבר עמך":
הדרן עלך כל כינויי
משנה
עריכה- ואלו מותרין: "חולין שאוכל לך", "כבשר חזיר", "כעבודה זרה", "כעורות לבובין", "כנבילות וטריפות", "כשקצים ורמשים", "כחלת אהרן" ו"כתרומתו", מותר.
- האומר לאשתו: "הרי את עלי כאימא", פותחין לו פתח ממקום אחר, שלא יקל ראשו לכך:
גמרא
עריכה- טעמא דאמר "חולין שאוכל לך"; הא אמר "לחולין שאוכל לך", משמע "לא לחולין ליהוי אלא קרבן".
- מני מתניתין? אי רבי מאיר, הא לית ליה מכלל
ר"ן
עריכה- לא קשיא הא דאמר הא קרבן הא דאמר הקרבן – כלומר, דכי אמר "הקרבן", האי ליהוי קרבן קאמר.
מתניתין:
עריכה- האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך וכו' – בגמרא מפרש לה.
גמרא:
עריכה- שהנדרים חלים על דבר מצווה – בפרק ב' (לקמן טז:) מוכחינן לה מקרא, שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש, משום דמיתסר גברא הוא שלא יעשה כן, ואיהו אית ביה ממש.
- מה שאין כן בנדרים – דמיתסר חפצא הוא, הילכך אי לית ביה מששא, לא אסר מידי.
- באומר ייאסר פי לדיבורי – כלומר, נעשה כאומר; דהא אמר "קונם פי מדבר", משמע דקונם קאי אדיבור, ומשמע נמי דקאי אפה, הילכך כיוון דסתם נדרים להחמיר, אמרינן דאפה קאי, ופיו דבר שיש בו ממש הוא. ודכוותה בתלמוד דאמרינן "באומר", ופירושן "נעשה כאומר".
- ובדין הוא דהוה מצי לשנויי ליה דאפילו אי קאי קונם אדיבור, אפילו הכי אסור מדרבנן, שהנדרים חלין מדרבנן אפילו על דבר שאין בו ממש, כדאיתא לקמן בריש פרק ב'; אלא קושטא דמילתא מתרץ ליה, דאפילו מדאורייתא נמי אסור.
הדרן עלך כל כינויי
- ואלו מותרין – איידי דתנא בפרק קמא נדרים אסורין, פתח הכא באלו מותרין.
- חולין שאוכל לך – בגמרא מפרש למאי איצטריך.
- כבשר חזיר כעבודה זרה וכו' – כל מיני אסורין קתני: אסורין באכילה, כבשר חזיר; ואסורין בהנאה, כעבודה זרה; ואסורין בהנאה שאין להם בטלה, כעורות לבובין, שהן תקרובת לעבודה זרה, שהיו נוקבין העור כנגד הלב, והיו מוציאין אותו כשהוא חי. וחמירי מעבודה זרה, דנהי דעבודה זרה אית לה בטלה, תקרובת עבודה זרה אין לה בטלה.
- ותנא נמי שאסורין באכילה בלבד ויש בהן טומאה, כנבילות; ושטומאתן חמורה בכעדשה, כשקצים ורמשים.
- כחלת אהרן וכתרומתו – שאף על פי שחל איסור על ידי קריאת שֵם, לא מיקרו דבר הנדור, וכמו שכתבתי למעלה, [שאף על פי] שהוא אסור לזה ומותר לזה, לא מחמת נדרו הוא, שהרי כשהפרישן לא פירש; אלא ודאי מאי דאסירי לזרים, מחמת איסורא הוא דרמא רחמנא עלייהו.
- וטעמא דכולהו הני דאין מתפיסין בהן, משום דבעינן שיתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור, כדאיתא בגמרא.
- הרי זה מותר – ואפילו עם הארץ שנדר בהם אין צריך פתח, אלא מותר מאליו. ולהכי אף על גב דפתח ותנא "ואלו מותרין", הדר ותנא הרי זה מותר, משום דקא בעי למיתנא "האומר לאשתו הרי את עלי כאימא", דצריך פתח בעם הארץ וכדאיתא בגמרא. ואי לא הדר ותנא הרי זה מותר, לא ידענא "ואלו מותרין" דרישא, כלומר שהן מותרין בלא פתח, אהי מינייהו קאי, אי אכולהו, אי אתרתי מינייהו.
- האומר לאשתו וכו' – האי דנקיט הרי את עלי כאימא, הוא הדין נמי במתפיס בשאר איסורי הנאה, כעבודה זרה וערלה וכלאי הכרם. ובברייתא נמי תניא בגמרא: "הרי את עלי כבשר אימא, כבשר אחותי, כערלה, ככלאי הכרם". אלא האי דנקט כאימא, חדא דאית ביה תרתי אשמעינן: חדא, דאף על גב דמתפיס בדבר האסור, בעם הארץ מדרבנן צריך פתח; ואשמעינן תו, דצריך שיהא ממקום אחר, אבל אין פותחין לו בכבוד אמו, כלומר: אילו היית יודע שלא יהא כבוד לאמך בכך, לא היית נודר. דלא תימא, נהי דאין פותחין לו לאדם בכבוד אביו ואמו, הני מילי בנדרים דאורייתא; אבל האי, דליתיה אלא מדרבנן, פותחים. קא משמע לן דלא. הרשב"א ז"ל.
- ודווקא במדיר אשתו ומתפיס בדבר האסור צריך פתח, מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך הקפדה, ואי שרית ליה בלא פתח כי מתפיס בדבר האסור, אתי למישרי נמי אפילו מתפיס בדבר הנדור. אבל שאר נדרים, מתוך שאין מצויין כל כך, לא גזרו בהן, ואין צריכין שאלה. והיינו דנדרים דרישא דמתניתין מותרין לגמרי, כדאיתא בגמרא.
גמרא:
עריכה- טעמא דאמר חולין שאוכל לך וכו' – דוודאי כי תנא "חולין", לאו לגופיה איצטריך, דהא פשיטא דמותר; אלא משום דיוקא תנא ליה, לאשמועינן, "הא לחולין אסור".
- מני מתניתין אי רבי מאיר וכו'.