ביאור:נדרים טו ב - מעומד

עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמראעריכה

תיובתא דרב יהודה!
כי קתני דאי איתהני, הרי זה בבל יחל דברו.
  • תנן: "שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח", הלכה לפני הפסח, אסורה בהנאתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח. הלכה, אסורה; לא הלכה, לא!
אמר רבא: הוא הדין דאפילו לא הלכה, אסורה. הלכה, אסורה ולוקה; לא הלכה, אסורה בעלמא.
  • מיתיבי: "ככר זו עלי היום אם אלך למקום פלוני למחר", אכל, הרי זה בבל ילך!
מי קתני "אוכל"? "אכל" קתני, דכי אכל, הרי זה בבל ילך.
  • "הלך, הרי זה בבל יחל דברו", מהלך לא, וקשיא לרב יהודה!
אמר לך רב יהודה: הוא הדין דליתני "מהלך"; איידי דקתני רישא "אכל", דלא מיתני ליה "אוכל", תני סיפא "הלך":
  • האומר לאשה קונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל דברו:
  • והא משתעבד לה מדאורייתא, דכתיב: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע"!
באומר: "הנאת תשמישך עלי", והא לא קא ניחא ליה בתשמיש. דאמר רב כהנא: "תשמישי עליך", כופין אותה ומשמשתו, דשעבודי משעבדת ליה; "הנאת תשמישך עלי", אסור, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו:

משנהעריכה

  • "שבועה שאיני ישן", "שאיני מדבר", "שאיני מהלך", אסור.
"קרבן לא אוכל לך", "הא קרבן שאוכל לך", "לא קרבן לא אוכל לך", מותר:

ר"ןעריכה

  • מי קתני דאיתהני, הרי זה בבל יחל דברו – כלומר, והיא גופה קמשמע לן, שתיזהר מלהנות קודם הפסח, כדי שאם תלך לאחר הפסח לא תבוא לידי בל יחל.
  • מותרת לילך לאחר הפסח – ולא חיישינן שמא לא תזכור שעברה על תנאה קודם הפסח, ואי מתירין לה לילך אתיא לאיתהנויי, סלקא דעתך אמינא תיתסר בהליכה מדרבנן, כדי שתזכור שאסורה להנות, קא משמע לן.
  • אכל הרי הוא בבל ילך – הא דסלקא דעתין דהאי "אכל" – "אוכל" הוא, משום דתנא כולהו איסורי קתני: "אכל – הרי הוא בבל ילך", "הלך – הרי הוא בבל יחל דברו". ואם איתא דלכתחילה לא מצי אכיל, האי איסורא נמי הוה ליה למתני.
ומפרקינן, מי קתני אוכל, אכל קתני. כלומר, וכיוון ד"אכל" קתני, דמשמע דיעבד, הא אשמועינן דלכתחילה לא מצי אכיל.
ומקשינן תו: אימא סיפא, הלך הרי הוא בבל יחל דברו, מהלך לא קתני. כלומר: אם איתא לרב יהודה, הוה ליה למתני: "מהלך, [ו]אינו בבל יחל דברו". ומילתא באפי נפשה הויא ולא קאי ארישא, אלא הכי הוה ליה למיתני: "מהלך ואינו בלא יחל", דמסתמא הכי הוא, דהא ביום א' לא שרי ליה למיכל. והיכי פסק ואמר: "הלך הרי הוא בבל יחל", כיוון שאין לו לאכול ביום א'?
ופרקינן, אמר לך רב יהודה, הוא הדין דליתני מהלך, ואיידי דתני רישא "אכל", דלא מיתניא "אוכל", תנא סיפא נמי "הלך". כלומר: אין הכי נמי דאי בעי למיתפס מילתא באפי נפשיה, הוה תני "מהלך". אלא משום דלעיל מיניה תנא "אכל", ולא מצי למיתני "אוכל", משום הכי לא תנא "מהלך ואינו בבל יחל". דאי הוה תני הכי, הוה משמע דאף על גב דאכל ביום ראשון, מהלך ביום שני וליכא בל יחל, והוה מפרשינן לה לכולה ברייתא הכי, דזמנין אכל הרי הוא בבל ילך, כלומר, כשאכל במזיד, דהיינו שזכר שאיסור ההליכה תלוי באכילתו; וזמנין דאף על גב דאכל בראשון מהלך בשני, וכגון שאכל יום ראשון בשוגג, כלומר, שלא היה זכור בשעה שאכל שאיסור ההליכה תלוי באכילתו. ובכי האי גוונא מהלך ביום שני, כדמוכח שמעתא דבכורות בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כח א). ומשום דתנא לאו בהאי דינא עסיק, תנא סיפא "הלך". זה נראה לי, וזו היא הגרסא הנכונה ופירושה.
ואיכא נסחא אחרינא, ומשום דלא דייקא לא חיישנא למכתבה ולפרושה.
וכי תימא, כיוון ד"הלך" דסיפא ארישא קאי, למה לי למתני הרי זה ב"בל יחל", פשיטא!
ויש לומר, סלקא דעתך אמינא, כיוון דבעידנא דאכיל לא עבר, כי הלך נמי לא ליחול עליה בל יחל למפרע, קא משמע לן.
  • ולענין הלכה, קיימא לן כרב יהודה, מדאמרינן לעיל: ומודה רבי יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר; ומדשקלינן וטרינן אליביה, שמע מינה הלכתא כוותיה.
  • והא מן התורה משעבד לה – ואם תאמר: ומאי קשיא ליה? והא אמרינן בפרק אף על פי (כתובות נט ב) דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד. יש לומר, דכי היכי דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, הכי נמי אלמוה רבנן לשעבודה דאשה.
ומפרקינן, באומר הנאת תשמישך עלי. כלומר, דאי דאסר גופיה עילוה, הכי נמי דלא מצי עביד, דמדאורייתא משעבד לה, והוי כאוסר נכסי חברו על חברו. אבל הכא באומר "הנאת תשמישך עלי" עסקינן, שהוא אוסר על עצמו תשמישה; ולאסור על עצמו – הרשות בידו, וכדרב כהנא, דאמר שהאשה יכולה לאסור הנאת תשמיש בעלה עליה. וכיוון דנדרא משכח רווחא, חייל, וממילא פקע שיעבודא.
ואם תאמר, והא האי נדרא דרבנן הוא, דהנאת תשמיש לית בה ממשא? וליכא למימר דבאומר "קונם גופך עלי מתשמיש" עסקינן, דהא דומיא ד"שאני ישן" "שאני מדבר" קתני לה, ואוקמא רבינא בבל יחל מדרבנן. וכיוון דמדרבנן בעלמא הוא, היכי חייל נדרא דיליה, דליתיה אלא מדרבנן בעלמא, לאפקועי מצוַת עונה ומצוַת פריה ורביה?
יש לומר, כיוון דנדרא מיהא חייל, ממילא פקעי להו הנך מצוות; דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
ואם תאמר, וכי אמר "הנאת תשמישך" אמאי מתסר? והא מצוות לאו ליהנות ניתנו!
יש לומר, דכי אמרינן "מצוות לאו ליהנות ניתנו", הני מילי לומר שאין קיום המצוות חשוב הנאה; אבל מכל מקום, אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצווה, הנאה מקרי. ומשום הכי אמרינן בפרק ראוהו בית דין (ראש השנה כח א): הנודר הנאה מן המעיין, טובל בו בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה.

מתניתין:עריכה

  • קרבן לא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר – משום דכי אמר "קרבן לא אוכל לך", (המשך מעמוד הבא) אי אמרינן דבחיי קרבן משתבע, שרי, דקרבן לאו בר אשתבועי הוא. ואי אמרינן ד"קרבן יהא מה שלא אוכל משלך" קאמר, נמי שרי, דלא שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. "הא קרבן שאוכל לך" נמי שרי, ד"חי קרבן" קאמר, דעביד איניש דמשתבע ביה ולא מידי קאמר.
ונראה בעיני ד"הא קרבן" גרסינן, וכדכתיבנא. ודכוותה בשבועה, "הא שבועה" דתנא דמותר, בקרבן קתני, דבשבועה אסור.
וליכא למימר ד"הקרבן" גרסינן, דהתנא בפרקין דלעיל ד"הקרבן" אסור לרבי מאיר, והיכי תנן הכא דשרי? דהא מתניתין (נמי) כרבי מאיר אוקימנא לה בגמרא. אלא ודאי כדאמרן.
"לַקרבן לא אוכל לך" נמי שרי, דכיון דבלמ"ד פתוחה קאמר, "לא קרבן" משמע. וליכא למימר דמכלל לאו משמע, הא מה שיאכל יהא קרבן, דהא מתניתין כרבי מאיר אוקימנא לה, ורבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן.