משנה שבת יב ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יב · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משני שמות, בין משני סממניות, בכל לשון, חיב.

אמר רבי יוסי, לא חיבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך היו כותבין על קרשי המשכן, לידע איזהו בן זוגו.

אמר רבי, מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון יד ושמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל.

משנה מנוקדת

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת,

בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ,
בֵּין מִשֵּׁם אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת,
בֵּין מִשְּׁנֵי סַמְמָנִיּוֹת,
בְּכָל לָשׁוֹן,
חַיָּב.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
לֹא חִיְּבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם,
שֶׁכָּךְ הָיוּ כּוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן,
לֵידַע אֵיזֶהוּ בֶּן זוּגוֹ.
אָמַר רַבִּי:
מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל;
שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן וּשְׁמוּאֵל,
נֹחַ מִנָּחוֹר,
דָּן מִדָּנִיֵּאל,
גָּד מִגַּדִּיאֵל:

נוסח הרמב"ם

הכותב בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משני שמות בין משני סמיונות בכל לשון חייב אמר רבי יוסי לא נתחייבו שתי אותות אלא משום רושם שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה הוא בן זוגו אמר רבי יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נוח מנחור ודן מדנייאל וגד מגדייאל.

פירוש הרמב"ם

הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו כו': אמרם בין בימינו בין בשמאלו רוצה לומר מי שהוא משתמש בשתי ידיו והם קורין אותו שולט בשתי ידיו אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם לא כותב: סמניות הוא לשון רבים של סימן והם סימנים כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד וב' שיורה על שנים בכל לשון ובכל כתיבה ורבי יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלנו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן כי קרשי המשכן היו כ' מצד צפון וכ' מצד דרום וח' מצד מערב ותכלית מה שהיו מונין שם כ' והיו כותבים על הקרש הראשון בצדו האחד א' ועל הקרש השני ב' וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבין עליו כ' וכיון שכן הוא כמו שאמרנו מי שכתב בקרש אחד י"א והם שתי אותיות וככה עד הי"ט חייב משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואחר כן כתב ב' אותיות בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהיא מלאכה אחת והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים: ופירוש בן זוגו חבירו רוצה לומר שהוא בצדו בסדר ואמר ר' יהודה אם נתכוון לכתוב שמעון כיון שכתב (שמ) [שם] חייב לפי שגמר שם ואף על פי שמ"ם שם סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכוונתו אלא בגמר מלאכה הראויה אילו נתכוין לארוג בגד מכ' אמה בשבת שלא יהיה חייב עד שיגמור הכ' אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטים יתחייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות. ואין הלכה כרבי יוסי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בין בימינו בין בשמאלו - באדם שהוא שולט בשתי ידיו, דאילו בשאר כל אדם כתיבת שמאל אינה כתיבה:

בין משם אחד - שתיהן אלפין:

משני שמות - אלף בית:

משני סממניות - אחד בדיו ואחד בסיקרא. ואית ספרים דגרסי משני סמניות כלומר משני סימנים, כגון שכותבים א' לסימן אחד וב' לסימן שנים יג:

בכל לשון - וכתב של כל אומה ואומה:

משום רושם - סימן שהיו עושין בקרשי המשכן, מפני שמפרקים אותן ולכשיקימוהו לא יחליפו סדר הקרשים. ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא שרשם שני רשימות בעלמא לסימן, חייב. ואין הלכה כר"י:

מצינו שם קטן - כלומר אע"פ שלא נגמר מלאכתו, שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצתה, הואיל ואותו מקצת הויא תיבה ומתקיימת במקום אחר חייב, וכן הלכה:

פירוש תוספות יום טוב

בין מב' סמניות. לגי' זו פי' הר"ב כגון שכותבין א' לסימן אחד וב' לסימן שנים וכן לשון הרמב"ם. וא"ת דהא מרישא שמעת לה הכותב ב' אותיות משני שמות וי"ל דאי מרישא ה"א דוקא שכותבן ביחד לזווגן שיהא מלה ותיבה אחת. כמו שני אותיות שהיו במשכן לדעת איזו בן זוגו והיינו לייחד בזיווג וחיבור היו נכתבין אבל כשכותב ב' אותיות לשני סימנין אין זיווגם עולה כלל ביחד אלא כל אחד הוא סימן בפני עצמו אימא לא לחייב שהרי לא כתב תיבה שלימה קמשמע לן. וא"נ איפכא דה"א דהואיל וכותב לשם סימן באות אחת יתחייב שהרי נשלם בו כוונתו לסימן שרוצה בה קמ"ל שצריך כמו כן דוקא שנים. ועי"ל שלא נתכוונו לא' וב' ממש אלא בדוגמא נקטינהו ומשנתינו בשאר רישומין וסמניות קאמרה וכגון הסימנים שרגילין לעשות בהן המספר ומאנשי הודו העתיקום. וז"ל המגיד בפי"א מה"ש בשם רב האי גאון. ב' סימניות שאינן אותיות ידוע בכתב שהן נקראים סימנין בעלמא כגון נונין הפוכים דכתיבי גבי ויהי בנסוע כדמפורש בפרק כל כתבי עכ"ל:

שם משמעון וכו'. וכתב הרמב"ם ואף ע"פ שמ"ם [זו] סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכונתו אלא בגמר מלאכה. והראיה אילו נתכוין לארוג בגד מעשרים אמה בשבת שלא יהא חייב עד שיגמור העשרים אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטין יתחייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות עכ"ל ומבואר בבריית'. ועיין מ"ש בס"ד בר"פ י"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על הברטנורא) דאי מרישא בין מב' שמות ה"א דוקא שכותבן ביחד לזווגן אבל כשכותב ב"ש לב' סימנין אין זיווגן עולה כלל ביחד אלא כל אחד הוא סימן בפ"ע אימא לא לחייב קמ"ל. ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) שם כו'. ואע"פ שמ"ם זו סתומה וזאת פתוחה. לא נחוש לכוונתו אלא בגמר מלאכה. והראיה אלו נתכוין לארוג בגד מכ' אמה שמשעה שארג ב' חוטין חייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד וכזה תדון בכל המלאכות. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בין בימינו בין בשמאלו:    באדם שהוא שולט בשתי ידיו עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט רב יעקב ברה דבת יעקב מוקי לה בשאר כל אדם ואפ"ה חייב דמתני' כולה ר' יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם ובשמאלו מיהא רושם הוי:

בין משני סמניות:    לשון ראשון שפירש ר"ע ז"ל והר"ן ולשון שני הוא להרמב"ם ז"ל:

שכך היו כותבין:    ס"א רושמין. ועיין במה שכתבתי לעיל ר"פ כלל גדול. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן ואפי' שיכתוב שתי אותיות יקרא רושם ואינו חייב משום כותב אלא משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח"כ כתב שתי אותיות בהעלם אחד אינו חייב אלא חטא' אחת לפי שהוא מלאכה אחת והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות ויתחייב שתים אחת משום כותב וא' משום רושם דהיינו השתי אותיות דאיהו סבירא ליה דמי שאינו כותב אלא שתי אותיות בלבד יקרא רושם וכשיכתוב יותר משתים אז יקרא כותב ויתחייב גם משום כותב עד כאן לשונו ז"ל בקיצור ובשנוי קצת להבנת דבריו ז"ל לפי עניות דעתי ויש לפירושו ז"ל רמז קצת מלשון ר' יוסי דבגמרא בברייתא אבל חכמים ס"ל דרושם הוי תולדת כותב:

אמר רבי יהודה מצינו וכו':    כצ"ל:

שם משמעון ומשמואל:    בגמ' פריך מי דמי מ"ם דשם סתומה מ"ם דשמעון פתוחה ומשני רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר ואותיבנא עליה מהא דתניא וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב וכו' מ"ם סתומה לא יעשנה פתוחה מ"ם פתוחה לא יעשנה סתומה ומשני הוא דאמר כר' יהודה בן בתירא דאמר נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם מכאן רמז לניסוך המים מן התורה ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי ועשאו פתוח כשר ואין כן הלכה ואע"ג דלענין הכותב בשבת שם במ"ם פתוחה הוי חייב שכן פירשה הרמב"ם ז"ל דלא נחוש אלא ללשון כו':

נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל:    בגמ' פריך אלא ר' יהודה שתי אותיות והן שם א' לא מחייב והא תניא וכו' עד ר' יהודה אומר אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד כגון שש מששך תת מתתני אע"פ שהן משם א' פי' שהן שוות ומשני הא דידיה הא דרבי' דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ג אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם א' חייב כגון וכו' פי' שצריך למיעוט שיורו על דבר כגון רר שש גג חח אבל אם השתי אותיות שוות ולא יורו דבר ואינן תיבה כגון א"א ב"ב מודה ר"ג דאינו חייב ור' יוסי ס"ל דאף בזה חייב שהרי אין הטעם משום כותב אלא משום רושם שכן היו רושמין על קרשי המשכן וכו' ור"ש סבר בברייתא דלעולם אינו חייב עד שיכתוב כל התיבה כולה בשלימות וכדאמ' גבי מעבד כמ"ש בפ' כלל גדול גבי בבא דהמפשיטו. ונלע"ד דמשום בונה ומסתת וכו' וכן חורש הוי בכל שהוא סמך להם דיני כתיבה דשתי אותיות הוו נמי כל שהוא ובפרט לר' יוסי דמחייב על שתי רשימות ואפי' לרבנן משכחת דברשימה כל דהו חייב כגון נטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן או נטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש אם הספר צריך לכך א"נ לאשמועי' דבשאר מלאכות כגון זורק או מוציא או בונה או חורש דבכל שהוא חייב לא בעינן יד ימין במלאכה וכדתנן לעיל פ' המצניע גבי הוצאה אבל גבי כתיבה בא להשמיענו דכתיבת שמאל לאו כתיבה היא אלא אי בשולט בשתי ידיו או כולה ר' יוסי היא כדכתיבנא כך נלע"ד. ובגמ' ס"פ הזורק גבי הזורק שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג רבה אמר פטור אפילו לר"ג דהכא בסיף פירקין אם הוא מעביר שבידו לעמוד בסוף שתי אמות אמצעיות ורבא אמר חייב אפיי לרבנן דסוף פירקין אם הוא זורק שאין בידו לחזור כשנזכר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

תפארת ישראל

יכין

הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו:    ודוקא בשולט בב' ידיו. דאל"כ בשמאל לא מחשב כתיבה:

בין משם אחד:    ב' אלפין:

בין משני שמות:    אלף בית:

בין משני סממניות:    א' בדיו וא' בסקרא. א"נ ר"ל אפי' סמנים בעלמא (כציפפערן) וכדומה:

בכל לשון:    ר"ל כל כתב של אומה ואומה:

אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם:    נ"ל דר"ל אפי' רושם וסימן שלא הסכימו עליו שום אומה. אלא שבדה אותן מעצמו. אפ"ה חייב:

שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו:    ברושם בעלמא שלא יתחלפו. דקרשים שבצפון אינן קדושים כאותן שבדרום שהיה שם המנורה. וכ"כ הקרוב קרוב לכותל מערבי נמי קדוש טפי:

אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול:    ר"ל אפי' התכוון לכתוב תיבה גדולה. וכתב מקצתה והוא שם קטן נמי חייב. אף שלא נעשה עדיין מחשבתו. עכ"פ הרי גמר מלאכה. תדע וכי המתכוון לארוג בגד בת ק' אמה. יארוג כל השבת ולא יתחייב מדלא גמר כל המלאכה שהתכוון בה.:

שם משמעון ושמואל:    אף דמ"ס זו סתומה וזו פתוחה. איהו ס"ל דכשר בכך. ולא קיי"ל כן (אלא דק"ל במה דקאמר בגמ' (שבת צ"ז ב') דבמתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דחייב מדהיינו שם משמעון ומה ראי' מייתי משם משמעון דקיי"ל גבה באמת דפטור. וי"ל דרק לסימנא בעלמא נקטי' וכ"כ תוס' (כתובות ד"מ א' ד"ה כגון מילה) ואילה"ק למה לא קאמר הש"ס מדאשכחן דכוותי' בקרא. הו"ל כאפשר לקיימו במק"א. דפתוחה במקום סתומה מצינו (בנחמי' ב' פי"ג) וסתומה במקום פתוחה מצינו (בישעי' ט' פ"ו). ונו"ן כפופה בסוף מצינו (איוב ל"ח פ"א). נ"ל מדרק במעט מקומות אשכחנא כן. אין למדין ממנו. ונ"ל דנקט תנא שמעון ושמואל. בדרך לא זו אף זו. דלא מבעי' שם משמעון דב' הממי"ן נחין (בנח נראה). אלא אפי' שם משמואל. דבמלת שם המ"ם נחה. ובמלת שמואל נעה. אפ"ה חייב):

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים