מלאכת שלמה על שבת יב
<< · מלאכת שלמה · על שבת · יב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הבונה כל שהוא חייב: וצ"ע אמאי תנא בלשון שאלה ותשובה ולא קתני הבונה כל שהוא חייב כדקתני גבי החורש ואינך. ונלע"ד דיתור לשון משנה בא להשמיענו דסותר חייב ג"כ בכל שהוא ובלבד שיהא ע"מ לבנות כל שהו וכדאי' בפ' במה מדליקין וכמו שכתבתי בפ' כלל גדול סי' ב' בשם תוס' ז"ל וכדתנן לקמן בפ' האורג בדרך כלל והמקלקל ע"מ לתקן שיעורו כמתקן וכן הוא בהדיא בהרמב"ם ז"ל שם בפ' עשירי סי' ט"ו. ומאי דהדר תנא הבונה כל שהו חייב ולא תנא הבונה כמה יבנה ויהא חייב כל שהוא אפשר דלאשמועי' דאפי' המשווה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מלא גיא או גומא נקרא ג"כ בונה וחייב. וכתבו תוס' ז"ל צריך ליתן טעם אמאי תנא בונה אחר זריקה והוצאה. ע"כ נלענ"ד דאפשר לומר דמפני ששנינו בס"פ הזורק עד שתהא תחלתן וסופן שגגה סמך הבונה כלומר גבי בונה דהוי כל שהוא וכן כל הני מסתת ומכה בפטיש ובמעצד וקודח דהוי בכל שהוא לא משכחת מזיד באמצע או אפשר לומר דכיון דמשכחת בהוצאה א' בזריקה דחייב במוציא בכל שהו כגון פלפלת ועטרן וכו' סמך בונה וכל הני דדמו ליה דהוו בכל שהוא. עוד אפשר לומר דלהכי סמך בונה לזורק ומוציא לאשמועי' דלענין שבת לא בעינן בנין אומן להתחייב הבונה חטאת דהא דומיא דזורק ומוציא הוי דלא שייך התם גבי זורק ומוציא מעשה אומן הכי נמי גבי בונה ודדמי ליה לא בעינן מעשה אומן דהא בכל שהוא מחייב. וחורש נמי תנייה הכא משום דהוי בכל שהוא ול"ד להוצאה כמו שאכתוב בסמוך בשם רש"י ז"ל. עוד י"ל דלהכי סמך בונה לזורק לאשמועינן דאפי' אם בנה בזריקה חייב ואם הוא ברה"ר חייב שתים אחת משום זורק ואחת משום בונה ודמי להא דתנן לעיל פ' הזורק הזורק ד' אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ ואוקימנא לה בזורק דבלה שמינה שנינו וחייב אע"פ שאין ממקום עקירת החפץ לכותל אלא ד' אמות מצומצמות לא אמרינן דעובי הדבלה ממעט בד' אמות דכיון שאינו מבטל הדבלה בכותל אין עביה ממעט כלום ומשמע הא זרק טיט דמסתמא מבטל שם ממעט שיעור ד' אמות ופטור משום זורק וחייב משום בונה אם כיון לבנין וכן מצאתי ביד פי"ד דהלכות שבת סי' י"ח שכתב כגון שזרק חלב או בצק ונדבק בכותל ע"כ. אלא דקשה לי קצת שבפירושו למשנה פירש כמו הטיט השׁמֵן או הבצק ודומה לו ע"כ: הבונה כל שהוא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכותיה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמה. וכתבו תוס' ז"ל דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא אבל מוציא עטרן ופלפלת כל שהוא סברא הוא דמיחייב ע"כ:
והמסתת וכו': ובגמ' שמואל ור' יוחנן דאמרי תרוייהו מסתת חייב משום מכה בפטיש פי' שבמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד וה"ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכל שהוא ורב אמר משום בונה וכן קודח ס"ל לרב דחייב משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש והקשו תוס' ז"ל לרב דאמר משום בונה אמאי הפסיק מכה בפטיש בין מסתת לקודח דהוו תרוייהו משום בונה ולשמואל נמי ליתני תרוייהו בהדי הדדי ע"כ. ואפשר לומר דמשום דקודח כל שהוא יש בו שתי משמעות חדא שקדח נקב דק מפולש מעבר אל עבר ועוד שקדח כל שהוא ולא עבר עובי העץ ובהאי בתרייתא פליג עלה ר"ש בגמ' בברייתא עד שיקדח את כולו ולהכי שבקה לבסוף כך נלע"ד:
המסתת: מרבע וכו' לשון ר"ע ז"ל עד הכל לפי מנהג המקום. אמר המלקט דיש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצין:
הקודח כל שהוא: פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ז) ומפ' התם דקודח כל שהוא חזי לככא דאקלידא ותוחבו בחור התיבה ופותח: וכל נקב העשוי להתמלאות קרוי קודח בין שימלאנו ביתד או במסמר ואפשר שהוא מלשון כקדוח אש המסים וכן הרבה שכשקודחין ונוקבין במקדח הוא יוצא חם ביותר עד שכמעט ששורף היד ומטעם זה ג"כ נקרא מקדח:
זה הכלל כל העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת חייב: כך היה צריך להיות אבל מתוך פי' הר"ן ז"ל משמע דגרסי' כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב שכתב וז"ל בשבת אהעושה מלאכה קאי כל העושה מלאכה בשבת והיא מתקיימת ע"כ: ובגמ' אמרינן דזה הכלל לאתויי חקק קפיזא בקבא. ולענין טומאה אינו כן שאם חקק קפיזא בקבא עדיין נקרא גולם ואינם טמאי' עד שיגמור כל חקיקתם כדמוכח בפ"ק דחולין:
על הסדין בשעת מלאכה: גרסי' ול"ג בשעת גמר מלאכה:
ואם לבהמה כמלא פי גדי וכו': פי' שאינם ראוין לאכילה דאי לאו הכי מחייב אשיעורא זוטא כדאמרינן לעיל בגמרא פ' כלל גדול המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב תוס'. אלא דקאי האי דבור אברייתא דמייתי בגמ':
בין בימינו בין בשמאלו: באדם שהוא שולט בשתי ידיו עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט רב יעקב ברה דבת יעקב מוקי לה בשאר כל אדם ואפ"ה חייב דמתני' כולה ר' יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם ובשמאלו מיהא רושם הוי:
בין משני סמניות: לשון ראשון שפירש ר"ע ז"ל והר"ן ולשון שני הוא להרמב"ם ז"ל:
שכך היו כותבין: ס"א רושמין. ועיין במה שכתבתי לעיל ר"פ כלל גדול. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן ואפי' שיכתוב שתי אותיות יקרא רושם ואינו חייב משום כותב אלא משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח"כ כתב שתי אותיות בהעלם אחד אינו חייב אלא חטא' אחת לפי שהוא מלאכה אחת והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות ויתחייב שתים אחת משום כותב וא' משום רושם דהיינו השתי אותיות דאיהו סבירא ליה דמי שאינו כותב אלא שתי אותיות בלבד יקרא רושם וכשיכתוב יותר משתים אז יקרא כותב ויתחייב גם משום כותב עד כאן לשונו ז"ל בקיצור ובשנוי קצת להבנת דבריו ז"ל לפי עניות דעתי ויש לפירושו ז"ל רמז קצת מלשון ר' יוסי דבגמרא בברייתא אבל חכמים ס"ל דרושם הוי תולדת כותב:
אמר רבי יהודה מצינו וכו': כצ"ל:
שם משמעון ומשמואל: בגמ' פריך מי דמי מ"ם דשם סתומה מ"ם דשמעון פתוחה ומשני רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר ואותיבנא עליה מהא דתניא וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב וכו' מ"ם סתומה לא יעשנה פתוחה מ"ם פתוחה לא יעשנה סתומה ומשני הוא דאמר כר' יהודה בן בתירא דאמר נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם מכאן רמז לניסוך המים מן התורה ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי ועשאו פתוח כשר ואין כן הלכה ואע"ג דלענין הכותב בשבת שם במ"ם פתוחה הוי חייב שכן פירשה הרמב"ם ז"ל דלא נחוש אלא ללשון כו':
נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל: בגמ' פריך אלא ר' יהודה שתי אותיות והן שם א' לא מחייב והא תניא וכו' עד ר' יהודה אומר אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד כגון שש מששך תת מתתני אע"פ שהן משם א' פי' שהן שוות ומשני הא דידיה הא דרבי' דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ג אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם א' חייב כגון וכו' פי' שצריך למיעוט שיורו על דבר כגון רר שש גג חח אבל אם השתי אותיות שוות ולא יורו דבר ואינן תיבה כגון א"א ב"ב מודה ר"ג דאינו חייב ור' יוסי ס"ל דאף בזה חייב שהרי אין הטעם משום כותב אלא משום רושם שכן היו רושמין על קרשי המשכן וכו' ור"ש סבר בברייתא דלעולם אינו חייב עד שיכתוב כל התיבה כולה בשלימות וכדאמ' גבי מעבד כמ"ש בפ' כלל גדול גבי בבא דהמפשיטו. ונלע"ד דמשום בונה ומסתת וכו' וכן חורש הוי בכל שהוא סמך להם דיני כתיבה דשתי אותיות הוו נמי כל שהוא ובפרט לר' יוסי דמחייב על שתי רשימות ואפי' לרבנן משכחת דברשימה כל דהו חייב כגון נטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן או נטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש אם הספר צריך לכך א"נ לאשמועי' דבשאר מלאכות כגון זורק או מוציא או בונה או חורש דבכל שהוא חייב לא בעינן יד ימין במלאכה וכדתנן לעיל פ' המצניע גבי הוצאה אבל גבי כתיבה בא להשמיענו דכתיבת שמאל לאו כתיבה היא אלא אי בשולט בשתי ידיו או כולה ר' יוסי היא כדכתיבנא כך נלע"ד. ובגמ' ס"פ הזורק גבי הזורק שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג רבה אמר פטור אפילו לר"ג דהכא בסיף פירקין אם הוא מעביר שבידו לעמוד בסוף שתי אמות אמצעיות ורבא אמר חייב אפיי לרבנן דסוף פירקין אם הוא זורק שאין בידו לחזור כשנזכר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
כתב בדיו וכו': ובירוש' כתב בדיו על עלי ירקות במשקין במי פירות על הלוח פטור עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא וכן ג"כ אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד:
על שני כותלי זוית: כצ"ל:
ר' אליעזר: ביו"ד. ובגמ' בברייתא אמר להם ר' אליעזר לחכמים והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו אמרו לו שוטה היה ואין מביאין ראיה מן השוטים ומתוך ברייתא זו משמע קצת דגרסי' וחכמים פוטרין וכן בגמ' בדפוס גם בפסקי הרא"ש ז"ל אמנם הרב אלפס והרמב"ם ז"ל נראה דגרסי ור' יהושע פוטר וכן בירושלמי וכן בנוסחת כ"י וכן בראבי"ה ז"ל:
ובאבק סופרים: פי' בערוך אם הסופר מכתש סממני הדיו ועף מהן אבק על הקלף וכתב באצבעו על האבק פי' אחר אבק סופרים שמשימין על הכתיבה להשחירה ע"כ:
כתב [אות] אחת סמוך לכתב: ובגמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאי כר' אליעזר האמר אחד על האריג חייב:
כתב על גבי כתב: מתני' דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר:
נתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן פטור: גמ' תנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב ומתני' דקתני פטור דוקא כגון שני זייני"ן דאכתי בעי לזיוני ראשי הזייני"ן בתגין שלהם ותוספתא מיירי בשאר אותיות דלא בעו זיון ומש"ה חייב ובהכי ניחא מה שהקשו תוס' ז"ל וא"ת מאי איריא דנקט תנא נתכוין לכתוב חי"ת אפי' נתכוין לכתוב שני זייני"ן וכתב בלא זיון פטור ותרצו דנקט נתכוין לכתוב חי"ת לרבותא דדוקא כתב שני זייני"ן דבעי זיון פטור אבל כתב שתי אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב ואע"ג דהשתא מיהא לאחת הוא דמתכוין עכ"ל ז"ל:
על שני כותלי הבית על שני דפי פנקס: וה"ה בכותל אחד או בדף אחד רחוק זה מזה:
פטור: אבל אסור וכן כתב הרוקח ז"ל בסימן פ"ה:
כתב אות אחת נוטריקון: ובגמ' מפרש נוטריקין מן התורה מנין:
ר' יהושע בן בתירא מחייב: בנוסחת כ"י ר' יהודה וכן ברב אלפס:
הכותב שתי אותיות וכו': בפ' אמרו לו איכא מאן דס"ל התם דר"א ס"ל כר"ג דאין ידיעה לחצי שיעור:
אחת בשחרית ואחת בין הערבים: פי' בקונטרס הא דנקט אות א' שחרית ואות א' בין הערבים כיון דהוי שיעור בינתיים כדי לידע חשוב כשתי העלמות. ואין נראה חדא דהו"ל לפרושי שיעור שהות ועוד דאמרינן לעיל בגמ' כתב אות א' בצפורי ואות אחת בטבריא חייב אע"ג דמסתמא יש שהות כדי לידע. ונראה דמיירי שידע בינתיים ואחת שחרית וא' בין הערבים דנקט לרבותא דאע"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר"ג. תוס' ז"ל. ורבינו עובדיה ז"ל נראה דארכבה אתרי רכשי שפי' פי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל ואפשר לומר דרש"י ז"ל ס"ל דשתי העלמות הוי בבא בפני עצמה והדר תני אחת בשחרית ואחת בין הערבים דאע"ג דדמי להעלם א' פטריה ליה רבנן ומ"מ קושיות תוס' ז"ל במקומן עומדות ושמא ס"ל לרש"י דמשחרית ועד בין הערבים הוי שיעורא ותוס' ס"ל דהא לא מיקרי שיעור מפורש ולקושיא האחרת ג"כ מצפורי ועד טבריא אין השהות הנזכר בינתים ולכך חייב ודוחק:
וחכמים פוטרין: מקרבן אבל מכין אותו מכת מרדות. הרמב"ם ז"ל: