משנה פסחים י א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק י · משנה א | >>
ערבי (ס"א ערב) פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשךב.
ואפילו עני ג שבישראל לא יאכל עד שיסב.
ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפלו מן התמחויד.
עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי.
ערב פסחים - סמוך למנחה,
- לא יאכל אדם - עד שתחשך.
- אפילו עני שבישראל -
- לא יאכל - עד שיסב.
- לא יפחתו לו - מארבעה כוסות של יין,
- ואפילו מן התמחוי.
סמוך למנחה - הוא שישאר מן היום יותר משתי שעות ומחצה זמניות, לפי שהעת שיקרא מנחה הוא שישאר מן היום שתי שעות ומחצה.
ומפני זה חייבנו לזה החיוב לפי שאכילת מצה בלילה הראשון חובה, וראוי להרעיב אדם עצמו כדי שיאכל המצה בתאבון. וזה שמנענו אותו מן האכילה אינו אכילת לחם לבדו, כי אין ברשותו לאכול לחם באותה שעה, ואסור לנו לאכול מצה יום ארבעה עשר עד שיאכלנה בשעת המצוה, אבל מנעוהו לאכול הרבה משאר המאכלים.
וחייבנו לאכול בהסבה כדי שיאכל כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים, עד שיהיה דרך חרות.
ותמחוי - הוא כלי שמשימים בו התבשיל שמקבצים לצורך העניים מן הבתים, ואסור לאכלו אלא לאדם שהוא בתכלית העוני כמו שבארנו בסוף פאה:
ערבי פסחים סמוך למנחה - קודם למנחה מעט כמו חצי שעה. בתחלת שעה עשירית א. דתמיד קרב בתשע ומחצה והוא זמן המנחה, וקודם למנחה חצי שעה הוי בתחלת שעה עשירית:
לא יאכל אדם - כדי שיאכל מצה לתאבון משום הדור מצוה. ולחם פשיטא דלא מצי אכיל, דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. ומצה נמי הא אמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. ולא נצרכה אלא לשאר אוכלין שלא ימלא כריסו מהן:
עד שיסב - במטה ועל השלחן כדרך בני חורין:
ולא יפחתו לו - גבאי צדקה המפרנסים את העניים:
ואפילו הוא מתפרנס מן התמחוי - דהיינו עני שבעניים דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי:
מד' כוסות - כנגד ד' לשונות של גאולה שיש בפרשת וארא. והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי:
סמוך למנחה. פירש הר"ב בתחלת שעה עשירית. ומנחה דהכא מנחה קטנה היא דלא כמשנה ב' דפ"ק דשבת דהכא טעמא משום הדור מצוה וסגי בהכי. וטעם לשם מנחה כתבתי ברפ"ד דברכות:
עד שתחשך. דאז זמן אכילת מצה כדתניא בתוספתא הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא משום דכתיב (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה. ומצה ומרור אתקשו לפסח. תוספות:
ואפילו עני כו'. דס"ד דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות. וי"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני שבישראל. פירוש עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך. תוספות:
ואפילו מן התמחוי. גמרא פשיטא. לא נצרכה אלא אפילו לר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה:
(א) (על הברטנורא) מנחה קטנה היא דלא כמ"ב דפ"ק דשבת. דהכא טעמא משום הידור מצוה וסגי בהכי:
(ב) (על המשנה) עד שתחשך. דאז זמן אכילת מצה כדתניא בתוספתא. הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך. וטעמא משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ואינך איתקשו לפסח. תוספ':
(ג) (על המשנה) ואפילו עני. דס"ד דהסיבת עני לאו חשיבה הסיבה דאין לו על מה להסב. וי"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני כו' פירש שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך:
(ד) (על המשנה) מן התמחוי. גמרא פשיטא לא נצרכה אלא אפילו לר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. הכא משום פרסומי ניסא מודה:
ערבי פסחים: אי גרסינן ערבי ניחא ואי גרסינן ערב ה"ק ערב ששוחטין בו פסחים א"נ ערב פסח ראשון ושני תוספות ז"ל. ובירוש' משמע דגריס ערב בלא יוד. והמרדכי ז"ל כתב נראה דגרסי' ערבי ור"ל ערב פסח שבכל שנה ושנה א"נ נקט ערבי משום לישנא דקרא ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים ע"כ. ובגמ' מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי דתניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וי"ט מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך אמ' רב הונא לא נצרכא אלא לר' יוסי דאמ' אוכל והולך עד שתחשך ה"מ בערבי שבתות וערבי ימים טובים אבל בע"פ משו' חיובא דמצה מודה. וביד ס"פ ששי דהלכות חמץ ומצה ופ"ז סי' ז' ח' ובטור א"ח סי' תע"א:
סמוך למנחה: תימ' אמאי קרי לה מנחה דאי משו' דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה מנחת תמידין ומנחת חביתין וי"ל בשחר יש שֵׁם אחר תפלת שחרית ועוד דאמרי' בפ"ק דברכות הוי זהיר בתפלת המנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה ושמא בשעת הקרבת מנחה נענה ולכך קרי לה תפלת מנחה שאז היה שעת רצון תוס' ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת בא אל פרעה בפסוק בין הערבים דמנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמינן למנח יומא והן מנחה גדולה. ומנחה קטנה שהזכירו חכמים ע"כ וקרוב לזה כתב ה"ר דוד קמחי ז"ל בשרש מנח: וכתב הר"ן ז"ל ואיבעיא לן בגמ' האי סמוך למנחה אי סמוך למנחה גדולה או סמוך למנחה קטנה ולא איפשיטא הלכך מנקט לחומרא עדיף ע"כ:
לא יאכל: אפי' התפלל ומשום מצה דבלא התפלל תפלת מנחה אפי' בשאר ימות השנה אסור כדתנן בפ"ק דשבת תוס' ז"ל עוד הקשו ז"ל וא"ת והא אמרי' בכל שעה בצקות של גוים ממלא אדם כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והכא אסור לאכול אפי' מבעוד יום ותרצו די"ל דבאותה סעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שבעו כדי שיאכל מצה לתיאבון אבל מבע"י אין אדם נזהר ואוכל כל שבעי דסבר שעד הלילה יתאוה ואדרבא יהיה שבע יותר כי יתברך המאכל במעיו יהא דדייק רבא לקמן בגמ' דחמרא גריר דאי אמרת מיסעד סעיד בין הכוסות הללו אמאי ישתה אע"ג דבאותה סעודה אדם נזהר מלאכול כל שבעו הייינו משו' דשתייה אי אפשר להזהר א"נ מבין ראשון לשני דאיכא אגדתא והלל דוקא דדמי לסעודה אחרת ע"כ. עוד כתבו ז"ל עד שתחשך מקשין אמאי איצטריך עד שתחשך פשיטא ועוד דבגמרא גבי שבתות וי"ט לא קתני ליה ואומ' הר"י מקורביל דגבי מצה דוקא בעינן עד שתחשך כדתניא בתוספתא פסח מצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא הוי משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ומצה ומרור איתקשו לפסח אבל סעודת שבת וי"ט מצי אכיל להו מבע"י כדאמרי' וכו'. ואומר מה"ר יחיאל ז"ל דכי פריך בגמ' מאי אריא ע"פ ל"מ לשנויי דנקט ערבי פסחים משו' דבעי למיתני עד שתחשך דכבר אשמעי' באיזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא בלילה והכא אגב אורחיה תנייה בקוצר ורבינו יהודה ז"ל תירץ דאתא לאשמועי' דאע"ג דשחיטת פסחים מבע"י אינו נאכל מבע"י כשאר קדשים ומיהו בירוש' בריש פירקין תני ע"ש מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך ע"כ. ומן המנחה ולמעלה דקתני בההיא ברייתא דלעיל לרב הונא סמוך למנחה קאמ' במתני' עוד כתבו תוס' ז"ל עלה דההיא דפריך בגמ' מאי אריא ע"פ וא"ת אמאי לא משני דתנא בפסח קאי כדמשני בפ' כל שעה גבי פת עבה וי"ל משו' דבפסח קאי אין לו להניח ערבי שבתות דתדירי בכל שבוע א"נ הכא דאיכא למיטעי ולמימר דדוקא ערבי פסחים משו' חיובא דמצה לא הל"ל ע"פ וכן בריש מקום שנהגו איכא למיטעי דדוקא בערבי פסחים אסור לעשות מלאכה משו' קרבן ע"כ:
עד שיסב: הסבה על צד שמאל. ומצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל שֶׁיַסֵב היוד בפתח והסמך דגושה. מצה צריכה הסבה כבני חורין שהוא זכר לגאולה. מרור אין צריך הסבה שהוא זכר לעבדות. יין צריך הסבה כל ד' כוסות:
ולא יפחתו לו: פי' רשב"ם גבאי צדקה וגרסי' לא יפחתו וכן נראה מדלא קתני לא יפחות לשון יחיד וליכא למימר דיפחתו אארבע כוסות קאי דא"כ הל"ל ד' כוסות בלא מ"ם והא דקאמ' מן התמחוי לא ימנע מלקבל כדי לקיים ד' כוסות תוס' ז"ל וז"ל הירושלמי א"ר חייא בר אבא לפי שאין ערב לאדם לאכול מן הקופה וכאן אפי' מן התמחוי ע"כ ועוד דקדקו תוס' ז"ל מתוך הלשון דולא יפחתו לו משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולן בשלו וסברא הוא דמ"ש ד' כוסות מקדוש דכל השנה דאחד מוציא את כולן ומיהו שמא גס בקדוש היה לכל אחד כוס כדמשמע וכו' ובסוף דבריהם העלו ז"ל ונראה להחמיר ולהצריך ד' כוסות לכל א' וא' והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום דאמרי' בגמ' טעמו פגמו ע"כ. ירוש' ריב"ל ד' כוסות כנגד ד' כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על יד פרעה ונתת כוס פרעה בידו: ר' לוי אמ' כנגד ד' מלכיות ורבנן אמרין כנגד ד' כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם קח את כוס היין החמה כוס זהב בבל ביד ה' כי כוס ביד ה' ורוח זלעפות מנת כוסם וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות ה' מנת תלקי וכוסי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה והדן כוס ישועות אשא תרין. וכתב הר"ן ז"ל ונראה שלפיכך נהגו לומר שפוך חמתך בכוס רביעי. ובגמ' אמרי' דלית בהו משו' זוגות ולא משו' כשפים דליל שמורים הוא לילה המשומר ובא מן המזיקין ועוד דקיימא לן כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה ועוד דד' כוסות תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא ואין מצטרפין זה לזה:
בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה דתנן במסכת פאה ומי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי:
יכין
ערבי פסחים סמוך למנחה: ר"ל קודם למנחה קטנה, והיא בט' שעות ומחצה, וסמוך לה היינו בתחלת שעה י', שהוא תחלת רביעית האחרון של יום:
לא יאכל אדם: מצה עשירה, אבל שאר מצה אסור אפילו מהבוקר, ופירות ובשר וכדומה, מותר כל היום רק לא ימלא כריסו מהן (שו"ע או"ח, תעא):
עד שתחשך: כדי שיאכל מצה לתיאבון, ומה"ט אסור נמי במצה כל היום, דבמצה שיוכל לצאת בה בלילה החמירו טפי כדי שיאכלנה בלילה לתיאבון. מיהו מצה שנתבשלה עד שנתמעכה ונימוחה, [כמצה ברייא], או [מצה קלעסכען], מותר לאכלן בע"פ, אבל מצה מטוגן, [כמצה לאקשען, וקוגעל] או [פאנקוכען] שנעשה ממצה [רייביכס] או ממצה שרוייה, אסורים בע"פ [פרי מגדים שם]. מיהו מרור מדהו"ל בזה"ז בלילה רק מדרבנן, שרי ביום, ויש אוסרים. ויין מעט אסור, ומרובה שרי דמרובה גריר תאות המאכל [שם]:
ואפילו עני שבישראל: שאין דרכו להסב, גם אין לו כרים להסב עליהן (שו"ע או"ח, תעב):
לא יאכל עד שיסב: ישב על מטה או ספסל, ויסמוך על צד שמאל בשעת אכילת מצה ושתיית ד' כוסות, אבל מרור א"צ הסיבה (שו"ע או"ח, תעה). ומי שהוא אבל, צריך הסיבה, וישנה מעט, וילבש קיטל בלי כסף [ח"י תע"ב סק"ה ולמג"א וט"ז שם פטור מהסיבה]. ובן אצל אביו, י"א צריך וי"א א"צ הסיבה. ותלמיד אצל רבו א"צ הסיבה. ואשה א"צ הסיבה, חוץ מאשה חשובה, ולדידן כולן חשובות [ונ"ל ראיה מח"מ סי' ס"ב], ואפ"ה אין נוהגות להסב, דסומכין על ראבי"ה דבזה"ז אין חיוב להסב. וכל הצריך הסיבה ואכל או שתה בלא הסיבה, לדידן שאין דרכנו בהסיבה א"צ לחזור לאכול ולשתות בהסיבה, די"א דבארצינו פטורים מה"ט מהסיבה, ואף דלא קיי"ל כן, עכ"פ בדיעבד יצא (שו"ע או"ח, תעב):
ולא יפחתו לו: אפילו לאשה [שם]:
מארבע כוסות של יין: כנגד ד' לשונות שנזכרו בגאולת מצרים, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, [ונ"ל שמרמזים לד' חסדים שנעשו להם בגאולת מצרים, והוצאתי, כנגד סבל פרך "הגוף", והצלתי כנגד "מממונם" שנצלו ממצרים תחת עבודתם שם רד"ו שנים, וגאלתי תחת "כבודם" שנתגדל כשנענשו מצרים על ידן ויצאו הם ביד רמה, ולקחתי כנגד רווח "הרוחני" שהשיגו כשלקחם הקב"ה לו לעם ונתן להם התה"ק, ולכן ראוי שישאו כוס ישועות על כל חסד וחסד לבד]:
ואפילו מן התמחוי: ר"ל אפילו עני שבעניים שמתפרנס מהתמחוי, אם לא נתנו לו מהצדקה מחוייב לעשות מלאכה, או למכור מלבושו לצורך ד' כוסות [שם]. ותמחוי הוא קערה שרגילין היו לחזור בה בכל יום ונותנין בה הבעלי בתים כל א' מעט תבשיל מקדירתו, לפרנס בה העניים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת