משנה פסחים ו א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ו · משנה א | >>

אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו וזריקת דמו ^א ומיחוי קרביו והקטר חלביו^ב, אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת.

הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו, אין דוחין את השבת.

רבי אליעזר אומר, דוחין.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת: שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

ואלו דברים בפסח - דוחין את השבת,

שחיטתו, וזריקת דמו,

ומיחוי קרביו, והקטר חלביו.

אבל - צלייתו, והדחת קרביו,

אינן דוחין את השבת.

הרכבתו,

והבאתו מחוץ לתחום,

וחתיכת יבלתו,

אינן דוחין.

רבי אליעזר אומר:

דוחין.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אמר השם יתברך בקרבן תמיד "במועדו"(במדבר כח, ב), וכמו שהיה תמיד קרב בשבת כמו שכתב בפרק "על עולת התמיד יעשה ונסכו"(במדבר כח, י), כמו כן קרבן פסח היה קרב בשבת.

ומחוי קרביו - פירוש שיוציאו ממנו הרעי.

ומה שאסר חתיכת יבלתו - הוא שיחתוך אותה בכלי אם יש שם יבלת, אבל ביד מותר לחתכה בשבת כאשר נתבאר בסוף עירובין.

הרכבתו והבאתו - הוא מלאכה לפי שהוא משאוי לדעת חכמים, אבל לדעת בן בתירא אינו משוי כאשר נתבאר מדעתו בפרק הרביעי מזו המסכתא.

והבאתו מחוץ לתחום - גם כן אסור מדאורייתא אצל רבי עקיבא שהוא סובר איסור תחומין דאורייתא. ורבי אליעזר סובר איסור תחומין דרבנן והחי נושא את עצמו ואפילו בהמה כבן בתירא, ולפיכך היו אלו הדברים לפי סברתו כולן משום שבות בלבד:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

ואלו דברים בפסח דוחין את השבת - פסח דוחה את השבת, דנאמר מועדו בפסח (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ונאמר מועדו בתמיד (שם כח) תשמרו להקריב לי במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת שנאמר (שם) על עולת התמיד, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת:

שחיטתו וזריקת דמו - א"א לעשותן בלילה דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו להקריב, ביום ולא בלילה:

מחוי - קינוח, כמו אכלה ומחתה פיה (משלי ל). מחוי קרביו דוחה את השבת, שלא יסריחו:

צלייתו והדחת קרביו אין דוחין - דאפשר משתחשך:

הרכבתו - על כתפו להביאו דרך רה"ר לעזרה ^ג. אע"פ שאין בו אלא איסור שבות, שהחי נושא את עצמו ^ד, אין דוחה, דהו"ל למעבדה מאתמול. וכן הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו של קרבן פסח להסיר מומו, אע"פ שאין בו אלא איסור שבות, שחותכה בשיניו או בידו, אינן דוחים. והא דתנן בשלהי עירובין חותכין יבלת במקדש, ההיא ביבשה דמפרך פרכה, ומתניתין דהכא בלחה. ואע"פ דכשחותכה בשיניו או בידו כלאחר יד הוא, אפילו הכי אסור בלחה דהוה ליה למעבדה מאתמול:

ר"א אומר דוחין - דסבר מכשירי מצוה דוחים את השבת ^ה, במסכת שבת:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

דוחים את השבת. פי' הר"ב דנאמר מועדו בפסח ויעשו בני ישראל וגו'. עי' במשנה דלקמן:

וזריקת דמו. כתבו התוספת דתנא אגב שחיטתו דהא זריקה משום מאי תהא אסורה. וכתבו עוד דלא איצטריך למיתני והפשטו משום דהוי בכלל הקטר חלביו דאינו יכול להוציאם אלא על ידי הפשט עד החזה משום נימין ואח"כ מפשיט חתיכות קטנות דאין בהם שיעור עור כדאיתא בפרק כל כתבי קי"ז ושם כתבו עוד דלרבנן דפליגי אר"י בנו של ר"י בן ברוקא מותר להפשיט לגמרי שלא תהא מושלכת כנבילה והא דלא חשיב ליה הכא גבי דחיית שבת י"ל דבפלוגתא לא קא מיירי. והא דמיירי בפלוגתא דר"א ור"ע דמההיא ילפינן דהזאה אינה דוחה שבת להכי קתני לה. וכתירוץ האחרון נראה דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות קרבן פסח שכתב דמפשיטין את כולו. ולא חילק בי"ד שחל בשבת. והכ"מ לא העיר בזה ואחשוב שלא זכר להא דכל כתבי. ותדע דמייתי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן מן התוספתא:

והקטר חלביו. בגמרא תניא אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כל הלילה ופירש"י כדכתיב (ויקרא ו ב) על מוקדה על המזבח כל הלילה [ועי' בריש ברכות] ואין ממתינין להם עד שתחשך. ע"כ. וטעמא דמקדימין שהרי דחתה שחיטה את השבת. כדאיתא בסוף פ"ו דמנחות בגמרא דף ע"ב ע"ב. והיינו טעמא שהוצרך הר"ב לפרש גבי שחיטה שא"א לעשות וכו' דאי לאו ההוא קרא לא דחינן לשבת כלל:

הרכבתו על כתפו. פירש הר"ב להביאו דרך ר"ה לעזרה וכ"כ רש"י ומשמע מלשונם דירושלים רה"ר היא. דאל"כ ה"ל למימר, להביאו דרך רה"ר לירושלים. ועוד דלא הוו צריכי לטעמא דחי נושא את עצמו. ובמשנה ט' פרק בתרא דעירובין פי' הר"ב דירושלים כרמלית היא. וראיתי בתוס' [דף ס"ו] בד"ה תוחב לו בצמרו שכתבו דבגמרא בשמעתין משמע דיש איסור רה"ר בירושלים. ופירשו דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה"ג משני בפ' בתרא דערובין אמילתא אחריתי. ע"כ. ומ"ש הר"ב שהחי נושא את עצמו. אתיא כבן בתירא דלעיל פ"ד משנה ג':

רבי אליעזר אומר דוחין שבת. פי' הר"ב דסבר מכשירי וכו' במסכת שבת רפי"ט ואפילו מלאכה גמורה ס"ל דשרי כדאיתא התם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) וזריקת דמו. תנא אגב שחיטתו. תוספ'. דהא זריקה משום מאי תהא אסורה וכתב עוד דלא אצטריך למתני והפשטו משום דהוי בכלל הקטר חלבו דאינו יכול להוציאו אלא ע"י הפשט. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) והקטר חלביו. בגמרא תניא אר"ש בא וראה כמה תביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כל הלילה ואין ממתינין עד שתחשך ע"כ. וטעמא דמקדימין שהרי דחתה שחיטה את השבת כדאיתא במנחות דף ע"ב. וה"ט שהוצרך הר"ב לפרש גבי שחיטה שא"א לעשות כו'. דאי לאו ההוא קרא לא דחינן לשבת כלל:

(ג) (על הברטנורא) משמע דירושלים רה"ר היא. ובמשנה ט' פ"י דעירובין פירש הר"ב דירושלים כרמלית היא. פירשו בתוספ' דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות:

(ד) (על הברטנורא) אתיא כבן בתירה דלעיל פ"ד מ"ג:

(ה) (על הברטנורא) רפי"ט דשבת ואפילו מלאכה גמורה ס"ל דשרי כדאיתא התם:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו': ע"ס סי' ב' פ"א דהלכו' ' קרבן פסח סי' י"ח. וקישור פרק זה עם משניות שלמעלה הימנו מבואר: ובגמ' בבלית וירושלמית ברייתא דהלכה זו שהפסח דוחה את השבת נתעלמה מבני בתירא שהיו נשיאים אלא שלשון הבבלי בני בתירא ולשון הירושלמי זקני בתירא ונלע"ד דאי גרסי' זקני בתירא ניחא שר"ל אבותיו או אבות אבותיו של ר' יהודה בן בתירא ושני אחיו ר' יהושע בן בתירא ור"ש בן בתירא דאפשר דזקניהם או אבותיהם היו בימי הלל אבל אי גרסי' בני בתירא קשה דהא הגדול שבהם שהוא ר' יהודה בן בתירא ע"י מעשה דביטול כשפים שביטל ר' יהושע וע"י תפלתו ותפלת ר' אליעזר הוא שהועמד אותו צדיק כדאיתא בירוש' ספד"מ ואתה ידעת שר' אליעזר ור' יהושע שניהם תלמידי ריב"ז וא"כ כיצד אפשר שאלו בני בתירא הנזכרים היו בנשיאות קודם הלל רבו של רבם דר' אליעזר ור' יהושע כיון שריב"ב לא הועמד בעולם אלא ע"י זכות תלמידי תלמידו כדכתיבנא. ועוד קשה דבפ"ק דפסחים דף ג' מוכח שריב"ב היה בזמן הבית בנציבין גבי עובדא דההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים משופרי שופרי ולכן נלע"ד דלפי תלמודא דידן לכל הפחות צריך לומר דתרי ריב"ב הוו ואותו ריב"ב דבירושלמי ספד"מ לאו היינו ר' יהודה בן בתירא דבכוליה תלמודא דוק. וכתוב בספר תרומת הדשן סי' קכ"ו היאך אפשר ששכחו בני בתירא אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו וכיצד עשו בשנים הראשונים אלא על כרחין בשנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת ונשתכח מהם הדבר אע"פ שהיתה מילתא דצבור ע"כ:

ומיחוי קרביו: גמ' מאי מיחוי רב הונא אמר שמנקבין בסכין פי' רש"י ז"ל מנקבן בסכין שיצא הרעי שאם יניחנו בתוכן יסריחו קודם שתחשוך ולשון מיחוי כמו וממחה ושופך וכמו המחהו וגמעו לישנא אחרינא מיחוי לשון נקיבה וחבול כמו תמחה את זכר עמלק רב חייא בר רב אמר ליחה האדוקה במיעים שיוצאה מהן בדוחק בסכין מיחוי לשון דבר בזוי כמו וחרבות מחים ומתרגם רב יוסף מחים רשיעייא אלמא דבר רע ושנוי הוא וכן בירוש' מיחוי קרבים א"ר יוחנן כל פעל ה' למענהו שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול ע"כ. ובזה מתורץ דנקט תנא מיחוי קרביו דהוי לצורך הדיוט בין זריקת דמו והקטר חלביו דהוי צורך גבוה וכיון ששנה הקטר חלביו לבסוף מן הטעם האמור סמך צלייתו להקטר חלביו שכולו ענין אחד ואין ביניהן רק שזה לגבוה ומש"ה מותר וזה לצורך הדיוט ומש"ה אסור והדר תני והדחת קרביו אע"ג שהן קודמין לצלייתו ומ"מ ק"ק דה"ל למיתני והקטר אימוריו לשון כולל גם הכליות ואפשר לומר דמשום דהוי הקטר חלביו לשון נופל על הלשון דמיחוי קרביו מש"ה תנא ליה וממילא משתמע גם הכליות וכיוצא בזה התירוץ תמצא שכתבתי בשם חדושי הרא"ש ז"ל בשם רבינו שמשון ז"ל ברפ"ק דב"ק ע"ש וַהֲדָחַת גרסי' הוי"ו בפתח והה"א בשב"א פת"ח והדלי"ת בקמ"ץ ורפא:

אבל צלייתו וכו': ירוש' תנינן חשכה יצאו וצלו את פסחיהן ואת אמר הכין לשלשלו לתנור פי' החכם ה"ר סעדיה אשכנזי ז"ל דקשה לו דמה בא להשמיענו הא תנינא לה חדא זימנא ס"פ דלעיל ומשני לשלשלו לתנור פי' כגון ע"פ שחל בע"ש וצלו הפסח מע"ש ורוצין לשלשלו לתנור בשבת כדי לחממו אפי' זה אסור ע"כ: פי' משום דכל צלייתו הוי מיקרי צורך הדיוט:

הרכבתו וכו': פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק"ג) וי"ס דגרסי הֶרְכֵּבוֹ:

וחתיכת יבלתו אינם דוחין: מצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל יַבַּלתּוֹ היו"ד בפת"ח והבי"ת בפת"ח ודגש והלמ"ד בשב"א והתי"ו בחול"ם ודגושה וכתב שהוא כמו אַדַרְּתוֹ ע"כ. ובגמ' ורמינהי דתנן בפ' בתרא דעירובין חותכין יבלת במקדש ר' אלעזר ור' יוסי ב"ר חנינא חד אמר אידי ואידי ביד הא בלחה הא ביבשה דיבשה מפרך פרכא ולא קרי לה חתיכה ואפי' בכלי נמי שרי ומ"ד אידי ואידי ביד דליכא שבות ואפ"ה אסור לא בעי למימר הא והא בלחה ול"ק הא ביד הא בכלי דהא קתני לה התם ואם בכלי כאן וכאן אסור ולמה ליה למיהדר ולמיסתמה הכא בפסחים ואידך סבר הבא פלוגתא דר"א ור' יהושע אתא לאשמועינן ושם בעירובין משני רב יוסף שנוייא אחרינא דהא והא ביד ושבות מקדש במקדש כגון קרבנות צבור התירו אבל שבות דמקדש במדינה לא התירו פי' כגון פסחים שכל א' מבקר את פסחו ומתקנו בביתו לא התירו. ורבא נמי ס"ל דהא והא ביד ומוקי למתני' דהתם אליבא דר' אליעזר ומ"מ קתני התם דבכלי אסור דמודה ר"א דכמה דאפשר לשנויי משנינן ולא מחללינן שבתא והיכא דלא אפשר כגון גבי אזמל דחינן אפי' אב מלאכה. וז"ל הירוש' הכא את אומר דוחה והכא את אומר אינו דוחה ר' סימון ור' יהושע בן לוי מפני קלקול הפייסות פי' החכם ה"ר סעדיה הנ"ל שנפל הגורל על זה הכהן ואם לא יקריב יצטרכו לחזור ולהפיל גורלות וכדי שלא לקלקל הפייסות התירו לחתוך יבלתו ע"כ. א"ר יוסי והן שהפיסו קודם שחתכו לו היבלת ר"ש בן לקיש בשם ר' סוביי כאן בנפרכת כאן בשאינה נפרכת ר"ש בן יקים אומר כאן בלחה כאן ביבשה ר' יוסי ב"ר חנינא אומר כאן ביד כאן בכלי אתיא דרשב"ל כבר קפרא ודר' יוסי בר חנינא כר' יוחנן דתני כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם אפי' אינו צריך לאפר א"ר יוחנן והוא שיהא צריך לדם והוא שיהא צריך לאפר ר' אחא ר' חנינא בשם ר' יוחנן כאן וכאן בלחה אנן קיימין והוא שיהא צריך לדם ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

וזריקת דמו: נ"ל דקמ"ל דזריקה דחי שבת, אף דאמרינן [שבת דע"ה ב'], דמתכוון דלתיוס בשר בית השחיטה בדם, חייב בשחיטה משום צובע, א"כ ה"נ סד"א מדמתכוון בזריקה דלתווס מזבח בדם לתסר, קמ"ל דדחי שבת:

ומיחוי קרביו: קנוח קרביו מהצואה, והוא שבות, דדמי לדש פסולת ממאכל, ואפ"ה דוחה שבת, שלא יסריחו המעים. [ונ"ל דלהכי לא זכר הפשט, דהפשט אינו חייב רק במפשיט מדצריך לעור, והכא אינו מפשיטו בשבת רק כדי שלא יהא מוטל כנבילה [כשכת קי"ז], א"כ הו"ל מלאכה שא"צ לגופה. ולא אצטריך לאשמעינן דדחי שבת. ואי"ל מי גרע ממחוי קרביו דאינו רק שבות, ואפ"ה תני לה, י"ל התם קמ"ל אע"ג דצורך הדיוט הוא וגם חשש רחוק שבשעות מועטות יסריחו ואפי' הכי שרי]:

והקטר חלביו: דבכל הני אי אפשר להמתין עד הערב, והקטר חלביו, אף דכשר כל הלילה, אפ"ה מדדחתה כבר שחיטה לשבת, הקטר נמי דחי שבת דחביבה מצוה בשעתה:

אבל צלייתו והדחת קרביו: דאפשר ?גם כשתחשך:

הרכבתו: להרכיבו על כתיפו דרך ר"ה לעזרה. ואף דזה רק שבות, דחי נושא את עצמו אפ"ה לא דחי שבת. [מיהו זהו לר' נתן [שבת דצ"ד], אבל אנן קיי"ל דדוקא אדם חי נושא את עצמו [ועי' פ"ד סי' י"ג]:

והבאתו מחוץ לתחום: מיהו משמע מהכא דדוקא הבאתו אסורה, הא שילך הוא עצמו חוץ לתחום כדי להקריב פסח שרי דל"ד לשופר [עי' ר"ה פ"ד סי' נ'] דפסח שאני דאיסור כרת ואפ"ה מסתבר דגם הלוך חוץ לתחום אסור מדהי' אפשר לעשות מאתמול [ועי' מ"ש לקמן סי' כ"ב]:

וחתיכת יבלתו: [ווארצע] שהיא מום בקרבן, ודוקא לחה שאינו יכול לחתכה רק בכלי, דהו"ל שבות משום מתקן, אבל במחתכה בידו, או יבישה אפי' בכלי, שרי, אף דנמי הו"ל שבות שאפשר מאתמול. שבות קל הוא, והתירוהו במקדש ועי' במלאכת גוזז:

אין דוחין את השבת: דכולהו אפשר מאתמול. ומה"ט לא ערבינהו בחד בבא עם הנך דרישא, משום דהתם טעמא אחרינא איכא, מדאפשרי' לכשתחשך:

רבי אליעזר אומר דוחין: דס"ל דלמכשירי מצוה אפי' מלאכה גמורה שרי::

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי