רמב"ם על שבת יב
שבת פרק יב
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה שבת יב רמבם
מסתת - הוא החרש המיישר המלאכה והמחליק אותה בכלי הידוע אצלנו, וזאת המלאכה היא תולדת המכה בפטיש.
ומעצד - כלי אומנות ידוע, "חרש ברזל מעצד"(ישעיה מד, יב).
וקודח - הנוקב, והיא תולדת המכה בפטיש.
ורבן שמעון בן גמליאל סובר, כי המכה בקורנס על הסדן, אף על פי שלא הכה על שום דבר מהדברים שהוא רוצה לרקען או להחליקן, שהוא חייב ובתנאי שתהיה ההכאה בשעת מלאכה, לפי שכך עושין הנפחין והם חרשי הברזל, פעמים רבות יכו על הברזל הכאות הרבה, ועל הסדן הכאה או שתים כאילו אותה ההכאה מתקנת אותן ההכאות כולן.
ואין הלכה כמותו:
מנכש - הוא החופר סביב בעיקרי הגפנים והצמחים, והוא ממלאכות העבודה והיא והחרישה שווה.
מקרסם - הוא הקוטע ירקות, הכורת מהם מה שעלה על פני הארץ.
ומזרד - הכורת ענפי האילנות.
וזה המקרסם והמזרד, כשהוא מתכוין לתועלתו במה שכרת, הוא מאבות מלאכות הקוצר. ואם נתכוון לתקן הצמח כדי שירבו ויגדלו כאשר יעשו בזמורות הגפנים הוא זורע.
ועניין אמרו לתקן - לתקן הארץ לחרישה, ואם היתה כוונתו בלקיטת העצים לשורפן, או באסיפת העשבים לגדשן ולהאכילן לבהמתו, נקרא מעמר:
אמרם בין בימינו בין בשמאלו - רוצה לומר מי שהוא משתמש בשתי ידיו, והם קורין אותו שולט בשתי ידיו, אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין, אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם לא כותב.
סמניות - הוא לשון רבים של סימן, והם סימנים כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד, וב' שיורה על שנים, בכל לשון ובכל כתיבה.
ורבי יוסי אומר, כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם, ורושם אצלנו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן. כי קרשי המשכן היו עשרים מצד צפון ועשרים מצד דרום ושמונה מצד מערב, ותכלית מה שהיו מונין שם עשרים, והיו כותבים על הקרש הראשון בצדו האחד א', ועל הקרש השני ב', וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבין עליו כ'. וכיון שכן הוא כמו שאמרנו, מי שכתב בקרש אחד י"א והם שתי אותיות וככה עד הי"ט, חייב משום רושם. ותועלת היותו משום כותב או משום רושם, כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על שתי אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג, ואחר כן כתב שתי אותיות בהעלם אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהיא מלאכה אחת. והאומר משום רושם, ומונה רושם מאבות מלאכות, יחייב שתים.
ופירוש בן זוגו - חבירו, רוצה לומר שהוא לצדו בסדר.
ואמר רבי יהודה, אם נתכוון לכתוב שמעון כיון שכתב שמ יתחייב לפי שגמר שם, ואף על פי שמ"ם שם סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון, וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכוונתו אלא בגמר מלאכה הראויה, אילו נתכוון לארוג בגד מעשרים אמה בשבת שלא יהיה חייב עד שיגמור העשרים אמה, ויארוג כל השבת ויהיה פטור, זה שקר, אלא משעה שיארוג שני חוטים יתחייב, אף על פי שכוונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות.
ואין הלכה כרבי יוסי:
דיו - ידוע, "כותב על הספר בדיו"(ירמיה לו, יח).
וסם - שם העיקר איזה עיקר יהיה, ורצונו בכאן עיקר צובע.
סיקרא - גם כן ידוע, והוא כמו אבן שצובע צבע אדום.
קומוס - מין עפר וצבעו שחור, ובערבי "אלזאג".
קלקנתוס - ממין הקומוס, וכן נקרא בערבי "קלקנתום".
כל דבר שהוא רושם - רוצה לומר שיתקיים רישומו.
פנקס - ספר חשבון הסופרים.
נהגין - נקראין, מן "והגית בו"(יהושע א, ח), רוצה לומר שתהיה האות כנגד האות השניה.
ואמרו מסרט על בשרו - הוא שיכתוב בסריטה על שטח בשרו, ואפילו הוציא דם אינו חייב חטאת לדעת רבי יהושע, לפי שאין דרך כתיבה בכך.
והלכה כרבי יהושע:
אחד בארץ ואחד בקורה - רוצה לומר כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה.
ונוטריקון - הוא שיכתוב אות אחת מראש המלה ויובן מאותו אות כל המלה, כמו שיכתוב ק' וינקוד עליה ויהיה רמז על קרבן, או יכתוב מ' ויהיה רמז על מעשר, ויובן ממנו זה כפי מה שהסכימו אנשי נוף אחד או אנשי מדינה אחת.
רבי יהושע בן בתירא אמר, כיון שהכל מבינים מאותה אות המלה כולה, כאילו כתב אותיות הרבה.
והלכה כחכמים:
הכוונה בזאת ההלכה, כי העושה קצת מן המלאכה בשעה אחת מיום השבת, ולא גמר אותה וגמרה בשעה אחרת, והוא שוגג בשתי שעות, אלא שנזכר בין שתי השעות כי אותה הקצת שעשה עבר, ואחר כן שגג וגמר המלאכה.
רבן גמליאל אומר, אין ידיעה לחצי שיעור, ואותה ידיעה הרי היא כאילו לא היתה ולא עשתה רושם כלל ובהעלם אחד עשה המלאכה כולה, ולפיכך הוא חייב חטאת.
וחכמים אומרים, יש ידיעה לחצי שיעור, ונבדל קצת המלאכה מן הקצת בידיעה ולפיכך הוא פטור מן הקרבן, אבל הוא חייב מכת מרדות על חצי שיעור כאשר בארנו, כי אמרו פטור זו היא כוונתו, במה דברים אמורים כשעשה חצי שיעור במזיד, אבל אם היה שוגג אינו לוקה.
והלכה כחכמים:
משנה שבת, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב