משנה פסחים ד ט

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ד · משנה ט | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלושה הודו לו, ועל שלושה לא הודו לו.

גירר עצמות אביו כ על מיטה של חבלים, והודו לו.

כיתת נחש הנחושת, והודו לו.

גנז ספר רפואות, והודו לו.

על שלושה לא הודו לו: קצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור, ולא הודו לוכג.

סתם מי גיחון כד העליון, ולא הודו לו.

עיבר ניסן בניסן, ולא הודו לו.

משנה מנוקדת

שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ; עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וְהוֹדוּ לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: קִצַּץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ:

נוסח הרמב"ם

שישה דברים עשה חזקיה מלך יהודה -

על שלשה - הודו לו; ועל שלשה - לא הודו לו.
על שלשה הודו לו -
גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים, והודו לו,
כיתת נחש הנחושת, והודו לו,
גנז ספר רפואות, והודו לו.
ועל שלשה לא הודו לו -
קיצץ דלתות ההיכל ושיגרם למלך אשור, ולא הודו לו,
סתם את מי גיחון העליון, ולא הודו לו,
עיבר ניסן בניסן, ולא הודו לו.

פירוש הרמב"ם

זאת ההלכה היא תוספתא, אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת.

ספר רפואות - היה ספר שהיה עניינו להתרפאות בדברים שלא התירה תורה להתרפאות בהן, כמו הדברים שחשבו בעלי הצורות, והוא כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורה לעתים ידועים, ויועילו או יזיקו לדברים ידועים, וזו הצורה נקראת בלשון יון "טלסם". ואומר כי הצורה שהיא נעשית כזו התכונה, היא טובה לחולי פלוני וכיוצא בו מן הדברים המטעים.

ומחבר זה הספר לא חיברו אלא על דרך החכמה בטבע המציאות, לא על דרך שיעשה אדם פעולה ממה שנכתב באותו הספר וזה מותר. ועוד יתבאר לך כי יש דברים שמנע השם לעשותם והם מותרים ללמדם ולהבינם ,כי השם יתברך אמר "לא תלמד לעשות" (דברים יח, ט), ולמדנו בקבלה (סנהדרין דף סח) אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו מתרפאין באותן הדברים, הסירן וגנזן. ואולי שהיה ספר והיה שם רפואה לסם המות, והיה אומר סם המות פלוני מרקחין אותו כך ומשקין אותו כך, ויארע ממנו מן המקרים כך וכך ורפואתו בדבר פלוני, וכשיהיה רואה הרופא אותן המקרים היה יודע כי אותו הסם ישקוהו, והיה נותן לו אותה הרפואה להיות כנגד הסם ולהציל ממות. וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו ממיתים באותם הסמים, הסיר הספרים וגנזן.

ואני הרביתי לך דברי בזה העניין לפי ששמעתי וכן פרשו לי העניין, כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים, היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא. וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על השם יתברך, הסיר אותו וגנזו.

ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגעונות, ואיך יחסו לחזקיהו מן האוולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון, וכמו כן לסיעתו שהודו לו. ולפי דעתם הקל והמשובש, האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב, אם כן כבר נואש ולא ישען באלהיו, נאמר להם הוי השוטים, כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי, ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו.

ולא הייתי צריך להקשות על זה העניין הגרוע, לולא שהיה מפורסם.

ועוד יתבאר כי מותר לעבר השנה בכל אדר ולעשות אותה השנה שני אדרים. ומן העיקרים אצלנו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר כיון שנסמוך על החשבון, ואם הם שני אדרים יהיה הראשון שלשים יום. ובא חזקיהו ביום שלשים ועיבר את השנה ועשה את החודש הנכנס אדר השני. ואילו לא היה מעבר אותה השנה היה יום שלשים של אדר יום ראשון של ניסן כאשר בארנו, והוא עיבר את השנה ביום שהיה ראוי להיות ראשון של ניסן וזה אינו מותר, כי העיקר אצלנו אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן, והוא לא ראה בזה הדיוק רוצה לומר הואיל וראוי לקובעו ניסן:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

גירר עצמות אביו - משום כפרה. ולא קברו לפי כבודו על מטה נאה, כדי שיתגנה על רשעו ויווסרו הרשעים:

כתת נחש הנחשת - כדכתיב בדברי הימים, לפי שהיו טועין אחריו:

וגנז ספר רפואות - לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא מתרפאים מיד כא. והרמב"ם פירש, ספר רפואות, ספר מודיע מעניני צורות הכוכבים והטלסמאות, שצורה פלונית העשויה בזמן ועת ידוע מרפאת מחולי פלוני כב, וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר עבודת כוכבים ולכך גנזו:

עיבר ניסן בניסן - לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשה אדר שני. והכתוב אומר (שמות יב) החדש הזה לכם, זה ניסן, ואין אחר ניסן. ולא עיבר חזקיה לאחר שנכנס ניסן ממש, אלא יום שלשים של אדר עיבר את השנה, ואנן קיי"ל אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן:

פירוש תוספות יום טוב

[ששה דברים כו'. בגמ' שלנו זו אינה מן המשנה. אלא תנו רבנן ששה וכו'. וכן כתב הרמב"ם זאת ההלכה היא תוספתא. אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת ע"כ]:

גירר עצמות אביו. כדכתיב בדברי הימים (ב' כח) וישכב אחז עם אבותיו ויקבר בעיר ירושלים כי לא הביאוהו לקברי מלכי ישראל ומדתנן גירר עצמות אביו והוה ליה למתני כשמת אביו גררו אלא שמע מינה שהיה זה אחר עיכול הבשר כי כן היה מנהגם לקבור מתחילה. ואחר זמן כשנתעכל הבשר מלקטים העצמות וקוברין בארזים כדאיתא בסוף פי"ד. אבל לפי הטעם דגררו משום שיתגנה וכו' כדפי' הר"ב וכפירוש רש"י לא יתכן לומר דבלקיט עצמות גירר דמשמע שמתחילה בקברו הוציאו במטה נאה וכבודה. אלא נ"ל שלא היה כאן כי אם קבורה אחת. כי לא כן יעשה למלכים לקוברם בתחילה ואח"כ ללקט עצמותיהן. אלא קודם קבורתם מחנטין אותן ועל ידי החניטה שהיא הוצאת כל האיברים הפנימים וממלא במקומן בשמים ומשיחת הגוף מבית ומחוץ לא יתעפש ולא יסרח ויותכו העור והבשר מעט מעט עד שישארו העצמות לבד כדברי האברבנאל בפרשת ויחי. וכה תמצא בשאול (שמואל א לא) ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו וגו' וישרפו אותם שם ויקחו עצמותיהם ויקברו וגו' קראו החנטה בשם שריפה. והרד"ק כתב שהוא על שם הבשמים ששורפין ע"כ. ולי נראה שהשריפה מוסב על הגויות לפי שבשמי החנטה שורפים אותם. והנה העיד הכתוב שלא קברו אחר השריפה כ"א העצמות ואין זה כ"א שהשריפה הזאת שריפת החניטה היא ולא נשארו כ"א עצמותיהם ואין עלי תשובה ממאמרם ז"ל בפרק קמא דע"ז דף י"א שאמרו שורפין על המלכים וכו' ומה שורפין מטותיהן וכלי תשמישן. ש"מ דשריפת מלכים היינו מטותיהן וכו'. וגבי שריפה דשאול האמורה ת"י וקלו עליהן כמו דקלן על מלכיא. לא קשיא כלל. שזה שאמרו רז"ל מטותיהן כו' היינו לאשמעינן שאין בהן משום דרכי האמורי דמהא איירי התם דה"א כיון שאין תועלת מגיע משרפה זו שאין זה אלא מדרכי האמורי ואסור קמ"ל דשרי. ועוד דאילו לשאר אדם אסור. אבל בשרפת החנטה שיש בה תועלת גדול שלא יתעפש ולא יסרח ורימה לא תשלוט בו ולא יתרחקו ממנו בני אדם לא איצטריך לאשמעינן. והחכם יונתן בתרגומו ג"כ לא בא אלא לבאר ולהוסיף שלא מלבד ששרפו אותם ע"י חנטה וכיוצא בזה לתועלת האמור שזה מבואר בכתוב עצמו מדאמר אותם גם מדכתיב בתר הכי ויקחו עצמותיהן כמ"ש אלא ביאר שבכלל וישרפו היתה כל ענין שרפת המלכים כמו דקלן על מלכיא ואולי הוציא זה ממלת שם שהיא מיותר לכאורה אלא שאמר הכתוב ששרפו אותם ע"י החנטה וגם שרפו שם שרפה אחרת והיא מטותיהן וכלי תשמישן. ויצא לנו כי גירר עצמות שאמר קבורה זו היתה לו ולא אחרת. כי כן דרכן של מלכים וכבוד לא נעשה לו בשום קבורה כלל:

וגנז ספר רפואות. פירש הר"ב לפי שלא היה לבם נכנע כפירש"י. והקשה הרמב"ם דאם כן כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב אם כן כבר נואש ולא ישען באלהיו נאמר להם הוי שוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חוליי כשאתרפא ממנו ומפני כן פירש פירושו שכתב הר"ב בשמו. והוקשה לו גם כן על פירושו דמעיקרא למה נעשה זה הספר על הצורות [דכיון שהיה מפורסם בין ישראל עד שהוצרך לגונזו יתכן לומר שנתחבר מחכמי ישראל. ועוד דהוה ליה לשורפו] [ובהקדמת הרמב"ן לפירוש החומש כתב ששלמה כתב ספר רפואות הזה] ואמר שלא עשאו המחבר כדי לעשות מעשה אלא על דרך החכמה בטבע המציאות וכדרך שאמרו ז"ל [שבת ע"ה א'] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות:

קיצץ דלתות היכל. כדכתיב במלכים (ב) יח (טז) בעת ההיא קצץ חזקיה את דלתות היכל ה' וגו' ויתנם למלך אשור ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב"ה:

סתם מי גיחון. בדברי הימים (ב' לב ל') כתיב והוא יחזקיה סתם את מוצא מימי גיחון העליון. ולעיל מיניה כתיב ויסתמו את כל המעינות וגו' למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים. וגיחון דהכא לאו היינו גיחון דפרשת בראשית הוא הסובב את כל הארץ כוש. אלא מעין היה בירושלים שנקרא כן. כדכתיב בתחלת ספר מלכים והרכבתם את שלמה וגו' והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם. כפירש"י בפרק קמא דברכות דף י':

עיבר ניסן בניסן. כמו שנאמר בדברי הימים [ב ל ב] ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח בחדש השני:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כ) (על המשנה) גירר כו'. דכתיב וישכב אחז ויקבר בעיר ירושלים כי לא הביאו לקברי מלכי ישראל ומדתנן גירר עצמות והו"ל למיתני כשמת אביו גררו ש"מ שהיה זה אחרי עיכול הבשר כי כן היה מנהגם לקבור מתחלה ואחר זמן כשנתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אבל לפי הטעם לא יתכן לומר דבלקוט בלבד גררו ומתחלה בקברו הוציאו בכבוד. אלא נ"ל שלא היה כאן כי אם קבורה אחת אלא שהיו מחניטין אותן וע"י החניטה יותכו העור והבשר עד שישארו העצמות בלבד. תוי"ט. וע"ע:

(כא) (על הברטנורא) והקשה הר"מ דא"כ כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי הרעב. א"כ כבר נואש לא ישען באלהיו נאמר להם הוי שוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חוליי כשאתרפא ממנו ומפני כן פירש כמ"ש הר"ב בשמו:

(כב) (על הברטנורא) ולא עשאם המדזבר כדי לעשות מעשה אלא על דרך החכמה בטבע המציאות וכדרך שאמרו רז"ל לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. הרמב"ן:

(כג) (על המשנה) ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בהקב"ה:

(כד) (על המשנה) וגיחון לאו היינו גיחון דבפרשת בראשית. אלא מעיין בירושלים שנקרא כן. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ששה דברים עשה חזקיהו מלך יהודה וכו':    נראה דברייתא היא וכן בירוש' ליתה. ומייתי לה לקמן ר"פ מי שהיה טמא ובפ' הנודר מן המבושל ובפ"ק דסנהדרין ובגמ' בפירקין וגם בברכות פ"ק דף י' מייתי לה וגם הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב שהיא תוספתא. ואע"פ שמצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שם בברכות תנן התם במקום תנו רבנן אין משם ראיה שהיא משנה שהרי בכמה מקומות אשכחן בתלמוד דקאמר תנן התם אע"פ שאינה משנה בשום מקום וכמו שכתבתי בפ"ק דחלה סי' ג'. ונראה דלא גרסינן גיחון העליון אלא גיחון סתם והכי הוא התם. וכן הר"י ז"ל מחק מלת העליון. והתם בברכות פי' רש"י ז"ל גיחון לא זהו גיחון הנהר הגדול דההוא לאו בארץ ישראל הוא אלא מעין קטן סמוך לירושלם קרוי שלוח שנאמר והורדתם אותו אל גיחון ומתרגמינן לשלוחא:

גירר עצמות אביו:    לפי שהיה רשע בזהו ולא נהג כבוד בקבורתו להוציאו במטת זהב וכסף עכ"ל ז"ל שם: (הגהה כתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סוף סימן תי"ד והסתכל שאמרו כתת נחש הנחשת וגנז ספר רפואות ולא שרפו ע"כ). קִצַץ הקו"ף בחירק והצד"י בפתח כדכתיב בקרא:

ושגרן למלך אשור ולא הודו לו:    שהיה לו לבטוח בהש"י שיש בידו להצילו:

סתם מי גיחון:    כדכתיב למה יבואו מלכי אשור וימצאו מים לשתות ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב"ה שנא' וגנותי על העיר הזאת להושיעה:

עיבר ניסן בניסן:    לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשה אדר שני כדכתיב ויועץ המלך לעשות פסח בחדש השני וגו' כי מרבית העם רבים אשר לא הטהרו עדיין מטומאות שהחזיקו בימי אחז אביו הרשע רש"י ז"ל. אחר ומן רב מצאתי מוגה בנוסח המשנה או התוספתא הלזו כן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על ג' הודו לו ועל שלשה לא הודו לו אלו שהודו לו גנז ספר רפואות והודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו. כיתת נחש הנחשת והודו לו. ואלו שלא הודו לו סתם מי גיחון ולא הודו לו. קיצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו. עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו. גם אחר זמן ראיתי שגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כן. ועיין ברש"ל ז"ל שהאריך להביא נוסחא אחרינא שבפירושי רש"י ז"ל. ואיתא בפ"ק דסנהדרין דף י"ב ברייתא דר"ש הוא דאמר שעיבר ניסן בניסן פי' שלאחר שקדשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר זהו חטאו אבל חכמים אומרים שהחטא הוא שעיבר את השנה מפני הטומאה שלא כדת ור"ש בן יהודה אומר משום ר"ש לא עיבר כלל אלא השיאן לעשות פסח שני שלא כדין וכדמפרש לה התם ולפיכך בקש רחמים על עצמו. ביד פ"ד דהלכות קדוש החדש סי' י"ד וספ"ד דהלכות ביאת מקדש. ובאבות דר' נתן פ' שני גרסינן ד' דברים עשה חזקיה והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר סתם מי גיחון וגו' ויצלח בכל מעשהו ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

גירר עצמות אביו על מטה של חבלים:    דנהגו לקבור המלך במטה יפה ונאה משום כבודו, לפי שהי' אביו אחז רשע, ביזהו והניח גופו במטה מחבלים וגררו בה לקברות:

והודו לו:    דמדלא עשה מעשה עמך אינו חייב לכבדו:

כיתת נחש הנחשת והודו לו:    שטעו בו לעשותו ע"ז:

גנז ספר רפואות:    שהיה להם ספר רפואות, שבו נכתב קמיעות עם צורות ומזלות, וכדי שלא יטעו בהן לע"ז, גנזו שלא יהיה מצוי ביד ההמון, אבל לא שרפו כדי להשתמש בו במקום סכנה:

קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור:    חתך טסי זהב שעל דלתות ההיכל [ת"י ורד"ק]:

ולא הודו לו:    מפני בזוי המקדש והיה לו לשחדו בדברים אחרים, אף שיהיה לו דחק עי"ז, או היה לו לסמוך על נס:

סתם מי גיחון העליון:    נחל יפה שבירושלים. וכשצרו האויבים על ירושלים, סתמו, כדי שלא יהיה להם לשתות:

ולא הודו לו:    מדהבטיחו הנביא שלא יכבשו ירושלים, וגם היה שם מעין אחר שלא יכול לסתמו, אף שאין מימיו יפין כאלו, לא היה לו להשחית נחלת ה', מפני יישוב א"י:

עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו:    בל' של אדר שהוא כבר ר"ח ניסן, עיבר השנה ועשה אדר שני מפני שהיו הרבה טמאים שלא יוכלו להטהר לעשות הפסח בזמן קצר כזה, ואעפ"כ לא מיחו בו, משום אימת המלכות, ואין כאן חשש איסור כרת מחמץ בפסח, מדקיי"ל אתם ואפילו מזידין [כר"ה כ"ה א']. עוד נ"ל דהא דביריחו כלל תנא כל ג' דרישא בחד ולא מיחו, וכ"כ כלל כל ג' דסיפא בחד ומיחו, והכא אמר בכל בבא הודו, ולא הודו, דהתם כל הג' דרישא שלא מיחו היינו מחד טעמא מדאין איסורן חמור והיה קשה להפרישן. וכ"כ אותן ג' שמיחו, היינו מחד טעמא מחשש שיעברו איסור דאוריית' הא אטו הא, אבל הכא בין בהודו או לא הודו, איכא בכל חדא טעמא אחרינא:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים