משנה תמורה ז ג

אין משנים אותו מקדושה לקדושה - רוצה לומר אין עושין השלמים עולה ולא העולה שלמים וכן הדומה לזה. ואם הקדיש שום דבר לבדק ההיכל, אין משנין אותו לבדק המזבח.

ומה שאמר ומקדישין אותו הקדש עילוי - שב על קדשי מזבח. וכבר בארנו בשמיני מערכין שהקדש בדק הבית נקרא "הקדש עילוי".

ומחרימין אותם - רוצה לומר חרמי כהנים וכל שכן חרמי בדק הבית, וכתוב בברייתא "הקדש עילוי קדשי בדק הבית, מחרימים אותן חרמי כהנים", והם נפדין מאת הכהנים כמו שפודין מחרמי בדק הבית כמו שזכרנו בשמיני מערכין. ומקריבין אותם כמו שהיו בתחילה, ואז יהיו ראוין אותן הדמים שנפדו בהם לכהנים או לבדק הבית באיזה עניין שיהיה החרם. וכל זה הוא בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית כבר אמרו עליהם "קדשי בדק הבית שהתפיסן, בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים, לא עשה כלום". והטעם בזה נראה לעין, לפי שהוא דבר שאינו שלו.

ואל תעלה על דעתך שיש הפרש בין שאמרנו קדשי בדק הבית [ובין שאנו אומרים חרמי בדק הבית], לפי שהשמות משונין והעניין אחד. ואמרו "לא שנא דאפיק להו בשמה" וכו'.

ואמר רחמנא בפדיון ההקדשות "והעמיד"(ויקרא כז, יא) "והעריך"(ויקרא כז, יב), לפיכך אין פודין אלא כל שהוא עומד כמו שהיה עליו, לא מי שמת. וחכמים אומרים, הכל בכלל העמדה והערכה, ולפיכך כל שמת אינו נפדה לאחר מיתה. ורבי שמעון אומר, קדשי בדק הבית אינם בכלל העמדה והערכה, ולפיכך תפדה ואפילו לאחר מיתה.

ואין הלכה כרבי שמעון:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

אין משנין אותן מקדושה לקדושה - קדשי מזבח לא יעשה שלמים עולה, ולא עולה שלמים, וכן הקדש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח ^ז, וכל כיוצא בזה:

ומקדישין אותן - אקדשי מזבח קאי ^ח:

הקדש עילוי - כגון אם אמר על עולה הרי זו לבדק הבית, מעלין אותה בדמים לפי מה שיש לו בה ונותן לגזבר כדתנן בערכין, מחרים אדם את קדשיו, אם נדר נותן דמיהן, ואם נדבה נותן את טובתן. כלומר, אם בהמה זו היתה נדר כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו לנדרו, כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה נמצאת כולה שלו, ונותן כל דמיה לחרם לכהן. והוא הדין נמי אם התפיס לבדק הבית קדשי מזבח. ואם נדבה, יאמר הרי זו עולה, דאם מתה אינו חייב באחריותה, נמצא שאין לו חלק בה אלא טובת הנאה דרשאי ליטול דבר מועט כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן ^ט, ואותה טובת הנאה נותן לבדק הבית:

ומחרימין אותן - אם החרים קדשי מזבח, נותן לכהן את העילוי כדפרישית. אבל קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים, לא עשה ולא כלום, שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כך כתב רמב"ם:

ואם מתו - קדשי מזבח ^י, אפילו לאחר שהוממו, אבל עדיין לא נפדו:

יקברו - ואינו יכול לפדותן ולהאכילן לכלבים. ואפילו למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני מילי כשנטרפה דאפשר לה בהעמדה והערכה, אבל משמתו דאי אפשר לקיים בהו והעמיד והעריך, אין פודין אותן:

ר' שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו - קסבר ר' שמעון דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית. ואין הלכה כר' שמעון:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

אחר קדשי מזבח וא' קדשי ב"ה אין משנים כו'. שנאמר בבכור (שם) לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים [כדתנן ספ"ח דערכין] וה"ה לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה. הרמב"ם סוף ה' תמורה. ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק ושלא לדון קדשי ב"ה בה"ה מבכור י"ל דזו אינה אלא אסמכתא בעלמא. ולרש"י והראב"ד שאכתוב לקמן ניחא דאה"נ דקדשי ב"ה לא ילפינן מבכור.

אין משנין אותן מקדושה לקדושה. פירש הר"ב הקדיש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח. וכ"כ הרמב"ם [פ"ד מה' תמורה] . והשיגו הראב"ד שקדשי מזבח אפילו מקדשים קלים לחמורים אין משנין. ואין ממעטין באכילת קדשים. אבל בדק הבית. מה יש בין זה לזה והרי הוא מודה שמשנין ב"ה [פירש הכ"מ דדייק ממ"ש אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח. משמע דוקא מחמור לקל אין משנין אבל מקל לחמור משנין] קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום אחד ויש מהן לשני ימים והנאכלין ליום אחד לא שוו במתנותיהן אלא אלו מכפרין ואלו אין מכפרין דין הוא שלא ישתנו מזה לזה. אבל בקדשי ב"ה מה הפרש בין זה לזה ע"כ. ותירץ הכ"מ די"ל שהרמב"ם סובר שטענה זו שטען הראב"ד לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה. היא כדאי לומר שבבדק הבית רשאי לשנות מקל לחמור אבל אינה כדאי לומר שיהא רשאי לשנות מחמור לקל ע"כ. אבל רש"י פי' מקדושה לקדושה דקדשי ב"ה שהקדיש למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה וכו':

ומקדישין אותן. פי' הר'"ב אקדשי מזבח קאי. טעמו כדמסיק בדבור ומחרימין דקדשי ב"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום. ושם פי' בשם הרמב"ם לפי שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וז"ל התוס' דף ל"א בדבור מקדישין. משום דקדשי מזבח יש [עליהן] שם הבעלים לפדותן כשהומתו. אבל בקדשי ב"ה שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס:

הקדש עילוי. כתב הר"ב כדתנן בערכין ספ"ח. ומ"ש סתם חרמים לכהנים. עמ"ש שם במשנה ו'. ומ"ש כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן כ"פ רש"י ומסיים כדי שיטול את העור. והתוס' דף ל"ב כתבו דלא נהירא דלא מצינו זה הל' דליתן לבן בתו כהן כ"א גבי בכור [שם בערכין] [דף כט]. לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בערכין ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע"פ שאינו רשאי [פירש חייב] ע"כ:

ואם מתו. ל' הר"ב קדשי מזבח כו'. וכן לשון רש"י. ולאו למידק דדוקא קדשי מזבח אבל קדשי ב"ה לא. דא"כ במאי פליגי עם ר"ש דהא ר"ש דייק למימר קדשי ב"ה יפדו הא דמזבח יקברו. אלא קדשי מזבח וה"ה קדשי ב"ה. וז"ל הרמב"ם וחכ"א הכל בכלל העמדה וההערכה וזו דעת רבי יוחנן בגמ' [דף ל"ב ע"ב] ולר"ל דפליג עמיה ס"ל דלרבנן קדשי ב"ה היו בכלל העמדה והערכה. וקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה [ועמ"ש במ"ג פ"ה דמעילה] הא קמן דליכא לפרושי בדברי רבנן דקדשי מזבח היו בכלל ולא דבדק הבית אלא אי תרווייהו אי דב"ה היו בכלל ולא דמזבח. ובאמת שעל רש"י אין מקום להתלונן דמדהא דהקדש עלוי לא קאי אלא אקדשי מזבח ניחא טפי לפרושי דואם מתו דסמיך ליה קאי נמי אקדשי מזבח. ממה שנפרש דקאי ארישא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה. ולפיכך במשנה מפרש כפי העולה על הדעת בתחלת המחשבה. והוא יכול לסמוך עצמו על העיון שיעיין המעיין אח"כ בגמ' שלפניו. אבל הר"ב שמפרש המשנה בחבור בפני עצמו בלא גמ'. לא ה"ל להעתיק דברי רש"י שיש מקום לטעות אלא ה"ל לפרש בהדיא דאתרווייהו קאי. וי"ל דה"ק קדשי מזבח וכ"ש קדשי ב"ה. דקדשי ב"ה ממילא שמעינן לה מדקאמר ר"ש קדשי ב"ה יפדו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרו יקברו וקאתי הר"ב לאשמועינן דקדשי מזבח נמי. וא"ת מנלן. כבר פירש הר"ב ברפי"ב דמנחות דואם בהמה טמאה בבעלי מומין מדבר ובקדשי ב"ה תמימין נמי מיפרקי. ואע"ג דלב"ה לית לן קרא. י"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח. ה"ה בשל ב"ה:

ר"ש אומר קדשי ב"ה אם מתו יפדו. פי' הר"ב קסבר ר"ש דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח. דאמר קרא (ויקרא כ"ז) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע איזהו דבר שחלוק בין טוב ובין רע. הוי אומר זה קדשי מזבח. ואמר קרא אותה למעוטי ב"ה. אי הכי בין טוב לרע מבעי ליה [דמשמע דחלוק בין טוב לרע. אבל בין טוב ובין רע. משמע אחד טוב ואחד רע] קשיא. גמ' ועמ"ש במשנה ד' פ"ז דב"ק.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ו) (על המשנה) אין כו'. שנא' בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים וה"ה לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה א' קדשי מזבח וא' קדשי בדק הבית. הר"מ. ואע"פ שי"ל שלא לדון קדשי ב"ה מיניה י"ל דזו אינה אלא אסמכתא. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) הר"מ. ומשמע דמקל לחמור משנין. והר"א השיג דבבד"ה משנין מזה לזה אפי' מחמור לקל וכפרש"י קדשי ב"ה שהקדיש למזבח לא עשה כלום כו'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) טעמו כדמסיק בדבור ומחרימין. בשם הר"מ. וז"ל התוס' משום דקדשי מזבח יש עליהן שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדשי ב"ה שהקדישן אין לבעלי' עליהן יותר משאר אדם:

(ט) (על הברטנורא) כדי שיטול את העור. רש"י. והתוס' כ' כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואעפ"י שאינו חייב:

(י) (על הברטנורא) וכפרש"י במשנה ולאו למידק הא קדשי ב"ה לא דא"כ במאי פליגי בו' אלא דה"ה קדשי ב"ה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אחד קדשי מזבח וכו': ר"פ מעשר בהמה. וביד בפ"ה דהלכות ערכין סימן י"ב י"ג ובפ"ד דהלכות תמורה סימן י"א. ובת"כ פרשה ח' דפרשה בחוקותי. בפירוש רעז"ל וכן אם הקדיש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח. אמר המלקט הוא לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד דהלכות תמורה וממה שכתב מהרי"ק ז"ל שם להשיב בעד השגת הראב"ד ז"ל משמע דדוקא נקט רבינו ז"ל דאין משנין מהיכל למזבח דהוי מחמור לקל אבל לשנות ממזבח להיכל דהוי מקל לחמור מותר מה שאין כן בקדשי מזבח דאפילו מקל לחמור אין משנין דאין ממעטין באכילת קדשים וכן יש כמה הפרשים בין זה לזה והראב"ד ז"ל ס"ל דבקדשי בדק הבית אפילו מחמור לקל מותר לשנות. וגם הראב"ד ז"ל כך הבין דברי הרמב"ם ז"ל שמקל לחמור מותר לשנות בבדק הבית:

ומקדישין אותן הקדש עלוי: ומחרימין אותם. כולה חדא בבא וכדפירוש רעז"ל. וכך נ"ל לשונו ז"ל ומקדישים אותם הקדש עלוי כגון אם אמר על עולה ה"ז לבדק הבית מעלין אותה בדמים לפי מה שיש לו כח בה ונותן לגזבר. עוד בפירוש רעז"ל דרשאי ליטול דבר מועט מישראל חברו כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן כדי שיטול עורה והוא פירוש רש"י ז"ל אבל תוספות ז"ל כתבו דלא נהירא דלא מצינו לשון זה דליתן לבן בתו כהן כי אם גבי בכור לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בפ"ח דערכין ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה וכן פירוש הרגמ"ה ז"ל אלא שפירש אינו רשאי דתנן התם כמשמעו כמו שכתבתי שם. עוד בפירוש רעז"ל אבל משמתו דאי אפשר לקיומי בהו והעמיד והעריך אין פודין אותם. אמר המלקט עוד פירש רש"י ז"ל אי נמי האי מתו דקתני הכא כגון שעבר ושחטן קודם פדיונם וקאמר דשוב אינו יכול לפדותם ולאכלם דבעינן העמדה והערכה ויקברו ע"כ והכי משני בגמרא אברייתא. בפירוש רעז"ל אבל קדשי בדק הבית וכו' עד ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כן כתב הרמב"ם ז"ל. אמר המלקט האי כך כתב הרמב"ם ז"ל לא קאי רק אטעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל הדין עצמו מבואר בברייתא בגמרא. ובגמרא מפרש ר' יוחנן דרבנן ס"ל אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ותניא כותיה דקדשי מזבח לרבנן היו בכלל העמדה והערכה וממתניתין נמי שמעינן דבין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה מדאיצטריך ליה לר"ש לפרושי מילתיה קדשי בדק הבית אם מתו יפדו ולא קתני סתמא ר"ש אומר יפדו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי יקברו וריש לקיש אמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה רק קדשי בדק הבית לחוד והא דאיצטריך ליה לר"ש לפרושי במילתיה קדשי בדק הבית משום דר"ש גופיה לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וסבר דרבנן אתרוייהו קיימי וה"ק להו אי בקדשי מזבח מודינא לכו אבל בקדשי בדק הבית אם מתו יפדו ולרבנן אע"ג דקתני מתניתין סתמא אם מתו יקברו ותנן ברישא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אעפ"כ לא קאי אלא אקדשי בדק הבית דהא ע"כ לא קאי אכולה דהא הקדש עלוי דלא קאי אלא אקדשי מזבח ור"ש פליג אדרבנן ואמר דאדרבא אפכא מסתברא דקדשי בדק הבית לא היו וקדשי מזבח היו וסברות הפוכות זו מזו. ובגמרא מפרש טעמא דר"ש בין אליבא דר' יוחנן בין אליבא דריש לקיש ולוי ס"ל דאפילו בעל מום מעיקרו הוי בכלל העמדה והערכה וכמו שרמזתי בר"פ המנחות והנסכים. ועיין ג"כ במ"ש בפרק שני דבכורות סימן ב':

ר"ש אומר וכו': פרק שני דבכורות דף י"ד:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

אין משנין אותן מקדושה לקדושה: דקדשי מזבח לא ישנה, להקדיש עולה שיהיה שלמים או להיפך, וכדומה. וקדשי בדה"ב לא ישנה מחמור לקל, כגון קדושת בדק ההיכל לא ישנהו לתקן המזבח [רמב"ם פ"ד מתמורה]. ולרש"י וראב"ד אף מחמור לקל רשאי לשנות הקדש בדק הבית, ורק לשנות ולעשות מקדושת בדה"ב קדושת מזבח וכ"ש איפכא, אסור:

ומקדישין אותן: אקדשי מזבח קאי:

הקדש עלוי: להעלותן בדמים, אויסשטיינערן בל"א. כגון באומר עולה זו תהיה לבדה"ב, יאמדו כמה הנאה יש לו בה, דאם היא קרבן נדר, שאמר הרי עלי זו לעולה, הרי חייב באחריותה, וכשלו דמיא, להכי נותן כל דמיה לבדה"ב. ובאמר הרי זו עולה, דהו"ל נדבה, שאינו חייב באחריותה, אז בהקדישה אח"כ לבדה"ב, שמין כמה יתן אדם בבהמה זו להביא עולה שאינו חייב בה, כדי להביא דורן לקונו, וכאותן דמים יתן לבדק הבית לדורן לקונו, דהרי אין לו הנאה בקיום בהמה זו, רק מה שנהנה שמביא דורן לקונו [ועי' מ"ש ספ"ח דערכין]:

ומחרימין אותן: שיוכל לומר על עולה, הר"ז חרם לכהנים, ונותן לכהן כפי שומא דלעיל. מה שאין כן קדשי בדה"ב אין מקדישין אותן. דדוקא קדשי מזבח שיש לבעליו שייכות בהן, שכשיוממו יפדום, להכי יכול להחרימן. [אב"י עי' מ"ש ע"ר נ"י ערכין פ"ח סי' כ"ט]. אבל קדשי בדה"ב, אין לו שום שייכות בהן, ואין אדם מחרים דבר שאינו שלו:

ואם מתו: קדשי מזבח או קדשי בדה"ב שמתו אפילו לאחר שהוממו, אבל לא נפדו עדיין:

יקברו: דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ואפילו למ"ד פודין, דוקא בנטרפה בעודה חיה, דאפשר לה העמדה והערכה. אבל משמתה אי אפשר לקיומי בה העמדה והערכה, להכי אינה נפדת:

קדשי בדק הבית אם מתו יפדו: דס"ל דחדשי בדה"ב א"צ העמדה והערכה כשיפדו:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי