תפארת ישראל על שבת יב

משנה שבת, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הבונה: לאחר שפי' התנא הוצאה. רצה לפרש נמי בסמוך לו מלאכת מכה בפטיש. מדנזכר ג"כ בסמוך לו בהכללים בפ"ז לעיל. מיהו משום דעיקר מכה בפטיש בבנין הוא. ומלאכת בנין שכיח טפי ממכה בפטיש. להכי מה דשכיח רגיל תנא להקדים (כתו' רפ"ק):

כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא: שכן במשכן קרש שנקבו תולעת סותמו בטפת עופרת:

והמסתת: (בעהויען). שמרבע או מחליק האבן. או עושה בו חריצין. וכולם תולדת מכה בפטיש:

והמכה בפטיש: הוא שם לכל גמר מלאכה. כמו מי לאחר שחצב רוב האבן ממחצבו. או שנסר רוב הקורה לחתכו הוא מכה עליהן מכה גדולה עם פטיש. והן נופלין. ונגמר מלאכת הכריתה:

ובמעצד: שהכה הכאה ההיא בקופיץ קטן:

הקודח: עושה נקב:

כל שהוא: אכולהו דלעיל קאי:

זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת: ר"ל שיש מקיימין כך ואין מוסיפים עליו:

בשבת: ר"ל בעשה אותה בשבת חייב:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס: (האממער) גדול:

על הסדן: (אמבוס):

בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה: אף שלא הכה על הדבר הנעשה. רק על הסדן. מתקן הוא בכך. שעי"ז מחליק הקורנס שלא יבקע הטס הדק. וכן היה במשכן:

משנה ב

החורש: לפי מה דנקט תנא עד השתא פי' סדר המלאכות. נקטינהו למפרע ממה שהזכירם לעיל (פ"ז) וא"כ הו"ל לפרש השתא כותב. ואפ"ה נקט חורש. מדדמי לבונה. דבשניהן דרך לחפור ולמלא גומות. [אב"י ועי' תוי"ט דכ' לפי שהוא הפך הבונה. שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר. וזה חופר גומא או מחסר דבר. ועל זה קשה הרי גם בחפירות בור שייך בונה. וכדאמרינן גבשושית ונטלה. בבית חייב משום בונה. ומרן שי' חיקן זה בלשונו הזהב. ודו"ק]. ותו דשניהן שוין בשיעורי בכ"ש:

כל שהוא המנכש: (יעטען). שתולש עשבים רעים מבין הצמחים:

והמקרסם: קוצץ ענפים יבשים מהאילן לתקנו:

והמזרד: ממעט ענפים שרבו. שמכחישין האילן. וכולן תולדת זורע:

המלקט עצים: קצוצים:

אם לתקן: שאספן לתקן הארץ דחייב משום חורש. ואם כדי לתקן הצמחי' שתחתיהן דחייב משום זורע:

כל שהן אם להיסק: דאז חייב משום מעמר:

כדי לבשל ביצה קלה: כשיעור גרוגרת והוא שליש מביצת תרנגולת (מג"א שס"ח) וכלעיל פ"ח נ"א. נ"ב. מיהו במתקן הקרקע עי"ז. הרי הו"ל פ"ר. ומחייב בכ"ש:

משנה ג

הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו: ודוקא בשולט בב' ידיו. דאל"כ בשמאל לא מחשב כתיבה:

בין משם אחד: ב' אלפין:

בין משני שמות: אלף בית:

בין משני סממניות: א' בדיו וא' בסקרא. א"נ ר"ל אפי' סמנים בעלמא (כציפפערן) וכדומה:

בכל לשון: ר"ל כל כתב של אומה ואומה:

אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם: נ"ל דר"ל אפי' רושם וסימן שלא הסכימו עליו שום אומה. אלא שבדה אותן מעצמו. אפ"ה חייב:

שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו: ברושם בעלמא שלא יתחלפו. דקרשים שבצפון אינן קדושים כאותן שבדרום שהיה שם המנורה. וכ"כ הקרוב קרוב לכותל מערבי נמי קדוש טפי:

אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול: ר"ל אפי' התכוון לכתוב תיבה גדולה. וכתב מקצתה והוא שם קטן נמי חייב. אף שלא נעשה עדיין מחשבתו. עכ"פ הרי גמר מלאכה. תדע וכי המתכוון לארוג בגד בת ק' אמה. יארוג כל השבת ולא יתחייב מדלא גמר כל המלאכה שהתכוון בה.:

שם משמעון ושמואל: אף דמ"ס זו סתומה וזו פתוחה. איהו ס"ל דכשר בכך. ולא קיי"ל כן (אלא דק"ל במה דקאמר בגמ' (שבת צ"ז ב') דבמתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דחייב מדהיינו שם משמעון ומה ראי' מייתי משם משמעון דקיי"ל גבה באמת דפטור. וי"ל דרק לסימנא בעלמא נקטי' וכ"כ תוס' (כתובות ד"מ א' ד"ה כגון מילה) ואילה"ק למה לא קאמר הש"ס מדאשכחן דכוותי' בקרא. הו"ל כאפשר לקיימו במק"א. דפתוחה במקום סתומה מצינו (בנחמי' ב' פי"ג) וסתומה במקום פתוחה מצינו (בישעי' ט' פ"ו). ונו"ן כפופה בסוף מצינו (איוב ל"ח פ"א). נ"ל מדרק במעט מקומות אשכחנא כן. אין למדין ממנו. ונ"ל דנקט תנא שמעון ושמואל. בדרך לא זו אף זו. דלא מבעי' שם משמעון דב' הממי"ן נחין (בנח נראה). אלא אפי' שם משמואל. דבמלת שם המ"ם נחה. ובמלת שמואל נעה. אפ"ה חייב):

משנה ד

הכותב שתי אותיות בהעלם אחד: שלא נזכר ביניהן שחטא:

כתב בדיו בסם: מין אדמה:

בסיקרא: (ראטהעל) י"א (מענניג):

בקומוס: (גוממי):

ובקנקנתום: (פיטריאהל):

ובכל דבר שהוא רושם: שרשומו מתקיים לאתויי מי טריא. ועפצא (גאללאפפעל וואססער) בל"א:

על שני כותלי זויות: בזוית שהכתלים נוגעים שם יחד:

ועל שני לוחי פנקס: שכתבן על ב' גליונות סמוכין שבספר:

והן נהגין זה עם זה: אכותב בכתלים נמי קאי. שסמוכין כל כך עד שנקראין יחד ומלת נהגין מלשון והגית בם:

המסרט על בשרו: שחתך בבשרו צורת אותיות:

רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר: אפי' הוציא דם מדלא התכוון לחבלה. והו"ל פ"ר דלא ניחא לי':

משנה ה

כתב במשקין: שנעשו מפירות שעשוין לסחטן כענבים ותותים:

במי פירות: מפירות שאינן עשוין לסחטן:

באבק דרבים: שחקק באצבעו אותיות באבק שעל גבי רגליו מהדרך:

באבק הסופרים: שחקק באצבעו אותיות בעפרורית הקולמס שהיה מפוזר ע"ג שלחן הסופר:

לאחר ידו: שאחז הקולמוס בהפוך שיהא מקום החד שכותב בו. למעלה. והיפך גב היד וכתב:

ברגלו בפיו ובמרפיקו: שאחז הקולמס בקובדא שקורין עללענבאגען וכתב:

כתב אות אחת סמוך לכתב: שכבר היה כתוב אות א' מאתמול. וכתב אות א' בצדו. ונשלם תיבה:

וכתב על גבי כתב: שהעביר הקולמס על ב' אותיות וחידשם:

נתכוין לכתוב חי"ת וכתכ שני זיינין: שלא עשה גג המחברן יחד:

אחד בארץ ואחד בקורה: ר"ל כתב אות א' ע"ג רצפה ואחד על התקרה:

כתב על שני כותלי הבית: שלא בזוית. וה"ה בכותל א' ורחוקים זמ"ז:

על שני דפי פנקס: ר"ל בב' עברי לוח:

ואין נהגין זה עם זה: ר"ל שאינן נקראין יחד:

כתב אות אחת נוטריקון: שעשה סימן קו על האות. ועי"ז נקרא התיבה שלימה. כגון ק' קרבן. מ' מעשר. והבקיאין בכתיבה נקראין בלשון רומי (נאטאריוס) או נוטריקן. וע"י בקיאותן כותבין כך:

רבי יהושע בן בתירא מחייב: מדמובן שהוא תיבה שלימה:

משנה ו

הכותב שתי אותיות בשתי העלמות: שנודע לו בינתיים שחטא. וחזר ושכח וכתב אות ב':

אחת שחרית ואחת בין הערבים: ר"ל אפי' היה בין ההעלמות יום שלם. ששהה הרבה בינתיים. חייב:

רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין: ר"ג ס"ל אין ידיעה מועלת לחצי שיעור. שלא יצטרף. וחכמים ס"ל ידיעות מחלקות: