תפארת ישראל על פסחים ד

משנה פסחים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על פסחים · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מקום שנהגו שלא לעשות:    דגזרו שמא ע"י עסקו ישכח לבער חמץ ולשחוט הפסח:

אין עושין:    ואנו נוהגין לעשות מלאכה עד חצות [תס"ח מג"א סק"ו]. מיהו לאחר חצות אסור בכל מקום אפי' בעושה בחנם, מדהוה זמן שחיטת הפסח, ואף דהשתא ליכא פסח, הרי נאסר במניין, ולהכי נשאר באיסורו אף שנסתלק הטעם. ולא דמי למשקין מגולין, דשרו השתא מדליכא נחשים מצויין [כי"ד קט"ז], התם מתחלה גזרו רק במקום שמצויין נחשים. אמנם כל מלאכה המותרת בחה"מ שרי בע"פ לאחר חצות, ומותר לכתוב ספרים דרך למודו. ולהסתפר על ידי עכו"ם, מתיר רש"ל. ובשכח ליטל צפרניו, מותר לטלן אחר חצות [ח"י שם]:

וחומרי מקום שהלך לשם:    מיהו חומרי מקום שהלך לשם, אם דעתו לחזור, דוקא ביישוב אסור אבל חוץ לתחום שרי, ואם הוא עדיין תוץ לתחום, אפילו אין דעתו לחזור מותר:

ואל ישנה אדם מפני המחלוקת:    כשהולך למקום שאין עושין, אבל כשהולך למקום שעושין, אין בהשנוי משום חשש מחלוקת דלא יחשדוהו למחמיר, רק יאמרו מלאכה הוא דלית לי'. מיהו כשנוהג חומר מקום שיצא משם בדבר הנראה משום שדעתו לחזור, אל יתראה בפני הצבור:

משנה ב

כיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום שכלו:    לחיה מן השדה בשביעית, דאז חייב לבער מהבית כל מה שאסף מאותו המין מהמופקר:

או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער:    ואי"ל הרי אל ישנה מפני המחלוקת, י"ל בביעור דאורייתא לא חיישינן למחלוקת. אי נמי בפירות, ידעו שהמקום גורם שיתבערו, ולא תליא במנהגא:

רבי יהודה אומר אומרים לו צא והבא לך אף אתה:    ר"י אדיוק דת"ק קאי, דמת"ק משמע, דדוקא במוליך ממקום שלא כלו למקום שכלו או איפכא, חייב לבער אבל בכובש ג' מינין בחבית אחת, וכלו ב' מינין, ס"ל לת"ק דאוכל כולן על סמך אותו שלא כלה, דמדכולן בלועין מהדדי, חשיבי כחד מין שלא כלה כולו אף דדמי למביא פירות שביעית ממקום שכלו ב' המינין למקום שלא כלו, דהשתא שלקח מתוכן המין הג' הרי הוא לא כלה ואפ"ה מותר [ועי' שביעית פ"ט מ"ה], להכי קאמר ר"י לת"ק צא והבא לך אף אתה מהשדה מין הבלוע מההיתר, כאותו מין שתרצה לאכול מהחבית, והרי לא תמצאנו בשדה, להכי יבערו:

משנה ג

שנהגו שלא למכור:    דגזרו שמא ימכר לו גסה דאסור מדינא:

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה:    דגזרי' שמא ישכירנה לו לשבת, והרי אדם מצווה על שביתת בהמתו, אי נמי גזרינן שמא ימכרנה לו בע"ש סמוך לחשיכה, וכשיטעננה עכו"ם ויוציאנה מבית ישראל בשבת, יצעק לה ישראל שמכרת קולו, שתלך, כדי לעשות נחת רוח לעכו"ם במקחו, והרי הו"ל מחמר:

עגלים וסייחים:    [פיללען]:

שלמין ושבורין:    אף דסיח ועגל שבורין לא חזו כלל למלאכה, גזרינן שבורין אטו שלמין, וקטנים אטו גדולים:

רבי יהודה מתיר בשבורה:    דלא חזי כלל למלאכה, כשיתגדלו:

בן בתירה מתיר בסוס:    במיוחד לרכיבה כ"ע מודו דשרי, דהרי חי נושא את עצמו, להכי רכיבתו אינו מלאכה, כי פליגי בסוס המיוחד להושיב עליו עוף חי שצדין בו [כעוף שקורין פאלקע]. לת"ק דוקא אדם חי נושא את עצמו, ולריב"ב כל חי נושא א"ע. ואנן קיימא לן [י"ד קנ"א] דמותר למכור כל גסה לעכו"ם, דהשתא אין מצויין כל כך הרבה ישראלים במקום אחד שימכרו זה לזה, ואם לא ימכר לעכו"ם יפסיד. ואי"ל הרי נאסר במניין, נ"ל דמיד בתחלה לא גזרו במקום פסידא, וזה בכל גזירה שגזרו [ככתובות ד"ס ע"א]:

משנה ד

מקום שנהגו שלא לאכול:    דנראה כאוכל פסח חוץ לירושלים:

אין אוכלין:    ואנן נוהגין לאסור אפי' צלי קדר, ואפי' מעופות. וח"י מתיר כל צלי קדר [תמ"ו]:

מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים:    דיו"כ אסור בתשמיש המטה, ושמא ישכח וישמש, אבל כשהנר דולק, הרי בל"ז אסור לשמש לאור הנר [כסי' ר"מ סי"א] ויזכיר א"ע:

מקום שנהגו שלא להדליק:    הם לא חששו לשכחה, רק חששו שמא כשיראה אשתו לאור הנר, יתקפנו יצרו וישמש במזיד. ואנן נוהגין להדליק [תר"י]:

ועל גבי החולים:    דמצוה להדליק אף בכל מקום שאין לחוש לתשמיש המטה, משום כבוד היום או בשאר מקום הצורך:

משנה ה

מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין:    שלא יסיח דעתו מאבילות. וקיי"ל דכל מלאכה שיש בה שהוי, אסור עד חצות, אבל דבר האבוד מותר, וטוב לעשות ע"י עכו"ם [תקנ"ד]:

רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם:    ולא מחזי כיוהרא, דיאמרו מלאכה הוא דלית לי' וס"ל כאביו [ברכות פ"ב מ"ה] דבשאר מילי אסור:

ובגליל לא היו עושין כל עיקר:    חכמים הוא דנטרו לי' לת"ק עד דסיים כל הנך מקום שנהגו, והשתא פליגי עליה בהך דקאמר מקום שנהגו במלאכ' בע"פ וכו'. וקאמרי אינהו, דלאו במנהגא תליא, רק פלוגתא היא, דחכמי יהודה מתירין וחכמי גליל אוסרין מדינא:

והלילה:    בגליל:

בית שמאי אוסרין:    כשאר יו"ט, דלילה כיום:

ובית הלל מתירין עד הנץ החמה:    כבתענית, דלילה מותר באכילה ויום אסור. [ודמי טפי לתענית, משום דאיסור מלאכה בע"פ, כדי שלא יתבטל משחיטת פסחו, כסי' א', ותענית וקרבן שוין. דשניהן לכפרה, כך כתב רתוי"ט, ודוחק בעיני, דעכ"פ פסח אינו לכפרה ולפעד"נ, להכי מדמינן ערב פסח לתענית, משום דשניהן מדברי סופרים, דמינן להו אהדדי, משא"כ יו"ט דאו']:

משנה ו

ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר גומרה בארבעה עשר:    עד חצות, ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות, ודוקא לצורך המועד, דאל"כ אפילו התחיל מקידם תלוי במנהגא:

וחכ"א שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות:    מדלא קתני "רק שלש אומניות עושין וכו'", ש"מ דלהתיר טפי מת"ק קאתו, דאלו ג' אפי' לא התחיל שרי, אבל רק עד חצות ולצורך יו"ט, אבל שאר אומניות, רק בהתחיל בהן קודם לי"ד, שרי לגמור עד חצות לצורך המועד כר"מ, והכי קיי"ל [תס"ח]:

החייטים:    מדמצינו קולא במלאכתו, שההדיוט שאינו אומן מותר לתפור בחוה"מ, להכי בי"ד דקיל מדהוא מדרבנן, שרינן אפילו לאומן לתפור:

הספרים:    [שעערער]:

והכובסין:    שכן הקילו לבא ממדינת הים או מבית האסורים ולא היה אפשר להם להספר ולכבס מקודם מסתפר ומכבס בחוה"מ [תקל"א] ולהכי בי"ד שרי לכל:

ר' יוסי בר יהודה אומר אף הרצענים:    [שוהמאכער]: שכן הקילו במלאכתו לעולי רגלים, שמותרים לתקן מנעליהן בחוה"מ. אמנם רבנן לא ילפי עשיית מנעל חדש מתיקון מנעלים, וקיי"ל כחכמים [שם]:

משנה ז

מושיבין שובכין לתרנגולים בארבעה עשר:    ר"ל מותר לתקן מקום להושיב יחד תרנגול ותרנגולת, אבל להושיב תרנגולת לחמם ביצים [אויסצובריטען], אסור:

ותרנגולת שברחה:    מעל הביצים, ובחוה"מ מיירי בבא זו, דאסור להושיבה לכתחילה, קמ"ל דלהחזירה מותר:

מחזירין אותה למקומה:    ודוקא תוך ג' ימים לבריחה. דאין טרחה בזה כל כך [תקל"ו]:

ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה:    בי"ד:

גורפין:    [אויסשיפפען] שזורקין הזבל לחוץ:

ובמועד:    ר"ל בחוה"מ:

מסלקין לצדדין:    אבל לא יזרקנו לחוץ:

מוליכין ומביאין בלים מבית האומן:    בי"ד:

משנה ח

ששה דברים עשו אנשי יריחו:    נהגו כולן שלא ברצון חכמים:

מרכיבין דקלים:    בדקלים יש כמו בכל האילנות ב' מינים הזכר עושה תמרים גרועים, והנקיבה אינה עושה כלל, ולכן נועצין ענף מהזכר בנקב שעושין בהנקבה, ועי"ז הנקיבה עושה תמרים יפים, והמעשה זו נקרא הרכבה [איינאימפפען]:

כל היום:    של י"ד, וטעמם מדחששו להפסד אם לא ירכיבו ביום זה:

וכורכין את שמע:    דמצוה לקרות פסוק ראשון של ק"ש בכוונה יתירה, ולהפסיק בין תיבה לתיבה כדי לכוון יפה, והם קראוהו בנחיצה וכרכיהו יחד כדי שלא להפסיק בין המלות, וי"א שלא היו אומרין ברוך שם כבוד מל"ו:

וקוצרין וגודשין לפני העומר:    שעשו גדיש מהתבואה חדשה לפני הבאת העומר, ולא חששו שמא יאכלו קודם העומר. ובגמ' אמרי' סמי מכאן קצירה, דרק לגדוש אסיר:

ולא מיחו בידם:    הא דהדר תני שלא מיחו, נ"ל דקמ"ל דאף לאחר שראום נוהגין כן הרבה פעמים, לא מיחו בם, מדהיה פנים לומר שהדין עמם, ומדאין הקלקול גדול כל כך הרבה:

מתירין גמזיות:    ענפים יבשים שכורתין לעצים:

של הקדש:    אבותם הקדישו הגזעין, והם התירו הענפים שגדלו אח"כ [ועי' פ"ג דמעילה מ"ה]:

ואוכלין מתחת הנשרים בשבת:    פירות שנמצאו תחת האילנות בשבת, שיש ספק אם נשרו בשבת:

ונותנים פאה לירק:    דירק אין מכניסין אותו לקיום ופטור מפאה, והם ס"ל דבמכניס הירק לקיום ע"י דבר אחר כירק שמתקיים אם מכניסו לקיום כשהוא בראשי הלפתות, שמיה קיום, וחייב בפאה. וחכמים ס"ל דאסור, דעי"ז יטעו לפטרו ממעשר, כשאר פאה והפקר, והרי ירק עכ"פ חייב במעשר מדרבנן:

משנה ט

גירר עצמות אביו על מטה של חבלים:    דנהגו לקבור המלך במטה יפה ונאה משום כבודו, לפי שהי' אביו אחז רשע, ביזהו והניח גופו במטה מחבלים וגררו בה לקברות:

והודו לו:    דמדלא עשה מעשה עמך אינו חייב לכבדו:

כיתת נחש הנחשת והודו לו:    שטעו בו לעשותו ע"ז:

גנז ספר רפואות:    שהיה להם ספר רפואות, שבו נכתב קמיעות עם צורות ומזלות, וכדי שלא יטעו בהן לע"ז, גנזו שלא יהיה מצוי ביד ההמון, אבל לא שרפו כדי להשתמש בו במקום סכנה:

קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור:    חתך טסי זהב שעל דלתות ההיכל [ת"י ורד"ק]:

ולא הודו לו:    מפני בזוי המקדש והיה לו לשחדו בדברים אחרים, אף שיהיה לו דחק עי"ז, או היה לו לסמוך על נס:

סתם מי גיחון העליון:    נחל יפה שבירושלים. וכשצרו האויבים על ירושלים, סתמו, כדי שלא יהיה להם לשתות:

ולא הודו לו:    מדהבטיחו הנביא שלא יכבשו ירושלים, וגם היה שם מעין אחר שלא יכול לסתמו, אף שאין מימיו יפין כאלו, לא היה לו להשחית נחלת ה', מפני יישוב א"י:

עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו:    בל' של אדר שהוא כבר ר"ח ניסן, עיבר השנה ועשה אדר שני מפני שהיו הרבה טמאים שלא יוכלו להטהר לעשות הפסח בזמן קצר כזה, ואעפ"כ לא מיחו בו, משום אימת המלכות, ואין כאן חשש איסור כרת מחמץ בפסח, מדקיי"ל אתם ואפילו מזידין [כר"ה כ"ה א']. עוד נ"ל דהא דביריחו כלל תנא כל ג' דרישא בחד ולא מיחו, וכ"כ כלל כל ג' דסיפא בחד ומיחו, והכא אמר בכל בבא הודו, ולא הודו, דהתם כל הג' דרישא שלא מיחו היינו מחד טעמא מדאין איסורן חמור והיה קשה להפרישן. וכ"כ אותן ג' שמיחו, היינו מחד טעמא מחשש שיעברו איסור דאוריית' הא אטו הא, אבל הכא בין בהודו או לא הודו, איכא בכל חדא טעמא אחרינא: