משנה שבת יב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יב · משנה ב | >>
החורשט כל שהואי, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא, חייב.
המלקט עצים, אם לתקן, כל שהן; אם להסיק, כדי לבשל ביצה קלה.
המלקט עשבים, אם לתקן, כל שהוא; אם לבהמה, כמלוא פי הגדי.
הַחוֹרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא,
- הַמְּנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְּזָרֵד כָּל שֶׁהוּא,
- חַיָּב.
- הַמְּלַקֵּט עֵצִים,
- אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהֵן;
- אִם לְהֶסֵּק, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה.
- הַמְּלַקֵּט עֲשָׂבִים,
- אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהוּא;
- אִם לִבְהֵמָה, כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי:
החורש כל שהוא,
- המנכש,
- והמקרסם,
- והמזרד כל שהוא,
- חייב.
- המלקט עצים -
- לתקן - כל שהוא.
- ואם להסיק -
- כדי לבשל - ביצה קלה.
- המלקט עשבים -
- לתקן - כל שהוא.
- ואם לבהמה - כמלוא פי גדי.
מנכש - הוא החופר סביב בעיקרי הגפנים והצמחים, והוא ממלאכות העבודה והיא והחרישה שווה.
מקרסם - הוא הקוטע ירקות, הכורת מהם מה שעלה על פני הארץ.
ומזרד - הכורת ענפי האילנות.
וזה המקרסם והמזרד, כשהוא מתכוין לתועלתו במה שכרת, הוא מאבות מלאכות הקוצר. ואם נתכוון לתקן הצמח כדי שירבו ויגדלו כאשר יעשו בזמורות הגפנים הוא זורע.
ועניין אמרו לתקן - לתקן הארץ לחרישה, ואם היתה כוונתו בלקיטת העצים לשורפן, או באסיפת העשבים לגדשן ולהאכילן לבהמתו, נקרא מעמר:
המנכש - תולש עשבים רעים מתוך טובים. פ"א חופר סביב עקרי הצמחים והיא מלאכה מעין חרישה:
מקרסם - קוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו:
מזרד - זרדים לחים חדשים של שנה זו, ופעמים שהן מרובים ומתגדלים ומכחישים כח האילן וקוצצין אותן ממנו יא:
אם לתקן - את האילן יב או את הקרקע, וקצצו מן המחובר:
ביצה קלה - כגרוגרת מביצת תרנגולת, שהיא קלה להתבשל יותר משאר ביצים:
החורש. אף על גב דלפום סדרא דנקט עד השתא ה"ל להקדים לשנות הכותב דהוא נשנה סמוך לבונה באבות מלאכות מ"מ הקדים החורש לפי שהוא הפך הבונה שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר וזה חופר גומא או מחסר דבר ועוד דדמיין בשיעורין דבונה וחורש שניהם בכל שהו כך נ"ל:
כל שהוא. מפרש בגמ' דחזי לזרוע בתוכה נימא של דלעת וכתב רש"י דאף על גב דלענין הוצאה תנן ספ"ט זרע דילועים שנים ה"מ לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק בהדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה ע"כ. דכותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין:
והמקרסם והמזרד. פי' הר"ב שניהם לתיקון אילן. וכתב הרמב"ם שחייב משום זורע:
המלקט עצים וכו'. וכתב הרמב"ם דלתקן הארץ משום חורש ולתקן האילן משום זורע ואם מאספן להיסק נקרא מעמר וכ"כ בלקיטת עשבים:
כדי לבשל ביצה קלה. עיין בפי' הר"ב במ"ה פ"ח ומ"ה פ"ט וכאן קיצר:
(ט) (על המשנה) החורש. הקדים החורש לפי שהוא הפך הבונה שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר וזה חופר ומחסר ועוד דדמיין בשיעורן דבונה וחורש שניהם בכ"ש:
(י) (על המשנה) כ"ש. מפרש בגמרא דחזי לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ופרש"י אע"ג דלענין הוצאה (ספ"ט) תנן שנים הני מילי לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק בהדדי שאין זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה. דכותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין:
(יא) (על הברטנורא) וחייב משום זורע. הר"מ:
(יב) (על הברטנורא) משום זורע ולתקן הארץ משום חורש ואם מאספן להיסק נקרא מעמר וכ"כ בלקיטת עשבים. הר"מ:
ואם לבהמה כמלא פי גדי וכו': פי' שאינם ראוין לאכילה דאי לאו הכי מחייב אשיעורא זוטא כדאמרינן לעיל בגמרא פ' כלל גדול המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב תוס'. אלא דקאי האי דבור אברייתא דמייתי בגמ':
יכין
החורש: לפי מה דנקט תנא עד השתא פי' סדר המלאכות. נקטינהו למפרע ממה שהזכירם לעיל (פ"ז) וא"כ הו"ל לפרש השתא כותב. ואפ"ה נקט חורש. מדדמי לבונה. דבשניהן דרך לחפור ולמלא גומות. [אב"י ועי' תוי"ט דכ' לפי שהוא הפך הבונה. שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר. וזה חופר גומא או מחסר דבר. ועל זה קשה הרי גם בחפירות בור שייך בונה. וכדאמרינן גבשושית ונטלה. בבית חייב משום בונה. ומרן שי' חיקן זה בלשונו הזהב. ודו"ק]. ותו דשניהן שוין בשיעורי בכ"ש:
כל שהוא המנכש: (יעטען). שתולש עשבים רעים מבין הצמחים:
והמקרסם: קוצץ ענפים יבשים מהאילן לתקנו:
והמזרד: ממעט ענפים שרבו. שמכחישין האילן. וכולן תולדת זורע:
המלקט עצים: קצוצים:
אם לתקן: שאספן לתקן הארץ דחייב משום חורש. ואם כדי לתקן הצמחי' שתחתיהן דחייב משום זורע:
כל שהן אם להיסק: דאז חייב משום מעמר:
כדי לבשל ביצה קלה: כשיעור גרוגרת והוא שליש מביצת תרנגולת (מג"א שס"ח) וכלעיל פ"ח נ"א. נ"ב. מיהו במתקן הקרקע עי"ז. הרי הו"ל פ"ר. ומחייב בכ"ש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת