תוספות יום טוב על תמורה ז
<< · תוספות יום טוב · על תמורה · ז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
א שקדשי מזבח עושים תמורה. כתב הר"ב ודוקא בהמות כו'. דכי קתני אעיקר זיבחא. ומש"ה לא תני ולד. ותמורה כדאיתא בגמרא. וכבר כתבתי כיוצא בזה ברפ"ב ע"ש:
משום פגול נותר וטמא. כתב הר"ב כולהו בשלמים כתיבי ושלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו כו' פי' דטמא כתיב ג"כ בכל הקדשים. שנאמר (ויקרא כ"ב) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו'. והדר כתיב בשלמים (שם ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו. ואטמא שנויה ברייתא זו בת"ק דיבמות דף ז' ולענין פגול ונותר לא נכתב אלא בשלמים וצריך לומר דיליף להו בג"ש. דנותר יליף מטמא בג"ש דחלול חלול. ופגול מנותר בג"ש דעון עון. שכתבם הר"ב בספ"ד דזבחים וכ"כ התוס':
ולדן וחלבן אסור. פירש הר"ב לאחר פדיונן כו'. כגון דאיעבור כו' לפרקינהו לא אלימא מלתא למתפס פדיונן. דכיון דאיעבור לפני פדיונם קדשו מיד למ"ד [רפ"ה] במעי אמן הם קדושים. ואפי' למ"ד בהווייתן ובשעת הוייתן אמן חולין. מ"מ תפסינהו קדושה בשעת הוייה. תוס' [ד"ה ולדן]. ועיין בפי' הר"ב במשנה ב' פ"י דחולין. ושם ובמשנה ג" פ"ב דבכורות. נשנה ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד ושיירינהו הכא ושייר נמי הקדש עלוי דלקמן:
ואין נותנים מהם לאומנים בשכרם. פי' הר"ב דאמר רחמנא ועשו לי מקדש משלי. גמ'. ופי' הר"ב דהיינו מקדשי בדק הבית כלומר שאין בהן לכהן כלום כדלקמן:
שסתם הקדשות לב"ה. מתני' דלא כר' יהושע דמתני' ז' פ"ד דשקלים. גמ'. והתם אפסיק הלכתא כר"א. ובירושלמי דהתם אמר רבי יוחנן טעמא דר"א ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' (שם כ"ז) מה אנן קיימין אם בבית דירה כבר כתיב (ויקרא כ"ז) ואם המקדיש יגאל את ביתו אלא כן אנן קיימין במקדיש נכסיו. מיכן שסתם הקדשות לבדק הבית.
חל על הכל. לשון הר"ב אפי' בבהמה טמאה ובאבנים ואין דרך לחבר אלו ביחד. ולשון הרמב"ם על בעלי מומין ובהמה טמאה. ולשון רש"י אפי' על האבנים ועל העצים. וקשיא לי דעצים בקדשי מזבח נינהו למערכה. ועיין במשנה ו' פ"ג דמעילה. ובגמרא חל על הכל לאתויי שפויי (וניבא) [ונבייה]. ופי' התוס' דמיירי במקדיש את החרש [פי' יער] דאי בגזברים שלקחו עצים אמרי' במעילה ס"פ ולד חטאת. דאין [מועלין] בשפויי ולא בנבייה והשתא צ"ל [פי'] מאי משא"כ בקדשי מזבח היכי שייך שפוי ונבייה בקדשי מזבח. וי"ל כגון מקדיש שני גזרי עצים למערכה ע"כ.
ומועלין בגידוליהן. כתב הר"ב שחלב של מוקדשין וביצי תורים לא נהנים ולא מועלים כדתנן במשנה ה' פ"ג דמעילה וע"ש משנה ו'.
אחר קדשי מזבח וא' קדשי ב"ה אין משנים כו'. שנאמר בבכור (שם) לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים [כדתנן ספ"ח דערכין] וה"ה לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה. הרמב"ם סוף ה' תמורה. ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק ושלא לדון קדשי ב"ה בה"ה מבכור י"ל דזו אינה אלא אסמכתא בעלמא. ולרש"י והראב"ד שאכתוב לקמן ניחא דאה"נ דקדשי ב"ה לא ילפינן מבכור.
אין משנין אותן מקדושה לקדושה. פירש הר"ב הקדיש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח. וכ"כ הרמב"ם [פ"ד מה' תמורה] . והשיגו הראב"ד שקדשי מזבח אפילו מקדשים קלים לחמורים אין משנין. ואין ממעטין באכילת קדשים. אבל בדק הבית. מה יש בין זה לזה והרי הוא מודה שמשנין ב"ה [פירש הכ"מ דדייק ממ"ש אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח. משמע דוקא מחמור לקל אין משנין אבל מקל לחמור משנין] קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום אחד ויש מהן לשני ימים והנאכלין ליום אחד לא שוו במתנותיהן אלא אלו מכפרין ואלו אין מכפרין דין הוא שלא ישתנו מזה לזה. אבל בקדשי ב"ה מה הפרש בין זה לזה ע"כ. ותירץ הכ"מ די"ל שהרמב"ם סובר שטענה זו שטען הראב"ד לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה. היא כדאי לומר שבבדק הבית רשאי לשנות מקל לחמור אבל אינה כדאי לומר שיהא רשאי לשנות מחמור לקל ע"כ. אבל רש"י פי' מקדושה לקדושה דקדשי ב"ה שהקדיש למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה וכו':
ומקדישין אותן. פי' הר'"ב אקדשי מזבח קאי. טעמו כדמסיק בדבור ומחרימין דקדשי ב"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום. ושם פי' בשם הרמב"ם לפי שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וז"ל התוס' דף ל"א בדבור מקדישין. משום דקדשי מזבח יש [עליהן] שם הבעלים לפדותן כשהומתו. אבל בקדשי ב"ה שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס:
הקדש עילוי. כתב הר"ב כדתנן בערכין ספ"ח. ומ"ש סתם חרמים לכהנים. עמ"ש שם במשנה ו'. ומ"ש כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן כ"פ רש"י ומסיים כדי שיטול את העור. והתוס' דף ל"ב כתבו דלא נהירא דלא מצינו זה הל' דליתן לבן בתו כהן כ"א גבי בכור [שם בערכין] [דף כט]. לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בערכין ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע"פ שאינו רשאי [פירש חייב] ע"כ:
ואם מתו. ל' הר"ב קדשי מזבח כו'. וכן לשון רש"י. ולאו למידק דדוקא קדשי מזבח אבל קדשי ב"ה לא. דא"כ במאי פליגי עם ר"ש דהא ר"ש דייק למימר קדשי ב"ה יפדו הא דמזבח יקברו. אלא קדשי מזבח וה"ה קדשי ב"ה. וז"ל הרמב"ם וחכ"א הכל בכלל העמדה וההערכה וזו דעת רבי יוחנן בגמ' [דף ל"ב ע"ב] ולר"ל דפליג עמיה ס"ל דלרבנן קדשי ב"ה היו בכלל העמדה והערכה. וקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה [ועמ"ש במ"ג פ"ה דמעילה] הא קמן דליכא לפרושי בדברי רבנן דקדשי מזבח היו בכלל ולא דבדק הבית אלא אי תרווייהו אי דב"ה היו בכלל ולא דמזבח. ובאמת שעל רש"י אין מקום להתלונן דמדהא דהקדש עלוי לא קאי אלא אקדשי מזבח ניחא טפי לפרושי דואם מתו דסמיך ליה קאי נמי אקדשי מזבח. ממה שנפרש דקאי ארישא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה. ולפיכך במשנה מפרש כפי העולה על הדעת בתחלת המחשבה. והוא יכול לסמוך עצמו על העיון שיעיין המעיין אח"כ בגמ' שלפניו. אבל הר"ב שמפרש המשנה בחבור בפני עצמו בלא גמ'. לא ה"ל להעתיק דברי רש"י שיש מקום לטעות אלא ה"ל לפרש בהדיא דאתרווייהו קאי. וי"ל דה"ק קדשי מזבח וכ"ש קדשי ב"ה. דקדשי ב"ה ממילא שמעינן לה מדקאמר ר"ש קדשי ב"ה יפדו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרו יקברו וקאתי הר"ב לאשמועינן דקדשי מזבח נמי. וא"ת מנלן. כבר פירש הר"ב ברפי"ב דמנחות דואם בהמה טמאה בבעלי מומין מדבר ובקדשי ב"ה תמימין נמי מיפרקי. ואע"ג דלב"ה לית לן קרא. י"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח. ה"ה בשל ב"ה:
ר"ש אומר קדשי ב"ה אם מתו יפדו. פי' הר"ב קסבר ר"ש דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח. דאמר קרא (ויקרא כ"ז) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע איזהו דבר שחלוק בין טוב ובין רע. הוי אומר זה קדשי מזבח. ואמר קרא אותה למעוטי ב"ה. אי הכי בין טוב לרע מבעי ליה [דמשמע דחלוק בין טוב לרע. אבל בין טוב ובין רע. משמע אחד טוב ואחד רע] קשיא. גמ' ועמ"ש במשנה ד' פ"ז דב"ק.
יקברו. הנפלים. רש"י:
שור הנסקל ועגלה ערופה. וכולהו פירשם הר"ב דאסורי הנאה נינהו במשנה ט' פ"ב דקדושין:
ושער נזיר. לא אתפרש מנלן דנקבר וצ"ע. תוס' במשנה וגמרא דנזיר פ"ו דף מ"ה. ומ"ש הר"ב דבנזיר טהור בשריפה כדכתיב (במדבר ו') ונתן על האש אשר תחת זבת השלמים ורמינן בגמרא מדתנן במשנה (ב') [ג'] פ"ג דערלה האורג מלא הסיט משער נזיר בשק ידלק השק. ומשני התם בשער נזיר טהור. ומיהו בשנויי דלקמן אפטר חמור מתרצי מתני' דהתם אפי' בנזיר טמא:
ופטר חמור. ורמינהו האורג מלא הסיט משער פטר חמור בשק ידלק השק. ומשני כאן בשק כאן בשער. ופירש"י בשק אי אמרת יקבר אתי אינש ומתהני מיניה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן. ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. ע"כ. והר"ש כתב שם בשם הירושלמי שהשק מצוי לחטט אחריו ולא השער ע"כ. ומאי דמוקים תו בגמ' בציפרתא. דחאו הרמב"ם מהלכה והטעם מבואר בכ"מ פ"ג מהלכות בכורות. ואין להאריך בזה בכאן:
וכן חיה כו'. כתב הר"ב ואע"ג דחיה ליכא למגזר כו'. אפ"ה תשרף. וכ"פ רש"י. והוא מלתא בלא טעמא:
חמץ בפסח ישרף. פי' הר"ב מתני' רבי יהודה היא וכו' ואינה הלכה [*דקיי"ל בתרי מסכתות אין סדר. כ"כ הרא"ש בפרק ב' דפסחים. ששם נשנה הא דר' יהודה ושחכמים חולקים עליו. ומיהת קשיא לי דהרא'"ש אדהרא"ש שבפ"ק דקדושין בתרי סדרי פסק כסתם דיחידאה. ואף שהסתם נשנה בסדר המוקדם וצ"ל עיון. אבל מ"מ נ"ל לתת טוב טעם לפסוק כחכמים דבפסחים משום דהתם עיקרא דמלתא וכדכתבתי במסכת כריתות פ"ב מ"ג והשתא דאתינא להכי הך דקדושין נמי ניחא. דרבנן דבי רב אשי ס"ל דאזלינן בתר סתמא דערלה. משום דמחשבי בערלה עיקרא דמלתא טפי מבקדושין דהתם בערלה קא עסיק באסורי מאכלות שיש להם אח"כ היתר. והנה בא לידי ספר אבי העזרי ומצאתי שכתב בסוף פסחים דהלכתא כסתמא דערלה. ושכך פסק הרי"ף והרמב"ם דהאי סתמא אתיא כר"א וכן הוא בירושלמי. מתני' כר"א. מיהו בשאר סדרי [נמי אות ד] הלכתא כותיה ובסדר טהרות בארבע ואית דאית ליה מהאי סברא בפ"ק דנדה עכ"ל. והרבה נתלבטתי בדבריו אלו ומ"ש עוד שם אח"כ מדין חדש. בספרי ספר תורת האשם בסוף כלל ע"ד בפסק חדש].
ותרומה טמאה. פירש הר"ב דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר. דיש אם למקרא כמ"ש הר"ב במשנה ח' פ"ח דתרומות. ולמ"ד התם יש אם למסורת יש דרשות אחרות בגמ' פ"ב דשבת דף כ"ה.
והערלה. כתב הר"ב ערלה מכלאי הכרם גמר. וכ"כ רש"י. והתוס' כתבו בשם רש"י דאתקיש לכלאי הכרם. ובל יודיעו מה הוא ההיקש. לכן נ"ל דרש"י דקדק לכתוב לשון גמר. דלאו היקשא הוא. אלא ילפותא בעלמא וכההוא דריש פ"ב דערלה. לענין בטולן דבעינן מאתים. ופירש הר"ב דיליף ערלה מכלאי הכרם. דתרווייהו איסורי הנאה. והוא מירושלמי דהתם.
ומדליקין בפת ובשמן של תרומה. ר"ל אם נטמאה שמן וכן אם נטמא הפת הרמב"ם. ועמ"ש במשנה ג' פ"ג דפסחים:
כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן כו'. פי' הר"ב מדכתיב בחטאת באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש שהן בשריפה. ומהאי טעמא נמי בשר קדש שנטמא או נותר וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה. ונטמאת בהדיא תנן לה במשנה ו' פ"ג דסוטה. וכן שער נזיר טהור דכתב הר"ב במשנה ד'. וכולהו כתבם הרמב"ם בסוף ה' פסולי המוקדשים. אבל בספ"ג דפסחים כתבתי מסקנא דגמרא דהתם בפ"ז [דף פ"ב ע"ב]. דלאו מחטאת ילפינן. אלא גמרא גמירי לה לקדשי קדשים ולק"ק. ועמ"ש במשנה ד' פי"ב דזבחים.
אשם תלוי. פי' הר"ב אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא. כדתנן ברפ"ו דכריתות. ומ"ש הר"ב דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה. וכן לשון רש"י. ולפום ריהטא כתבו כן. דהא רבנן ס"ל במתני' ד' דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. אבל ברפ"ו דכריתות כתבו דאע'"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. האי הוי כזבח פסול. ע"כ. ושם אפרש בס"ד.
רבי יהודה אומר יקבר. וה"נ פליג בחטאת העוף ובת"כ דריש מכי קדש הם. הם בשריפה. ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. תוס' פ"ב דפסחים דף כ"ח ע"א.
חטאת העוף הבא על הספק כו'. כתב הר"ב דהואיל ואינה נקטרת כו' לא הוה חולין בעזרה כמ"ש הר"ב במשנה ד' פ"ק דכריתות:
רבי יהודה אומר יטילנה לאמה כו'. פירש הר"ב ואיידי דעוף רך הוא מתמקמק כו'. ובגמרא תניא אמר ר"י יטילנה לאמה ומנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון:
כל הנשרפין לא יקברו. פירש הר"ב דלמא חפר איניש ואשכח להו ואכיל להו. וכ"כ רש"י. אבל בנקברין אע"ג דאיכא נמי למיחש להכי. מ"מ א"א לשרפן דאפרן אסור בהנאה. והואיל והנשרפין אפרן מותר אתו למתהני מיניה. וא"א לומר שאפר אלו יקבר לפי שאין ביד כל אדם לחלק בין אפר לאפר. איזהו בקבורה ואיזהו בשרפה ואתו למטעי. הלכך אמרו אותן שאפרן אסור. יקברו בעצמן. כך נ"ל.
וכל הנקברים לא ישרפו. פי' הר"ב משום דכל הנקברין אפרן אסור. וכל הנשרפין כו' אפרן מותר. צריך עיון טעמא מאי. ואומר מהמ"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן. אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה. אבל הנקברים דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם. תוס'. ומ"ש הר"ב חוץ מתרומת הדשן דכתב ביה רחמנא ושמו וכו'. ושמו כולו. וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה. רש"י:
אסרו לו אינו מותר לשנות. שאע"פ שהוא מחמיר בשרפתה. הרי היקל באפרן. שאפר הנקברים אסור. הרמב"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין:
סליקא לה מסכת תמורה
משנה תמורה, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב