ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק יב


דף לז עמוד אעריכה


דעלמא דהיינו אמחיצה הנעשית בשבת לכתחלה ומעיקרא קס"ד דליכא לאיפלוגי בין שנעשית בתחלה בשבת או שהיתה שם מתחלה ואח"כ חזרה לענינה הראשון ומשנינן דאמזיד דעלמא איתמר ולאו כי הדדי נינהו:    מתני' הזורק ונזכר. הזורק בשוגג ונזכר שהוא שבת לאחר שיצאה האבן מידו וקודם שתנוח:

 קלטה אחר. דהוה ליה שנים שעשאוה וכגון שנעקר ממקומו וקבל:

 או שקלטה כלב בפיו. דלא הויא הנחה דבעינן מקום ארבע ופרכינן בגמרא הא נחה לסוף ארבע חייב ואע"ג דנזכר בין עקירה והנחה והתנן כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שיהו תחלתן וסופן שוגגין ומתרץ רב אשי חסורי מחסרא וה"ק הא נחה חייב בד"א שחזר ושכח קודם שתנוח דהוה ליה תחלתו וסופו שגגה ותנא נזכר לרבותא דאע"ג דהוה ליה ידיעה בנתיים חייב דאין ידיעה לחצי שיעור:

 סליקו להו הזורק    הבונה. שאמרו באבות מלאכות כמה יבנה וכו':

 מסתת. מרבע את האבן ומתקנה הכל לפי המקום יש מקומות שרגילין להחליקה ויש מקומות שרגילים לחרוץ בה חריצין:

 המכה בפטיש. גם הוא באבות מלאכות והוא נקרא פי"ק בלע"ז שמנפץ בו את הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדילה מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת והויא גמר מלאכתו של אבן וכל גמר מלאכה תולדה דמכה בפטיש היא:

 מעצד. כגון קורנס גדול של ברזל:

 והקודח. נוקב ונועץ בכותל:

 כל שהוא. אכולה קאי אמכה בפטיש ואמסתת ואקודח:

 כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת. שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו:

 בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה מלאכה בשבת והיא מתקיימת:

 על הסדן. אנקלוש"א:

 קורנס. מרטיל"ו:

 מפני שהוא כמתקן מלאכה. ואע"פ שאינה מכה על הפעולה אלא על הסדן ובגמ' מפרש [דף קג א] שכן מרדדי טסי המשכן עושין כן שמכה שלש על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יבקע את הטס שהוא דק:    גמ' העושה נקב בלול של תרנגולין. לול של תרנגולין של עץ הוא וסתום ומנקבו שיצא הריח של צואה ולא יזיק להם:

 משום מכה בפטיש. שהוא גמר מלאכת הלול וכל מידי דהוי גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כדאמרינן בכלל גדול [דף עה ב]:

 עייל שופתא בקופינא דמרא. שופתא יתד קטן שתוחבין בבית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל להדקו:

 קופינא. הוא חור שבתוך המרא:    ומקשו הכא היכא אמר רב משום בונה והא קיי"ל בפ"ב דיום טוב (דף כב א) שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים יש לומר דכי אמרינן הכי ה"מ בכלי שנתפרק כגון מנורה של חוליות אבל עושה כלי מתחלתו לא מיקרי בנין בכלים אלא עושה כלי מיקרי ומיחייב משום בונה ולא עוד אלא אפי' כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו כל שהחזירו חייב עליו משום בונה שמשעה שנתפרק ואין הדיוט יכול להחזירה בטל מתורת כלי ונמצא כשמחזירו עושה כלי בתחלה ומשום האי טעמא אסרינן בפרק כירה (דף מו א) לטלטל מנורה של חוליות שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי בשבת ואחרים אומרים דרב דאמר הכא משום בונה ס"ל דיש בנין בכלים וכבר הארכתי בדברים הללו בסוף פרק כירה בס"ד:    מתני' הכותב שתי אותיות וכו' בין משם אחד. שתיהן אלפי"ן:

 משני שמות. אל"ף בי"ת:

 משתי סמניות. אחד בדיו ואחד בסקרא:

 בכל לשון. כל כתב של שבעים לשון:

 משום רושם. סימן שהיו עושין בקרשי המשכן מפני שמפרקין אותן ולכשיקימוהו לא יחליפו סדר הקרשים ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא רשם שתי רשימות בעלמא לסימן חייב:

 מצינו שם קטן. והא אתא לאשמועינן רבי יהודה דאע"פ שלא גמר מחשבתו שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצתה ואותו מקצת הויא תיבה ומתקיימת במקום אחר חייב:    ירושלמי [הלכה ג] אמר רבי אמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון לעולם וכן בדרום ינתן בדרום לפיכך רושמין עליהן שלא יחליפו דבי רבי הושעיא ודבי רב פזי הוי אזלי ושאלי בשלמא דנשיאה כל יומא והוו אלין דבי רבי הושעיא עלין קדמאי ונפקין קדמאי אזלין אלין דרבי פזי ואתחתנון בנשיאות' אתון בעיין מיעל קדמאי אשתאיל' לר' אמי א"ל ר' אמי כתיב והקמות את המשכן כמשפטו וכי משפט יש לעצים וכו' תרתין זרעיא הוויין בצפורי בולטייא וסגנייא והוו בולטייא אזלין ושאלין בשלמא דנשיאה בכל יומא ועיילין קדמאי והוי סגנייא עיילין ונפקי בתריהון אזלין סגנייא וזכין באורייתא ואתו למיעל קדמוי דבולטיי' אשתאול לרבנן על רבי יוחנן ודרש בבי מדרשא אפילו ממזר ת"ח וכהן ע"ה ממזר ת"ח קודם לכהן ע"ה סברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא אמר רבי יוחנן אמר רבי אבין אף לישיבה מאי טעמא יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים:


דף לז עמוד בעריכה

גמ' אוקמה אביי וכו'. להך מתני' דאמר בין בימינו בין בשמאלו חייב בשולט בשתי ידיו שדרכו לכתוב בשתיהן אבל איניש אחרינא אינו חייב אלא באותה שדרכו לכתוב בה:    וגרסינן בגמ' [דף קג ב] שלא יכתוב אלפין עיינין. כלומר שלא יכתוב האל"ף בענין שיראה ממנו צורת עי"ן הפוכה שאם ירחיקו הרגל השמאלי מן הקו האמצעי וכ"ש אם יעשה הירך האמצעי מעט עקום יראה כאילו היה עי"ן הפוכה כזה. ומכאן יש ללמוד שצריך לזקוף ראש הקו האמצעי בכתיבת האל"ף מעט שאלמלא כן אפילו כשירחיק ממנה הרגל שלה אינה כצורת עי"ן:    ואמרי' נמי שלא יכתוב טיתי"ן פיפי"ן כלומר שלא ירחיק הקו האחרון מן הטי"ת כגון זה: ומכאן דקדק רבינו תם ז"ל שצריך לכוף הקו האמצעי של טי"ת לתוכו כזה שאם לא יכוף אותו אפי' כשירחיק הקו האחרון לא ידמה לפ"א שהרי קו האמצעי של פ"א כפוף לתוך האות:    ואמרי' נמי שלא יכתוב חיתי"ן היהי"ן פי' שלא ירחיק הקו האחרון מגג האות כעין ה"א וצריך גם כן לעשות שני ראשין לגג החי"ת כגון זו ולא סגי בראש אחד בלבד כגון זו וראיה לדבר מדתנן בפרקין נתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זיינין ואמרי' נמי בגמ' כגון שנטלו לגג של חי"ת ועשאו שני זיינין דאלמא שני ראשין יש לו לגגו של חי"ת:    ואמרי' נמי זיינין נונין נונין זיינין פי' נו"ן פשוטה ומכאן שצריך להיות הקו הארוך של נו"ן פשוטה באמצע ראשה הגס כצורת זי"ן כזה ואל יסמוך הקו הארוך בקצה ראשו כעין וא"ו כזה שאם כן היה לו לומר ווין נונין נונין ווין:    ואמרי' נמי [דף קד א] מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין ומכאן שצריך לחבר ראש הקו האחרון עם הגג כגון זה שאילו היה מרחיקו מן הגג כזה לא היתה עומדת בנס:    ואמרי' נמי אמאי כרעיה דקו"ף תליא ומכאן שצריך להרחיק הרגל מן הגג כזה ולא שידבקו כזה:    ואמרי' נמי מ"ט שי"ן אחדא כרעא כלומר שכל אות ואות שבהן עומדת על רגל אחת ומכאן שצריך לעשות השי"ן חד כגון זה ולא לעשותה רחב כגון זה:    מתני' הכותב שתי אותיות וכו' על שני כותלי הבית. אחת במזרח ואחת בצפון סמוכות זו לזו במקצוע:

 על שני לוחי פנקס. של חנוני כעין של גלחין שיש לוחין הרבה דבוקין וטוחין בשעוה:

 על שני לוחי פנקס רבותא אשמעינן דאף על גב דלאו על לוח אחד אם נהגין ונקראין זה עם זה כגון שכותבין על שני שפתי לוחין קרוב זה לזה חייב:

 הכותב על בשרו. בדיו:

 המשרט. במכתב או בסירא:

 במשקין. כגון תותים שמשחירין:

 באבק דרכים. בטיט באצבעו:

 באבק סופרים. עפרורית של קסת הסופר:

 לאחר ידו. בגב ידיו שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך את ידו וכתב:

 מרפקו. אצילי ידיו:

 כתב אות אחת סמוך לכתב. אצל אות כתובה זיוג אחת והשלימה לשתים:

 כתב על גבי כתב. העביר קולמוס על אותיות כתובות וחדשם:

 נתכוין לכתוב חי"ת. ודלג הקולמוס ולא נראה הגג של חי"ת אלא שני הרגלים ונראין כאלו שני זיינין:

 על שני כותלי הבית. שאינן במקצוע:

 על שני דפי פנקס. שעושין עמודין עמודין כמגלה וכתב אות אחת בעמוד זה ואות בזה ואינו יכול לקרבן אא"כ יחתוך ההפסק שביניהן וה"ה לכותלי הבית הרחוקין זה מזה ותניא ברישא שני כותלי הבית דסתמן אין נהגין זה עם זה והדר תני שני דפי פנקס וה"ה לכותלי הבית ולא זו אף זו קתני:

 כתב אות אחת נוטריקון. שעשה נקודה עליה לסימן שהיא אות אחת:    גרסי' בגמ' (דף קד ב) תנא הגיה אות אחת חייב השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דל"ת ועשהו רי"ש. וכתוב בחדושי הרשב"א דמהא שמעי' דבכה"ג לא מיקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן כשנטלו לגגו של דל"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות ול"נ דאין מכאן ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב שהרי אפי' מוחק על מנת לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה [דלחזי כתיבה]  כי האי גוונא אין לנו:    מתני' הכותב שתי אותיות בשתי העלמות אחת שחרית ואחת בין הערבים. דכיון דהוה שהות בינתיים כדי לידע הוה ליה כשתי העלמות:

 ר"ג מחייב. דאין ידיעה לחצי שיעור:

 וחכמים פוטרין. דיש ידיעה לחצי שיעור לחלק שלא יצטרף עמו חציו האחר:

 סליקו להו הבונה